מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק יט
בסיפור פקידת שרה, פירש רש"י ז"ל פקד בהריון, כאשר דבר בלידה, ויאות לפי פירושו זה לומר שההריון והלידה שניים. וזה לפי מה שפירשנו שם חלק ב' פרק י"ו שמה שנאמר (בראשית יח, ג) האף אמנם אלד, הוא שנתייראה מצער לידה שלא תמות מפני זקנותה ותשות כחה, ובזה גם כן יתיישב פירוש רש"י ז"ל שההריון הוא הבטחה אחת, והלידה הבטחה אחרת. ועוד יתכן לומר קרוב מזה לפשט הכתוב, שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם תחילה (בראשית יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן, ולא קבע זמן, ואחר כך הבטיחו ובישרו בזמן, כמו שנאמר (שם כא) אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה אחרת, ותיכף שם נאמר (שם כב) ויכל לדבר אתו, הרי שבשורת הבן נקראת אמירה, ובשורת הזמן נקראת דיבור. וזהו שביאר הכתוב ואמר וה' פקד את שרה כאשר אמר, לפוקדה בהריון, ויעש ה' לה כאשר דיבר, הוא לענין הזמן שקצב: ואומרו ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דיבר אותו אלהים. אומרו לזקוניו יראה דיבור מותר, כי כבר ידענו שהיה בן מאה שנה, אבל הוא אינו הודעת זמן הלידה, רק נתינת טעם שנתן אותו לזקנותו ולא בבחרותו, שיוודע לכל שהיתה הלידה בגזירה אלהית מפי עליון נגד המערכת, ולכך אמר שילדה לזקוניו למועד אשר דיבר אותו אלהים, כאילו יאמר שילדה למועד שגזר ה', וכבר ראית מה שאמרנו בפרקים הקודמים (פ"ט) שמה שאמר אברהם (בראשית טו, ג) הן לי לא נתת זרע, אינו חס ושלום כמתיאש מן הבנים, כי לא יתכן שראש כל המאמינים יתיאש מן הבנים אחר היות לו הבטחה מאתו יתברך, אמנם כוונתו לומר שעדיין לא נתנם לו, ובשגם יתנם לו בעת הזקנה לא יספיק לגדלם וללמדם דרך ה' ושגם הם יכריזו האלהות, אבל העבד יירש פעולת ההכרזה, ומפני זה באה לו בשורת הבן עם זמן קבוע, מה שלא אמר לו עד הנה: ועל מה שקרא אברהם את יצחק בשם יצחק בעת הלידה ולא ביום המילה. כתב מהר"י אברבנאל שאלה זו בשם הר"ן, והוא השיב שלהיותו שמח וצוחק בו. וכתב בשם הר"ן שהיה מחוייב לעשות כן, שמאחרי היותה מצוה מאתו יתברך לקראו בשם יצחק, תיכף שנולד חלה עליו המצוה, וזה נכון בעיני:
ומה שנאמר היניקה בנים שרה, המדרש ידוע (בר"ר נג, ט, בבא מציא פז, א) שהביאו ביום המשתה השרות את בניהן עמהן ושאותם היניקה. אבל לפי הפשט כבר יאמר לבן אחד בנים, שהרי רחל אמרה הבה לי בנים (בראשית ל, א) ואין ספק שלא היתה שאלתה הרבה בנים, וכן וישתחוו לך בני אמך (בראשית כז, כט), ולא היו לרבקה רק שנים: ואומרו ויעש אברהם משתה גדול. פירש רש"י ז"ל שהיו שם גדולי הדור שם ועבר ואבימלך. ובפירוש מגילת אסתר שפירשתי (יוסף לקח ב, יח) טענתי על פירושו זה, שהרי במשתה הראשון שעשה אחשורוש נאמר (אסתר א, ג) שהיו שם כל שריו ועבדיו וכל שרי המדינות לפניו, ולא נאמר בו שעשה משתה גדול, עם היות שם סיפור הפלגת המשתה ההוא להראותו את עושר כבוד מלכותו, ובמשתה אסתר שלא נאמר בו שהיו שם רק שריו ועבדיו, ולא נאמר בו הפרתמים ושרי המדינות, וגם לא נאמר בו ההפלגות ההם מן הכלים והשתיות, ועם כל זה קראו (אסתר ב, יח) משתה גדול. לכך ביארתי שם, שאין גדולת המשתה בגודל הפלגתו באכילה ושתיה או בהיות שם מלכים גדולים, אבל כל המשתה שיעשה האדם לסיבת התחדש אליו דבר יקר וחביב, הנה יקרא משתה גדול, כי הגדולה נאמרת גם כן על הדבר היקר, וכן תמצא ששאול אמר (שמואל א כו, כא) תחת אשר יקרה נפשי, ודוד השיב (שם כד) אשר גדלה נפשך היום הזה, הרי לך שעל הדבר היקר וחביב נאמר היותו גדול, ולפי שהיה משתה אסתר אהובתו ויקרה בעיניו, נקרא משתה גדול, וכן אברהם להיות זה משתה יצחק יחידו אשר אהב, קרא אותו משתה גדול, וזהו שנאמר ויעש אחשורוש משתה גדול את משתה אסתר, כאילו יאמר שאת משתה אסתר עשה גדול ויקר. ועל מה שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ונאמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. כבר יפלא שהיה מספיק אומרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם, שב אל מה שאמרה שרה. עוד יפלא שמאחר שהיה רע בעיני אברהם שלא יירש ישמעאל, אם כן מה היתה הנחמה שהשיב לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע, שהלא זה היה צערו שיצחק יקרא זרעו ויירשנו ולא ישמעאל. אבל נראה ליישב זה, שאברהם כאשר ראה ששרה אמרה לו גרש את האמה ואת בנה, ולא אמרה ואת ישמעאל בשם, כנראה שרצתה לומר לו שאינו בנו, ולכן אמרה ואת בנה, כלומר אינו בנך, ועל זה חרה לו ואמר על אודות בנו, כלומר שהוא בנו, לא כמו שאמרה שרה שהוא בנה ולא בנו. ועל כן השיב לו השם יתברך ששרה אין כוונתה לומר שאינו בנו, אבל שאינו קרוי בנו, שביצחק ירא לו זרע, ולכך גם כן חזר הקב"ה ואמר לו וגם את בן האמה, ולא אמר גם את ישמעאל, גם לענין העקידה קרא את יצחק יחידך, שאין ישמעאל קרוי בנו, ואם כן הקב"ה כמשים שלום בין איש לאשתו, ביאר דברי שרה ואמר, שאין כוונתה לומר שאינו בנו רק שאינו קרוי בנו, והיה אומרו שמע לקולה, רצה לומר שישמע ויבין את דבריה:
ולענין מה שנאמר ותרא שרה את בן הגר מצחק. דרש ר' עקיבא (תוספתא פ"ו ה"ד, וכעין זה בר"ר נג, יא) אין צחוק אלא לשון עבודת אלילים, ור' שמעון (בן אלעזר) [בר יוחאי] אמר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, איפשר מי שכתוב בו (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' יהא בביתו עבודת אלילים וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל לפי דרכנו יאות, שר' עקיבא לא אמר אלא ששרה ראתה דרך נבואה שעתיד לעבוד עבודת אלילים, וגם יאות מה שדרשו ז"ל (שמ"ר א, א) על אודות בנו, שיצא לעתיד לתרבות רעה, וזה דרכנו יתכן מאד עם מה שפירשנו במראה בין הבתרים (פ"ט), שכל מגמת אותו צדיק לא היתה על ירושת הממון כי הבל הוא, אבל ירושת הפעולה שהוא היה עושה להכריז אלהותו יתברך, וזה אמרה שרה בנבואתה שישמעאל עתיד להיותו עובד עבודת אלילים ולא יירש עם יצחק בפעולת אברהם. ובזה גם כן יתכן מה שנאמר באשר הוא שם, שדרשו ז"ל (ראש השנה טז, ב, ראה גם בר"ר נג, יד) לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון, שאחר כך שינה מעשיו: ומה שנאמר שהיה רע בעיני אברהם על אודות בנו, ואחר כך אמר לו ה' אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שכנראה שגם על אמתו הרע לו, והרמב"ן ז"ל ביקש ליישב זה, ואין לדעתי צריך דבר, שהכתוב אמר וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, כנראה שחרה לו על אמתו גם כן, אבל לא מאד כמו שחרה לו על בנו, כי על הגירושין חרה לו קצת לגרשה על לא חמס בכפה, אבל על אודות בנו שנתנבאה שרה שעתיד להיותו עובד עבודת אלילים חרה לו מאד:
ויאות לפי דרכנו זה, מה שדרשו ז"ל (שמ"ר א, א הובא ברש"י) שמע בקולה, מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, וחלילה לצדקת ההיא שתחוש לירושת הממון, אבל נתייראה שלא ילמוד יצחק ממעשיו אחרי שראתה שעתיד לצאת לתרבות רעה, וזה לך האות שהתורה מעידה שאילו לא ראתה אותו מצחק, לא היה קשה בעיניה שיירש עם בנה, ובא האות עוד שענין הירושה הזאת שאמרה שרה איננה על הממון רק על האמונה, מה שדרשו ז"ל (סנהדרין צא, א) ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות (בראשית כה, ו), שם טומאה מסר להם, אם כן גם הירושה צריך שתהיה מעין המתנות שאינם ממון, ועל מה שנאמר (שם ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. דרשו (בר"ר סא, ו הובא ברש"י) גם כן שהדברים מגיעים אל מה שאמר לו הקב"ה (בראשית יב, ב) והיה ברכה, שמסרה ליצחק, הרי נתבאר מאד שהרחיקו ז"ל הדבר לומר שיהיה כל זה ענין הירושה לענין הממון, כי הבל הבלים הוא. אמנם שאר הכתובים עד סיפור ענין כריתת ברית אברהם עם אבימלך כבר בא ביאורם בפרק ד':
הנה ביארנו הכתובים הללו כפי המדרש והמפרשים שנמשכו אחר המדרש. ועתה נתעורר על הספיקות הנופלות בלב המשכיל על פי דרכנו, מתחילת אומרו צחוק עשה לי אלהים, עד אומרו גרש את האמה, שאמנם כפי מה שפירשו צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי שהוא לשון שמחה, יפלו כמה ספיקות:
ספק ראשון, שאין הלשון הזה מורגל להורות על כוונת שמחה רק על כוונת צחוק ולעג, כמו איש עברי בא לצחק (בראשית לט, יד), וכן ויהי כמצחק בעיני חתניו (בראשית יט, יד), וכן ביחזקאל לצחוק וללעג (כג, לב):
ספק שני, שאם הכוונה לענין שמחה מה התועלת בסיפור השמחה הזאת, ומה היתה כוונת שרה לומר ענין השמחה שאחרים ישמחו לה:
ספק שלישי, שאם הוא לכוונת שמחה למה יאמר כל השומע ישמח, והרי אין הדברים כן, שהאוהב ישמח והאויב לא ישמח:
ספק רביעי, אומרו אמירה שנית ותאמר שרה מי מילל לאברהם, וכבר היה מספיק באמירה אחת, ופירש רש"י שמילת מי שבה אל השם יתברך. והרמב"ן ז"ל הרחיק זה, ופירש כי מי בכל השומעים שאמר לאברהם מתחילה תיניק בנים שרה. ולפי פירושו זה לא ידעתי מה הוא קישור הדברים במה שאמרה כי ילדתי בן לזקוניו, לשעבר, שהרי כל ענין הכתוב הוא לומר שמתחילה לא אמר אדם כן, והיה לה לומר כי אלד בן לזקוניו, כיון שהם דברי אותם השומעים:
ספק חמישי, למה הפסיק בדברי שרה בין המעשים שעשה אברהם, שקודם סיפר שמל את יצחק, ואחר כך הפסיק בדברי שרה, וחזר למה שעשה אברהם משתה: ספק ששי, למה עשה אברהם משתה ביום היגמל ולא ביום המילה:
ספק שביעי, במה שפירשו ותרא שרה את בן הגר מצחק, שכבר ראינו כמה נחלקו בגמרא, והרב אברהם אבן עזרא פירש מצחק משתעשע כדרך כל נער ותקנא בו, ובאמת לא יתכן לומר כן באותו צדקת. והרמב"ן פירש שהיה מלעיג על יצחק או על המשתה והעיקר חסר, ולא ידעתי מה לעג יפול על המשתה או על יצחק שהיה עדיין תינוק. עוד יפלא מאמר הכתוב שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, והיה מספיק שיאמר ותרא שרה את ישמעאל מצחק, או שיאמר את בן הגר המצרית: אבל מה שיראה נכון על ענין הכתובים הללו הוא כפי פשוטם, ששרה היתה אומרת דברי ליצני הדור, שקצתם היו אומרים ששרה לא ילדה את יצחק עד שראוה מיניקה, וקצתם אומרים מאבימלך נתעברה, וזה היה מאמר שרה שהיתה ללעג שהיו מלעיגים עליה ליצני הדור, וכבר ראתה הנס שעשה לה ה' שהיתה מניקה בני השרות עד שכאשר ראו כן האמינו ששרה ילדתו, ונס שני נגד כת המלעיגים ואומרים מאבימלך נתעברה, שצר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק כצורת אברהם. והנה עם כל זה אמרה שאין ספק שהרואה קלסתר פניו והרואה שהיא מיניקה לא ילעיג, אבל השומע שבן מאה שנה ובת תשעים נולד להם בן, ילעיגו ודאי, כיון שלא ראו קלסתר פניו ולא ראו אותה מניקה, וזה אומרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי, ואחר זה ביארה ענין הלעג ואמרה מי מילל לאברהם היניקה בנים שרה, כאילו אמרה מי יאמר שלאברהם היניקה בן שרה, תאמר לאבימלך, ונתנה טעם אל דבריה כי ילדתי בן לזקוניו, והוא זר להאמין שזקן וזקנה נולד להם בן, וזה טעם אל מה שאמרה צחוק עשה לי אלהים, שאילו היה נותן לי הבן בזמן הבחרות לא היה עלי לעג זה, או שתהיה הכוונה לומר תשובה על דבריה, שהיא כבר אמרה מי יאמר שלאברהם היניקה בנים שרה תאמר לאבימלך, והשיבה על זה כי ילדתי בן לזקוניו, כלומר כיון שילדתי בן כזקוניו, כזיו איקונין שלו, הרי יוודע שלאברהם היניקה בנים שרה, ויהיה אומרה לזקוניו כמו כזקוניו, שפירושו כזיו איקונין שלו, וכמוהו לו לבת (אסתר ב, ז), שפירושו כבת, ועל פי דרכנו זה הותרו הספיקות ד':
והנה הביא כאן הכתוב ענין המשתה הגדול שעשה אברהם ביום היגמל בנו, מה שאין המנהג כן רק ביום המילה, כי ודאי עשה משתה ביום המילה, ולא הוצרך הכתוב לספר את המשתה שעשה ביום המילה, אבל לפי שהמשתה שעשה ביום היגמל היה לסיבת דברי שרה שאמרה מי יאמר שהיניקה, רצה לומר השומע שלא ראה יאמר שלא היניקה, ועל כן עשה המשתה הגדול לפרסם ענין ההנקה, לכך סיפר אותו הכתוב:
ולפי ששרה אמרה כן ואברהם עשה המשתה לפרסם, הנה ישמעאל נתחבר עם המלעיגים והיה מלעיג כמאמר ליצני הדור שמאבימלך נתעברה, וזהו שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, כלומר שהיה מצחק על האומרים ששרה ילדה לאברהם. וקרוב מזה יתכן לומר שהכתוב הזכיר אשר ילדה לאברהם, להודיע שזה היה הצחוק שלו שהוא לבד נולד לאברהם, וזהו שראתה שרה וכעסה ואמרה גרש את האמה, לפי שאין התינוקות אומרים אלא מה ששומעים מהוריהם (ראה סוכה נו, ב), וזהו שנאמר שראתה אותו מצחק, רצה לומר מלעיג כדברי ליצני הדור:
ואומרה כי לא יירש בן האמה, כבר אמרנו שלא היה ענינה על ירושת הממון רק על ירושת הפעולה, וכמו שאמרנו במראה בין הבתרים שאומרו לא יירשך זה, הכל לענין הפעולה הנבחרת שהיה עושה בהכרזת האלהות, כי היא הירושה האמיתית לא המדומית, ולהיות הענין כן אמרה כי לא יירש בן האמה, ולא היה אומרה כן כאילו אין רצונה שיירש, אבל אמרה כן דרך נבואה שישמעאל לא ימשך אחרי דעותיו של אברהם להכריז האלהות, ולהיות שכל מגמת פני אותו הצדיק וחשקו ובקשתו ריבוי זרע היה כדי שיושלם פעולת ההכרזה על ידי זרעו, לפיכך אמרה לו שיגרש אותו ולא יחוש לומר שמא כאשר ילך מהבית שימשך אחרי דעות אחרות, כי אפילו שיהיה בבית לא יירש עם יצחק באותה הפעולה הנכבדת. וזה שאמר לו השם יתברך כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, כי האיך יקרא ביצחק ולא בישמעאל, אבל כאשר יצחק יכריז גם הוא אלהותו יתברך שיקרא בשם ה', אם כן יוכרז גם כן היותו זרעו, וגם על ידו תהיה פעולת ההכרזה בשלימות שיצא האומה ישראלית ממנו שיפרסמו האלהות, ואם כן היה אומרו כי ביצחק יקרא לך זרע, הם הם ביאור דברי שרה, ולכך אמר שישמע לקולה: