מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק כה
פירש רש"י ז"ל באומרו שים נא ידך תחת ירכי, וזה לשונו לפי שהנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו ע"י צער והיתה חביבה עליו ונטלה. ובאמת יפלא לפירושו זה, דלא שייך לומר מצוה ראשונה כשאין שם שנייה, וכבר ידוע שאברהם לא נצטוה במצוה אחרת שיש בה נקיטת חפץ זולת המילה, ולא ניתן לו ס"ת ולא תפילין, והיה מספיק לנתינת טעם שהיא לנקיטת חפץ. אבל לדעתי רש"י ז"ל הרגיש לומר למה לא השביע את העבד במילת עצמו, ויאמר לו שים נא ידך תחת יריכך, ולכך כתב רש"י ז"ל שמילת עצמו היא ראשונה למילת העבדים, שהמל ימול (ראה מנחות מב, א), ואמרו רז"ל (בבא מציעא קז, ב) קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וכאשר לא הספיק לו טעם זה שמה לי ראשונה או שנייה לנקיטת חפץ, לכן הוסיף לומר שבאה לו ע"י צער, מה שאין כן במילת העבד ולכך היתה חביבה עליו:
וכבר טענו קצת מפרשים למה לא ציוה ליצחק שלא יקח מבנות כנעני, אבל ציוה לעבד, בהיות יצחק כבר גדול בן ארבעים שנה. ואין זו טענה כלל, כי יצחק לא היה אפשר לו לצאת מארץ ישראל, כאשר נאמר השמר לך פן תשיב את בני, ואם אליעזר היה אומר שאין בתואל רוצה לתת בתו, וכן שלא מצא אשה שם, היה מוכרח יצחק לקחת מאשר ימצא, לכן השביעו שישתדל ושלא ירמה אותו ויביא אחת מבנות הכנעני ויאמר שהיא מפדן ארם, כי צוואת אברהם היתה באופן זה שילך אל ארצו ואל מולדתו, רצה לומר בזה שיקח ממולדתו דהינו ממשפחתו, ואם לא ימצא ממשפחתו שיקח מארצו דהיינו פדן ארם, ואם לא ימצא מפדן ארם שיקח ממקום אחר רק שלא תהיה מבנות הכנעני, ולכך השביעו שלא ירמה אותו:
ובמה שנאמר ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, ואח"כ לא נאמר רק אלהי השמים, כתב רש"י עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ, והרמב"ן פירש שבהיותו בא"י היה אומר אלהי הארץ, אבל בהיותו מדבר במה שהיה בחרן ובאור כשדים לא אמר רק אלהי השמים, כמו שאמרו רז"ל (כתובות קי, ב) הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ולא ידעתי לכל הפירושים מה ענין הודעה זאת לעבד לענין השליחות שהוא שולחו, וכיון שהוא בארץ ישראל מה לו להזכיר מה שהיה שם, ועוד שהרי נאמר גם כן ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, והרי לא אמר לו כן רק בארץ ישראל, והדברים שבים אל מה שאמר אלהי שמים, ולא אמר אלהי הארץ:
אבל יתכן לומר בזה אחרי שנתעורר במה שנאמר אשר לקחני מבית אבי, ואשר נשבע לי לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח וגו', שנראה שמה שלקחו מבית אביו יהיה סיבה לשלוח מלאכו לענין הזיווג, והדעת יחייב סותר לזה, שכיון שבית אביו ומשפחתו הם אינם רצוים לפניו יתברך עד שלקחו משם, למה ישלח מלאכו שיתחתן עמהם, גם אומרו שנשבע לתת לו את הארץ, אינו ענין לשליחות המלאך, לכן יתכן לומר שאברהם בענין השבועה שהשביע את העבד, להגדיל את השבועה ולהחמיר, אמר הכל כפי מה, שהוא אלהי השמים ואלהי הארץ, אמנם לענין הזמנת הזיווג, שלא היתה יראתו של אברהם רק לומר אולי כפי מערכת הכוכבים אין רבקה בת זוגו של יצחק, או אפשר ידע זה באצטגנינותו, לכך אמר מה שצריך לענין, שהוא אלהי השמים והוא ישדד המערכות, ולכך ישלח מלאכו לשדד המערכת, שיקח אשה לבנו משם, דהיינו רבקה, שכבר ידע שאין נקיבה במשפחתו זולתה, ולפי שלא היתה הכוונה על הזיווג לבד, אבל היתה הכוונה ג"כ שיתרצו בני משפחתו לשלוח את רבקה להנשא בארץ כנען, שאין המורגל כן, אבל בעל האבידה מחזר על אבידתו (ראה קידושין ב, ב), וא"כ היה מן הראוי שאף אם יתרצו בני משפחתו לענין הזיווג, שיחוייב יצחק ללכת לדור שם, או לפחות ללכת להנשא שם ולהביאה לארץ כנען:
אם כן נתבאר שהיתה תפילת אברהם ובקשתו מאת ה' שהוא היה צריך שני דברים, אחד שישדד המערכה שלא יתעכב החיתון מצד המערכה המנגדת ושיתרצו לתתה לו, שנית שיתרצו גם כן לשולחה שלא יצטרך יצחק ללכת שם, שלא היה רוצה שעולה תמימה יצא מארץ ישראל אפילו שעה אחת, לכך נגד שידוד המערכה אמר ה' אלהי השמים משדד המערכות, ונגד מה שהיה רצונו שלא ילך יצחק שם, אמר אשר לקחני מבית אבי, רצה לומר שאחרי שלא היה רצונו שאוליד את יצחק בארץ הטמאה ההיא כמ"ש שלא ירצה שהעולה התמימה ההיא ילך שם, וכמו שנתבאר שעיכב אותו מללכת מצרימה להיותו עולה תמימה, ולכן אמר אשר לקחני מבית אבי, ואח"כ אמר שמא תאמר שהקב"ה לא ישדד המערכה ויהיה רצונו שיקח מבנות כנען, גם זה אי אפשר שכבר אמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ואם יקח מבנות כנען יהיה ג"כ זרע כנען, וכבר אמרו גם כן (יבמות יז, א) בנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך, וא"כ ודאי לא ירצה השם יתברך שיקח יצחק בנות כנען כיון שנשבע לזרעך אתן, ולכך אמר שכיון שלקחו מבית אביו ונשבע לתת לזרעו את הארץ, א"כ מוכרחים הדברים שישלח מלאכו לפניו לקחת אשה לבנו משם: וכבר בפרק י"ג אמרנו טעם זולת זה, והוא שאברהם אמר כשם שהקב"ה כשרצה להזדווג לכנסת ישראל, רצה שאברהם יצא מבית אביו וממולדתו, כפי המשל שהנחנו שם פרק י"ג במלך שחשק אשה בת פחותים, אם כן כיון שהוא רוצה שהכלה תצא מבית אביה ללכת אחרי החתן בעירו לעשות חופה, הוא הדין ג"כ שישלח מלאך לקחת האשה משם שתבוא אחרי החתן, וזה אומרו ה' אשר לקחני הוא ישלח מלאכו:
ועל אופן זה יתיישב מאד מה שאמר לו ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת, שכבר הדברים פשוטים מאד שאם האשה לא תאבה, וכי מה יעשה העבד היוכל לקחת אותה בעל כרחה, ואיך שייך לומר ונקית משבועתי, שהרי השבועה לא היתה רק לא תקח אשה לבני מבנות כנען. ורש"י ליישב זה קצת אמר וקח לו אשה מבנות ענר, וכבר טען עליו הרמב"ן ז"ל שענר אשכול וממרא היו כנענים וחלילה לו, ופירוש אומרו ונקית משבועתי, שיהיה הוא פטור, ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהן וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים. ויתכן כי משבועתי זאת, רמז אל מה שאמר ולקחת אשה לבני משם, כי אולי היתה השבועה על הכל, ולא ירמוז לאשר אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, וזה טעם זאת, ולכך אמר העבד ואפנה על ימין או על שמאל ולא אמר אשובה לי, עכ"ל הרמב"ן: ובאמת עדיין הטענה במקומה, שאיך יתכן שישביעהו אפילו שלא תאבה האשה, עד שהוצרך לומר אח"כ שינקה משבועתו, אבל לפי דרכנו יתיישב מאד, שהעבד כאשר שאל לאברהם אם לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, אין הכוונה במאמרו זה לומר שהאשה לא תתרצה בחיתון, שאם האשה לא תרצה בחיתון, מבואר הוא שאין שבועה כאן, אבל הכוונה בשאלתו זאת, שאולי האשה לא תתרצה לבוא עם העבד, אבל תרצה שיצחק יבוא שם לראותה קודם שיעשה נשואין, כפי הדין שאין לישא אשה אא"כ יראה אותה (קידושין מא, א), ואז תבוא עם יצחק, אם תרצה בזה שהוא יעשה השידוכין על מנת שיבוא יצחק שם קודם הנישואין, ולהיות הכוונה כן בשאלתו זאת, אמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, שהיה מספיק אומרו אולי לא תאבה האשה, שהיה אז פירושו שלא תאבה בזיווג, אם כן נתבאר מאד היות הכוונה כן, ולכך אמר לו אברהם שאם לא תאבה האשה ללכת אחריו לעשות הנישואין בארץ כנען קודם שיראנה יצחק, שהוא פטור מהשבועה, אפילו שהיא רוצה בחיתון, שהשבועה היתה על הכל, אבל על מנת שתרצה האשה, ולפי זה נסתפק העבד אם האשה רוצה בחיתון על מנת שיבוא יצחק לראותה, אם הוא בכלל השבועה או שיעשה השידוך, ולזה הוכרח אברהם להודיעו שאם לא תרצה ללכת אחריו שהוא נקי, ולזה אמר רק את בני לא תשיב, שמיעט לומר שאפילו על מנת לשוב לכנען, לא ישיב אותו שמה כלל:
ובזה ג"כ יתיישב מה שאמר העבד אם ישכם עושים חסד ואמת, שלא יפול לומר בענין חיתון חסד, כי אין האדם נותז בתו לגמילות חסד, אבל החסד היה שיתרצו לשלוח הנערה שתינשא שם, זה ודאי חסד הוא:
ובמה שנאמר וכל טוב אדוניו בידו. רש"י פירש שטר מתנה כתב לו ליצחק, והרמב"ן פירש שהוא כטעם נושאים מטוב מצרים (בראשית מה, כג), או כמו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק (מלכים ב ח, ט), והמקראות יקצרו בלשונם. ולדעתי אחר שנדקדק בלשון הכתוב שאמר שתי פעמים וילך, יהיה טעמו שכבר היה אברהם בבאר שבע עם המקנה שלו, והעד שכן נאמר שיצחק הכניס את רבקה באוהל שרה, שכנראה היה אצל המקנה באוהלים, וביתו והכסף והזהב היו בחברון כמו שאמרנו פרק כ"ג עיין שם, ולכך נאמר שלקח עשרה גמלים ושהלך מבאר שבע לחברון, והכתוב נתן טעם אל מה שלא נאמר שנתן אברהם לו מתנות וסבלונות, ואנחנו רואים שהעבד נתן מתנות וסבלונות לרבקה ולאחיה ולאמה, לכך אמר הכתוב שלא הוצרך לקחת מאדוניו רק הגמלים, אבל המשא שהיה רצונו להשים עליהם לא הוצרך כלל לקחת מאדוניו, לפי שכל טוב אדוניו בידו, והלך מבאר שבע לחברון ולקח מן הכסף ומן הזהב מה שרצה, ועל נסיעתו מחברון אמר שנית וילך אל ארם נהרים:
ובמה שנאמר בתולה ואיש לא ידעה. כתב רש"י ואיש לא ידעה שלא כדרכה, לפי שבנות הנכרים משמרות היו מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר. ולא ידעתי מה יאמר רש"י ז"ל במה שנאמר בשופטים שגם בבנות ישראל נאמר בשופטים (כא, יב) וימצאו מיושבי יביש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש. אבל יתכן לדעתי שכן מנהג הכתוב, לחיזוק הענין יכפיל הדברים, וכמוהו מת אתה ולא תחיה (מלכים ב כ, א), ויותר קרוב לומר שאומרו נערה בתולה ואיש לא ידעה, רצה לומר שלא היתה מוכת עץ, וגם שאיש לא ידעה, שבשופטים לא רצה לשלול הכתוב ולומר שלא היו מוכת עץ, לכך אמר אשר לא ידעה איש, כאילו יאמר שפירוש בתולה, רצה לומר שלא ידעה איש, אמנם ברבקה שהיתה הגונה ליצחק שהיה עולה תמימה, רצה להודיע הכתוב שהיתה בתולה בשלימות לא מוכת עץ, לכך אמר ואיש לא ידעה בוא"ו מוסיף על ענין ראשון: ובאומרו והאיש משתאה מחריש. לדעת רש"י ז"ל פירש כמו תשאה שממה (ישעיהו ו, יא), ואונקלוס תירגם לשון שהייה, אבל יהיה פירושו איך שיהיה לא נתיישב הענין, כי מה היה לו לדבר עד שאמר הכתוב שהחריש ולא דיבר, ולמה הוצרך הכתוב לסיפור זה שהיה משתאה או מחריש, אחרי שלא נמשך דבר מתחדש אל מעשה משתיקתו זאת. אבל נראה שאחרי שהעבד לא אמר בתחילת הענין ניחוש, הנערה אשר תשקה לגמלים, אבל אמר הנערה אשר תאמר להשקות הגמלים, אם כן לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה הנערה כל הגמלים, שבאומרה להשקותם כבר הגיע ניחושו לפועל, והיה ראוי לו שיאמר לה שאין צורך שתשקה הגמלים, לכך אמר הכתוב שבהיותו משתומם ומתבהל על המראה, היה סיבה שהחריש לה ולא אמר לה שלא תטרח להשקות הגמלים. וכבר יפלא מה הוצרכה רבקה להשיב על מה שלא נשאלה, שהעבד לא שאל לה רק שם אביה ולא שאל שם זקנה, ולמה אמרה בן מלכה אשר ילדה לנחור. אמנם יתכן שלפי ששאל אותה אם יש בית אביה מקום ללון, הוכרחה לומר לו שאביה הוא עדיין בן נחור, כלומר שהוא סומך על שלחן אביו ואין לו בית בפני עצמו, ולכך אמרה גם תבן גם מספוא רב עמנו, ולא אמרה גם תבן גם מספוא רב בבית אבי, כפי מה ששאל אותה היש בית אביך:
עוד יש להתבונן שהוא שאל מקום לאנשים ללון, והיא לא השיבה רק על הגמלים ואמרה גם תבן גם מספוא, אבל היה הענין שהנה הוא שאל לה על האנשים, כמו שנאמר אם יש בית אביך מקום לנו ללין, והיא השיבה כצדקת שיש לראות קודם על הבהמות ואחר כך על האנשים, כמו שדרשו ז"ל (ברכות מ, א) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת (דברים יא, טו), ולכך הקדימה לו צורך הבהמות שהוא התבן והמספוא, ואח"כ צורך האנשים שהוא המקום ללון:
ואומרו אנכי בדרך. הכוונה כמו שנאמר ויברך הגמלים מחוץ לעיר, שעדיין היה בדרך ולא בא לעיר עד שבאה רבקה אליו:
ובמה שנאמר אני טרם אכלה לדבר והנה רבקה יוצאת, פירש הרמב"ן כי בהיותו בביתם שמע את שמה או מתחילה הגידה לו שמה אע"פ שלא נזכר, עכ"ל. והפלא על הרמב"ן ז"ל שמה הוצרך לכל זה שהרי אמרה לו בת בתואל אנכי, וכבר נתבשר אברהם שבת נולדה לבתואל ששמה רבקה ואין לו בת אחרת כמו שנאמר (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה:
אבל יפלא שתחילה אמרו לעבד הנה רבקה לפניך קח ולך, ואח"כ אמרו תשב עמנו ימים או עשור, ועוד אמרו נשאלה את פיה, ולמה לא שאלוה קודם לכן. אמנם עם מה שאמרו רז"ל (בר"ר ס, יב) שבתואל מת יהיו הדברים על נכון, שהנערה ברשות אביה, אבל משמת האב צריך לשאול את פיה. או יתכן עוד לומר שלענין החיתון כבר נתרצו, אבל מה שאמרו אח"כ נשאלה את פיה לא שאלו את רבקה אם היא חפצה בשידוך, רק אם תרצה ללכת שם קודם נישואין, ולכך נאמר התלכי עם האיש הזה, כלומר מבלתי שיבוא יצחק שם:
ובמה שנאמר אחותנו את היי לאלפי רבבה. פירש רש"י את וזרעך תקבלו אותה ברכה, ידמה שרש"י ז"ל כוונתו לומר שהיה מספיק אומרו ויאמרו לה אחותנו היי לאלפי רבבה, שאחרי שאמרו אחותנו לא היה צריך לומר אחותנו את, ומכאן דקדק רש"י ז"ל היטב שאמרו את וזרעך תקבלו וכו'. וברכת רבב"ה אפשר כי רמז לה בראשי תיבות ר'בקה ב'ת ב'תואל ה'ארמי:
וטעם ויקח העבד את רבקה, כתב הרמב"ן לספר בזריזותו כי אחרי צאתו מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריו, לקח העבד רבקה עמו לא תיפרד ממנו לשמרה בדרך מכל מכשול. והרב אברהם אבן עזרא אמר כי טעמו שהיה הולך עם רבקה, ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו. ולדעתי אין אנו צריכים לזה, אבל העבד לקח רסן הגמל אשר רבקה רוכבת עליו, והיה הולך ברגליו, שכבר נאמר ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים, שכנראה שעל כל העשר גמלים רכבו, ועוד שאם אליעזר היה רוכב, כשם שהזכיר הכתוב רכיבת הנשים היה לו גם כן להזכיר רכיבתו, ועוד אם כולם היו רוכבים הוא והם מה לו לספר רכיבתם על הגמלים, וכבר נאמר (בראשית יב, ה) ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט, ולא אמר הכתוב אם רכבו או הלכו ברגליהם, אבל בא הכתוב להודיע שאליעזר היה הולך ברגליו. ובחלק ב' מחיבורי פרק ח' תמצא טעם אל מה שנאמר (שמות ד, כ) וירכיבם על החמור, ורצה להודיע כמה זהירותו של העבד, שלהיותה אשת אדניו ולכבודו לקח הוא הרסן של אותו הגמל שהיא רוכבת עליו והלך ברגליו, ולפי זה לא ראה העבד את יצחק וגם יצחק לא ראה את העבד, רק הגמלים ראה לגבהם, כמו שנאמר והנה גמלים באים, ורבקה גם היא ראתה את יצחק להיותה על הגמל:
ובזה יתיישב מה שנאמר ותפול מעל הגמל, שהרוכב על הגמל כאשר ירצה לדבר אל האדם ההולך ברגליו, ובפרט האשה הצנועה, הנה הרכינה מעל הגמל כדי לשאול מאת העבד מי הוא זה האיש, וזהו שנאמר ותפול מעל הגמל ותאמר לעבד, כדי לדבר לעבד הוצרכה להרכין ראשה מעל הגמל, והרבה בכתוב נפילה שפירושו הרכנה, ובפרט כל מקום שנאמר (בראשית יז, ג ועוד) ויפול על פניו, ודאי אין שם נפילה רק הרכנה: וכבר דרשו ז"ל (בר"ר ס, יד) מבוא באר לחי רואי, שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה, ולפי מדרשם זה יתכן לומר שאומרו ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו, רוצה לומר שנהג כבוד באשת אביו והביאה לאוהל שרה אמו, ואחר כך לקח את רבקה לו לאשה, שלכך נאמר ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה, שאם היתה רבקה אותה שהביא אל האוהל, לא היה לו לומר רק ויביאה האוהלה שרה אמו ותהי לו לאשה: ואומרו וינחם, היו התנחומים כיון שנשא אביו אשה, וגם הוא נשא אשה, נתנחם אחרי אמו, רצה לומר שתהיה הגר אשת אביו אחרי אמו, וסיפר לקיחת אברהם האשה, שלא לקחה עד שראה שיצחק נתנחם אחרי אמו:
ועוד נאמר שם ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם. ורז"ל אמרו (סנהדרין צא, א) שם טומאה מסר להם. ואמרו כן ממה שראו שהכתוב אמר קודם שנתן ליצחק כל אשר לו, וא"כ מהיכן נתן לו המתנות. אמנם יפלא מאד היאך יתכן לומר שאברהם שהיה מפרסם אלהותו יתברך לכל העולם, שימסור שם של טומאה לזרעו, ועוד מה מתנה היתה זאת. אבל יתכן לומר שאברהם היה מלמד לכל בניו סתרי האלהיות ושמותיו הקדושים, אף גם זאת בני הפילגשים מבלתי היותם בוחרים בהשגה או מחסרון ידיעה או מחמת עצלה, הנה סיפר הכתוב שנתן ליצחק כל אשר לו, רצה לומר כל סתרי האלהיות שהשיג הוא, ולבני הפילגשים לא אמר הסתרים ההם, אבל הודיעם שמות הטומאה שיזהרו ולא יאמינו באותם השמות של טומאה, באופן שליצחק לימדו הטוב ומנעו מן הרע, ולשאר הבנים אשר לא רצו בהשגת הטוב לפחות מנעם מן הרע. ובא האות שעד היום כל בני ישמעאל אינם יודעים שמו של הקב"ה רק מציאת אלוה ויחודו ואינם מזכירים שם זולתו, וא"כ יהיה אומרם ז"ל שמסר להם שם של טומאה, רצה לומר שמסר להם סימן שידעו איזה שם הוא של טומאה שיתרחקו ממנו: