אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק לד

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק לד

חלק מעשי אבות - פרק לג

רבו המפרשים במה שנאמר ויבוא יעקב שלם. אמנם יתכן לפי הפשט ששלם הוא שם העיר, ושכם שם האדם, והיה אומרו שבא אל שלם שהיא עיר של שכם, כמו שנאמר עיר נחור (בראשית כד, י), והיתה אצל שכם. ואפשר עוד שעם היות שהיתה ההריגה בשכם, יעקב לא הלך רק לירושלים שנקראת שלם, כמו שנאמר (תהלים עו, ג) ויהי בשלם סוכו, שמירושלים לשכם אין שם רק מהלך שש שעות, ויתכן שבזמן ההוא היתה ירושלים של שכם או דר בה שכם, ולכך קרא העיר עיר שכם כמו עיר נחור:

ואומרו ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. מפורסם מה שפירשו רש"י והרמב"ן ז"ל, ולדעתי על פי פשוטו של מקרא לא קרא שם למזבח כלל, אבל סיפר הכתוב שהתפלל, ובתפילתו כשנתיירא מעשו אמר אלהי אבי אברהם, לפי שהיה חוץ לארץ כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב), על כן קרא אלהי אברהם, אבל כאן שנכנס לארץ, כמו שנאמר עיר שכם אשר בארץ כנען, אמר עתה אני כמי שיש לי אלוה, ולכך קרא לו אלהי ישראל, רצה לומר שקרא והכריז ואמר לי אל אלהי ישראל, כלומר עתה שאני בארץ יש לי אלוה, והכתוב סיפר מה שאמר יעקב שעתה יש לו אלוה, ולכן נאמר שקרא יעקב לו אל אלהי ישראל, אבל הנוסח שהיה אומר יעקב היה לי אלהי ישראל, ואם היתה כוונתו לקרוא שם המזבח היה לו לומר ויקרא שמו, כמו שנאמר (שמות יז, טו) ויקרא שמו ה' נסי, וכן מה שנאמר בגדעון (שופטים ו, כד) ויקרא לו ה' שלום, גם שם המזבח נקרא כן, אבל הוא אמר לי ה' שלום, כלומר שהשם יתברך הבטיחו בשלום, כמו שנאמר שם (כג) שלום לך אל תירא לא תמות, והכתוב יספר מה שקרא גדעון וכתב ויקרא לו ה' שלום, אבל הנוסח שאמר גדעון היה לי ה' שלום, וזה נכון לפי פשט הכתוב, ומדרשי אגדה אשר רבו כפי קבלתם האמיתית במקומם עומדים:

ובאומרו דינה בת לאה, פירש רש"י וזה לשונו ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית שנאמר (בראשית לב, טז) ותצא לאה לקראתו, עכ"ל. ולא נגרע דבר ממה שדרשו, אבל העד על כוונת המאמר שצדקו לומר כן שבלאה נאמר ותצא, וביעקב נאמר (בראשית כה, כז) יושב אוהלים:

ולענין מעשה הריגת שכם, כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס, ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טימא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם, עכ"ל. ולדעתי שחמור לבדו דיבר עם כל בני יעקב לבדם, כי בני יעקב כולם נתעצבו ששמעו הענין בבואם מן השדה, כמו שנאמר כשמעם ויתעצבו, ולא הגיד יעקב להם דבר עדיין, אבל שמעו הדבר מפי אחרים, וטרם שנמצאו לדבר עם אביהם מצא אותם חמור ודיבר עמהם שלא בפני שכם, והם לא ענוהו דבר בלתי אביהם, ושכם לא דיבר רק עם יעקב ושמעון ולוי, ולכך נאמר ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה, כי כן נאמר שמעון ולוי אחי דינה, ולא היה שם חמור, ויעקב ובניו גם כן לא השיבו לשכם לבדו דבר, כיון שלא היה אביו חמור עמו, ואח"כ חשבו הערמה שמעון ולוי לבדם, וענו לשכם ולחמור יחדיו בסוד הערמה ההיא, ויעקב ושאר הבנים לא ידעו דבר, שכן נאמר ויענו בני יעקב, ולכך גם כן נאמר ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, ולא אמר ויקחו שמעון ולוי, עם היות שכבר ידענו שהם בני יעקב, אבל מזה נתבאר שגם אומרו פה ויענו בני יעקב על שמעון ולוי אמר כן, ולא ידעו בדבר לא יעקב ולא שאר האחים:

והעד שכן אמר להם יעקב (בראשית מט, ו) בסודם אל תבוא נפשי, שהערמה היתה בסוד. ואמנם יעקב היתה כוונתו שבניו יהרגו את שכם לבד, שעל כן נאמר שהחריש עד בואם שהיה רצונו להינקם, ואפשר שאם בני עירו יהיו לעזר לו ולא ירצו לעשות משפט, אז היה ראוי להילחם עמם ולהרוג כולם במלחמה, ולא חרה ליעקב ולא ארר אפם, רק להיות שעשו ערמה ושקרו באמונתם, שהרי אמרו להם והיינו לעם אחד, ועל זה נתיירא יעקב מהערים אשר סביבותם שאחרי שלא קיימו ברית עם בני שכם עוד לא יאמינו להם, וזהו אומרו הבאשתם את ריחי, כי לא יפול לומר הבאשת ריח על מלחמה, רק על ענין הרמאות, שאם היו עושים מלחמה בלי ערמה לא היה מתיירא ואפילו היו הורגים כל בני העיר, לפי שנעשית להם נבלה בלא משפט וגם סביבותיהם כל הערים היו מסכימים שעשו להם כהוגן:

ועל מה שאמר יעקב (בראשית מט, ה) כלי חמס מכרותיהם. פירש רש"י שהוא לשון יון. ולדעתי הוא לשון ישמעאל, שמכרותיהם בלשון ישמעאל רצה לומר ערמותיהם, באופן שכל מה שנתרעם יעקב על שמעון ולוי הוא על עשותם במרמה לשקר, וזהו אומרו (שם ו) ובקהלם אל תחד כבודי, שזה חסרון כבוד לשקר באמונתם:

וכבר שכם לא אמר לבני יעקב ששכב עמה, אבל היה אומר שהנערה נתרצתה לו ושהוא רוצה אותה, שזהו שנאמר וידבר על לב הנערה, שקודם דיבר לאחיה דיבר על לבה לרצותה, וכן חמור לא אמר להם רק שבנו חשק בה ושהיא נתרצתה לו, לא שאנס אותה וששכב עמה, ולכך השיבו שמעון ולוי ליעקב תשובה נכונה מספקת, ואמרו הכזונה יעשה את אחותנו, כלומר אם היו אומרים חמור ושכם האמת שעינה אותה בעל כרחה, הרי גם אנחנו או היינו לוקחים נקמתנו על פי המשפט, או באיזה אופן שאפשר, אבל הם שקרו אל אחותנו לומר שחשק בה ושנתרצתה, אם כן הרי עשו אותה כזונה בשקר ותרמית, באמרם שנתרצתה שלא ברשות אביה, גם אנחנו עשינו בתרמית: ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל העיר, כפי הנראה מראשית דבריהם, שאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמת שמעון ולוי לבד להרוג את שכם, ודיברו לנשיא הארץ בלשון רבים בזאת ניאות לכם, וכיון שחמור ושכם הסכימו והיה להם חסרון כבוד שימולו הם לבדם, לכן פיתו את כל יוצאי שער עירם, ושמעון ולוי כאשר ראו שכל אנשי העיר נמולו, ונודע להם שמה שנתרצו למול היה כדי לגזול ממונם, כמו שסיפר הכתוב שאמר להם חמור מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, שהדברים נראים שהיתה כוונתם כמו שעשו המצריים תחלתם בפה רך וסופם בפרך (סוטה יא, ב), שכן נאמר אך ניאות להם, הנה לכך הותר לשמעון ולוי להרוג את כל בני העיר, ולכך סיפר הכתוב הדברים שדיבר חמור אל יוצאי שער עירו, דאם לא כן לא היה צורך בתורה לסיפור זה כלל, אבל להורות לנו לבד שבהיתר עשו שמעון ולוי להרוג את כל בני העיר, שהבא להרגך השכם להרגו (ברכות נח, א), ושלכך הותר להם לבוז את ממונם גם כן. ובזה תתיישב טענת הרמב"ן ז"ל שטען שאיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, שאחר שנודע להם שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם, וכל שכן כאשר יראו שהם ירצו לקחת אחותם ועל אחת כמה אם יהרגו את שכם, שבני העיר יקומו עליהם כיון שכולם דעתם שוה מסכמת לגזלם, וכבר נתנו עיניהם במקניהם עד שנתרצו למול לסיבת חמדתם זאת:

ומה שנאמר קום עלה בית אל ושב שם, כתב הרמב"ן לא ידעתי מה הוא ושב שם. ולדעתי קל להבין שהבטיחו שאינו צריך לברוח למרחקים, אבל שישב שם סמוך לשכם ולא יחוש מן הערים אשר סביבותיהם, ולזה אמר אח"כ ויהי חיתת אלהים על הערים וגו', ולא אמר כן קודם הראות אליו אלהים:

ואומרו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם. יתכן כמו שפירש רש"י משלל של שכם, אבל הנזמים אשר באזניהם הם היו טלמסאות שהיו להם עדיין מבית לבן, דאם לא כן היה מספיק אומרו ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, מבלתי שיאמר שנתנו הנזמים שהיו באזניהם, כיון שגם הם בכלל אלהי הנכר, וכבר נאמר שנתנו כל אלהי הנכר. אבל ודאי הם הדברים כמו שאמרנו שהנזמים היו מבית לבן, ויעקב לא אמר רק שיסירו אלהי הנכר שלקחו משכם, והם נתנו גם הנזמים שבאזניהם שנשארו מבית לבן, ועוד יתבאר בפרשת העגל ביאור רחב עניז הנזמים הללו:

ובמה שנאמר ותמת דבורה מינקת רבקה. טען הרמב"ן ז"ל למה הכניס הכתוב ענין מיתת דבורה מינקת רבקה בין בנין המזבח שבנה ומה שנראה לו האלהים, גם טען למה לא הוזכרה מיתת רבקה, גם נסתפק מהיכן באה מינקת רבקה עם יעקב, ולדעתי הדברים מבוארים, והוא שהכתוב לא הזכיר מיתת הנשים אם אין בהם סיפור ענין אחר שהוקרה בעת מיתתה, שהרי רבקה לא הוזכרה מיתתה וגם לאה ושאר האמהות שהשבטים יצאו מהם לא הוזכרה מיתתם, וחוה לא הוזכרה מיתתה, ויוכבד אמו של משה גם כן, אבל מיתת שרה הוזכרה לסיבת סיפור קנין המערה, ומיתת רחל הוזכרה לסיבת מיתתה מחמת לידה, ושלכך קרא את בנימין בן אוני, ומרים הוזכרה מיתתה מפני הבאר שנסתלק כמו שאמרו רז"ל (תענית ט, א), ומיתת דבורה המינקת הוזכרה כדי להודיע שהאלון ההוא נקרא אלון בכות, ואין אנו צריכים לומר שהיתה מינקת אחרת כמו שכתב הרמב"ן, כי לדעתי היא המינקת שנאמר ששולחה עם רבקה, ולא באה עתה עם יעקב, אבל סיפר הכתוב שמתה בבית יצחק ושנקברה באותו מקום, והכניס ענין מיתתה פה, מפני שאחר שסיפר שיעקב קרא שם המקום בית אל, סיפר שהיה נקרא אלון בכות על שם מיתת דבורה וקבורתה שם, ואחר שסיפר תשלום ענין שם המקום ההוא כי עליונתו היה נקרא בית אל ותחתיתו אלון בכות, חזר לסיפור המראה שנראה אלהים ליעקב שם, וכבר ביארנו מה שנאמר לך אתננה, שהוא כאומרו בעבורך, כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין צה, ב) ויזרח לו השמש (בראשית לב, לב):

ובמה שנאמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דיבר אתו, כתב רש"י איני יודע מה מלמדנו, עכ"ל, ויתכן היות הכוונה כי כאשר תיפרד השכינה מעל הנביא, לפעמים יראה וידמה לנביא שהשכינה נפרדת ממנו כאיש הנפרד מאת רעהו, זה לימין וזה לשמאל, ולפעמים ידמה לנביא שהשכינה נפרדת ממנו אל צד העליון במקום שהוא שם, כאילו עלה מנוכח ראשו למעלה, וכאשר יהיה כן יורה על קדושת המקום ההוא שהוא שער השמים, ולכך נאמר שעלה מעליו במקום אשר דיבר אתו, להורות קדושת המקום היות השכינה שראה שם, ועל כן קראו בית אל, כמו שיאמר האדם כאשר יראה את המלך לעולם סמוך לאוהל אחד, יאמר זה אוהל המלך, וכאשר יעקב ראה שם הסולם וה' נצב עליו, ועתה חזר לראות אותו שם קראו בית אל, כמו שאמר (בראשית כח, יז) אין זה כי אם בית אלהים, ולכך יצק עליה שמן מה שלא נאמר כן בשאר המראות: הן במילת כברת ארץ, נחלקו בפירושה, והדבר מבואר שהיא מיל בלשון ישמעאל, שכן קורים למיל ברת, והכ"ף היא כ"ף הדמיון במילת כברת, כמו כחצות הלילה (שמות יא, ד), שהכוונה לומר היות חצי הלילה בקירוב לא בדקדוק, כמו כן נאמר כברת ארץ, כאילו יאמר כמו ברת ארץ, דהיינו מיל בקירוב לא בדקדוק:

ובמה שנסמך אומרו ויהיו בני יעקב שנים עשר לאומרו וישכב את בלהה, כבר אמרו רז"ל (שבת נה, ב) להקל ענין החטא מראובן. אבל יתכן עוד לומר שרצה הקב"ה להראות לאבות כי בשביל זרעם נברא העולם, ולכן הבטיח אותם על ריבוי זרעם, ואמר להם שיהיה זרעם ככוכבי השמים וכחול, שהכוונה בענין דמיון הכוכבים שכשם שהם שנים עשר מזלות בחגורה, ועל שנים עשר חלקים נחלק כל העולם, ושאר הכוכבים הקטנים יתחלקו גם כן על שנים עשר חלקים הנזכרים, כן רצה השי"ת שהארץ תחלק שנים עשר חלקים, כיון שכל קיום העולם הוא עומד על זרע יעקב, וכאשר רצה השי"ת שזרע יעקב יהיה שנים עשר חלקים, וראובן בהיותו בכור שלשה עשר חלקים, כי היו לו פי שנים, לכך סיפר הכתוב שכאשר נולד בנימין, הנה ראובן חילל יצועי אביו וחזרו להיות שנים עשר, וכאשר ניתנה הבכורה ליוסף חזרו להיות שלשה עשר חלקים, חזר ולקח הקב"ה שבט לוי תחת הבכורות, חזרו להיות שנים עשר חלקים, שכמו שנחלק הגלגל לשנים עשר חלקים, כן נחלקה הארץ לשנים עשר חלקים, ולפי זה נסמך ענין ראובן שחילל יצועי אביו שהיו שנים עשר כפי ההבטחה שיהיו ככוכבים, ושכבר הפסיד בכורתו ונהיו שנים עשר:

ועוד יתכן שהכתוב כאשר רצה לספר בני עשו ושמותם, רצה להורות מה בין זרע יעקב לזרע עשו, כי בני יעקב היה מהם בני הגבירות ומהם בני השפחות, וכולם היה ביניהם אחוה וכולם נקראים בני יעקב, אבל בני עשו כל אחד היה נקרא על שם אמו, ולכן נאמר ואלה שמות בני עשו אליפז בן עדה, שכך היה נקרא על שם אמו, וכן רעואל בן בשמת, כך היה נקרא על שם אמו, כי לא היתה ביניהם אחוה, אבל בני יעקב מפני אחוותם היו נקראים כולם במספר אחד שנים עשר, אבל בני עשו לא נמנו כולם במספר אחד, לומר כמה הם, כי כל אחד היה נקרא אחרי אמו:

ועל מה שהקדים הכתוב סיפור פטירת יצחק למכירת יוסף, יראה שרצה הכתוב להשלים כל עניני עשו לבלתי הזכירו עוד, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא וישב א) משל למרגלית, ואם היה אומר אח"כ פטירת יצחק גם כן היה מוכרח להזכירו שקבר אותו כמו שנאמר ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, והעד שאחר זה הזכיר תולדותיו ואלופיו והמלכים שמלכו עד משה שמלך על ישראל, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קי, א) משה מלך אהרן כהן גדול. ובזה לא יצטרך לומר שהיה כל זה סיפור דרך נבואה, כי כבר טען הרמב"ן ז"ל על דעת זה שאינו נכון כי הנבואה למה תזכיר שמותם, אמנם כפי מה שאמרנו הוא נכון שלכך סיפרם כדי להסתלק מסיפור עשו אחר שנפרד מיעקב:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה