מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק לה
פרשת וישב:
אלה תולדות יעקב. רש"י פירש אלה ישוביהן. והרמב"ן כתב ואין לשון לתולדות שיהיה על הישוב. והרב אברהם אבן עזרא פירש מאורעות כמו מה ילד יום (משלי כז, א), והרמב"ן טען עליו וכתב אין אדם מוליד קורותיו. ויתכן לדעתי שיצדק בענין המקרה שקרה לו ביוסף שהוא הולידו והוא עשאו והוא היה סיבה במה שהטיל קנאה בין האחים, ויהיה כמו מי הוליד אגלי טל (איוב לח, כח), וכן וכפור שמים מי ילדו (איוב לח, כט), שפירושו מי חידשו ומי היה סיבה לו. ולהודיע שהוא היה סיבה להטיל קנאה, הסמיך כאן פרשת וישב, למה שנאמר (בראשית לה, כב) ויהיו בני יעקב שנים עשר, כלומר שהיה ביניהם אהבה ואחוה עצומה והוא גרם השנאה ביניהם שעשה לו כתונת פסים:
ועל מה שפירש רש"י ז"ל על פי האגדה (בר"ר פד, ג) ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. יפלא מאד שהלא גם ביצחק נאמר (בראשית כו, ו) וישב יצחק בגרר, ולמה לא קפץ עליו שום רוגז, ואם היה נחשב רוגז מה שגירשו אבימלך, למה לא דרשוהו שם רז"ל כמו שדרשוהו כאן. עוד יפלא שבשביל שביקש לישב בשלוה יהיה נענש עונש גדול כזה. אבל לדעתי אין לטעון ממה שנאמר ביצחק שישב בגרר, ששם אין הכוונה שהיתה ישיבה לו בשלוה, אמנם לפי שאמר לו הקב"ה (שם ג) גור בארץ הזאת, מפני זה נאמר שישב שם, ללמדנו שקיים דברו יתברך, באופן שמה שנאמר וישב יצחק בגרר, אין הכוונה רק לומר שישב שם ולא הלך למצרים, אבל אין הכוונה לומר שנתיישב, אבל בכאן ביעקב שנאמר וישב, בלתי סיבה קודמת, יתחייב לדורשו שביקש לישב בשלוה:
ומה שיפלא שזה היה עונש גדול לענין זה שביקש לישב בשלוה, יראה כי ענין זה היה מחוייב להיות, ולא היה זה ליעקב לעונש, אבל נהיה הרוגז קודם זמנו, שעל כן לא אמר ובא רוגזו של יוסף, אבל אמר קפץ, רצה לומר שכבר היה ענין של יוסף מחוייב להיות, כמו שאמרו רז"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל, אבל קפץ להיות ענין זה קודם זמנו, כי לעשות שיעקב ירד, היה מספיק שימכר יוסף לשר בית הסוהר כשנאסרו שם שר האופים ושר המשקים, שאז נהיה הרעב, ודוק שאמרו רז"ל רוגזו של יוסף, ולא אמרו שקפץ עליו רוגז מכירת יוסף, כי אומרו רוגזו יובן הרוגז המזומן להיות:
עוד יתכן לומר שלמדו ז"ל כן, מפני שאומרו כאן וישב יעקב אינו סיפור הוראת מקום שהוא יושב שם, שאם היה סיפור הוראת המקום שהוא יושב שם כמו וישב יצחק בגרר, וכן אברם ישב בארץ כנען (בראשית יג, יב), אם כן היה מספיק אומרו וישב יעקב בארץ כנען, אבל אומרו בארץ מגורי אביו, למדנו שאין זה סיפור הוראת מקום, אבל הוא כאילו יאמר תלונה עליו, שבארץ שאביו היה גר, הוא רצה להיות תושב: ולענין מה שנאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, יפה פירש הרמב"ן ז"ל ששב אל מה שנאמר שהיה רועה את אחיו. ופירש הכתוב שאחיו האמורים הם בני השפחות, ולא לגרוע באתי אבל להוסיף קצת, שהכתוב הוכרח לתת טעם לשנאת בני השפחות אותו, שאין הדעת סובל שישנאוהו בשביל שעשה לו כתונת פסים, או בשביל שאהב אותו יותר מהם, כיון שהוא בן הגבירה האהובה לו, לכן הקדים הכתוב להודיע שיוסף היה מתנהג בקלות עם בני הפילגשים, כמו שנאמר והוא נער את בני בלהה וגו', וכבר ידעת כי האיש אשר יקל ראשו נגד מי שהוא פחות ממנו במעלה, הנה אותו שהוא פחות ממנו יהיה לבו גס בו ולא יחלוק לו כבוד, שעל זה הזהירו רז"ל ואמרו (אבות פ"ג מי"ב) הוי קל לראש ונח לתשחורת, והנה יוסף עם היותו בן הגברת היה צוחק ומשתעשע עם בני השפחות, וכאשר לא היו חולקים לו כבוד כבן גברת היה מתרעם לאביו, וזה מה שנאמר שהיה מביא דבתן רעה, ועל כן שנאוהו:
ובאומרו בן זקונים, פירש רש"י שנולד לו לעת זקנתו, והרמב"ן טען עליו שגם כל בניו נולדו לו לזקוניו, ולדעתי נראה שהכתוב אמר כי בן זקונים הוא לו, רצה לומר שהיה אוהב אותו כאילו הוא בן זקונים יתר מאחיו, שאם היה הפרש רב ביניהם לא היו שונאים אותו כיון שבדין אוהבו, אבל בראותם שכולם נולדו בעת זקנתו, והיה אוהב זה יותר מכולם, כאילו נולד יותר בעת זקנתו מכולם, לכך שנאוהו, כיון שהאהבה היתה שלא כדין, ובזה יתורץ ג"כ מה שיש לטעון על רש"י מבנימין, שאדרבה בראותם שהיה אוהב אותו כאילו הוא בן זקונים, והנה בנימין שהוא בן זקונים ממנו ולא אהב אותו כל כך, לכן נאמר מכל אחיו לרבות את בנימין, ראו שאהבתו היתה שלא כדין ושנאוהו, וזהו שנאמר כי בן זקונים הוא לו, כאילו יאמר שהיה לו כאילו היה בן זקונים ועשה לו כתונת פסים:
ובזה יתיישב גם כן מה שאמרו הם ליוסף (בראשית מד, כ) יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן, וביוסף נאמר בן זקונים, ולא נאמר ילד, ולא היה רק שנה אחת ביניהם, ועוד שעל בנימין בעצמו אמרו כמה פעמים נער, כמו שנאמר (בראשית מד, כב) לא יוכל הנער לעזוב, ועתה כבואי אל עבדך והנער איננו (שם ל), וכן והיה כראותו כי אין הנער (שם לא), וכן כי עבדך ערב את הנער (שם לב), וכן ישב נא עבדך תחת הנער (שם לג), וכן והנער יעל עם אחיו (שם), ומה ראו לומר תחילה ילד זקונים. אמנם יצדק אמרם ילד זקונים, שזו היתה ילידתו זקוניית באמת יותר מכולם, ולכן היתה אהבתו אותו בדין, ולכך קראו אותו ילד זקונים. אבל ביוסף שלא היתה ילידתו זקוניית, שהרי הוליד אחריו את בנימין, לכך לא נאמר ילד זקונים הוא לו, אבל אמר בן זקונים הוא לו, כאילו אמר מגעגע אותו כאילו הוא בן זקונים, כי אומרו בן זקונים הוא לו, פירושו ודאי שאינו בן זקונים, אבל לו הוא בן זקונים, וכמוהו דוב אורב הוא לי (איכה ג, י), שכבר היה מספיק אומרו אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא, והתבונן שבבנימין אמר ילד זקונים, ולא אמר הוא לו:
ובמה שנאמר המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. כתב הרמב"ן פירש רבי אברהם אנחנו נשימך מלך עלינו, או אתה תמשול בנו בחזקה. ויותר נכון לפרש דעת אונקלוס התהיה מלך עלינו או שלטון מושל בנו, כי לשניהם אדם משתחוה, לא תהיה עלינו לעולם לא מלך ולא מושל, עכ"ל. ולדעתי יתכן יותר שיוסף כבר היה רואה שאחיו לא היו אוהבים אותו ולא היו יכולים דברו לשלום, עד שבשביל זה הוכרח להפציר בהם שישמעו את חלומו, שהם לא היו רוצים לשמוע, שהאדם שאינו יכול לדבר לרעהו לשלום גם לא ירצה לשמוע דבריו, וכאשר הפציר בהם שישמעו כמו שנאמר שמעו נא החלום, השיבו לו בשגם תמלוך עלינו כפי כוונתך מן החלום, המשול תמשול בנו עתה, עד שתכריח אותנו בעל כרחנו לשמוע דבריך:
והקדים הממלכה לממשלה, ושינה הלשון מממלכה לממשלה, ולא אמר המלוך תמלוך עלינו המשול תמשול עלינו, אבל אמרו בשגם לפי דבריך עתיד אתה למלוך, המפני זה תמשול עתה בנו, רצה לומר בעצמנו, ומפני זה אמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, ולא אמרו אם משול תמשול עלינו רק בנו, לפי שהמלוכה לא יתכן להיותה מתקיימת רק זרעו על זרעם, ולכן אמרו עלינו, אבל בענין הממשלה אמרו בנו, כלומר בגופנו בעצמנו, שנשמע לדבריך על כרחנו:
גם יש לשאול לענין החלום שראה יוסף שהשמש והירח והכוכבים היו משתחוים לו שלא נתקיים, וכבר פירש רש"י ז"ל על פי האגדה (בר"ר פד, יא) שהדברים מגיעים לבלהה, או שלמדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים (ברכות נה, א), ויתכן עוד ששמש וירח גם שניהם היו רמז ליעקב לבדו, שעתידים בניו למנות לשמש ולירח מפני חודש האביב. ועם היות שאמרו רז"ל (בר"ר ו, ג) הקטן מונה לקטן והגדול לגדול, יתכן שכיון שיעקב הוא הקטן והוא הגדול שקנה הבכורה, לכן ניתן שזרעו יהיו מונים לשניהם, אף גם זאת כיון שהוא הקטן באמת, כי ענין הבכורה היא לו למקנה, לכך נמשלו ישראל לירח שהוא הקטן, וכן תראה שאמרו רז"ל (שמ"ר טו, כו) שחמשה עשר דורות היו מאברהם עד שלמה בעליה, וחמשה עשר דורות משלמה עד צדקיהו בירידה, כמו הירח שחמשה עשר יום הולך ומוסיף, וחמשה עשר יום הולך ופוחת: ובמאמרם זה יובן מה שאמר דוד בעד שלמה בתהלים סימן ע"ב כשהיה מתפלל על משיחנו ברוח הקודש אמר (שם ז) יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, שכל המפרשים נדחקו, ואמרו שאומרו עד בלי ירח, כאילו יאמר תמיד או עד עולם. וזה פלא שבכל ספר תהלים תמצא אומרו תמיד, שויתי ה' לנגדי תמיד (טז, ח), ויאמרו תמיד יגדל ה' (לה, כז), בקשו פניו תמיד (קה, ד), וכן יאמר לעולם, ולאלפים כאלה, ובענין זה שירצה לומר תמידות, ויאמר עד בלי ירח, זר מאד, אבל עם מאמרם ז"ל שהזכרנו שאמרו שחמשה עשר דורות היו מאברהם עד שלמה בעלייה וחמשה עשר עד צדקיהו בירידה כמו הירח, א"כ זאת היתה תפילתו כאן, שלא תהיה הישועה כירח שהולכת ומתמעטת, אבל שתהיה לעד לא על סדר הירח, ויהיה פה מילת עד, כמו עדי עד, וזה אומרו שלום לעד, בלי סדר והנהגת הירח:
ובדרך זה תבין גם כן מה שנאמר באותו מזמור עצמו (שם ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים, שגם בזה נדחקו ופירשוהו שרצונו לומר בכל עוד השמש והירח קיימים. ויש לדקדק שבשמש אמר עם שמש, ובירח אמר לפני ירח. אבל לפ"ז יתיישב מאד, שזאת היתה תפילתו שנהיה כשמש שאינו הולך ופוחת, ושנהיה כלפני הירח, שהם החמשה עשר יום ראשונים שהולכת ועולה, וביאר שהירח רמז לדורות, כמו שאמרו רז"ל חמשה עשר דורות מאברהם וכו', לכן התפלל שיהיה כלפני הירח דור דורים, רצה לומר כל הדורות:
ועוד אעירך על פי דרכנו זה במה שנאמר תהלים סימז פ"ט שהיה אומר שהקב"ה נדר לדוד, ונאמר שם (פט) אף אני בכור אתנהו, ואח"כ נאמר (שם לו-לח) אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה, וכדי להבין מה שנאמר אף אני בכור אתנהו, אעירך על מאמרם ז"ל שאמרו (חולין ס, ב) שהירח קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אמר הקב"ה ללבנה לכי מעטי את עצמך, ואסמכוה אקרא שנאמר (בראשית א, טז) קודם את שני המאורות הגדולים, ואח"כ נאמר את המאור הגדול, אבל תבין כי המאמר הזה נפלא מאד יעורר ענין תגבורת זרעו של עשו על יעקב בעולם הזה שנקראו חמה ולבנה, וכבר רמזתי לך בפרקים הקודמים (פרק כז ל) שיעקב אמר לעשו כאשר ביקש ממנו להלעיטו, שכיון שנאמר (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, והנה הוא עשו שנקרא רב, מבקש עבודת ההלעטה מן הצעיר, א"כ הוא רוצה שימכור לו הבכורה, ואז יעבוד אותו על פי הנבואה ההיא שנאמר ורב יעבוד צעיר, שמאחר היות לו הבכורה הרי נתחייב בעבודת הצעיר שהוא עשו, ועל זה נתרצה עשו שיעקב יהיה הרב ושיעבדנו, כי כבר ידע שתועלת העבודה היא בעולם הזה, ותועלת מעלת הבכורה היא לעתיד לבוא. וזהו מה שאמרו ז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו', כי נראה שאחר שראה יעקב שנאבק עם שרו של עשו, ונצח הבכורה, וגם לקח ברכתו בעולם הזה, שאמר יצחק (בראשית כז, כט) הוה גביר לאחיך, אמר יעקב שהכל יהיה לו הבכורה בעולם הזה ולעתיד לבוא. ולכן אמרו רז"ל בחידתם זאת שהלבנה אמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, והשיב לו הקב"ה מעטי את עצמך, ועשו יגדל עליך בעולם הזה, ואתה לא תגדל רק לעתיד לבוא, והוא שאמרו (חולין ס, ב) גם כן בחידתם על מה שנאמר בקרבן ראש חודש שעיר עזים לחטאת לה' (במדבר כח, טו), הביאו כפרה על שמעטתי את הירח, כלומר כבר הענשתי את יעקב שביקש שלוה בעולם הזה, ועוד לא יספיק העונש הזה לכפרה לו, לכן גם אתם תביאו כפרה על אותה כפרה שאני מעטתי אותו, ויובן מה שאמרו רז"ל על שמעטתי את הירח, כאומר מלבד שאני מעטתי את יעקב בעולם הזה, עוד יצטרך כפרה, לכן תקריבו גם אתם חטאת על הכפרה שנתתי לו, וכן נאמר (במדבר כח, טו) על עולת התמיד יעשה, שפירושו מלבד עולת התמיד:
גם נאמר בסיפור משיחנו הוא יקראני אבי אתה אף אני בכור אתנהו, רצה לומר שאז בביאת משיחנו יהיה בכור ותועיל קניית הבכורה גם בעולם הזה. ואמר עוד במזמור ההוא זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, רצה לומר כשמש שאינו הולך וחסר, ואמר עוד כירח יכון עולם, שלא יחסר, כמו שנאמר (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים, ולפי שיעקב ביקש לישב בשלוה, וכן זרעו אחריו שרוצים להתגדל ולהתישב בעולם הזה, עשו מתגדל עליה ם, וגם כשעשו מתגדל להריע לישראל, אמר הנביא ירמיה עליו (מט, טו) קטן נתתיך בגוים, ועל ישראל נאמר בכור אתנהו, שהכוונה לומר שתתקיים מכירת הבכורה אם הוא מריע לישראל: עוד תבין מה שנאמר (ישעיהו ס, כ) לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם, רצה לומר שהלבנה לא תקבל אורה מן החמה, כי זה משל אל האומה ישראלית, כי יזכו לעולם הזה ולעתיד גם כן, ואמר וירחך לא יאסף, רצה לומר לא יהיה המלכות הולך וחסור כמשלמה עד צדקיהו חמשה עשר דורות שאמרו רז"ל, כי השמש כינוי לעולם הזה כי אורו מעצמו, והירח כינוי לעולם הבא שאורו מן השמש, שכמו כן אין לאדם בעולם התגמול רק מה שקבל מעולם המעשה. ובזה תבין נוסח הברכה שאנו אומרים שעתידין להתחדש כמותה, שכמו שהיא תתחדש להיות אורה מעצמה כן האומה ישראלית, אבל לעתיד יהיה אור הירח מאורו של עולם, וזה אומרו (שם יט) והיה ה' לך לאור עולם:
והשלים ביאור המשל הקטן יהיה לאלף (שם כב), על האומה ישראלית, שיעקב הוא הקטן והוא הירח שהוא המאור הקטן, ואומרו יהיה לאלף, רצה לומר שתתקיים ברכת משה עליהם, שנאמר (דברים א, יא) יוסף (ה') עליכם ככם אלף פעמים, כי עד היום לא מצינו שנתקיימת, ואפילו שם כשנאמר שדוד מנה את ישראל שהיתה האומה ישראלית בכל תקפה לא היו רק אלף ושלש מאות אלפים (שמואל ב כד, ט), ואם כן לא מצינו שיהיו האומה ישראלית אלף פעמים שש מאות אלף. אבל הענין הוא שעתידה ברכה זו להתקיים בנו בימי משיחנו, והוא שהנביא נתנבא על ימות המשיח שהקטן יהיה לאלף, ואמר (שם) והצעיר לגוי עצום, שהצעיר שלא באה אליו הבכורה בעולם הזה, אבל הרב נתגדל עליו, אז יהיה הצעיר עצום, ואין צורך למה שפירש האבן עזרא שהקטן פירושו המשפחה הקטנה, כי נדחק לומר כן מפני ראותו אומרו קודם לאלף, ואח"כ אמר לגוי עצום, אבל כאשר אמרנו הוא הנכון, באופן שעל פי דרכנו זה היטיב לומר יוסף שחלם על יעקב לבדו שהוא השמש והוא הירח, ובכל ענין זה הארכתי מאד חלק א' מחיבורנו זה קראתיו מעשי בראשית פרק ח' עיין שם:
ועוד יתכן היות הכוונה במה שנאמר הקטן יהיה לאלף, לומר שהקטן שבישראל יהיה כאלף מאומות העולם, כמו שנאמר (יהושע כג, י) ירדוף אחד אלף: עוד יתכן לראות שאין ספק שיש לשאול בחלום הזה, ידוע שבצורה כדוריית לא תפול מילת השתחויה, כי ההשתחויה היא תנועת כפיפת האורך מן הגבוה אל השפל, ועם היות שנאמר (נחמיה ט, ו) וצבא השמים לך משתחוים, אין ענין ההשתחויה ההיא רק הוראה על גדולתו, כמו שאמר ציבא כאשר נתן לו דוד כל אשר למפיבושת, אמר לדוד (שמואל ב טז, ד) השתחויתי, כאילו אומר לו תשואת חן, ועוד שבאומרו וצבא השמים לך משתחוים, לא נאמר רק על שרפים וחיות וכרובים, לא על הגלגלים, שאינם נקראים בכלל צבא השמים, ובא האות מה שנאמר (תהלים קמח, ב) הללוהו כל צבאיו, ואחר כך נאמר (שם ג) הללוהו שמש וירח והללוהו כל כוכבי אור, ואם כן יפלא ענין החלום הזה, איך יתכן לומר השתחויה בצורה כדוריית:
אמנם ידמה שיוסף ראה בחלומו בפועל שאביו ואמו ואחיו היו משתחוים לו, ודרך כבוד לאביו ולאחיו כינה אותם בשמש ירח וכוכבים, והעד הוא מה שתמצא שנאמר ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי וגו', כי היה ראוי כשנאמר ויחלום שיאמר ענין החלום שחלם ואח"כ לומר שסיפר אותו לאחיו, אבל יתיישב במה שאמרנו שהסיפור היה כן דרך כינוי בשמש וירח וכוכבים, אבל החלום היה ממש שראה אביו ואחיו משתחוים, ודרך כבוד אמר השמש והירח וגו', כי לא אמר הכתוב ענין החלום כפי מה שראה אותו, אבל אמר כפי מה שסיפר אותו דרך כבוד, ויעקב הבין דבריו, ולכך לא אמר לו מה פתרון החלום הזה אשר חלמת, אבל אמר מה החלום הזה, שנראה שכן ראה בחלומו ממש, ולפי זה גם כן לא אמר הנשתחוה לך אני ואמך ואחיך, כי כבר ראה בחלומו ההשתחויה מהם בפועל, אבל אמר לו הבוא נבוא אני ואמך לידי כך שפלות שנצטרך להשתחות לך:
ועל מה שנאמר אני ואמך, פירש רש"י שהדברים מגיעים לבלהה. והרמב"ן ז"ל הכריח שכבר מתה ממה שנאמר (בראשית מו, כו) מלבד נשי בני יעקב, ולא אמר מלבד נשיו, וכבר הארכתי בפרק מ"א בזה, ואמרתי ששם כתב הרמב"ן כי מה טעם לומר מלבד נשי בני יעקב הכנעניות אחר שאמר יוצאי ירך יעקב, ואם כן זה נגד מה שכתוב כאן, שהיאך יאמר מלבד נשיו והם אינם יוצאי יריכו, ולומר שהרמב"ן שם לא כתב רק לסברת ר' יהודה וליה לא סבירא ליה, זה דוחק, ועוד שאמרו שם כי מה טעם לומר מלבד נשי בני יעקב על הכנעניות נראה דסבירא ליה כר' יהודה, כיון שאמר כי מה טעם, ושם יורחב הביאור שמה שטען הרמב"ן לרש"י ז"ל פה אינה טענה כלל: ונשוב לענינינו שאמר יעקב הבוא נבוא, ולא אמר הנשתחוה אני ואמך, אבל אמר הבוא נבוא, כלומר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך לידי מדרגה זו שנשתחוה לך ארצה, ומה שנסתפק יעקב היה זה, האם יעלה יוסף לגדולה או למלכות עד שישתחוו לו, או שיוסף לא יוסיף בגדולה, אבל יעקב ובניו יבואו בפחיתות מדריגה עד שיצטרכו להשתחוות לו, שאם היה ודאי שיוסף יזכה למלכות לא היה מצטער יעקב מזה, ולכך בחלום הראשון לא נאמר שנתקנאו בו אחיו, אמנם בחלום השני שראו שאביהם האמין שהענין יתקיים, אבל לא ידע באיזה אופן, הנה נתקנאו בו, וזהו שנאמר ואביו שמר את הדבר:
עוד יתכן שגם החלום הראשון מן האלומים סיפר לאביו, והעד שכן נאמר ויאמר הנה חלמתי חלום עוד, ועל זה נאמר ויספר אל אביו, שנראה שאותם הדברים בעצמם אמר לאביו, וכיון שאמר לו חלום עוד כנראה שגם החלום הראשון סיפר לאביו, ולכך אמר לו יעקב מה החלום הזה, כלומר החלום האחר אינו זר שלא ראה רק אחיו לבדם, אבל זה שנראה שגם אביו ואמו משתחוים לו לכך גער בו, ולזה נתקנאו אחיו בראותם שיעקב לא הרחיק החלום הראשון ולא נצטער:
ולענין אמרו ונראה מה יהיו חלומותיו, האגדה ידועה (הובא ברש"י וראה בר"ר פד, יד) שרוח הקדש אומרת כן. והרמב"ן כתב מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתחוה לו, והנכון בעיני כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו, עכ"ל. ולכל הפירושים הללו מלבד שאין הדברים מתיישבים, עוד יפלא שמאחרי היות כוונת האומר הזה לומר, או דרך לעג, או אם יצילוהו החלומות מידנו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, למה יאמר להשליך אותו בבור אחר ההריגה שהרי בהריגה לא יתקיימו חלומותיו והוא הלעג, וגם לפירוש הרמב"ן אם החלומות לא יצילוהו מן ההריגה ויהרג מה צורך אל ההשלכה, ואם יעלה בדעתך לומר שההשלכה אל הבור הוא אל תכלית אחר, או דרך קבורה, או דרך הסתרת הענין שלא יתגלה, או לאיזה תכלית שיהיה, היה לו לומר לכו ונהרגהו ונראה מה יהיו חלומותיו ונשליכהו באחד הבורות. אבל הנכון בעיני לומר בענין זה הוא שהדברים היו כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני ויחי מט, קנח, הובא ברש"י בראשית מט, ה, וראה גם זוה"ק ח"א קפד, א) ששמעון ולוי היו המדברים זה עם זה, ושמעון אמר לכו ונהרגהו, ולוי השיב ונשליכהו באחד הבורות, כלומר לא נהרגהו ואז נראה מה יהיו חלומותיו אם יועילו להעלותו מן הבור ולהמליכו עלינו כי אם נהרגהו לא יודעו החלומותיו:
ובמה שאמר הכתוב למען הציל אותו מידם, פירש רש"י רוח הקודש מעידה. והרמב"ן כתב וטעם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר, לאמר הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת הימנה והוא במדבר ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו, עכ"ל. ואני לדעתי שלא היה הבור עמוק, ולפי זה נאמר כאן וישליכו אותו, ולא נאמר ששלחוהו בחבלים, כמו שנאמר בירמיה (לח, ו), שפירושו שם מפני עומקו, שהכתוב סיפר שראובן אמר אל הבור הזה. ואמר הכתוב עוד שראובן אמר הזה ולא אמר אל אחד הבורות, לפי שהיתה כוונתו להשיבו אל אביו והיה רצונו להכיר את הבור, שבמדבר לא היה בור אחר, שלפי זה אמר אשר במדבר כאילו אמר שאין שם אחר, ובא האות מה שנאמר אח"כ וישב ראובן אל הבור שהיה יודע באיזה בור השליכו אותו, שכבר נראה מתוך הכתובים שראובן לא היה שם כאשר השליכוהו, שאם היה שם היה לו לומר נשליך אותו אל הבור הזה:
ועל מה שנאמר והבור ריק אין בו מים, כבר דרשו ז"ל (שבת כב, א) אבל נחשים יש בו, והרמב"ן כתב לפי הפשט שהוא כמו מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ, א), שהוא חיזוק הענין, עכ"ל. ולדעתי לפי הפשט היה הבור ריק אין בו מים אבל טיט היה בו, ואמר כן לתת טעם אל מה שהשליכוהו ולא שלחוהו בחבלים, כמו שנאמר בירמיה אחר שנאמר וישליכו אותו אל הבור, פירש ואמר ששלחוהו בחבלים, וכן נאמר שם ובבור אין מים כי אם טיט, וכל זה סיפר הכתוב לשבח ראובן שבחר באותו בור שלא היה עמוק כדי שיהיה נקל להעלותו. ולכך לא הוצרך בהעלאתו לבלוי הסחבות תחת אצילי ידיו, כמו שהוצרך בירמיה למשכו בחבלים (שם יא), ואמר שהיה בו טיט שלא הזיק לו הכאת הקרקע שהשליכו אותו, ולא היה עמוק עד שיטבע בטיט כמו שנאמר בירמיה, ולסיבות הללו בחר ראובן באותו הבור:
ולענין מה שנאמר קודם ישמעאלים ואח"כ הזכירם בשם מדינים. ידוע מדרשם ז"ל (בר"ר פד, כב וראה רש"י כאן) שנמכר כמה פעמים, והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך הגלעד, הכירו כי ארחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת ולמצרים היו דרכם להוליך אותו, ולכן אמר להם יהודה הנה האנשים האלה מארץ מרחק, והולכים אל ארץ רחוקה, נמכרנו להם כי לא יודע הדבר, וכאשר הקריבו מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם הנכאת והצרי אנשים מדינים סוחרים, ששכרו הגמלים מהישמעאלים, וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי ארחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם, ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים כי להם מסרו אותם שהם מוליכים הסחורה למצרים, וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה כי היה בידם, אבל המדינים היו הבעלים והם סחרו בו, והוא שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים, וכל מעשהו בכתוב פעם יספר אותו כמושל המצוה בו, ופעם כשליח שיעשנו בידו, כענין שנאמר (דברים יא, ז) את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה, וכתוב אחר (דברים לד, יב) אשר עשה משה לעיני כל ישראל, וכן אמר (מלכים א ז, נא) ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה, וחירם עשאה, כדכתיב (מלכים א ז, יד) ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו, וביוסף עצמו נאמר (בראשית לט, כב) את כל אשר עושים שם הוא היה עושה, נותן המעשה לשנים, למצוה בו ולעושה אותו, עכ"ל הרמב"ן, ודבריו אלה ירבו בהם הספיקות:
ספק ראשון, שמה הוצרך הכתוב לספר מה שחשבו בני יעקב מרחוק כיון שלא היה כן, והיה מספיק הסיפור באמיתות הענין שהיו סוחרים מדינים שקנו אותו: ספק שני, מה ענין אומרו ויעברו, אם היתה אותה שיירא בעצמה: ספק שלישי, למה יזכיר לפעמים בעלי הגמלים ולפעמים בעלי סחורה, והראיה שהביא לו מענין שלמה וחירם ומענין משה אינם ענין כלל לזה, ששם חירם שלוחו של שלמה היה, ומשה שלוחו של הקב"ה, אבל כאן אין משכיר הגמלים שלוחו של סוחר לקנות, וכמו כן נאמר (שמות לב, לה) אשר עשו את העגל, ונאמר (שם) העגל אשר עשה אהרן, שאהרן היה שלוחם במעשה ההוא, אבל אין זה דמיון לזה:
ספק רביעי, מה הוצרך הכתוב לומר והמדנים מכרו אותו אל מצרים אל פוטיפר, וחזר לומר מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה. ומה שכתב הרמב"ן לעזר לו מה שנאמר מיד הישמעאלים כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו, היפוכו מצאנו בכתוב, שנאמר (ויקרא כה, יד) או קנה מיד עמיתך, שפירושו מהמוכר עצמו:
ספק חמישי, מה ענין אומרו תחילה ויעברו אנשים מדינים ביו"ד, ואח"כ אמר והמדנים חסר יו"ד:
אמנם לדעתי יתכן שמילת סוחרים תאמר על הסרסורים העושים הסחורות, וכן פירשו במלכים (מלכים א י, כח) מקוה סוחרי המלך, שעל ידם היו קונים כל השרים והמלכים סוסים ממצרים, וכן נאמר (ישעיהו כג, ח) סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ, שפירושו הסרסורים שרים והתגרים נכבדי ארץ, שכן פירש רש"י ואונקלוס בת איש כנעני, תגרא, וכן לדעתי פה שהישמעאלים קנו את יוסף, ואומרו ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו, רצה לומר שעברו דרך שם אנשים מדינים סרסורים והם משכו את יוסף, שכן המנהג שהסרסור מראה את הסחורה לקונה או המוכר לא הקונה בעצמו, והישמעאלים הוליכו את יוסף למצרים, ושם במצרים היו סרסורים ג"כ בין הישמעאלים ופוטיפר המדנים, והוא מאמר הכתוב והמדנים מכרו את יוסף אל מצרים אל פוטיפר: והודיע לנו כל זה הכתוב להורות כי גדלו מעשיו יתברך ועמקו מחשבותיו מאד, שמה שהבטיח לאברהם נתקיים ע"י זרעו, ושע"י זרעו הוריד יעקב למצרים, שהמוכרים היו זרעו והקונים גם כן דהיינו ישמעאל היה גם כן זרעו, והמדינים שעשו הסרסרות במכירת האחים היו זרעו, והסרסורים שעשו המקח בין הישמעאלים ופוטיפר היו זרעו, שכבר מבואר (בראשית כה, ב) שמדן ומדין הם שני בני אברהם, ולכך נאמר והמדנים מכרו חסר יו"ד, ומה גדלו מעשי ה' שע"י זרעו של אברהם הובא יוסף עד תוך יד פוטיפר, כדי שיתקיים ועבדום וענו אותם, שע"י שיוסף נמכר לעבד לעבדו של פרעה, מצאו טענה פרעה ועבדיו להשתעבד בישראל, כיון שיוסף הביאם שם והוא היה עבד להם, והוא הפלא שסיפר הכתוב שכאשר רצו למכור את יוסף נזדמנו קונים מזרעו של אברהם, וסרסורים נזדמנו מזרעו של אברהם גם במצרים:
וענין הטענה שאמר יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו, יפלא שכבר נודעה כוונתם שהיו הורגים אותו מפני החלומות ואם כן היתה זאת עצה נבערה. אבל יתכן שכבר ידעו שאין עבד יוצא ממצרים, אמר אם כן אחרי שכוונתנו מפני החלומות, כשאנו מוכרים אותו למצרים הרי אינו יוצא מידי עבדות לעולם, ויהיה מדה נגד מדה, הוא חלם בחושבו שיהיה מלך ושר ומושל, והוא יהיה עבד עולם ויתהפך החלום, אבל אם נהרגהו אין זה מדה נגד מדה, ועוד שאם נהרגהו אין עוד נקמה אחריה, אבל בהיותו עבד עולם יכיר בהתהפכות חלומותיו לרעה מדה נגד מדה, וגם לא נשפוך דמי אחינו, ולכך קיבלו אחיו ממנו:
ועל מה שנאמר הילד איננו ואני אנה אני בא, יפלא כי מה תיקנו בענין הטבלת הכתונת. אבל ידמה שראובן אמר אם היה מת, כבר היינו אומרים לאבא שמצינו אותו מת, והיה מתנחם ככל האנשים המתנחמים על מתיהם, אבל איננו לא במות ולא בחיים, הרי אם כן מעולם לא יתנחם ויבכה ויצטער, וכמו שאמר דוד (שמואל ב יב, כב-כג) בעוד הילד חי צמתי ואבכה וגו' ועתה מת למה זה אני צם האוכל להשיבו, וכדי לתקן זה ביקשו אותה תחבולה כדי שיתאמת ליעקב שכבר מת ויקבל תנחומין, כי כאשר הפשיטו קודם הכתונת לא הפשיטוה רק לחמדת בזיונם לא לטובלה בדם, שלא עלה במחשבתם צערו של אביהם, אבל כבר היו חושבים להניחו שם בבור ושהם יעשו עצמם כאילו לא בא אליהם, וגם ראובן היה הנחשב לומר שכך היתה כוונתו גם כן שימות שם ואחר כך ימצא מת ויקבל תנחומים, אם לא שהעידה תורה שהיתה כוונתו להשיבו. וגם מה שנאמר שאמר ראובן אל תחטאו בילד, היה אפשר לומר שלא יחטאו לצער אביהם שאם ישפכו דמו יצטרכו לכסותו. והוא שיאמרו לאביהם שלא בא אליהם והיה מצטער, כי העצה הראשונה כך היתה לומר חיה רעה אכלתהו, כלומר שהם יכחישו שלא בא אליהם אם כן יסתפק אביהם שאפשר חיה רעה אכלתהו. אמנם כאשר הזכיר ראובן צערו של אביהם שלא יקבל תנחומין, לא מצאו עצה לזה זולתי הטבלת הכתונת בדם, וכל זה לא הועיל שלא רצה לקבל, ובדרכנו זה יתיישבו כל המקראות:
והנה אומרם אליו הכר נא הכתונת בנך הוא, כלומר אילו היית עושה לנו דוגמתו היינו מכירים אותו, וגם אומרו הכתונת בנך, ולא אמרו הכתונת יוסף, היה זה כאילו אמרו אותו לבדו היית מחשיב לבן:
וענין אומרו ויקומו כל בניו, היה ראוי שיאמר ויבואו לנוד לו ולנחמו, כמו שנאמר (איוב ב, יא) ברעי איוב, ואין לך לומר שלא אמר ויבואו מפני שכבר היו שם, אבל ברעי איוב ממקומם באו, שעדיין יש לשאול שהיה לו לומר וינחמו אותו בניו ובנותיו. אבל יתכן שכוונת זה לומר שכולם היו שם, וקמו על רגליהם כולם לפניו, כדי שבראותו רוב בניו יתנחם ממה שנחסר יוסף: