אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק לג

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק לג

חלק מעשי אבות - פרק לב

פרשת וישלח:

כבר בארתי פרק ל' שמה שציוה יעקב לומר לעשו אדון, וקרא עצמו עבד לו, אמר כן כאומר שהוא עומד על תנאו הראשון, שכיון שנאמר (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, והוא במה שקנה הבכורה נעשה רב, א"כ ראוי שיעבוד לעשו שהוא הצעיר, עיין שם. ועל מה שנאמר כה תאמרון לאדוני לעשו, פירש הרמב"ן ז"ל וזה לשונו ציוה שיאמרו לאדוני לעשו אנחנו שלו או שלוחים אליו, ולאמר לו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי, ודומה לו בפרשה למי אתה, או שקראו יעקב בפניהם אדוני עשו, להזהירם שלא יזכירוהו אפילו שלא בפניו רק דרך כבוד בראותם כי אדונם קורא אותו אדוני, עכ"ל. ואין צורך לכל זה, כי לדעתי אמר להם שיאמרו לעשו הדברים כפי מה שאמר הוא להם, באופן שהם אמרו לעשו, והיה נוסח דבריהם כה אמר עבדך יעקב כה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי, והיה כאילו יאמר הכתוב ג"כ ויצו אותם לאמר כה אמר עבדך יעקב כה תאמרו לאדוני לעשו עם לבן גרתי, והדברים מיושבים על נכון אין בהם כושל, וזהו שנאמר ויצו אותם לאמר כה תאמרון, שפירושו שציוה אותם שיאמרו לעשו כה תאמרון לאדוני, דאם לא כן היה לו לומר ויצו אותם כה תאמרון: ובמה שנאמר ואשלחה להגיד לאדוני, פירש רש"י להודיע שאני בא אליך למצוא חן בעיניך שאני שלם עמך ומבקש אהבתך. והרמב"ן פירש ואשלחה להגיד לאדוני שיש לי עושר ונכסים וכבוד לעשות בו חפצך ורצונך, ירמוז שישלח לו דורון מהם או שיקח הוא משלו מה שיחפוץ, עכ"ל. ולשני הפירושים הללו לא נתיישב מה הוצרך לומר ואחר עד עתה, וכי לא ראה עשו שנתאחר עד עתה. אמנם יתכן לדעתי שיעקב כאשר ברח מחמת שנאת אחיו והיה שם עם לבן עשרים שנה, אמר בלבו שעשו יחשוב שמפחדו ממנו, ולהיות עדיין השנאה תקועה בלבו, וחושב שגם עשו עדיין שונא אותו, לכך נתאחר ולא בא, ומפני זה שלח לומר לו שלא מחמת שמירת איבה או מחמת יראה ממנו נתאחר, אבל נתאחר כדי להתעשר, וזהו אומרו ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו', ובהודעה זאת ימצא חן בעיניו, שידע ודאי שהוא אינו שונא אותו, ושגם אינו חושב שעשו שומר עדיין שנאתו, ולא היה כוונת יעקב לשלוח לו שום מתנה. ואם אומרו ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה, היה לרמוז לו שיתן לו דורון מהם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, היה ראוי שיתן לו עבדים ושפחות ג"כ, או היה ראוי שלא להזכיר העבדים כיון שאינו נותן לו מהם, אבל ודאי לא היתה כוונת יעקב לתת לו דורון, רק חשב שבזה יתרצה כיון שיתברר לו שלא נתאחר בבית לבן מחמת שנאה: וכבר דרשו ז"ל (בר"ר עה, ז) באנו אל אחיך אל עשו, שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו, ודרשו כן לפי שלא אמר עשו אחיך, שאם היה אומר כן, היה מובנו שעשו הוא אחיך, אבל עתה שהקדים לומר אחיך, כנראה שרצה לומר שאחיו הוא עשו. אמנם מצאנו עשו אחיך מתנחם לך להרגך, שאע"פ שנאמר אחיך באחרונה היה הכוונה לרעה, וכפי הפשט כן דרך הכתוב שהרי אחר זה נאמר ויקח מנחה מן הבא בידו לעשו אחיו. ולדעתי יתכן לומר בזה לפי פשט הכתוב שיעקב אמר להם אדוני עשו, ולכך אמרו לו שהוא מתנהג באחוה, לא כאדון, שהרי הוא הולך לקראתו לכבודו ובארבע מאות איש לכבדו ביותר, כי השלוחים כפי הפשט שלא היו מלאכים ממש, בודאי לא נודע להם שנאתם, ואדרבה חשבו שיעקב שלח להודיע לעשו כדי שיכבדנו ויצא לקראתו כמו ששלח יתרו למשה, ולכך אמרו וגם הולך לקראתך, כאילו אמרו וגם עושה רצונך לבוא לקראתך, שמלת לקראת הוא כמו לעומת, ולענין המלחמה לא יאמר לקראת, רק כשהבא לקראתו ג"כ בא להילחם, כמו ויצא עוג לקראתנו (דברים ג, א), וכמוהו רבים, אבל כאן שיעקב שלח לו דברי שלום, לא יפול לאמר שעשו יוצא לקראתו למלחמה, כיון שאין כוונת יעקב למלחמה, לכן יראה שאמרם והנה הולך לקראתך, היתה כוונתם לומר באהבה ואחוה, ומפני זה נתיירא יעקב, שאחר שידע שנאתו העצומה, וראה שעתה הוא אמר לעשות לו את כל הכבוד הזה לבוא לקראתו בארבע מאות איש, אכן אמר נעתרות נשיקות שונא, ודדך מלחמה לא היה ירא ממנו, אבל שלא יבוא כאח ואהוב עד תוך מחנהו, ושאז יתחיל להרגו, ולכך אמר הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כלומר שאם לא היה אחי לא הייתי ירא ממנו:

ואומרו והיה המחנה הנשאר לפליטה, הנה היתה זאת תחבולתו עצומה להינצל מיראתו שאמרנו, שכבר יפלא מאד שהיה לו לומר והיה אם יכה המחנה האחת והיה המחנה הנשאר לפליטה. אבל אמר כן על פי דרכנו, שהוא היה ירא שלא יבוא עד תוך המחנה, כאילו הוא אח ואהוב, ולכך אמר אם יבוא עשו, שהמובן מזה שיבא כאח ואהוב ואח"כ יכה, והיה המחנה הנשאר לפליטה, יהיה פירושו שהמחנה הנשאר לאחור יהיה לפליטה לראשון, ויציל שני המחנות, כי במחנה הראשון תתפרסם כוונת עשו: ולענין התפילה שעשה, רבו הפירושים, מפני אומרו קטונתי מכל החסדים, ואח"כ חזר ואמר ואתה אמרת היטיב איטיב עמך. גם יש לשאול על אומרו פן יבא והכני אם על בנים, הרמב"ן ז"ל כתב והכני, והכה אם על בנים. ולדעתי ידמה לומר כדי ליישב ענין יראתו זאת שנתיירא יעקב, שאמנם כאשר ראה יעקב שאת לאה לקח בעל כרחו שלבן רימהו ונתנה לו, וגם ראה שיצחק אביו לא אמר לו שיקח בנות לבן או בת לבן, אבל אמר לו שיקח מבנות לבן, שהנראה מדברי יצחק שהיתה מצותו על רחל ולא על לאה, שאם היתה כוונתו על לאה לא היה אומר לו מבנות לבן, אבל היה אומר קח לך בת לבן שסתם יובן על הגדולה, כמו שנאמר גבי שאול (שמואל א יז, כה) ואת בתו יתן לו, ולא אמרו איזו בת, ואח"כ נתן לו מירב הגדולה, לולא שנתגלגלו הדברים שלקח אותה עדריאל המחולתי (עיי"ש פרק יח), הרי שסתם בת היא הגדולה, א"כ נתבאר היות כוונת יצחק על רחל לא על לאה, וזו היתה סיבה שיעקב נתיירא מפני שלקיחתו לאה לא היה במצות אביו ושאינה בת זוגו, באופן שלא יתקיים הזרע שלה: וכאשר בא עליו עשו התחיל להתפלל ואמר ה' האומר אלי וגו', קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', כי קיום הבטחה יקרא אמת, והמחנה של לאה שהיתה בלתי הבטחה היה הוא חסד, וכאשר חשב שרחל לבד היא בת זוגו ולא לאה, אמר שכל בני לאה הם חסדים שלא היתה ההבטחה עליהם, ולכן לא אמר ה' האומר אלי הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כפי מה שאמר לו במראה הראשונה, אבל אמר ה' האומר אלי שוב אל ארצך ואהיה עמך, כי לא רצה לומר אותה הבטחה ראשונה, לפי שהיתה קודם לקיחתו את לאה, ואמר ההבטחה האחרונה [לפי] שהיתה אחרי שהוא לקח את לאה, וזה שאמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, כלומר נתת לי חסדים שלא היו בהבטחה ראשונה, ולכך אני ירא שאין לי זכיות להציל רק מה שבאה עליה ההבטחה ראשונה, ואח"כ ביאר הענין ואמר פן יבא והכני אם על בנים, ולא אמר פז יהרוג את כל אשר לי, כי לא נתיירא רק על אם אחת עם בניה שהיא לאה:

ולענין המלחמה, זה ידוע שאינו טוב להיות האדם לא מן הראשונים ולא מן האחרונים, כי מן הראשונים הרי הוא מול פני המלחמה, כי כן נאמר באוריה שהושם מול פני המלחמה (שמואל ב יא, טו), ולהיות מהאחרונים ג"כ אינו טוב כמו שנאמר (דברים כה, יח) ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, סוף דבר אמצעי שלם, לכן שם יעקב את לאה והאמהות ובניהם באמצע, שלא היתה לו הבטחה עליהם, והוא ראשון, ורחל ובניה אחרונים, שהוא היה כבר מובטח מאתו יתברך, ויוסף וכן רחל שהיא בת זוגו בכלל ההבטחה שם אחרונים, ולאה והאמהות ובניהם שלא היו בכלל ההבטחה שם אותה באמצע כדי לשמרם, ואחרי שראה יעקב שעשו בא אליו כאילו הוא אח ואהוב, שלח המנחה לפניו:

ואומרו מן הבא בידו מנחה, פירש רש"י ז"ל כפשוטו ברשותו, ועל פי מדרש אגדה (ילקוט שמעוני וישלח לב, קלא) אבנים טובות ומרגליות, והרמב"ן ז"ל כתב ממה שהוא עושרו, ולכל הפירושים הללו לא היה צורך לומר כן, שהדברים פשוטים שלא לקח ממה שאינו ברשותו, ושלא יקח אלא ממה שהוא עושרו. וידמה לדעתי שהכתוב הזה מבואר שאחר ששלח לומר לו צאן ועבד ושפחה, למה לא שלח לו עבדים ושפחות, אבל לכך נאמר מן הבא בידו, שעבדים ושפחות לא היה בא בידו לתתם שהיו תחת כנפי השכינה ואין לו רשות לתתם לעובד עבודת אלילים:

גם יפלא שהתשובה שאמר לעבד שיאמר לעשו, איננה תשובה רק לשאלתו ששאל ולמי אלה, והוא אמנם הניח שעשו ישאל שתי שאלות למי אתה ומי אלה לפניך. ועוד יש לשאול במה שנאמר ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, כי היה לו לומר מעבדך יעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו:

אבל נראה שיעקב נתיירא שלא יחזיק בעבד מוליך המנחה, שיחשוב שגם העבד בכלל המנחה, ולכך ציוה להם שאם עשו ישאל למי אתה, שישיב לעבדך ליעקב, כלומר אין אני מכלל המנחה, אבל המנחה היא שלוחה לך, לא אני בעצמי, ולכך ג"כ הוצרך יעקב לדקדק ולומר, אם יאמר לכם למי אתה ומי אלה לפניך, שיזהרו ולא יאמרו מנחה היא שלוחה, שאם כן יובן שגם העבד בכלל המנחה, אבל על שאלתו למי אתה, ישיבו לעבדך ליעקב, ועל שאלתו מי אלה לפניך, ישיבו מנחה היא שלוחה:

ובמה שנאמר כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו, רש"י והרב אברהם האבן עזרא פירשו שהם דברי הכתוב שאין ראוי שיאמרו השלוחים לעשו ככה. ועל זה כתב הרמב"ן ז"ל ואינו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת והיא ידועה בכל שולחי מנחה, ועוד שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא, עכ"ל. והנה לפי דרכנו אשר אנחנו בו יתכן ישוב הענין היטב וכן יתיישב מה שטען הרמב"ן ז"ל באופן זה, כי כבר אמרנו שהמלאכים אמרו ליעקב שעשו בא לקראתו באהבה לכבדו, אמנם יעקב בהיותו יודע המשטמה שהיתה ביניהם וראה שזה יוצא לקראתו, בא לו מן היראה שאולי בתחבולה הוא עושה, ויבוא באהבה עד תוך המחנה שלו כאח, ואחר שיבוא תוך המחנה יתחיל להרוג, וכבר יפלא ענין המנחה מאד שכיון שהוא חשב שעשו עדיין עומד במשטמה עמו על הבכורה ועל הברכה ורוצה להרגו, היאך יסתלק ממחשבתו מפני המנחה הלא יחשוב לרצוח וגם לירש הכל, ולמה יקח מקצת בתורת מנחה כיון שכוונתו על הנפש והרכוש, הינתן מנחה לליסטים מזויין הבא להרוג ולגזול, ולכך אמר הכתוב שכל כוונת יעקב היתה להכיר כוונתו אם רעה היא או טובה מתוך הכרת פניו, והוא שנאמר אכפרה פניו במנחה, ולכך שלח לו המנחה לפניו, שאחר המנחה יראה את פניו מרחוק טרם בואו תוך המחנה, ומתוך הכרת פניו יכיר, שאם יראה לו שכוונתו לרעה לא יניח אותו להתקרב, שכל מה שירצה להעלים האדם כוונתו, הכרת פניו תענה בו:

וזה אומרו ואח"כ אראה פניו, רצה לומר אראה בהכרת פניו אם ישא פני, כי אומרו ואמרתם הנה גם הוא אחרינו, בודאי הוסיף אזהרה על הצוואה הזאת, שהוא עשה כל תחבולותיו להבחין כוונתו מתוך הכרת פניו, ולכך אמר לראשון שיאמר והנה גם הוא אחרינו, שעשו כאשר ראה העדר השני חשב ששם הוא יעקב, ושאין כאן מנחה זולתי העדר הראשון, שכבר ידוע שאם היה רוצה לרמות את יעקב היה צריך לשנות פנים הזועפים לצהובים, וכבר כאשר ראה העדר השני שגם הוא מנחה ואמר לו גם הוא אחרינו, וראה העדר השלישי, יחשוב ששם יעקב ויעשה שנית פנים צהובים, אמנם כאשר יראה שגם השני והשלישי מנחה, יחשוב על כולם היותם מנחה, עד שכשיבוא יעקב יראה אותו פתאום, כי עשו לא ידע אם הוא יעקב או אם גם העדר הבא יעקב בו הוא מנחה ג"כ, וכאשר ראה יעקב את עשו פתאום קודם שישנה עצמו להראות פנים צהובים יכירהו, וזאת היתה תחבולה נפלאה שיעקב בא אליו פתאום וראה פניו והכיר בו שנכמרו רחמיו, ולכך עבר לפניהם לראות הכרת פניו פתאום, ולזה שם ריוח בין עדר לעדר, ולכן ג"כ ציוה שיאמרו לו כל אחד מהם והנה גם הוא אחרינו, דאם לא כן לא היה צריך שיאמר והנה גם הוא אחרינו רק האחרון:

ולענין המתנה, זה כמה שנים ראיתי באחד מן הספרים שחוברו בחכמת הקבלה שהמנחה הזאת היתה תק"פ בעלי חיים, לפי שהגמלים מניקות ובניהם שלשים, פירושו שהגמלים היו שלשים ובניהם שלשים, והיו תק"פ חשבון שעי"ר לעזאזל, וכן נאמר על עשו (בראשית כז, יא) איש שעיר, וכן היה הר שעיר בחלקו (בראשית לו, ח), ולכך נתן לו מנחה בחלקו, ולקח יעקב נגד חשבון זה שער"י צדק, דאם לא כן למה הוצרך הכתוב להודיע מספרם, והיה מספיק שיאמר המינים ששלח, כמו שנאמר במה שנתן אבימלך לאברהם המינים לבד ולא הודיע מספרם (בראשית כ, יד):

גם יפלא בענין זה אומרו ולקחת מנחתי מידי, וחזר שנית ואמר קח את ברכתי אשר הובאת לך, כי הוא כפל מבואר. אבל יתכן שאחרי היות שנאת עשו מפני הברכה, וכבר אמרנו (לעיל פרק כז) שעשו היה מן האומרים אכול ושתה כי מחר נמות, ולא היה חושש אל מה שעתיד לבא, לכן אמר לו יעקב קודם ולקחת מנחתי מידי, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ז, א) גבי קדושין הילך מנה ואקדש אני לך, דבההיא הנאה דגברא רבא קביל מינה מקדשא ליה, כמו כן אמר לו יעקב שקבלתו המנחה הוא חן לו. וזהו שאמר כראות פני אלהים, שתירגם אונקלוס רברביא:

ועוד אמר לו טענה שיקח את ברכתו שהובאת לו, כלומר ברכתו שבירכו אביו היא לעתיד, והלא טוב לו על פי דרכו שהוא יקח ברכתו אשר הובאת לו, רצה לומר אינה לעתיד שהרי היא מוכנת ומזומנת לפניו, ומפני זה אמר אשר הובאת לך: ובמה שסופר בענין ויאבק איש עמו, כבר נודע שקצת מרז"ל אמרו (בר"ר עז, ג) שהיה שרו של עשו, אבל לא נתברר בדבריהם מה היתה כוונתו של השר ההוא לעשות ביעקב אם היה יכול לו, ומה היה ענין נגיעת הירך, ועוד שכאשר אמר לו שיברך אותו שאל לו מה שמו, ואמר לו שלא יקרא שמו יעקב כי אם ישראל כי שרית, וזה שבח על היותו גבור לא ברכה. ועוד מה היה צריך לשאול לו מה שמו אחרי היות רצונו שלא יקרא עוד באותו השם, והיה מספיק אומרו ישראל יהיה שמך כי שרית וגו'. עוד יש לשאול מה ענין אומרו כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שעם אלהים כבר אמר כן על שנאבק עמו ולא יכול לו, אבל אומרו עם אנשים לא ראינו שנאבק עם אנשים: אבל ידמה שכאשר מכר עשו הבכורה ליעקב ונשבע לו נעשה שטר ביניהם, שכל קנין לכתיבה עומד וכל שבועה שבועה, וכבר היה המנהג שהרוצה בשמירת שטר קושרה על ירכו, כמו שאמרו ז"ל בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קלה, ב) מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו, וכן גם יעקב שהיה צריך לשמירת שטרו, רצה לומר שטר קנין הבכורה, הנה היה לו השטר ההוא קשור על ירכו, ושרו של עשו היה רצונו לקחת מידו השטר, ולכך נגע על ירכו, ולא יכול לקחת השטר מידו, להיות שעשו אמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח וגו', לכך אמר לו המלאך מה שמך יעקב לשון עקבה ומרמה, לא יקרא עוד שמך יעקב, שלקחת הבכורה בערמה ובעקבה רק בדין, כי שרית עם אלהים ועם אנשים, כלומר בדין לקחת אותה מעשו שהוא איש, וגם אותי ניצחת, ונשאר שטר הבכורה בידך, הרי שרית וניצחת את הבכורה עם אלהים ועם אנשים אחרי שניצחתני, ולהיות שנמשך נזק ליעקב בנגיעת כף הירך שלא הוליד עוד, לזכר זה נצטוה ישראל לבלתי אכול גיד הנשה:

ועל מה שנאמר עד אשר אבוא אל אדוני שעירה, דרשו ז"ל (ע"ז כה, ב) הרחיב לו הדרך וכו', וכבר תימה הוא שאחר השלום שעשה אותו הצדיק עם עשו, ירמה אותו ויוציא שקר מפיו, והרמב"ן ז"ל ליישב זה כתב שהיה בתנאי, ואם אשוב דרך עירו יכבדנו וילך עמו, וגם דרשו ז"ל (בר"ר עח, יד) ליישב זה שיעקב יקיים דברו לימות המשיח:

ולדעתי לפי הפשט יתכן שיעקב קיים דברו והלך לשעיר, כי שעיר היה מחוז אחד ועבר דרך המחוז ההוא והיתה חנייתו שם, ומשם הלך אח"כ לסוכות, וכל היראה שהיתה לו מעשו היתה מפני שהיה מוכרח לעבור דרך ממשלתו, ולכך שלח לו המלאכים כמו מי ששואל רשות לעבור דרך ארצו. ואומרו עד אשר אבוא אל אדוני, אין הכוונה שיבוא אליו, אבל שיבוא תחת ממשלתו. והעד הנאמן על זה מה שנאמר ויעקב נסע סכותה, שעדיין לא נאמר שחנה, שהרי על הדרך מצא אותו עשו, וכבר נאמר והוא עבר את פנואל, ולא היה ראוי לומר רק ויעקב הלך לדרכו, וענין הנסיעה אמנם לא תפול רק אחרי החנייה, וא"כ היטבנו לומר שחנה במלכות שעיר, ומשם נסע סכותה, ויחדיו הלכו עם עשו, וכבר עשו שאמר ללוות אותו לא היה לו ללוותו רק עד מקום ממשלתו שכן מנהג הלוויה, לכך אמר עד אבוא אל אדוני שעירה, רצה לומר עד המקום שאתה חפץ ללווני, שעשו אמנם אמר לו אלכה לנגדך, כלומר שילך בצידו ברוחב לעולם זה כנגד זה, ואם כן היה יעקב מוכרח למהר הליכתו שוה בשוה עם עשו, ולכן אמר לו שאי אפשר לו אבל שילך לפניו והוא ילך לאחריו עד שיבוא אל גבולו מחוז שעיר ומשם יפרד, ועשו אמר לו שכיון שאינו רוצה שילך כנגדו מפני המהירות, שיציג מן העם עמו ממש שילכו גם הם לאט, ויתכן שהלכו עמו, ויהיה אומרו למה זה אמצא חן, כמו שאמרה רות (רות ב, י) מדוע מצאתי חן בעיניך ואנכי נכריה, עם היותה חפצה בחן ההוא, ולכך נאמר וישב עשו ביום ההוא לדרכו, ולא הזכיר הארבע מאות איש לפי שנשארו מקצתם עם יעקב, וכבר דרשו ז"ל (בר"ר עח, טו) שכולם נשמטו, אבל לפי הפשט יתכן כן:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה