אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק לב

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק לב

חלק מעשי אבות - פרק לא

מכלל הסיפור בגנותו של לבן ורוע לבבו, הזכיר הכתוב שמקודם אמר לו עצמי ובשרי אתה, להורות אהבה עצומה, ואחר חודש ימים מיעט האהבה, ואמר לו אחי לבד. ויש לשאול מה ענין אומרו ויספר ללבן את כל הדברים האלה, ולא ידענו מה הדברים שסופר לו. אבל ידמה לומר שמה שנאמר שיעקב סיפר ללבן, רצה לומר שסיפר לו כל המעשה והערמות שעשה לעשו ושלקח הבכורה והברכה, וע"ז השיב לו לבן כי הוא היה חושב שהוא קרובו, אבל עתה מצא שהוא כעצמו, כיון שהוא בעל ערמות כמוהו, ואמר לו אך עצמי וגו' שבה עמדי, והנה יעקב היה יושב אוכל וחדי חודש ימים, ולבן ברמאותו אמר לו הכי אחי אתה ועבדתני חינם, כאילו היה עובד אותו, שיבין יעקב שרוצה שיעבדנו, ועוד יתבאר זה לפנים:

גם יאות לתת טעם אל מה שאמר יעקב שבע שנים לא פחות ולא יתר, גם יתבאר אומרו כי מלאו ימי, ולא היה לו לומר רק הבה אשתי, שכבר ידע לבן שמלאו שבע שנים, וכן כאשר השיב ליעקב על מה שביקש את רחל לא אמר לו כמודה על שאלתו, אבל שהוא מרוצה לתתה לו מלתת לאיש אחר, כאילו כבר השוה אותו לאיש אחר: ובמה שנאמר לא יעשה כן במקומנו, יפלא גם כן שודאי לא יעשה כן בשום מקום, ולמה אמר לבן לא יעשה כן במקומנו, ועוד יש לתמוה היאך יעקב הסכימה דעתו לקחת רחל קודם שתינשא לאה, ויש שאמרו שחשב שתוך השבע שנים שיעבוד ברחל ישיא את לאה: אבל הדברים על נכון הם, שכאשר סיפר יעקב ללבן שלקח הבכורה מעשו בלתי היותו פטר רחם, אמר לבן המקנטר ליעקב לא יעשה כן במקומנו, כלומר במקומך עושים מן הצעיר בכור, שלקחת בכורת עשו, אבל במקומנו לא ילקח הבכורה מן הגדולה לצעירה. ודוק וראה שלא אמר לתת הקטנה לפני הגדולה, כפי מה שנאמר קודם שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, אבל קראם צעירה ובכירה, כדי לקנטר שיעקב נקרא צעיר ועשו היה בכור, לכן אמר בלשון הזה, כלומר אתה הצעיר ולקחת הבכורה מאחיך, ולא יעשה כן במקומנו:

ומה שנאמר מלא שבוע זאת, פירש רש"י שבעת ימי משתה, א"כ לא היה צריך לומר שכן עשה יעקב שמילא שבעת ימי משתה אלא שהמתין, כי לבן היה עושה המשתה ועליו מוטל למלאות, ועוד מה צורך ללבן לומר זה, וגם לומר שיעקב נתרצה, וכי היה עולה בדעת שיעקב ירצה תיכף ולא ירצה להמתין שבע ימים אשר אין בהם שיעור לסרב. והרמב"ן ז"ל דחה הדברים מטעם אחר, ופירש שהעליל עליו לומר שקודם זמנו נתנה לו, ולדעתי נראה לומר בישוב כל הענין שנאמר בעבד עברי, וכבר ידע יעקב שנותנים לבתולה שנים עשר חודש מעת שיתבענה (כתובות פ"ה מ"ב), לכן אמר לעבוד שבע שנים, וכשהגיעו השש שנים שלימים, תבעה כדי שיתנה לו לסוף שנים עשר חודש, ולכן אמר כי מלאו ימי, ולא אמר כי מלאו הימים, רק ימי, כלומר מלאו הימים שלי שיאות לתובעה, אבל ימיה לא מלאו, ולבן הארמי תיכף השיב ואמר לו מלא שבוע זאת, שהיא השנה השביעית, ושאח"כ יתן לו רחל בשבע שנים אחרות, ולכך נאמר עוד שבע שנים אחרות, שפירושו עוד מלבד השנה ההיא השביעית, שלא יחשוב שהשביעית עלתה לו לכאן ולכאן:

ובמה שנאמר ויאהב את רחל מלאה, כתב הרמב"ן והטעם בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה וכו', עד ראה אלהים את עניה. וכתב הרמב"ן כל זה ליישב שהכתוב אומר כי שנואה לאה, והיאך יאמר שאהב אותה יותר מלאה. ולדעתי יהיה פירוש אומרו שאהב אותה מלאה, רצה לומר כי קודם שידע שהיא לאה, כבר אהב אותה בלילה ההיא בחשבו שהיא רחל, ועתה שבא אל רחל אהב אותה יותר ממה שאהב את לאה כשבא עליה בחשבו שהיא רחל:

ועל מאמר לאה שאמרה הפעם ילוה לי אישי, פירש רש"י אמהות נביאות היו וכו', עד שנטלתי חלקי בבנים, ולפי פשוטן של דברים כבר יפלא מלבד זה על אומרה עתה הפעם, וביהודה לא אמרה עתה. לכן אפשר שאמרה לאה שמאחר שילדה שלשה בנים, בתלתא הוה חזקה שבניה זכרים, ומעתה יתחבר עמה יותר באהבה:

אמנם על דרך חכמי הקבלה היו כל דבריה ברוח הקודש, שנתנבאה על יציאת מצרים, שנאמר בה (שמות ג, ז) ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי, הרי ראובן ושמעון לשון ראיה ושמיעה, וכאשר צץ מטה לוי שע"י זרעו נושעו ממצרים וניתנה תורה והיה לנו לאלהים, לכן אמרה ילוה לי אישי, שע"י שבט לוי ילוה הקב"ה אל כנסת ישראל, ולכך אין לך שבט שקרא יעקב לו שם חוץ מלוי, שבו נאמר קרא שמו לוי, כי אחרי שילוה השם יתברך לכנסת ישראל באמצעות שבט לוי, יאות שהוא יהיה מכפר בעדם, ועל כן נקרא לוי, ומה שנאמר בבנימין שיעקב קראו כן, הטעם אחרי שקראו אמו בן אוני, הוא החליף אותו השם, כדי שלא להצטער שבכל פעם שיקראהו יזכיר שאמו מתה בלדתה, שעל שם כן קראו בן אוני ולכך החליפו, אמנם לוי כאשר ראה יעקב ברוח הקודש שמשבטו של לוי יהיה הרועה הנאמן סרסור בין בניו ובין המקום, כמו שנאמר (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו', לכך קרא אותו יעקב בעצמו לוי, וגם היא ראתה זה ברוח הקודש, ולכך אמרה ילוה אישי אלי, על שילוה הקב"ה לכנסת ישראל על ידו, ועל דרך זה אמר הנביא שישראל יאמרו (הושע ב, ט) אשובה אל אישי הראשון, ואחר שילדה את יהודה שזכתה לשלשה כתרים, שבשבט לוי זכתה לכתר תורה ולכתר כהונה, וביהודה זכתה לכתר מלכות, הנה אז הודתה לה', זהו על דרך חכמי הקבלה ונכון מאד:

ומה שנאמר ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. אמרו רז"ל (נדרים סד, ב) מכאן למי שאין לו בנים שהוא חשוב כמת. והרמב"ן ז"ל הרבה להשיב על זה ופירש שם באופן אחר. ולדעתי על פי פשוטי המקראות אין מקום לטענה, כי פה לא היתה שאלת רחל בנים מבטנה, שהרי לא נתן טעם הכתוב לשאלתה רק קנאתה באחותה, ואם היתה שאלתה בנים מבטנה, והלא אפילו שלא היתה שם הקנאה היה ראוי שתשאל בנים, וכן שרה ורבקה מבלתי שיקנאו באחותם ביקשו בנים. אבל הענין יובן שרחל היתה מקנאה באחותה שהיא מגדלת בנים, והיא אין לה בנים לגדל, ולכך חשבה לתת שפחתה לבעלה שגם היא תגדל בנים, ובא האות מה שאמרה שמע ה' בקולי ויתן לי בן, כנראה שלא היתה שאלתה רק להיות לה בנים לגדלם, וזה פירוש אומרה ואבנה, כלומר שהבנים שתלד שפחתה יהיו לה לבנים מבעלה האהוב לה שתגדלם, ויעקב כאשר ראה ששאלה בלשון הזה, כאילו הדבר בידו ממש, חרה אפו עליה, לפי שהיו דבריה אליו בעיניו נגד כבודו יתברך, שהיה ראוי לה לומר התפלל בעדי, ולא שתאמר הבה לי, כאילו עשתה אותו אלוה, וזה אומרו התחת אלהים אנכי, ואין ספק שלא נמנע אותו צדיק מלהתפלל עליה, אבל עד שלא עשה יעקב עיקר דירתו עם לאה שילדה זבולון, כמו שנאמר עתה יזבלני, לא פקד ה' את רחל. ומה שנאמר מתה אנכי, פירושו הוא כפשוטו מחמת קנאה, כי הקנאה מוציא את האדם מן העולם (אבות פ"ד מכ"א), והבן שדרכנו זה במקראות הללו על נכון, שמתחילה על כוונה זו היתה שאלתה, שהרי כן אמרה וגם שמע ה' בקולי, ועל פי דרכנו זה יתיישב ג"כ טענת הרמב"ן שכתב לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה, ולמה נתנה שפחתה לבעלה, ותירץ וז"ל ונצטרך לומר כי היו נביאות וכו'. ולפי דרכנו בפשט המקראות לא נצטרך, שהרי הכתוב נתן טעם מספיק, שאחר שראתה שעמדה מלדת ורחל מגדלת בנים, והיא כבר גדלו בניה, ואין לה קטנים לגדל, לכך נתנה גם היא שפחתה, כי אין האשה מצווה בפריה ורביה (יבמות פ"ו מ"ו), ועיקר שמחתה גידול בנים, כמו שנאמר ברות (רות ד, טז) ותקח נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת, ועליו אמרו (שם יז) יולד בן לנעמי:

ואפשר גם כן ששרה גם רחל, מה שאמרו להבנות מן השפחות, היתה הכוונה, שכאשר יראה הקב"ה צדקות שמגדלים בנים לצדיקים, גם הם יבנו מהם, שהקב"ה יתן להם שכרם מדה כנגד מדה, הם מגדלים בנים לזולתם, יגדלו גם כן לעצמם, ולכך נתנה גם לאה שפחתה בשביל שעמדה מלדת שתחזור ללדת, והיא אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי, על דרך המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה (בבא קמא, צב, א): וטעם ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, הוא שהשבע שנים שנתחייב לעבוד שנית נשלמו, ורחל הרה והמתין עד שתלד שלא יקרה לה אסון בהריונה:

אמנם יש לשאול בפסוקים הבאים בדברי לבן אל יעקב ותשובתו אליו שנראה היותו בלתי משיב כענין, שלבן אמר לו נקבה שכרך, והוא משיב אתה ידעת את אשר עבדתיך וגו' ויברך ה' אותך לרגלי, וכבר לבן בעצמו אמר לשבח עבודתו, גם שבירך אותו ה' בגללו, ושלפי זה אמר לו נקבה שכרך, ואם כן מה חידש לו יעקב עד שהוצרך לומר שנית מה אתן לך, ועוד למה לא אמר כבראשונה מה משכורתך או שיאמר לו נקבה שכרך. שנית עוד יפלא אומרו אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי, שאין זה המשך לשון, והיה לו לומר אם נא מצאתי חן בעיניך נקבה שכרך כי נחשתי, ועוד למה נאמר ויאמר נקבה שכרך, ומה ענין אמירה אחרת אם בקשתו היא שיעשה כן. ועוד מה היא תשובתו של יעקב לא תתן לי מאומה, היה לו לומר תשובה על מה שאמר לו אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור אעבור בכל צאנך וגו', שזאת היא תשובה על שאלתו שאמר לו נקבה שכרך. עוד יפלא היאך התיר לעצמו לעשות תחבולת המקלות, והרמב"ן ז"ל תירץ שאולי התנה יעקב כן, אבל לא נמצא בכתוב תנאי זה:

לכך נראה שיעקב היה תובע נדוניא לבנותיו, ולא היה צריך רשות ממנו לקחת נשותיו ובניו, ואומרו תנה את נשי, הוא כמו עם נשי ואת ילדי, רוצה לומר שיכניס עמהם הנדוניא, שעל זה אמרו רחל ולאה ויאכל גם אכול את כספנו, שלא נתן להם נדוניא, דאם לא כן מתי אכל את כספם, ואם הוא על מעשה ידיהם הלא כל שבח נעורים לאביה, והוא מה שאמר יעקב אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך, שלפי ערך העבודה באהבה צריך שתהיה הנדוניא באהבה. ועל זה השיב לבן ליעקב אם מצאתי חן בעיניך, כמחזיק לו טובה שלקח בנותיו בלתי נדוניא, כאילו אמר כיון שמצאתי חן בעיניך לקחתם בלי נדוניא, אמצא עוד חן שלא תלך, ולא הודה לו על העבודה שהיתה בשלימות על ידי השתדלותו, אבל ה' בירך אותו בגללו, וכוונתו לומר שלא הוסיף מפני רוב עבודתו, ושגם אינו רוצה לעכבו לסיבת טוב עבודתו, אבל לסיבת הניחוש לבד, ועל כן ביאר לו שיפרש שכרו לעתיד, שאז לא יוכל לרמותו, ולא יעשה כמו שעשה בלקיחת בנותיו, שלא פירש שהוא רוצה נדוניא אבל נשאם סתם, כאילו מתנצל במה שאינו נותן לו נדוניא שהוא בעצמו גרם לו שלא פירש שרוצה נדוניא, ועל זה כשראה יעקב שאינו רוצה לתת לו נדוניא, וראה עוד שרצונו לעכבו לראות צאנו ביקש לו התחבולה שעשה במקלות, על דרך עם עקש תתפתל (תהלים יח, כז), בערמה עיכב נדוניתו שלא התנה בפירוש, אמר יעקב אם כן הותר כל מה שיותנה בשגם יתקיים בערמה להיפרע מן הנדוניא, ואמר ללבן שלפרש לו שכר קבוע כפי מה שינתן לרועים או יותר מעט שאין רצונו בכך, ובא עליו בטענתו עצמו שאחרי שאין עבודתו גורמת ריבוי הצאן, רק ברכת ה' בגללו, גם הוא אינו רוצה רק לפי ברכת ה' מה שיכין לו השי"ת, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב), ואינו רוצה כפי העבודה, וזה אומרו אתה ידעת אשר עבדתיך, כלומר אמת דברת שאתה ידעת שלא היתה כל כך טובה עבודתי כמו הברכה, שכבר אתה ידעת שהיו לך מעט ונעשו הרבה, אם כן איני רוצה דבר קבוע, לכך חזר לבן ואמר לו מה אתן לך, שלא יהיה דבר קבוע, כלומר שישאל לו מברכת השם יתברך שליש או רביע, והרי אין זה דבר קבוע, על זה השיב לו יעקב אין רצוני שאתה תתן לי דבר, שלעולם תבקש תואנות, כמו שעשית בנדוניא שאמרתי שתתן לי והשבת שלא פירשתי לך, אם כן לעולם תמצא טענות, כמו שאמר אחר כך כי עתה ריקם שלחתני, לכן לא תתן לי דבר, אבל אני אקח שכרי תחת ידי, וזה אומרו וטלוא ונקוד בעזים והיה שכרי, ואומרו לא תתן לי מאומה:

ובאומרו גם אנכי לביתי, פירש רש"י עכשיו איז עושין לצרכי אלא בני, וצריך אני לעשות גם אני עמהם לסומכן, וזהו גם, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל טען על רש"י ופירש שאומרו מתי אעשה גם אנכי לביתי, הוא כאילו אמר מתי גם אעשה אנכי לביתי. ויתכן לדעתי לומר שהיו דברי יעקב שהשם יתברך בירך את לבן לרגלו, ולכך אמר מתי אעשה גם אנכי לביתי, רצה לומר אתה נותן לי לפרנס ביתי, וברכת ה' הסמוי מן העין היא לך, אם כן מתי אעשה גם אנכי לביתי, נוסף על מה שאתה נותן פרנסתי: והרב אברהם אבן עזרא פירש שנקודים וטלואים בעזים, ושחומים בכשבים היו שכרו של יעקב, והרמב"ן טען עליו שהרי לא עשה במקלות מראה חום, ועוד שבחלומו הראוהו העולים על הצאן עקודים נקודים אין בהם חום. ולדעתי אין זו טענה כלל, שלכך היה לוקח מקל לח, כי כשהוא לח יש לעץ מראה דומה אדום, וכמו שאמרו (סוכה לד, א) בערבה שעצה אדום, ומה שטען מן החלום, אין זו טענה, שכבר אמר יעקב שהחליף התנאים, ואפשר בעת החלום הוחלף כן:

ואומרו ואביכן התל בי, שב אל ענין הנדוניא, כי אין לשון היתול נופל על ענין החלפת המשכורת, וכבר אמר לרחל ולאה שמה שעשה בענין המקלות בדין עשה, והוא אומרו ואלהי אבי היה עמדי ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי וגו' ואביכן התל בי, רצה לומר שאלהי אביו היה עמו להוסיף ברכתו על הצאן שיפרוץ, וגם הוא עבד בכל כחו באופן שנתרבו הצאן מצד השתדלותו והן מצד ברכת ה' בגללו, ועם כל זאת התל בו ולא נתז לו נדוניא שלהם, שאמר שלא היה משתדל בעבודתו רק ברכת ה' לבד היה בגללו אבל לא השתדלות עבודה כמו שאמרנו. והביא עוד ראיה יעקב על היותו עשוק ורצוץ, שכבר תחבולות המקלות לא הועילה להיפרע ממנו, לפי שהחליף התנאי, ועכ"ז בא מלאך ה' שראה מה שלבן עושה לו והראה לו בחלום העתודים העולים: ובזה יתיישב מה שאמר לו המלאך כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך, שאדרבה לפי הנראה מן הכתוב יעקב עושה ללבן תחבולות המקלות, לא לבן ליעקב, אבל שב אל ענין הנדוניא שהתל בו כמו שאמרנו, ולזה עשה יעקב התחבולה, וכאשר החליף ולא הועילה התחבולה, היו המלאכים מביאין אותם מעדר המסור ביד בני לבן, כמו שדרשו ז"ל (בר"ר עג, י), או שהבטיחוהו בחלום שכן יולידו. וכבר אמרנו שעל הנדוניא אמרו רחל ולאה ויאכל גם אכול את כספנו, כי אין ענין החלפת המשכורת בכלל עשיית עול, כמו שכתב הרמב"ן, כיון שהוא תנאי והוא מתרצה בתנאי, וכבר רצה הרמב"ן לומר שהיה מחליף אחרי שהיו הצאן מעוברות, כדי לומר שחילוף המשכורת היה עיוות הדין, אמנם לדעתי אפילו הכי אין כאן עיוות הדין, כיון שעדיין לא היה ידוע מה יולידו. ועוד שאין פשט הכתוב מורה כן, שאם כן לא היה מועיל עליית העקודים על הצאן שבישרו המלאך, וכאשר אמרנו יראה נכון:

ותגנוב רחל את התרפים, כתב הרמב"ן פירש רש"י ז"ל להפריש אביה מעבודת אלילים. ואפשר כי היו ללבן לעבודת אלילים כאשר אמר למה גנבת את אלהי, אבל לא היו כל התרפים נעבדים, כי איך תמצא עבודת אלילים בבית אדוננו דוד (ראה שמואל א יט, יג), והקרוב מה שאומר שהם כלים לקבל השעות, עכ"ל. ובאמת שזה יפלא קצת לענין דוד, שמשם נראה שהתרפים עשויים בצלם אדם, כמו שנאמר ששמה אותם מיכל במיטה, כדי שיראה היות דוד במיטה:

לכך נראה לדעתי היות התרפים כמו שהביא בעל הערוך בשם פרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) שהתרפים הם ששוחטים אדם בכור, ומולקין את ראשו ומולחין אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה, ומניחין אותו תחת ראשו, ונותנין אותו בקיר, ומדליקין לפניו נרות ומשתחוין לפניו, עכ"ל, והם לדעתי התרפים שנאמר בלבן, ולשון בזוי נקראו תרפים, כי כמו כן כתב בעל הערוך שתרגומו של לעג וקלס הוא ממקנותא תרפותא, ומה שהיו תרפים בבית דוד, חלילה לו להיות לו עבודה זרה בביתו, אבל זה מנהג בבית כל מלכים ושרים שעושים צלם אדם בלי ראש כדי לנקות המלבושים, כי אין צורך לראש לנקות המלבושים, ומלבישים הצלם ההוא את הלבוש, ועל הצלם נוח לנקותו, ובהיות שהעבודת אלילים ההיא היה אדם שחוט בלי ראש, קוראים בשיתוף השם לאותם הצלמים של עץ שמנקים המלבושים עליהם תרפים, ולכך בכולם תרגם התרגום צלמניא, גם בשל דוד, ובא האות שכן הוא שאין לתרפים ראש, שבענין מיכל נאמר וכביר העזים מראשותיו, שהוא נאד שבו שערות במקום הראש: ובמה שנאמר ויגנוב יעקב את לב לבן, ידמה שפירושו שיעקב היה מראה לו פנים צהובים, על דרך מה שנאמר (שמואל ב טו, ו) ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל, שכדי שלא ירגיש שרצונו לברוח היה מראה לו פנים צהובים, אפילו שלא היו פני לבן אליו כתמול שלשום:

אבל המקראות שנאמרו בסיפור מה שאמר לבן ליעקב זרים קצת, שקודם אמר לו מה עשית ותגנוב את לבבי, וחזר ואמר למה נחבאת לברוח. אמנם נראה שלבן אמר ליעקב, מאחר שהיית גונב לבבי בפנים צהובים, ועתה הלכת לברוח בהיחבא, בודאי עשית לי איזו רעה עד שמיראתך ברחת, שעל זה השיב לו יעקב מה פשעי ומה חטאתי, וכן מה מצאת מכל כלי ביתך, כלומר לא עשיתי לך דבר, והוא נסתפק וחשב או שעשה לו איזו רעה או שהוליך הנשים בעל כרחם, ולכן אמר מה עשית ותנהג את בנותי כשבויות חרב, ואם היה ברצונן ולא עשית דבר, למה נחבאת לברוח, שכיון שהיו הולכים ברצונן הייתי נושק אותן:

ואומרו ותגנוב אותי, הוא לשון הטמנה, כמו ואלי דבר יגונב (איוב ד, יב), וכן ויתגנב העם (שמואל ב יט, ד), ואומרו אותי, הוא כמו ממני, וכמוהו אל תירא אותו (במדבר כא, לד), שפירושו אל תירא ממנו, וכן תירגם אונקלוס לא תחדל מיניה. ואם כן הטיב לומר פה ותגנוב אותי, כאילו אמר למה נחבאת לברוח, והטמנת ממני, ולא הגדת לי:

עוד יש לשאול שכאן אמר לבן שיש לאל ידו לעשות רע, אבל שאלהי אביכם אמר אלי השמר לך, לכן איני עושה, ולבסוף אמר מה אעשה לאלה, שפירש רש"י איך תעלה על לבי להרע להן, שנראה שלא נמנע מלעשות רעה מפני מצות ה', רק להיותם בניו, גם יפלא אומרו אלהי אביכם, שאם היה מדבר עם יעקב היה לו לומר אביך. עוד יש לשאול שהוא אומר שנצטוה לבלתי דבר אתו מטוב ועד רע, והוא חושד אותו לגנב וממשש כל כליו. אמנם נראה שלבן היה מדבר לכל עבדיו ורועיו של יעקב, ולכך אמר לבן להם שיש לו כח לעשות עם כולם רע, והביא ראיה לדבריו שאלהי יעקב, רצה לומר אלהי האדון והפטרון שלכם, על דרך מה שנאמר (בראשית מה, ח) וישימני לאב לפרעה, בא אליו לומר לו השמר פן תדבר, הרי אם כן ברור שיש לי כח, שאם לא היה לי כח לא היה בא אלי, ולא שהיה הוא חושש כלל למצות ה', ולכך כאשר אמר לו יעקב לולא אלהי אבי, כלומר שמיראתו מאלהי אביו לא שלחו ריקם, אז השיב לבן הבנים בני ועתה מה [אעשה] לאלה, כלומר איני חושש למצות ה', אבל להיותם בני נמנעתי מלהרע להם. והרמב"ן ז"ל פירש באומרו מה אעשה להם, כלומר מה טוב אעשה להם, ואם הדברים כן, מה היה לו לומר הצאן צאני, אבל ודאי נראה כוונתו לרעה ולא לטובה: ובמה שנאמר ועתה נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, כבר ביארנוהו בפרק שלפני זה, שיש לשאול מה ענין אומרו שנכסף אל בית אביו, והלא בין נכסף אל בית אביו ובין לא נכסף רק למקום אחר, טענתו קיימת לאמר למה גנבת את אלהי. האמנם נראה, שלבן כל מגמת פניו היה שיעכב את יעקב ויפתה אותו לאמונתו בעבודת אלילים, וזהו שנאמר (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי, כמו שיבוא ויורחב ביאור זה בפירוש ההגדה, שהבאת הביכורים הוא הוראה לחידוש העולם, ושראוי לתת כל הראשיות למי שהוא ראשון לראשונים, ולהורות על ענין העמוק הזה אמרנו בפרק ב' מחלק א' שמה שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הכוונה לומר שברא קודם יסוד דק פשוט היולי שממנו נברא הכל, עיין שם, ולכך מזכיר מביא הביכורים ענין לבן שהיתה כוונתו להעבירו מאמונה זו ולהכניסו באמונתו, ועל זה אמר יעקב (בראשית כח, כא) ושבתי בשלום אל בית אבי, מפחדו מלבן, כמו שנתבאר בחלק זה פרק ל"א, ואחר שנתבאר שכל כוונת לבן היתה להמשיך את יעקב לאמונתו, לכן אמר לו נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, כלומר אילו היית הולך אל מקום אחר כבר הייתי שמח שתגנוב את אלהי, אולי להיותך חושק בו גנבת אותו, אבל אתה נכספת לבית אביך, ששונאים הצלמים ומבזים אותם, אם כן למה גנבת את אלהי:

ועל אומרו כי יראתי פן תגזול בנותיך מעמי, יפלא למה לא אמר לו פן תעכבני מללכת, שיעכב אותו ואת בנותיו ואת בניו ואת ממונו. אבל נראה שלא היה ירא ממנו שיעשה לו שלא כדין, כי כבר היה משפט בארץ, אבל אמר שהיה ירא שלא יפתה את בנותיו שלא ירצו ללכת עמו, וזהו שאמר מעמי, והיה זה תשובה על מה שאמר לו ותנהג את בנותי כשבויות חרב, שנהג אותם בלתי ידיעתו, כי כבר הדין הוא שהנושא אשה בעיר אחת רשאי להוציאה על כרחה, ועל כן נאמר ששלח אחרי רחל ולאה השדה, ואם כן היה אומרו פן תגזול את בנותיך מעמי, כי היה מספיק אומרו פן תגזול את בנותיך, אבל אמר מעמי, כלומר לא תגזלם על כרחם, אבל תפתה אותם ותגזלם מעמי: ועל מה שנאמר ויבוא לבן באוהל יעקב, נתחבטו המפרשים בסדר האוהלים הללו, ולדעתי הדברים כפשוטם, שליעקב היה לו אוהל גדול שהיו שם כל בני הבית עם לאה יחד, ואוהל מיוחד לרחל מפני אהבתו אותה, שהאמהות שהיה להם בנים היו באוהל אחד עם לאה, ורחל עם יוסף לבדה באוהל אחד, ואומרו ויבוא לבן באוהל יעקב, הכוונה לספר שבא אל שני האוהלים ששניהם נקראים אחד, כמו שנאמר גם כן ויעקב תקע אוהלו בהר, ואין ספק שאמר כן על כל האוהלים, ולא יסור היות באוהל לאה חדר ללאה בפני עצמה, וחדר לבלהה וחדר לזלפה, והנה נכנס לבן באוהל לאה ובחדרי האמהות, ויצא מאוהל לאה, כי האוהל בכללו נקרא אוהל לאה, כי עיקר דירת יעקב היה באוהל לאה, כמו שנאמר עתה יזבלני אישי, והמאכל והמשתה הכל היה באוהל לאה, ולכך סיפר הכתוב שיצא מאוהל לאה והלך אל אוהל רחל, כי לא היו שם רק שני אוהלים. ובזה יתיישב הכל על נכון ולא נצטרך להפוך המקראות כפי מה שנדחקו המפרשים דהיינו הרב אברהם אבן עזרא והרמב"ן, וגם לא נצטרך לומר שרחל משמשנית ושבא פעמיים כמו שפירש רש"י ז"ל:

ובאומרו ויאכלו שם על הגל, יתכן שלא אכלו על הגל רק לבן ויעקב, שהם היו כורתי הברית זה עם זה, ולא כרת ברית יעקב עם אחיו של לבן או קרוביו. ולזה נאמר אח"כ ויקרא לאחיו לאכול לחם, שלא היתה כריתת הברית עמהם:

ומה שנשבע יעקב בפחד אביו יצחק, היה כן בראותו שלבן צירף עם שם שמים אלהי נחור ואלהי תרח אביהם, לא רצה יעקב לישבע באלהי אברהם, כי היה צריך לבאר ולומר אלהי אברהם אחר שהכיר בוראו, דאם לא כן היה אפשר להבין שנשבע במה שהאמין אברהם קודם לכן:

ועל מה שאמר יעקב ופחד יצחק, מהרי"א פירש שהוא הפחד שפחד יצחק כשראה המאכלת עליו, ושאמר יעקב שבזכות זה לא יוכל לו לבן. ובאמת אם היה שם פחד בעקידה לא היה הפחד זכות, אדרבה אם לא היה לו פחד היה יותר זכות, אבל לפי הסוד ידוע מה שנאמר בזה, אמנם לפי הפשט הוא שלבן היה מפחד מיצחק אם יעשה ליעקב שלא כדין, והיה כאילו יאמר שלולא שהיה אלהי אברהם שהתרה בו, וגם לולא היה לו פחד מאלהי יצחק שהוא בחיים ואלהיו של יצחק ינקום נקמתו, כי אז ריקם שלחו, ולכך נשבע בפחד אביו יצחק, רצה לומר באלהים שאתה מפחד מפני יצחק:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה