מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק ל
פירש הרמב"ן על מה שנאמר בעבור תברכך נפשי, וזה לשונו היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור, ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר, כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח. והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות, כי ותלך לדרוש את ה', שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה אין אני צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי, ועתה לא רצתה לומר לו כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי, כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסיבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה, או הם סיבות מאת ה' כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות, עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ולא הבנתי הדברים, שאם כוונתו של יצחק היתה לברך את עשו לנחול את הארץ, למה לא אמר כן ליעקב אחרי שחשב היותו עשו, והיה ראוי לומר לו כמו שאמר לו בשלחו אותו פדן ארם ויתן לך ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. ספק שני שכאשר צעק עשו על הברכה למה לא בירך אותו בברכת אברהם: עוד יש שאלות בכתובים הללו אשר לב המשכיל יתעורר בהם ומהיתרם תמשך הבנתם, וזה מתחילת מה שנאמר ויהי כי זקן יצחק עד סוף הפרשה:
ספק ראשון, מה ראה יצחק ונתעורר לברך את עשו ולא ראינו שאברהם בירך אותו, וכיון שרצה לברך בניו למה לא בירך שניהם, ולמה היה רצונו שיעקב יהיה עבד לו על לא חמס עשה, כי כנען אשר קיללו נח להיותו עבד לאחיו, על גודל המרד שנעשה נגדו קללו כן, אבל יעקב למה יהיה עבד מה עשה. ועל זה כתב מהרי"א ז"ל שבירך את עשו שיהיה ראש הבית ושיעקב נכלל בברכה. ולא ידעתי איך יוכלל בנחלתו והוא נתן אותו עבד לו:
ספק שני, מה הוצרכו המטעמים לענין הברכה:
ספק שליש, היאך יתכן שתועיל ברכה בלתי כוונה וכל שכן בהיותה בטעות. וכבר נתעורר מהרי"א איך חשש למישוש ולא חשש להברת הקול. ולדעתי לא חשש על המישוש אלא מפני הקול, שכאשר ישמע הקול יבקש למששו, וכן היה שיצחק נתן סיבה למה משש אותו, ואמר להיות הקול קול יעקב משש אותו, אבל ענין אות המישוש חזק מאות הקול, כי הקול ישתנה כפי התלאה והמנוחה וכפי המאכל אשר יאכל וישתה, והעד שכן היה שלא חשש יצחק על ענין הקול כשמצאו שעיר במישוש, ועל כן יעקב לא נתיירא רק מן המישוש אשר ימשך כאשר ישמע הקול:
עוד יפלא על מה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', ורש"י הביא אגדה (בר"ר סה, כב) שנכנסה עמו ריח גן עדן, ועוד גם כן הביא אגדה אחרת (תענית כט, ב) שנתן בו ריח טוב, וזהו שדה של תפוחים, ומבואר שכל זה דרשו ז"ל מפני שנראה מן הכתוב שלא היה הריח הזה מורגל כשהיה בא עשו אליו, ובתמיהה אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ולדעתי לפי פשוטם של דברים יאות לומר מסכים אל מה שאמרו רז"ל (פסחים פח, א) שאברהם קרא בית המקדש הר, כמו שנאמר (בראשית כב, יד) בהר ה' יראה, ויצחק קראו שדה, כמו שנאמר (בראשית כד, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה, והוא שכאן תמה יצחק על שהיה ריחו של יעקב כריח בית המקדש, ועליו אמר כריח שדה אשר ברכו ה', שב אל השדה עצמו, שהיה גורן ארנן היבוסי בהר המוריה, ויתכן שהיה ריח הר המוריה ריח טוב כריח מור, ועל כן נקרא הר המוריה לשון מור, כמו שנאמר עליו (שיר השירים ד, ו) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, וזה היה שחידש הכתוב שרבקה נתנה ליעקב בגדי עשו החמודות, שאם יריח יצחק את יעקב שהוא כן מלומד בריחו של בגדי עשו יחשוב היותו עשו, והנה שב ריחו של יעקב כריח הר המור, ויצחק חשב שעשו הביא צידו משם:
ספק רביעי, איך אמר יצחק גם ברוך יהיה אחר שרימה אותו:
ספק חמישי, נתעורר מהרי"א ז"ל על מה שנאמר וישטום עשו ליעקב על הברכה אשר ברכו אביו, והיה לו לומר אשר לקח ברכתו. אבל לדעתי אמר הכתוב כן להודיע שעשו לא היה חושש לברכת אביו כלל, ולא היה מאמין שיצליח בברכתו, וכל מה שהיה בוכה וצועק לרמות את אביו היה עושה כן כאילו חושש הרבה לברכתו, והתורה מעידה שלא שטם ליעקב לפי שלקח ברכתו, כי לא היה מאמין שיוכל יעקב לקחת ברכתו, אבל לבד על הרמאות שבירך אותו אביו:
ספק ששי, אומרו למען תברכך נפשי, והיה מספיק אומרו למען אברכך: ספק שביעי, אומרו הוה גביר לאחיך, והוא אין לו רק אח אחד היינו יעקב, וכן יש לשאול מה לו להזכיר בני אמך, והוא ואמו אין להם בנים זולתם: ספק שמיני, אומרו ויעקבני זה פעמיים, ואמנם מכירת הבכורה היה ברצונו בלתי שום רמאות כלל, גם בזה יתבאר מה שנסתפקו המפרשים לומר שהיאך יתכן שיצחק יעשה נגד מה שנאמר לרבקה שהלכה לדרוש את ה', שאמר לה שהגדול יעבד את הצעיר: ספק תשיעי, מה שאמר עשו הלא אצלת לי ברכה, והיאך יאציל לו ברכה והוא חשש לתת לו כל הברכות:
ספק עשירי, היאך היה אומר יצחק שאין ברכה לתת לו, כיון שאינם עתידים להיות יחד, ולמה לא יתן לו גם כן מטל השמים, ועוד למה לא יתן לו שיהיה לקהל עמים כמו שאמר אחר כך ליעקב:
הנה אלו הם הספיקות אשר יפלו בענין זה, ואל יפלא על סדר הקדימה והאיחור כי לפי הענין בהיתרם סדרתים כן, גם יתבאר אומרו הברכה אחת לך אבי, גם יתבאר בסוף הפרשה אומרו אם יעקב ועשו. ועם היות שקדמוני בקצת מן הספיקות לא אמרתים בשם אומרם לשנאת האריכות, אבל בענין היתרם בחרנו דרך ההתקרבות אל הפשט כאשר תראה: כי אמנם אמיתת ענין זה, שרבקה הצדקת כאשר הלכה לדרוש את ה', כבר הלכה או אל שם ועבר או אל אברהם, ואיך שיהיה אין ספק שלא העלימה אותו הצדקת ענין הנבואה ההיא מבעלה, וכבר אמרנו פרק כ"ד שיעקב מה שביקש מעשו הבכורה במקום ההלעטה בדין ביקש כן, שמאחרי שהבכור נאמר לרבקה שצריך שיעבוד את הצעיר, ועשו ביקש מיעקב עבודת ההלעטה, אם כן היטב לומר לו שכיון שאתה רוצה עבודה ממני תתן לי הבכורה, וכבר הענין היה שגזרה החכמה האלהית שאלו השני בנים אחד מהם יירש העולם הזה ואחד מהם יירש העולם הבא, והיא ברכת אברהם, ואין ספק שמן הדין היה להיותה העולם הבא לבכור, ולפי זה כאשר ראה יעקב שעשו ביקש ממנו עבודה, מצא מקום להחליף שהוא יעבוד אותו דהיינו העולם הזה ושיהיה עבד לעשו, וברכת אברהם שהיא העולם הבא יהיה ליעקב, וכבר עשו ישר בעיניו החליפין, כאשר נאמר (בראשית כה, לב) הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה, באומרו שאין אחר המות כלום, כי זאת היתה אמונתו, ואם היו נשבעים שניהם היה ענין החליפין מתקיים, אבל יעקב עשה בערמה וביקש שישבע לו, והוא לא נשבע לעשו, כי על כן לא נאמר וישבעו, רק עשה לו העבודה באומרו העולם הבא הוא לעתיד צריך שתשבע לקיים, אבל העבודה היא בעולם הזה והעבד נקנה בחזקה כאשר יעבוד את האדון בהלעטה או עבודה אחרת קנאו, ובזה נתרצה עשו:
וכאשר היה יצחק אוהב את עשו, וידע ענין המכירה הזאת שעשה שמכר ברכת אברהם, נתעורר לברך אותו, כי ראה בעיניו שאיבד שני עולמות שלא יהיה לו העולם הבא כי כבר מכרו, והעולם הזה גם כן יבקש יעקב להחזיק מאחרי שלא נשבע לו, והעולם הזה ניתן לו על פי הנבואה שנאמרה לרבקה ורב יעבוד צעיר, וכדי שיתקיים החליפין בענין העבודה שיהיה העולם הזה לעשו, השתדל שעשו ישמש את אביו, ויקיים מצות כבוד אב בעבודת המטעמים, שכנגד זה יזכה לאותו הנבואה:
הנה רבקה בראותה שלה נאמר מפי הנביא שעשו יעבוד את יעקב, ושעשו ברשעתו מכר ברכת אברהם, וראתה שיצחק ביקש להשתדל שלפחות ישאר לעשו ברכת הצעיר שהוא העולם הזה, והיה רוצה להשתדל זה ע"י הברכה שיברך את עשו, שחשב כיון שיעקב נתרצה לעבדו, בשגם הוא יסכים, גם יברך אותו שיהיה גביר, יתקיים ענין החליפין שעשו יזכה להעולם הזה. ולפי זה הסכימה אותה צדקת לרמוז את יצחק שלא יברכנו, ותישאר הנבואה כמו שהיתה, ויזכה יעקב לשני עולמות, אחרי שעשו ברשעתו ביזה העולם הבא, ועל כן לא נסתפקה שהברכה בשגם לא תחול על יעקב להיות ברמאות הנה כבר תשאר הנבואה במקומה, ויצחק לא יוכל לחזור בו, וכאשר פתרה כן היה, שכאשר יצחק בירך את יעקב והחזיק דברי הנבואה, ואמר אורריך ארור, לא רצה לחזור בו, שאם היה ח"ו חוזר בו היה יצחק בעצמו בכלל אורריו, ולכך אמר גם ברוך יהיה, ובזה הותר ספק א' ב' ג' ד' ה': וגם בזה יתיישב מה שאמר יצחק בעבור תברכך נפשי, שכאשר ידע שהוא מכר ברכת אברהם, אמר לפחות אברך אותך ברכת עצמי, ועל כן אמר תברכך נפשי. וזה גם כן שאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי, כלומר אם הייתי רוצה ברכת אברהם כבר איננה רק ברכה אחת, ואי אפשר לחלק לגרוע או להוסיף, אמנם מאחר שאני מבקש ברכת עצמך וכי אין לך כי אם ברכה אחת:
ובענין הברכה שאמר לו יעבדוך אחיך, אין מזה לדעתי טענה כלל, שמאחר שנאמר בנבואה שכל אחד מהילדים הללו תהיה אומה אחת, כמו שנאמר (בראשית כה, כג) שני לאומים, אם כן היה מדבר יצחק על כל זרע יעקב שיעבדו אותו ואת זרעו, ולהיות הוא כעת לפניו כינה כל האומה העתידה לצאת ממנו יחיד, ואמר יעבדוך, כי לא רצה שיעקב לבד יעבדנו, כי זאת היתה כוונת יעקב כשעשה עמו החליפין שהוא לבדו יעבוד עשו לא זרעו, כי על כן לא הוצרך שבועה שכבר החזיק במה שעבד אותו בהלעטה ההיא. ועל דרך זה היה שולח יעקב לומר לעשו שהוא עבדו, כמו שנאמר (בראשית לב, ה) כה אמר עבדך, אבל יצחק היתה כוונתו שזרעו של עשו יירש העולם הזה, ושזרעו של יעקב יהיו כפופים אליהם. וקראם בני אמך, כלומר אותם הבנים שאמך אוהבת אותם: ועל פי דרכנו זה נתבאר היטב מה שאמר יצחק לעשו ולך איפא מה אעשה, כי אחרי שנתן ליעקב שני עולמות, לא נשאר מה לתת לעשו, כי קודם לכן היה חושב לתת לו העולם הזה על פי הנבואה שנאמר לרבקה, ולכן הזכיר בברכתו את האלהים, ואמר ויתן לך האלהים, אמנם בברכת עשו באחרונה לא הזכיר האלהים, רק הגיד לו העתידות שמשמני הארץ יהיה מושבו, ובזה הותרו ספק ו' ז' ח' ט':
וזהו לדעתי מה שאמר יעקב ליוסף (בראשית מח, כב) נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ורש"י פירש שם מיד האמורי מיד עשו, ופירש שקרא אותו אמורי מפני שהיה עושה מעשה אמורי, או שבמאמר פיו היה צד את אביו, ופירש בחרבי ובקשתי בחכמתו ובתפילתו. ושם לא פירש הוא ז"ל היאך לקח אותו מיד עשו אבל הביא האגדה כצורתה. ואפשר שפירש כן ע"פ אגדה אחרת שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק לז, וראה רש"י כאן ובר"ר פב, יג) אצל מה שנאמר (בראשית לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, שנתפשר עשו עם יעקב שיעקב ינחול הארץ והוא לקח כל ירושת אביו, ועל זה פירש רש"י ז"ל שלקח מיד האמורי מיד עשו. אבל יתכן עוד לומר נכון מזה, שאחרי שלא נשלמה לו ברכת אברהם בשלימות עד שזכה לברכת אביו שעשו יהיה עבד לו, וראה שאמר יצחק לעשו שיקח חרבו וקשתו לצוד ציד לזכות בברכה ההיא, ויעקב זכה בה ע"י הגדי שעשה מטעמים, קרא ג"כ שהגדי היה חרבו וקשתו כלומר במקום חרבו וקשתו של עשו:
ומה שקרא את עשו אמורי, אין אנו צריכים לומר שהיה עושה מעשה האמורי, שכיון שנשא אשה אמוריית ודבק באשתו כתיב (בראשית ב, כד), ואמרו רז"ל (סוטה ג, ב) שקשורה בו ככלב, א"כ היטב לקרוא אותו אמורי, וכבר ידוע שמבנות חת לקח בחברון שעל פני ממרא האמורי, וגם אם נאמר שבני חת היו כנעניים לא אמוריים, כבר ביארנו גבי מראה בין הבתרים על מה שנאמר שם (בראשית טו, טז) כי לא שלם עון האמורי, שהאמורי הוא היה הראשון בעבודת אלילים שהיתה לשבעה עממים, והשבעה עממים נמשכו באמונתם אחרי האמורי, ושלכך נקראים כל השבעה עממים בשם אמורי, ואם כן היטב יעקב לומר על עשו היותו אמורי. ואפשר גם כן שנשתמד לאמונת האמורי שהיא אמונה כוללת כל השבעה עממים, וזה אומרו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, שגם הוא קרא אותם ציד, כמו שנאמר שבה ואכלה מצידי, שהועיל יותר מחרבו ומקשתו:
וכבר שאמרו רז"ל (בר"ר סז, ב) ואוכל מכל, ר' יהודה אומר מכל מה שנברא במעשה בראשית, וכבר יובן מאמרם זה במאמר אחר שאמרו (בר"ר יא, ה) ר' חייא הוה ליה חד רחימא, והאכילהו מכל מה שנברא במעשה בראשית, שפירושו לדעתי שלימד אותו והודיעו שכל מעשה בראשית לא נברא רק בעד הצדיק, וכאשר הודיעו זה הרי נהנה מכל מעשה בראשית, ויתכן שגם פה יפורש כן, שיצחק כאשר אכל מה שהביא לו יעקב, נהנה מכל מה שנברא במעשה בראשית, שהבין שכל מעשה בראשית לתכלית הצדיק נברא, ובהיות שנהנה לאכול מיד יעקב שהיה צדיק, אם כן כבר נהנה מכל מה שנברא במעשה בראשית, וכדי לברך אותו נגד כל מעשה שמים וארץ שהוא מעשה בראשית, מדה נגד מדה בירך אותו מטל השמים ומשמני הארץ, דהיינו כל מעשה בראשית בכלל, גם בירכו בפרט על הפת והיין שהביא לו, מדה נגד מדה ואמר לו דגן ותירוש, ולעשו שלא הביא לו רק מטעמים לא בירכו בדגן ותירוש. ולפי שבירך את יעקב בכל מעשה בראשית אמר ולך אפוא מה אעשה בני:
ומה שנאמר ומטל השמים מעל, יובן עם מאמרם ז"ל (תענית י, א, מדרש הנעלם שהש"ר עה, א) שאמרו שכל העולם ניזון מתמצית של ארץ ישראל, ולכן אמר מעל, רצה לומר מארץ ישראל שהוא עליונה וגבוהה על כל הארצות, ולכך לא בירך אותו שיתן לו ה' דבר, רק שיהיה מושבו משמני הארץ ומטל השמים, אבל מארץ ישראל יושפע אליו: ועל מה שאמר יצחק גם ברוך יהיה, הרמב"ן ז"ל טען על זה והאריך לפרש שנים או שלשה פירושים, ואין צורך כלל, כי בעיני פשוט הטעם, שהרי היה מוכרח יצחק לומר גם ברוך יהיה, אחרי שאמר לו אורריך ארור ומברכיך ברוך, שלכן אמר שאינו תוהה כלל על מה שבירכו כמו שאמרנו, שמא ח"ו יהיה הוא בכלל ארור במה שהוא מתחרט על שבירכו:
ואומרו כאשר תריד, פירש רש"י לשון צער כמו אריד בשיחי (תהלים נה, ג), כלומר כשיעברו ישראל על התורה ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל עכ"ל. וזה רחוק מן הפשט שיאמר לו יצחק כן, ועוד עשו בין יקיימו התורה או לא יקיימוה יצטער, וכאן בכתוב לא התנה רק כשיצטער. ולדעתי שיצחק אמר לעשו שאם ירצה ללכת בדרכי ה' יפרוק עולו, כי האדם בעל בחירה ורצון, ומילת תריד בלשון ערב, כאילו יאמר תרצה, והיה אומרו כאשר תריד כאשר תרצה, וכן אריד בשיחי ואהימה, פירושו ארצה בשיחי ואהימה, שכן אמר (שם) הקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה, שאמר דוד בתפילתו להשם יתברך שיקשיב תפילתו ויענהו מה שירצה בשיחו, ואמר כן לפי שלפעמים האדם שואל מטר ואינו טוב לשדות ולתבואות, והוא חושב שהוא טוב, והקב"ה מה עושה אינו שולח מטר, לפי שאינו רואה על מה שהצדיק אומר בפיו, אבל רואה לעשות רצונו, וזה ששואל מטר אין רצונו המטר, אבל רצונו שהארץ יתן לו פריה, וזה אמר דוד (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, שהכוונה לומר שאף על פי שהם משועים על המטר שיבוא, והוא ישמע שועתם ולא יעשה רק הרצון. ועל דרך זה בעצמו אמר גם כן דוד באותו מזמור עצמו (שם טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, כי היה מספיק אומרו ואתה נותן להם את אכלם, אמנם הכוונה לומר שכל העולם מצפים אל המטר, ולא יפול לומר לשון ציפוי רק אחר שהגיע עת הענין, כמו שנאמר (רות א, יג) הלהן תשברנה, שאחרי שהם היו גדולות וראויות לבעל, יאות לומר תשברנה, וזה אמר הכתוב שכל עיני הבריות חושבים שהגיע עת המטר ומשברים ומצפים שימטיר, ואין הדברים כן שהעת לא הגיע והקב"ה ממטיר בעת הצורך, וכן היה מתפלל דוד שלא ישמע שיחו, אבל מה שירצה בשיחו, ולכן אמר וענני אריד בשיחי, שפירושו ארצה, וכמו כן פה אמר לו יצחק לעשו כאשר תריד, שהבחירה בידו לפרוק עולו של יעקב מתי שירצה לעשות תשובה: ולענין מה שנאמר ויאמר עשו בלבו, פירשו קצת שגילה לאוהביו. והרמב"ן ז"ל כתב כי ההסכמה בדבר, אשר ימלך אדם עם לבו, תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בו דיבור בשפתים, גם הביא ראיה ממה שנאמר (מלכים א יב, כו) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. ולא ידעתי מי הכריח שלא היו הדברים ההם בלבו ממש לא בפה, ואם מפני שנאמר אחר כך (שם כח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, גם מזה אין הכרח שאמר הדברים ההם ליועציו, שאפשר לא היתה העצה רק אם יעשה עגלים או דבר אחר, או באיזה מקום ישים אותם, ואפילו נניח שהיתה העצה על הענין עצמו, בשביל זה לא סר שקודם היתה במחשבתו ובלבו לבד, וכשאמר תחילה ויאמר ירבעם בלבו, עדיין לא הוציא הדברים מלבו. עוד הביא ראיה ממה שנאמר באליעזר (בראשית כד, מה) טרם אכלה לדבר אל לבי, גם זו אינה ראיה, שהדברים פשוטים שכל מה שלא יאמר האדם לחבירו אפילו שיאמר אותו בשפתיו בינו לבין המקום בלבו יקרא. ועוד שאומרו אל לבי או על לבי, פירושו שאמר הדברים בשפתיו ולא השמיע לזולתו, אמנם כשיאמר בלב אין פירושו רק שלא הוציא הדברים בשפתיו כלל, וכן נאמר (שמואל א א, יג) מדברת על לבה רק שפתיה נעות:
ולדעתי יראה שעשו לא אמר דבר ההריגה, רק בלבו אמר אהרגה את יעקב אחי, לא בשפחיו כלל, אבל כשהיה מזכיר משטמתו ליעקב היה אומר בפיו יקרבו ימי אבל אבי, כאדם המאיים את חבירו ואינו משלים לבאר מהות האיום, ואלו הדברים שהיה אומר עשו הוגדו לרבקה, ולכך נאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, לפי שענין ההריגה לא היה אומר בפה, והתורה מעידה שכך היה בלבו. ולפי זה לא אמרה רבקה ליעקב שעשו אומר להורגו שלא אמר כן, אבל אמרה מתנחם להורגך, כלומר כשהוא מדבר במשטמתו עליך לענין הברכה הוא לוקח לעצמו תנחומין בזה שבכוונתו להרגך. וידעה זה מהאיום שלו שהיה אומר יקרבו ימי אבל אבי דרך נחמה לעצמו. ובזה הדרך יתיישב תרגום אונקלוס שתירגם כמין לך למקטלך, שאם היה אומר בפה להורגו אין כאן הכמנה:
ועל מה שנאמר אחי רבקה אם יעקב ועשו, כתב רש"י איני יודע מה מלמדנו. ולדעתי יתכן לומר שכבר נאמר שקרא יצחק אל יעקב ושאמר לו קום לך פדנה ארם, ויש לשאול מה ענין סיפור השליחות שנית לומר וישלח יצחק את יעקב, אבל נכון [שזה] היה אגרת ששלח יצחק ללבן עם יעקב, וזהו שנאמר וישלח יצחק את יעקב, רצה לומר עם יעקב, וכתב לנו הכתוב נוסח הלשון שכתב יצחק באגרת אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו, כדי להודיע שכבר גם יצחק הקדים באגרתו יעקב לעשו שהסכים על מכירת הבכורה, כי לא יתכן שישלח יצחק את יעקב ללבן בלתי אגרת בידו, והיאך יתברר ללבן היותו בן אחותו אם לא על פי האגרת, ולהיות שליחות האגרת להודיע ללבן קורבת יעקב ומה הוא לו, הוכרח לכתוב אם יעקב ועשו:
וכבר פירש רש"י ז"ל על אומרו (בראשית כט, יג) ויספר ללבן, שסיפר לו שלא בא אלא מתוך אונס, ושלבן אמר לו מעתה אין לי לאספך הביתה הואיל ואין בידך כלום אלא מפני קורבה, וזהו שאמרו רז"ל להפליג גנותו של לבן. אבל לפי הפשט אמר הכתוב שהביא לו האגרת וגם סיפר על פה, עד שכן נתאמת אצלו היותו עצמו ובשרו, ומפני זה אחר שנאמר (שם יב) שהגיד יעקב לרחל כי בן רבקה הוא, נאמר (שם יג) ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו, והנה אחרי שאמרה לו רחל דברי יעקב, היה מספיק אומרו ויהי כשמוע לבן וירץ לקראתו, אבל אומרו את שמע יעקב, נראה ששלח לו אגרת, ושם באגרת כתב לו ענין יעקב:
ואל יפלא בעיניך שלא הזכיר הכתוב האגרת בפירוש, שכן כאשר שלח יתרו לומר למשה שהוא בא אליו, נאמר בכתוב (שמות יח, ו) אני חותנך יתרו בא אליך, שודאי אין זה דרך לשון שליח, אבל אגרת שלח לו וזה היה נוסח האגרת, ולא הזכירו הכתוב, והטעם כי גם ענין האגרת הוא בכלל שליחות או אמירה, כי מה לי בפה או מה לי בכתב, אבל אם לא היה שם אגרת רק שליח, לא היה אומר רק הנה חותנך בא אליך, כמו שנאמר (בראשית מח, א) הנה אביך חולה, הנה בנך יוסף בא אליך (שם ב), וכאן לא הוצרך לכתוב מה שכתוב יצחק באגרת, רק הנוסח שנכתב על האגרת, להודיע שיצחק הקדים יעקב לעשו שנתרצה וקיים מכירת הבכורה כמו שנתבאר, וכתב כן ללבן כדי להמציא ליעקב חן בעיניו לומר שהוא בכורו:
ועוד ידמה שלענין זה נתכוון רש"י ז"ל שכתב בתחילת הפרשה אלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה, שכתב רש"י כן, שכיון שאלה תולדות שב אל הבנים, אם כן למה יפסיק בדברים אחרים, והשיב רש"י ז"ל שאם היה אומר תיכף אומרו אלה תולדות יצחק הבנים, היה מוכרח לומר עשו ויעקב כפי מולדתם, ושלכך לא רצה הכתוב להזכירם עד שסיפר כל המעשים, שיוודע שאחרי כן אפילו יצחק האוהב את עשו הודה על הבכורה והזכיר יעקב קודם לעשו. וזה טעמו של רש"י ז"ל שכתב יעקב ועשו האמורים בפרשה, שע"י המעשים שנהיו וסופרו בפרשה נתברר היות יעקב מוקדם אפילו בעיני יצחק: