מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק לא
פרשת ויצא:
כבר הזכרנו שהאבות היה להם דירה בחברון, וכן היה להם דירה עם הצאן שהיו עיקר ממונם בבאר שבע, כמו שביארנו בפרק כ"ג. ואמנם בזה יובן מה שנאמר פה ויצא יעקב מבאר שבע, והוא אמר קודם ושבתי בשלום אל בית אבי, וכאשר שב נאמר ששב לחברון (בראשית לה, כז). ויש שהביאו ראיה ממה שנאמר ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית ארבע הוא חברון, שבחברון נתברך, והדעת מחייב הסותר לזה, כי אם היה מתברך בחברון ומחברון נתפרד מאביו, לא היה צריך הכתוב לומר ששב אל אביו לחברון, כי באומרו ויבוא יעקב אל יצחק אביו היה מספיק, ועוד שהיה ראוי לומר וישב יעקב בחברון לא ויבוא, שמולת ויבוא, תורה שלא היה קודם לכן שם. ואמנם המדרשים רבו מאד הנסמכים על קבלתם האמיתית, אבל זה יראה לפי פשט המקראות: ועתה אבוא לבאר לך מה שראוי להתעוררות בפרשת ויצא, בענין הסולם, דהיינו מתחילת הפרשה עד וישא יעקב את רגליו:
ספק ראשון, מה היה הענין הזה שרצה השם יתברך להראות לו ענין החלום ההוא בעת ההיא בהיותו על הדרך, וכבר היה כבן שמונים שנים, ולא נאמר שראה לא חלום ולא מראה:
ספק שני מה הוצרך הכתוב לתת סיבה לאשר לן שם, עד שאמר שלן שם כי בא השמש: ספק שלישי, טען מהרי"א על אומרו כאן בכתוב אחד שלשה פעמים מקום, ויפגע במקום, ויקח מאבני המקום, וישכב במקום:
ספק רביעי, מה שנאמר מלאכי אלהים עולים ויורדים, שעם היות שנניח כדברי האגדה (בר"ר סח, יב, ילקוט שמעוני ויצא כח, קיט) שמלאכים של ארץ ישראל לא ילכו לחוצה לארץ, עדיין לא ידענו מה התועלת להורות ליעקב זה באותו חלום. וכבר הביא מהרי"א ז"ל שמונה פירושים על זה ולא ראי זה כראי זה עיין שם: ספק חמישי, אומרו אלהי אברהם אביך, וביצחק לא אמר אביך:
ספק ששי אומרו הארץ אשר אתה שוכב עליה, שכבר אמרו באגדה (חולין צא, ב) שקיפל כל ארץ ישראל, אמנם לפי הפשט יצטרך ישוב:
ספק שביעי, אומרו ופרצת ימה וקדמה, ולא נאמר כן באברהם רק (בראשית יג, יד) שא נא עיניך וראה וגו':
ספק שמיני, למה יזכיר הענין על יעקב עצמו כמו שנאמר ופרצת, ואין הענין שב רק אל הזרע שיפרוץ:
ספק תשיעי, אומרו כאן ונברכו בך ובזרעך וגו', ובאברהם לא נאמר רק (בראשית יב, ג) ונברכו בך כל משפחות וגו', ולא נאמר בזרעך, וביצחק נאמר (בראשית כו, ד) והתברכו בזרעך, ולא נאמר בך:
ספק עשירי, והוא שכל משכיל יתעורר בו שהיאך יעקב והוא הנביא בעצמו ויאמר לו השי"ת אנכי אהיה עמך וגו', והוא כמסתפק אומר אם יהיה אלהים עמדי: ספק אחת עשר, באומרו ואנכי לא ידעתי, שפירש רש"י ואם ידעתי לא הייתי שוכב שם, והיאך יתכן זה שהרי הכתוב מעיד שנמשכה לו ברכה משכבו שם, כמו שנאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה:
ספק שנים עשר, מה היא היראה שנמשכה לו אחר כל הבטחות הללו: ספק שלשה עשר, מנין לו שהמקום גרם החלום, והלא כמה חלומות יראה האדם והוא במקומות מתחלפים:
ספק ארבעה עשר, אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, מה ענין השלום הזה, ועוד למה לא אמר ושבתי בשלום אל אבי. ועם זה יתבאר גם כן מה שאמר לבן ליעקב (בראשית לא, ל) נכסוף נכספתה אל בית אביך למה גנבת את אלהי:
ספק חמשה עשר, מה שנאמר וישא יעקב רגליו, מה הכוונה בנשיאות רגלים הזה: ספק ששה עשר, אומרו וילך ארצה בני קדם, ולא אמר וילך חרנה: אמנם יתכן לומר בהיתר כל הספיקות הללו, שאחרי אשר עלתה הסכמת יעקב לברוח מעשו הרשע ללכת אצל לבן, ראה הקב"ה ויוכח להזהירו על שיהיה מתמיד בדעתו הנכונה ובאמונתו יחיה, שלא יתפתה אחרי אמונת לבן ודעותיו הנפסדות, כמו שהרחבתי הדיבור פרק כ"א שהקב"ה חוקר לדעת מעשה הצדיק כדי שאם יראה שעתיד ליכשל אז יישיר אותו, כמו שהיתה תפילתו של דוד שנאמר (תהלים קלט, כד) וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם, עיין שם. ובאה לו המראה הזאת מן הסולם, להיות משל דומה אל ההשגה באלהיות, שכמו שהשגת האלהיות אמנם תהיה ע"י הטבעיות ובאמצעותם, שמן השפלים יושגו העליונים ויושגו בהדרגה, וקצתם ישיגו בעיון דעות אמתיות כר' עקיבא וחבריו שנכנס בשלום ויצא בשלום, וקצתם יאבדו כאלישע אחר שקצץ בנטיעות (ראה חגיגה יד, ב), לכן הראה לו השם יתברך הסולם ההוא שהוא מוצב ארצה בשפלים, וראשו מגיע לעליונים, והראה לו עוד כי המשתמשים באותו הסולם קצתם עולים למעלה וקצתם יורדים לשאול, וכל זה הראה לו כדי שיזהר שלא יהא נכשל באמונת לבן ודעותיו הבטלות, ושיהא נזהר בהיותו מעיין בענין ההשגות הרוחניות להשיג האלהיות, ולהראות לו שאותו הסולם הוא הרומז על ההשגה באלהיות, אמר שראה ה' נצב עליו, שהוא ענין האלהות:
וכדי להודיענו תורתנו התמימה שיעקב נתאמת אצלו היות החלום ההוא נבואיי, לא כשאר החלומות, הקדים הכתוב לומר שיעקב כאשר יצא מבאר שבע ללכת לחרן, דרך מקרה פגע באותו המקום, שכבר היה שם דרך ללכת לחרן מבלתי היותו עובר על המקום ההוא. ואחר שהודיע זה הודיע עוד שגם שכיבתו באותו המקום לא היתה להיותו אז יודע שזה המקום הוא שנעקד אביו, אבל שכב שם בשביל שבא השמש לא לסיבה אחרת: ואומרו שפגע במקום, הכוונה במזבח עצמו שנעקד, ולזה אמר שנית שלקח מאבני המקום, בה"א הידיעה, שב אל אבני המזבח. ואומרו וישכב במקום ההוא, אין הכוונה לומר ששכב באותו המקום, אבל הכוונה לומר שבמקום שהוציא האבנים ולקחם, שכב הוא תמורת האבנים, ולכך אמר במקום ההוא, וזה עשה לקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים קב, טו), לכן הגביה האבנים ושכב על העפר, באופן שמילת מקום הראשונה היא כמשמעה, והשניה על המזבח, והשלישית על היותו שוכב במקום ההוא שהוציא האבנים, כי אחר שהטה האבנים אל צד אחד מראשותיו, שכב ממש במקום שהיה שוכב אביו יצחק בהיותו נעקד, מבלתי שידע שזה היה מקום העקידה. וסיפר כל זה הכתוב כדי להודיע שרצה לשכב בארץ ישראל, ורצה אבני ארץ ישראל ועפרה, ועל יעקב נאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:
והנה אז אמר לו בענין השגת האלהות מה שהיה אפשר בחוקו, ולכך אמר לו אני ה', ואמר לו אלהי אברהם אביך, כאילו יאמר שביצחק אין לומר אביך כיון שהוא אב גם כן לעשו, רק אברהם שביצחק לבד נקרא לו זרע, ויצחק נתן ליעקב ברכת אברהם, ועם היות שיצחק ירש אותה, לא רצה שיעקב יירש אותה ממנו, שאם היה יורש אותה ממנו, עם היות שקנה הבכורה, הנה היה לו שני שלישים, ושליש לעשו כאח פשוט, אבל נתנה לו מתנה מחיים מצד אברהם, וזהו שנאמר אלהי אברהם אביך:
וכבר אמרנו שאומרו אני ה', הוא שגילה לו השגה באלהיות. וכן תמצא שנאמר פרשת וישלח על המראה הזאת (בראשית לה, ז) כי שם נגלו [לשון רבים] אליו האלהים, כאילו יאמר שנגלו אליו האלהיות. ועוד שאם היתה הכוונה לבד על המראה, לא יתכן לומר נגלו, אחרי היות המראה בחלום:
וכל זה הודיענו הכתוב שיעקב פגע במקום העקידה ולא היה יודע שהוא מקום העקידה, ושעשה כל אותו החיבוב לקחת מאבניה ולשכב על עפרה, עם היות שהיה לו במה לשכב, ועל כן אמר לו הקב"ה הארץ אשר אתה שוכב עליה, כלומר שאתה שוכב בשבילה ובשביל קדושתה, ויהיה מילת עליה כאן, כמו כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד, כג), שפירושו לסיבתך:
ואחר שראה הקב"ה את כל החיבוב הזה שעשה יעקב לארץ ישראל, הנה הודיע לו כל מה שיקרה לזרעו באחרית הימים, והוא שאמר לו ופרצת ימה וקדמה, ולא אמר ופרץ על הזרע לבד, רק על עצמו גם כן, כמו שנאמר (ירמיהו ל, י) אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ודרשו ז"ל (תענית ה, ב) מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, כי מה שנאמר שם אל תירא עבדי יעקב, שב אל היראה האמורה פה כאשר יתבאר. וא"כ היטיב לומר לו ופרצת, על היותם מפוזרים בארבע רוחות העולם. ואמר לו הבטחה על היותו שומרנו ומצילנו, והבטיחו להשיבנו אל האדמה ע"י משיח צדקנו, כמו שנאמר בירמיה קודם שנאמר אל תירא עבדי יעקב, אמר (שם ט) ואת דוד מלכם אשר אקים להם. ואמר עוד שאל יעזבנו ואל יטשנו, וזהו אומרו כי לא אעזבך עד אמר אם עשיתי וגו':
ואחר כך סיפר יקיצת יעקב משנתו, כי הרגיש היות זה חלום נבואיי, אין ספק בו, ואמר טענה לזה, כי באמת יש קדושה למקום אבל אני לא ידעתי, כלומר אם הייתי יודע הייתי אומר רעיוני על משכבי סליקו, אבל עתה שאני לא ידעתי קדושת המקום, אם כן אין חלום זה דמיון, אבל הוא נבואיי באמת, ולכך נתיירא שכיון שהחלום נבואיי והראו לו מלאכים עולים ויורדים, והבין שפירושו שיש מי שקצץ בנטיעות, נתיירא מאד פן חס ושלום לא תהיה השגתו שלימה:
ומה ששאלנו על אומרו ונברכו בך ובזרעך, ובאברהם לא נאמר רק בך, וביצחק נאמר ובזרעך ולא בך, הוא הטעם שאמרו ונברכו בך, רצה לומר שכל העולם מתברך בזרעו, לפי שכל העולם לא נברא רק לתכלית האומה ישראלית, אם כן כשהם זוכים כל העולם מתברך בהם, ולכן באברהם שהיה מתגורר והולך למצרים, אמר שיתברכו בו כל משפחות האדמה, רצה לומר כל אותם המשפחות שהוא מתגורר, אבל ביצחק שלא היה יוצא מארץ ישראל, לא אמר רק שיתברכו בזרעו, רצה לומר האומה ישראלית, ולפי זה נאמר ביעקב שיתברכו בו ובזרעו, לפי שהוא יצא מארץ ישראל והלך למצרים, שאמרו רז"ל (בר"ר פט, ט) שבזכותו סר הרעב ועלה הנילוס, לכן אמר בו, ומה שאמר בזרעו, לפי שעתידים להיות מפוזרים בארבע רוחות העולם:
הרי לך לפי דרכנו זה שהקב"ה לא הבטיח את יעקב לשמרו בדרך הזה, ומה שאמר ושמרתיך, רצה לומר לזרעו בפיזור גליות, שכבר אמרנו שהכתוב יזכיר את יעקב במקום זרעו:
ואם כן בזה יותר הספק אשר כל משכיל מסתפק, שיעקב לא אמר רק אם יהיה אלהים עמדי, רצה לומר עם גופו ממש, ולכן דקדק ואמר ושמרני בדרך הזה, לבאר שאין התנאי על הדרך שילכו זרעו בפיזור גליות, כי על אותו כבר הובטח מאת השם יתברך. ולכן דקדק שנית ואמר אשר אנכי הולך עליה, כלומר אנכי לא זרעי, והיה אומרו בדרך הזה אשר אנכי הולך עליה, רצה לומר שיתמיד באותו הדרך שהשיג באלהיות, וכן אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ולא אמר ושבתי אל האדמה הזאת, כמו שאמר לו השי"ת, כי אותה ההבטחה היה על זרעו:
וענין אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, רצוני לומר בזה שהיה מתיירא פן חס ושלום יטעה אותו לבן בדעותיו, ולכן אמר ושבתי בשלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שרבי עקיבא (חגיגה יד, ב) נכנס בשלום ויצא בשלום, והפליג הביאור שלא היתה תפילתו רק על שלא יטעה אותו לבן בדעותיו, במה שאמר והיה ה' לי לאלהים, שרצה לבאר שכשישוב בשלום אל בית אביו יהיה ה' לו לאלהים, ויאות מה שנאמר אין זה כי אם בית אלהים, במה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פח, א) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, שעל כן אמר בלשון שלילה אין זה, כלומר אין החלום הזה רומז על הבית הראשון, ולא על השני, רק על השלישי, שהוא בית מושב נצחי, כמו שאמרנו שהיה החלום על פיזור גליות ועל ביאת משיחנו, כי ההר אין בו ישוב כלל, והשדה יש בו יותר ישוב מההר, אבל הבית הוא בית דירה:
ומה שנאמר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, רצה הכתוב להורות שיעקב לא הלך הדרך הנהוגה מבאר שבע לחרן, ולכן נאמר שפגע במקום דרך מקרה, שאם היה על הדרך לא היה מקרה שכבר מעת צאתו היה יודע שיש לו לעבור דרך שם. וכבר אפשר לומר שהמקרה היה שבא השמש, כאילו יאמר ויקר שבא השמש במקום ההוא. אבל להתקרב אל היותר נכון אמרנו שהיה מקרה שעבר דרך שם, ולכן לא אמר וישא יעקב רגליו וילך חרנה, כי לא היה יודע הדרך ללכת לחרן רק פנה אל צד ארצה בני קדם, והעד מה שאמר יעקב אחי מאין אתם, שכנראה שלא היה יודע שהעיר הקרובה שם היא חרן, שאם היה יודע שהעיר הקרובה שם היא חרן, מה היה לו לשאול מאין הם: ומה שנאמר וישא יעקב רגליו, יתכן עם מה שאמרו רז"ל (חולין צא, ב) שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו, שהכוונה לומר שאז בארץ ישראל היה הולך בלתי נשיאות רגלים, כי הארץ היתה מתקפלת תחת רגליו, אבל משיצא חוצה לארץ הוכרח לישא רגליו: גם באומרו ולוז שם העיר לראשונה, נראים דברי מותר כי מה לנו לדעת השם הקודם, אבל מצאתי לחכמי הקבלה בזה הענין מאמר נאה ומתקבל, שלוז היא ירושלים, והיה מאמרם זה על מה שנאמר (שיר השירים ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, שאולם ירושלים היתה תחילה כלוז, שהיא מין האגוזים הקטנים נקראים לוזים, שהעצם מאכל שבלוז הוא כולו עגול ממלא קליפתו, והאגוז הגדול נחלק לארבעה חלקים, ונכנסת הקליפה בין כל רביע ורביע ממנו, באופן שאין כל עצם המאכל שבאגוז מקובץ עגול כמו בלוז, אבל הוא מפוזר ומפורד לארבעה חלקים, ושלכך נאמר אל גנת אגוז ירדתי, שנעשית ירושלים בירידתה ממעלתה מפוזרת בין ארבעה מלכיות כאגוז, אבל בראשונה היתה ירושלים דומה ללוז, וכל זה אמר הכתוב לגלות אלינו שענין המראה הזאת וההבטחה היא לקיבוץ גליות המפוזרים, והנה כאשר בחר ה' ביעקב הראה לו המראה הזאת בדרך קודם שיגיע אל בית לבן הרשע, כדי שלא יניח ידו מלעסוק באלהיות ושישתדל בהשגתם, וזה אמר בנדרו והיה ה' לי לאלהים, שהיה ירא פן יכשל ח"ו בעיונו, והוא אומרו ג"כ ושבתי בשלום אל בית אבי, כאשר אמרנו, על דרך שאמרו רז"ל ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, ולכן לא אמר אל אביו, רק בית אביו: ובזה יתבאר מה שאמר לבן אל יעקב נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי, כי באמת התוכחה שהוכיחו על שגנב את אלהיו תפול גם אם היה נכסוף ללכת אל איזה מקום שיהיה, והיה לו לומר נכסוף נכספתה ללכת למה גנבת את אלהי, ועוד היה לו לומר נכסוף נכספתה ללכת אל אביך ולא היה צריך לומר אל בית אביך. אמנם יובן שלבן היה רצונו שיעקב ימשך אחרי אלהיו, ואם היה הולך אל מקום אחר זולת בית אביו היה שמח שיגנוב את אלהיו, אבל לא היתה תלונתו רק אחרי שהוא הולך אל בית אביו, רצה לומר אל בית מדרשו של אביו, שהוא שונא ומואס התרפים שלו, אם כן למה גנבם, כי תפילתו שישוב אל בית אביו, רצה לומר בית מדרשו ואמונתו, ושלא ילמוד ממעשה לבן:
ואומרו כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, יובן כמו שכבר ביארנו במה שנאמר (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, שהיא מדת ההסתפקות, שאם תתן לאדם כל הכסף והזהב שבעולם, אם אין לו מדת ההסתפקות לא יקרא שיש לו רק מקצת, כמו שאמרו רז"ל (קה"ר א, לב) אין אדם מת וחצי תאותו בידו, אבל מי שיש לו מדת ההסתפקות, הרי מה שיש לו אם מעט ואם הרבה נקרא כל. ולכך אמר יעקב לעשו שאפילו שיתן לו המנחה לא יחסר הכל שלו, כי עשו אמר לו (בראשית לג, ט) יהי לך אשר לך, כלומר לא תחסר משלך, וכן יעקב השיב לו (שם יא) שיש לו כל, שבין כך ובין כך יש לו כל ואינו חסר דבר, שרב יהיה או מעט יהיה כבר יש לו כל, אבל עשו לא אמר רק (שם ט) יש לי רב, אבל לא כל, אם כן כאשר הצדיק הוא מסתפק במה שיש לו, הרי מה שהוא בחלקו נקרא כל, ולכך אמר יעקב ברכת הכל שתתן לי עשר אעשרנו לך, ואחר שנתבשר בברכת אברהם שיתנה לו, ובאברהם נאמר שבירך אותו בכל, לפיכך אמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, וכבר חכמי הקבלה, ספירת מלכות להיותה מספקת לכל, קראוה אותה כל, והוא שאמר דוד (תהלים קג, יט) מלכותו בכל משלה, והבינהו:
ואומרו הידעתם את לבן בן נחור, הרמב"ן פירש שבתואל היה פחות. אמנם לפי מה שביארנו פרק כ"ה במה שאמרה רבקה לאליעזר בת בתואל בן נחור, נתבאר זה, ששם אמרנו והכרחנו שלא היה לבתואל בית, אבל היה סומך על שלחן אביו, וא"כ אחר היות נחור בעל הבית, לא יהיה להם כל כך היכר לדעת אם הוא בן בתואל, ולכך הזכיר את נחור:
ומה שסיפר היות שם שלשה עדרי צאן, נראים דברים אין צורך בהם, וכולם נדרשים לחכמי הקבלה תפוחי זהב במשכיות כסף (עיין רמב"ן), אין צורך להביאם כי אין זה המכוון שיעדנו במאמר זה, אבל מכאן יתבאר היות על נכון מה שאמרנו בהקדמה מחיבורינו זה, שהקב"ה ימציא המעשה כפי מה שרצונו לרמוז, כי אין ספק שהמעשה הזה שהיה כך היה, ואין טעם לשאול למה היו שלשה, אבל מראותם ז"ל שסופר זה המנין, והיה מספיק אומרו והנה רועי צאן רובצים, לכך הוציאו מה שרמז הקב"ה להמציא המעשה כן שהיו שלשה:
והנה ראיתי בכתובים הללו כמה שאלות, ראשית, על מאמר הרועים ליעקב והנה רחל בתו באה עם הצאן, וזה אינה תשובה על שאלתו ששאל השלום לו, ויותר היתה נאותה תשובתם זאת על מה ששאל ראשונה אם ידעו את לבן, כי אז היה נופל לומר הנה בתו. שנית, מה היתה כוונת יעקב לתת עצה לרועים שישקו הצאן ושילכו לרעות והם לא שאלו עצה ממנו. שלישית, מה שנאמר עודנו מדבר עמם, ולא נודע התועלת הנמשך אם היה עודנו מדבר או אם כבר השלים הדיבור. רביעית, על אומרו כי רועה היא, וכבר הדברים פשוטים מאחרי היותה באה עם הצאן שהיא היתה רועה אותם: אמנם להיתר השאלות האלה נראה לומר שיעקב כאשר שאל השלום לו, היתה כוונתו לשאול גם כן אם הוא עשיר, כי אם לא היתה כוונתו רק לשאול אם הוא בחיים כבר אמרו לו שידעו אותו, שהמובן היותו בחיים, וכאשר היתה כוונתו לשאול על העושר, על כן השיבו לו הנה רחל בתו באה, כלומר עתה תראה העושר שלו, וכאשר יעקב היה רצונו לדבר על לב הנערה ולחקור על עניני אביה ואופן הצלחתו, ולא היה זה מחוק המוסר לעשות כן לפני הרועים, על כן אמר להם שישקו הצאן וילכו לרעות, וכאשר אמרו שלא יוכלו מפני האבן הגדולה, כבר היתה כוונתו לגלול האבן כדי שישקו הצאן וילכו, אבל לא הספיק הזמן וזה אומרו עודנו מדבר עמם, ואמנם כאשר אמרו לו שרחל באה עם הצאן, חשב שמקרה הוא שבאה אותו יום, כמו שהקרה ה' את רבקה לפני אליעזר, וחשב שלבן היו לו רועים אבל בתו באה דרך מקרה, אבל אח"כ ראה שאין הדבר מקרה אלא שרועה היא, וזה סיפר עניותו של לבן, שלא היה לו רק צאן מעט עד שנערה קטנה נוהגת בם, וזה אומרו הצאן אשר לאביה, כלומר היא רועה כל הצאן אשר לאביה, ועוד היה סיפר עניותו שלא היו לו רועים רק שבתו בעצמה היתה רועה, ורצה הכתוב לגלות שכל עושרו של לבן היה מיעקב, ובזה הותרו השאלות אשר הזכרנום: ועל ענין הבכי שבכה יעקב כשראה את רחל, דרשו ז"ל (בר"ר ע, יב) שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה. ולפי הפשט הבכי יהיה ג"כ מרוב שמחה והחוש יעיד, וכן בכה יוסף על צוארי בנימין ועל שאר אחיו (בראשית מה יד-טו), ומה שדרשוהו ז"ל פה וכן ביוסף (בר"ר צג, יב), הוא לתת טעם על מה סיפרה התורה הבכי ההוא, אחרי היותו טבע מורגל, ועל כן דרשו שסיפרה זה על מה שצפו ברוח הקודש, ובמה שבכה יוסף על שאר אחיו ועל יעקב אביו כשראה אותו לא דרשו דבר, ועל שלא בכה יעקב נתנו טעם עד שאמרו (הובא ברש"י בראשית מו, כט) שהיה קורא קריאת שמע. אבל אפשר לומר שכשהאדם רואה את אחיו שלא ראה אותו מזמן הרבה יבכה האדם מן השמחה, אבל כאשר יראה אחיו או קרובו אשר לא הכיר אותו קודם לכן לא יבכה, לכך גבי מה שיוסף בכה על בנימין וכן בנימין על צואריו דרשו מה שדרשו, לפי שיוסף כשנתפרד כבר היה בנימין קטן ולא היה לו כל כך היכר עמו וכמו כן בנימין אליו, ולא נאמר בכתוב שהכיר יוסף רק על שאר אחיו, שכבר היה להם חתימת זקן, אבל את בנימין לא הכיר, והעד מה שנאמר (בראשית מג, טז) וירא אותם את בנימין, כי היה מספיק שיאמר וירא את בנימין, אבל אמר אותם, לפי שלא היה מכירו רק להיותו אותם, וכל שכן יעקב את רחל שלא הכירה מעולם שלא היה לו לבכות, זה נראה לנתינת טעם על שלא דרשו רז"ל רק באלה: