אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק יז

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק יז

חלק מעשי אבות - פרק טז

נפלא למפרשים אומרו המכסה אני מאברהם. והרמב"ן ז"ל כתב לצבא השמים אמר כן או אל המלאכים השלוחים, ויתכן שהוא המחשבה. ויש לשאול שאין מאמר המכסה אני, נופל לומר כן למלאכים, אם לא קדם דיבור לכסות, כי אז תפול ה"א התימה לומר המכסה אני, ועוד כיון שהיה רצונו לגלות לו כבר היה ראוי לגלות מבלתי שיאמר המכסה אני. אבל אומרו למלאכים המכסה אני, נראה שהמלאכים אמרו לכסות, ולא מצאנו דיבור במלאכים כלל לא לכסות ולא לגלות. ובאומרו כי ידעתיו, גם כן רבו הפירושים. רש"י פירש כתרגומו וארי ידעתיניה לשון חיבה כמו מודע לאישה (רות ב, א), גם על מה שהכניס שם פסוק ויפנו משם האנשים, כתב הרב אברהם אבן עזרא להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר ה' לאברהם זעקת סדום וגו'. ומהרי"א רצה לומר שהמלאכים היו רוצים לדבר מענין סדום ונמנעו כדי שלא ישמע אברהם, ושעל כן נאמר המכסה אני, ואם כן היה ראוי שאחר שנאמר המכסה אני, שהמלאכים ידברו מה שהיו רוצים לדבר, ולא מצינו סיפור שהמלאכים דיברו דבר. ואנחנו לפי הפשט אשר יעדנו נבאר המקראות הללו, וטרם בואנו אל הביאור נתעורר על הספיקות אשר בלשון הכתובים הללו אשר מהם נבוא אל הביאור:

ספק ראשון, אומרו וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם, והנה סיפור ענין ההשקפה הזאת מותר, שהרי נאמר אחר כך ויפנו משם האנשים וילכו סדומה, וכבר היה מספיק אמרו ואברהם הולך עמם לשלחם, אם להודיע זריזותו ללויה כמו שפירש רש"י, ואם לרשות כמו שהקדמנו בפרק שלפני זה:

ספק שני, מה ענין האמירה הזאת שנאמר וה' אמר, שאחרי שנראה לו ה' אם כן בתחילת המראה היתה ראויה ההודעה מענין רצותו לעשות משפט באנשי סדום: ספק שלישי, אומרו המכסה אני מאברהם, שהיה לו לומר אותו לאברהם אחר שגזרה כן חכמתו, ומה היה צריך להודיע הכתוב עליית המחשבה לפניו:

ספק רביעי, אומרו המכסה אני, ומי אמר לו שיכסה עד שאמר המכסה, והיה ראוי לומר לא אכסה מאברהם:

ספק חמישי, מה שנאמר הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, שרש"י פירש שאם עשו אכלה אותם, והעיקר חסר שהיה לו לומר אכלה אותם או אעשה אותם כלה: ספק ששי, מה היה הענין שלא נגזר על סדום גזירה זאת קודם שהלך לוט שם, שאין לומר שלא נתמלאה סאתם, שהרי נאמר (בראשית יג, יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, כי ודאי יורה שנתמלאה סאתם:

לכך נראה לומר בישוב הכתובים הללו, שאמנם ענין המלאכים שבאו אל אברהם במראה ההיא היה, שאחד בא לרפאות ולבשר את שרה, ואחד להשחית את סדום, ואחד להציל את לוט. וסיפר שאחר רפואת אברהם ובשורת שרה, רצו ללכת בדרך שהולכים לסדום, אבל כאשר ראו כי אברהם הולך עמם לשלחם, השקיפו על פני סדום, אבל לא פנו ללכת באותו הדרך, כדי שלא יבין אברהם או יחקור על מקום הליכתם, ועל זה נאמר וה' אמר המכסה, שכאשר ראה ה' שהמלאכים כשלוחים נאמנים לא היו רוצים ללכת בדרך שהולכים לסדום, אבל השקיפו לאותו הצד לבד כדי שלא ירגיש אברהם בדבר, אמר להם המכסה אני מאברהם והוא יהיה לגוי גדול וגו' שאחרי היותו כן אין צורך להסתיר ממנו:

ואחר כך אמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו, נמשכו כל הדברים הללו אל מה שאמרו ז"ל (רש"י כאן תנחומא בראשית יח) לימד לדיינין שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, והיה כנתינת טעם אל מה שאמר ארדה נא ואראה, וזה אומרו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, רצה לומר שילמדו לעשות משפט ושלא יפסקו בלתי ראיה, והמשיך הדיבור ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה ארדה נא ואראה, שהיה כאילו אמר לפי שהוא יצוה לבניו לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, שלא יעשו דין רק על פי הראיה, שכן הוא דרך ה', ובמה שילמד זרעו דרך ה' יזכה הוא במה שנדרתי לו הארץ, וזה אומרו למען הביא וגו', ואמר ה' אז למלאכים ההולכים בשליחותו סיפור כל זעקת סדום ועמורה וגו' ארדה נא ואראה: והנה כל דברי השם יתברך מתחילת אומרו המכסה אני מאברהם, היה למלאכים בשביל שלא פנו לדרכם דרך סדום כדי שלא ירגיש אברהם בהליכתם, ולפי זה כאשר אמר להם שאינו מכסה מאברהם, ובפני אברהם אמר ארדה נא ואראה, תכף פנו משם, רצה לומר שפנו מאותו הדרך שהיו הולכים בו להסתיר מאברהם, והלכו בפומבי בדרך סדום: ולפי דרכנו זה היו כאן שני דברים, אחד שלא היה רוצה לכסות מאברהם, ושני שהיה רוצה שילמדו הדיינים לבלתי עשות דיני נפשות רק בראיה, ולענין שאינו רוצה לכסות נתן טעם מתוך גדולתו של אברהם, וזה אומרו ואברהם היה יהיה לגוי גדול, ולענין שרצה הקב"ה שילמדו הדיינים נתן טעם זריזותו של אברהם שהוא מלמד את בניו לעשות משפט כדרך שהשם יתברך עושה, וזה נתינת טעם אל מה שהיה כוונתו לומר ארדה נא ואראה, כאילו אמר כיון שהוא מלמד את בניו הדינים אומר לו ארדה: ובדרכנו זה נתיישב מה שהפסיק בפסוק ויפנו משם האנשים, שהיה זה לומר שלא פנו ללכת בדרך סדום עד שראו שאין הקב"ה מכסה מאברהם, ולפי זה נאמר שהמלאכים הלכו בגלוי בדרך סדום, ואברהם עודנו שם שלא העלימו עוד מאברהם הדבר: ולפי שלא היה מאמרו יתברך אל אברהם, רק אל המלאכים לפני אברהם, לכן לא נאמר ויען אברהם רק ויגש אברהם כי הוא התחלת דיבור לא מענה על דברים שנאמרו לו: ומהי שנאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, יראה כפשוטו שאינו לשון כליה, אבל הוא לשון כלול, כמו כלה גרש יגרש אתכם (שמות יא, א), שפירושו מכל וכל, וזה אומרו אראה הכצעקתה עשו מכל וכל, או אם עשו מכל וכל כפי הצעקה, ואדעה מה אעשה להם. וכבר מהרי"א רצה לומר עשו כלה הוא ציווי למלאכים, וכתב אע"פ שהנקודה מנגדת שהיה ראוי להיות בחטף פת"ח. ובאמת מלבד הנקודה הענין בעצמו בלתי נכון, שאם כדבריו מה שנאמר הכצעקתה אין לו גזירה: ובמה שקודם נאמר זעקת סדום כי רבה וחטאתם כי כבדה, ואח"כ נאמר אראה הכצעקתה וגו', ועוד שאומרו (בראשית יג, יג) חטאים לה' מאד, נראה שנתמלאה סאתם, ולמה לא נפרע מהם אז. אבל לדעתי אמר הכתוב שהזעקה היתה שהיו חוטאים בינם לבין המקום בזנות ומשכב זכור וכדומה, וגם בינם לבין הבריות, ולכך נאמר זעקת סדום על מה שבינם ובין הבריות, ואומרו וחטאתם כי כבדה הוא במה שבינם לבין המקום, והודיע הקב"ה שלא נחתם גזר דינם רק על מה שבינם לבין הבריות, ולכן נאמר אראה הכצעקתה, ולא אמר הכחטאתם. והדברים מבוארים היותם כן, שהלא קודם שהלך לוט שם נאמר היותם רעים וחטאים לה' מאד, הרי לך שביאר שאז לא היו חטאים רק לה', שכבר היה מספיק אומרו רעים וחטאים מאד, אבל להודיע שאז לא היו חטאים רק לה' אמר כן, וכאשר יושקף דרכנו זה בהשקפת עיון יתיישבו כל הספיקות שנתעוררנו בדברי המפרשים בכתובים הללו, וגם הספיקות שהזכרנו כולם על נכון:

בענין דברי אברהם אל ה' לענין סדום ראוי להתעורר בכמה ספיקות. ספק ראשון, אומרו חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, ומאחר שאין התרעומת רק על מיתת הצדיק, כבר היה מספיק שיאמר חלילה לך מעשות הדבר הזה להמית צדיק. ועוד למה חזר לומר שנית והיה כצדיק כרשע:

ספק שני, אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, שכנראה שמי שאינו שופט כל הארץ לא יתחייב לעמוד על קו המשפט, וזה אינו שגם מי שאינו שופט אחרים מחוייב שישפוט ויראה חובה לעצמו:

ספק שלישי, אומרו פעמיים חלילה וראוי לדעת טעמו בזה:

אבל נראה שאברהם היטיב לומר כן, כי אין ספק שמלך אשר מאשפות ירים אביון, להושיבו עם נדיבי עמו, מבלתי סיבה שיגיע או שהגיע לו מן האיש ההוא שום הנאה או תועלת, ולא הקדים לו שום עבודה, רק כך רצון פשוט עלה בלב המלך לעשות כן, אם אחר שהגדיל אותו האיש והרים כסאו על כל השרים אשר אתו, יעלה על רוח המלך או המושל ההוא להחזיר האיש ההוא אל היכנו מושפל כבראשונה, ולהושיבו עם בני אשפתו, עם היות שלא מצא בו חטא או עון כלל, אין ספק שאפילו הכי אין לאיש ההוא מקום אל תרעומת על המלך ההוא כלל, אבל עוד יש להחזיק לו טובה ותשואות חן על אותו מעט הזמן אשר הגדילו על כל שריו ועבדיו, ואם כן השם יתברך אשר יצרנו מן העפר מבלתי שיצפה תועלת או יתרון מאתנו, בשגם ישיבנו אל העפר כמו שהיינו, לא יסתפק כל משכיל שאין לאיש מקום לתרעומת עליו, בשגם ישיב איש אל העפר והוא חף בלי פשע, אמנם כי כן כאשר המלך ההוא לא הורגל מעולם להוריד אחד משריו בלתי חטא ופשע, הנה כאשר יוריד את זה, אפילו אם לא יהיה לו תרעומת על הענין בעצמו, כיון שברצונו הפשוט הגדילו, אף גם זאת כבר יהיה קצת מקום לתרעומת על ששינה עמו המורגל אצלו, ולא התנהג עמו על פי מדותיו אשר יתנהג עם כל עמו, וגם אם המלך ההוא הורגל להרים בלא תועלת ולהשפיל בלא חטא, אם יוריד שרים אחרים לסיבת חטאם ומרדם, והוריד גם את זה בלתי חטא ואשם יחד עמהם בציווי אחד, גם כן יהיה לו תרעומת שני, שמאחר שהורידו מגדולתו יחד עם שאר שרים שנתחייבו הורדה מפני חטאם, הרי השוה גם את זה שלא חטא עמהם, ומצד זה יהיה לו תרעומת: ולכן אמר אברהם שודאי אין תרעומת עליו יתברך בשגם ימית הצדיקים כיון שמן העפר בראם, אבל אם ימית אותם יחד עם הרשעים שהשוה אותם יהיה לצדיקים תרעומת, ועוד תרעומת שני על המנהג שאחרי שהשם יתברך הוא מתנהג במשפט לשפוט כל הארץ לבלתי היות מיתה בלא עון למה ישנה המנהג, ולכך אמר אברהם ראשונה גם כן והיה כצדיק כרשע, שרצה לומר על השואת הצדיק עם הרשע, ואמר עוד השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כיון שהוא מורגל להתנהג עם בריותיו במשפט, ועל שתי התרעומות הללו אמר פעמיים חלילה:

ובמה שנאמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. יש לשאול שאלה עצומה מאד, כי אברהם באו טענותיו סותרות זו את זו, כי תחילה באה טענתו על פי המשפט באומרו שלא יתכן בחוק משפטיו יתברך שיספה הצדיק עם הרשע ושיהיו שוים, ואחר כך באה טענתו שלא די שהצדיקים יצילו עצמם אבל שגם ישא לכל המקום בעבורם, ובאמת אין טענתו זאת על צד המשפט רק על [צד] החסד. ומהרי"א נדחק בהיתר ספק זה, ואמר שכך היתה [טענתו] של אברהם קודם על פי המשפט, ושאחר כך הוסיף לומר שגם ראוי שיעשה חסד. ואין דרכו זה נמשך בפשט הכתוב,שהרי חזר ואמר השופט כל הארץ, אחרי טענתו שהחמשים יצילו שאר החטאים. ועוד יפלא מאד בעיני, היאך היה אותו הצדיק מתפלל ומפציר בהצלת חטאים כאלה, והם ברשעתם עדיין לא שבו מדרכם הרעה: אבל מה שנראה לדעתי בפשט הכתוב הוא, שאברהם לא התפלל ולא הפציר בהצלת הרשעים כלל, אבל היה רצונו שיתמו רשעים מן הארץ וחטאים עוד אינם, אבל היה כל השתדלותו בהצלת אותם הכרכים שלא יחרבו ותהיה שריפה כל ארצם מלחה לא תשב, ולכן אמר שבזכות הצדיקים שבקרבה ישא לכל המקום שלא יושחת, והיה רצונו שיהרוג הרשעים מהם, וזה אומרו היות המשפט כן, כי למה זה הצדיקים יתגרשו מהסתפח בנחלתם בעבור הרשעים שבהם. והעד שכן נאמר התשחית בחמשה את כל העיר וגו' ויאמר לא אשחית, וכן נאמר (בראשית יט, יג) וישלחנו ה' לשחתה, וכן כי משחית ה' את העיר (שם יד), כי כל זה יורה שאין הכוונה רק על השחתת העיר עצמה: ועל מה שנאמר בתוך העיר, פירש ר' אברהם אבן עזרא שהיו יראי ה' בפרהסיא, ולכן אמר בתוך העיר, וכן שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיהו ה, א), ולא ידעתי למה שהרי בוחן לבות ה'. והרמב"ן פירש כי אברהם אמר בתוך העיר לאמר שאפילו יהיו נכרים בתוכם ראוי שיצילוה. ולפירושו זה לא נתיישב למה אמר לו השם יתברך אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר, שאמר בסדום ואמר בתוך העיר, ועוד אפילו נכרי אחד לא היו מקבלים, כל שכן שלא ימצאו חמשים. ונכון מזה יתכן לומר כי אברהם כבר ידע שבעיר סדום שופטיה ושריה ומנהיגיה כולם רשעים, ולכך חשב שנגזר עליהם כליה, ואז אמר אולי ימצאון בתוך העיר שאינם לא שרים ולא שופטים והם צדיקים, וכן תמצא בירמיה שנאמר (נב, כה) ושבעה אנשים מרואי פני המלך אשר נמצאו בעיר, ואח"כ אמר (שם) וששים איש מעם הארץ הנמצאים בתוך העיר, הרי לך שעל האנשים שאינם רשומים בשררה יאמר בתוך העיר, אבל האנשים הרשומים בשררה דהיינו רואי פני המלך לא אמר רק נמצאים בעיר, וכמו כן פה אמר אברהם אולי ימצאון בתוך העיר, רצה לומר אפילו שאינם לא משריהם ולא משופטיהם, כי כבר ראה אברהם שבדור המבול היה כל הרוגז על הגדולים שבהם שהיו גוזלים הבנות (ראה בר"ר כו, ה), ואין לטעון שם למה נידונו כולם במבול, שכבר אמרו (בר"ר כו, ה) שמפני הזנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, אבל כאן בסדום ראה אברהם שהיה חטאם על הגזל, כמו שנאמר זעקת סדום שיובן זעקת העשוקים:

ואומרו וילך ה' כאשר כילה לדבר אל אברהם, יתכן שהודיענו שאם לא היתה מסתלקת השכינה עוד היה מבקש עד הצדיק האחד שהיה מפרט את לוט, ולכך הקדים בלשון יחיד לומר חלילה להמית צדיק עם רשע, ומטעם זה נאמר (בראשית יט, כט) ויזכור אלהים את אברהם, שבוחן כליות היה יודע שכוונת אברהם היתה לבקש על לוט, ועוד היה מבקש הצלת העיר בלתי שום צדיק, כי לא היה רוצה בהשחתת העיר עצמה כיון שהיא מארץ ישראל ונתנה לבניו, וזה שאמרו רז"ל (בר"ר מט, יד הובא ברש"י) נסתלק הדיין נסתלק הסניגור, לומר לנו שאם לא נסתלק עוד היה סניגור: ולענין שסדום קיבלו את לוט, נראה זר לרמב"ן (בראשית יט, ה) שכיון שהיו שונאים עוברים ושבים היאך קיבלו את לוט, והשיב שקבלוהו מחמת עושרו. ולא היה צריך לזה שלא אמרנו שהיו שונאים רק העוברים ללכת, אבל לא הבאים לשבת עמהם, כי אדרבה הרשעים חפצים שירבו עוד אחרים ברשעתם ולוט כבר ישב עמהם. והרמב"ן ז"ל (שם פסוק ח) האריך מאד לבאר שענין פילגש בגבעה (שופטים יט) לא היתה רשעתם דומה לרשעתם של אלו. ולא ידעתי למה הוצרך לכל זה שכאן בסדום היו עושים כן לכל אורח הבא אצלם, והעד מה שדרשו ז"ל (בר"ר נ, ד) סורו נא, עקמו את הדרך שלא יכירו בכם, כנראה שהיה כן מנהגם לעשות לכל אורח, אבל בגבעה היה מקרה כמו שנאמר שם (יט, ל) לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים. גם הרבה מאד הרמב"ן ז"ל לישב ענין מלחמת ישראל עם בני בנימין, להשיב למה נגפו לפניהם, ונדחק מאד במה שאמר להם ה' (שופטים כ, יח) יהודה יעלה בתחילה, ועם כל זה ניגפו לפניהם, והשיב שבמלחמה ראשונה ניגפו שלא היתה מן הדין, ומה שאמר הקב"ה יהודה יעלה הוא כפי המנהג אבל לא הרשה אותם, ובמלחמה השנית שניגפו שהקדוש ברוך הוא הרשה אותם אבל הם בטחו על גבורתם. אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל ואם אינם בלשון הזה, גם כתב שישראל נלחמו עם בנימין שלא כדין, אבל בפעם השניה אמר להם ה' (שופטים כ, כג) עלו אליו, כי הותר לדרוש דם אחיהם עד כאן. ולא הבנתי כי אם המלחמה ראשונה היתה שלא כדין, גם האחרונה היתה שלא כדין, שכיון שהם באים להורגם מותר היה לבנימין להרוג אותם, כי הבא להורגך השכם להורגו (סנהדרין עב, א):

ולדעתי בכדי מצאתהו להרמב"ן ז"ל כל התלאה הזאת, שאחר השקפה בעיון שם בכתובים תמצא, שקודם למעשה פילגש בגבעה, ביאר ששבט דן הושיבו פסל מיכה, כמו שכתוב (שופטים יח, לא) וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשילה, באופן שגם היו שואלים ללוי אשר שם בשם ה', כמו שכתוב (שם ה-ו) שאל נא באלהים ונדעה ההצליח דרכנו אשר אנחנו הולכים עליה. ויאמר להם הכהן (עלו) לכו לשלום נוכח ה' דרככם, הרי שהיו שואלים בלוי ההוא בשם ה' ומשיב גם הוא בשם ה', ואם כן ידמה לומר שהמלחמה הראשונה והשניה לא היתה שאלתם רק ללוי ההוא, ואפשר שבני דן השואלים היו, שבקיבוץ נאמר (שופטים כ, א) שמדן ועד באר שבע היה הקיבוץ, והם היו ששאלו ללוי שלהם בשם ה' גם בפעם שניה, ועל זה נענשו ישראל שהאמינו בלוי ההוא, שבמלחמה הראשונה והשניה לא נאמר שהלכו כולם לשאול, רק בשלישית, כנראה שהראשונה והשניה היתה שאלתם על ידי שלוחיהם, אמנם בשלישית נאמר שהלכו כולם ושאלו בה' על ידי פנחס בן אלעזר, ובא האות היות הדברים כן שבמלחמה השלישית נאמר (שם כז-כח) וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית האלהים בימים ההם. ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם, מה שלא נאמר כן לא במלחמה הראשונה ולא במלחמה השניה, ואם כן זה היה חטאם ולכך ניגפו, ואין אנחנו צריכים לכל אותם הדחוקים וכל אותם התירוצים שנלחץ הרמב"ן בהם: ואין לתמוה על אמרנו שהשאלה היתה ללוי ההוא, כיון שנאמר בתשובה ויאמר ה' יהודה יעלה בתחלה, שכמו שהשואלים היו חושבים היותם שואלים בה', אינו מן התימה שנכתב התשובה בשם ה', ושיאמר ויאמר ה' עלו אליו, גם אין לתמוה שקראו בית אל, שכבר נאמר (שופטים יז, ה) והאיש מיכה לו בית אלהים. ועוד אפשר שבאמת השיב להם השם יתברך שיעלו כדי שינגפו אחרי היותם באים לשאל ללוי ההוא. ואגב זה אודיעך מה שאמר שם מיכה (שופטים יז, יג) עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן, שהנראה מהדברים הוא שטוב לו היות לוי לכהן מהיותו כהן ממש וצריך טעם לזה, אבל אפשר לומר שמיכה אמר כן להיותו רואה ששום אדם לא זכה להיותו נקרא לוי ונעשה כהן זולתי אהרן, שנאמר עליו (שמות ד, יד) אחיך הלוי, ואחר כך נעשה כהן, לכך אמר מיכה שייטיב ה' לו שיהיה לו הלוי לכהן כמו שהיה באהרן: ובמה שנאמר האחד בא לגור וישפוט שפוט. פירש רש"י ז"ל אדם נכרי אתה בינינו שבאת לגור ונעשית מוכיח אותנו, עכ"ל. ופירש כן לפי שעד עתה לא ראינו שהיה אומר להם רק דברי תחנונים, ולכך תיקן רש"י ז"ל לשון תוכחות, ששבים הדברים אל מה שאמר אל נא אחי תרעו. ויתכן עוד שנאמר על פי מדרשם ז"ל שאמרו (בר"ר נ, ג) ישב בשער סדום אותו היום מינו אותו לשופט עליהם, שזה אמר להם לוט שלא יעשו רעה לאנשים ההם שעל כן באו בצל קורתו, רצה לומר שאהיה מגן להם, כמו שנאמר (ישעיהו ל, ב) לחסות בצל מצרים, שפירושו למגן, ובגבעת בנימין לא אמר הזקן רק אחרי אשר בא האיש הזה אל ביתי (שופטים יט, כג), כי הזקן לא היה שופט, אמנם כאן אמר לוט שביתי, שהוא בית השופט, המנהג שיהיו שם בטוחים. ולפי זה השיבו שאינם רוצים אותו לשופט וכי איש בא לגור וישפוט שפוט אם כן אין ביתו בטוח, ולכן אמרו עתה נרע לך מהם, שהיו רוצים למרוד ולהורידו מהיותו שופט: ולענין אומרו אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר. פירש רש"י ז"ל אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול. והרמב"ן ז"ל כתב שהראות באויר הדבר ובכל החלאים הנדבקים יזיק מאד, ולכך היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהם מן השמים ודבקה בה, עוד כתב שאסר כאן ההבטה שהיה המלאך המשחית עומד בין הארץ והשמים וכו', עד ואשתו של לוט ראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח. ואחרים פירשו (אב"ע) שאומרו ותהי נציב מלח, שב אל עיר סדום שנעשית נציב מלח. ולפירוש זה לא ידעתי [אנה] נשארה אשתו של לוט שהרי הוא לבדו עם בנותיו הלך לצוער, באופן שכל המפרשים מפני דוחקם איש לדרכו פנה:

ולדעתי אין אנו צריכים לכל זה והדברים פשוטים מאד, שכאן אסר להם הראות וההבטה לאחוריהם ואסר להם העמידה במקום אחד, שהראות אסר להם מפני שמלח סדומית מסמא את העיניים, וכבר ידוע שהיה ממטיר גפרית ומלח, כמו שנאמר פרשת נצבים (דברים כט, כב) גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו' שם כמהפכת סדום, וכאן קיצר הכתוב ולא הזכיר המלח, ואפשר שמלח סדומית הוא שקורים סלפיטר"י, הוא מורכב מגפרית ומלח, ולפיכך קראו כאן גפרית ושם פרשת נצבים ביאר היותו מורכב מגפרית ומלח, וכבר היה בא אותו המטר אחורי לוט, כי אילו היה בא לפניו לא היה יכול ללכת, כי כאשר יוליך הרוח הגשם או השלג מן הצפון אל הדרום או ממזרח למערב או הפכם לא יוכל האדם ללכת ופניו נגד השלג והמטר, כל שכז שהיה ממטיר גפרית ומלח שלא היה יכול ללכת, אם כן ודאי שהמטר ההוא היה בא לאחורי לוט, ולפי שהמלח סדומית מסמא את העינים, אמר לו שלא יביט אחריו שלא יסמא עיניו: ועוד ציוה לו שלא יעמוד בכל הככר השוה ההוא, כי ידוע כאשר יוליך הרוח השלג וימצא איש או אילן עומד יתעכב עליו השלג ויכסהו, מה שאין כן כשהוא רץ והולך, וזה אומרו פן תדבקני הרעה, שגם לאחוריו בהיות זרם השלג או המלח והגפרית מופלג שידבק לאחוריו, גם זה ינצח את האדם ויפילנו כשיכבד עליו, ועד היום במדברות אשר נמצא בהם החול הדק כאשר יבא רוח ויקים מן החול ההוא ויוליכנו אל מקום אחר, אם בדרך ימצא איש או עץ שם ינוח החול ויעשה גל על האיש ההוא או העץ ההוא, ולכך הולכי מדברות כאשר יראו שהרוח הקים החול ובא עליהם, אין להם תקנה רק נועצים רומחים בארץ והם בורחים, והחול בא והוא נח ומתעכב על הרומחים ההם ונעשה גל עליהם והם ניצולים, ועד היום ידוע כי לפעמים אשר יקרה לאיש שלא יכול להינצל ויכסה אותו החול, ואחר זמן בבוא רוח אחרת יגלוהו וימצאו אותו הולכי מדברות ויקחוהו ויביאוהו אל מוכרי סמים לרופאים, וקורים אותו מומי"א, ומביאים אותם גופים שרופים שהם מועלים לרפואות. והנה אשת לוט קרה לה כן, שכאשר הביטה לאחור, המלח סימא את עיניה, ולא יכלה ללכת ועמדה שם, והרוח הוליך עליה את המלח ונעשית גל של מלח:

ולכך היתה האזהרה בכל הככר שהוא עמק שוה שאין שם מקום גבוה או נמוך, שלא יקרה הדבר הזה רק בעמק שוה, שאין שם מקום גבוה להתעכב שם המלח או החול, עד שהאיש יוכל לברוח אחרי אותו המקום הגבוה שיהיה מגן לו, וזהו מה שהמלאך אמר לו שלא יעמוד בכל הככר עד ההרה שהוא מקום גבוה, והעד על דרכנו זה ואמיתותו שכן נאמר ותהי נציב מלח, ולא אמר ותהי מלח:

ואין לאומר שיאמר נגד דרכנו זה, באומרו שמפשוטי הכתובים נראה שלא המטיר הקדוש ברוך הוא על סדום דבר עד שבא לוט צוערה, כי אין הדברים כן, שלא נאמר רק לבלתי הפכי את העיר עד בואו שם, כי לא נעשית ההפכה רק עם האש, אמנם המטר מן הגפרית והמלח היה תיכף בצאת לוט מסדום. ואומרו כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה, פירושו שלא יביא האש להפוך, אבל מטר הגפרית והמלח תיכף היה, ואפשר גם בצוער היה ומה שלא נהפכה הוא שלא בא עליה אש, ועל זה נתיירא לוט לשבת בצוער. ואומרו וה' המטיר וגו', אינו לומר שהיה המטר אחר בוא לוט צוערה, אבל שב למעלה, ולפי שמטר גפרית ומלח היה קודם, ואחר כך בא האש, לכך נאמר גפרית ואש שהקדים הגפרית, שביחזקאל נאמר (לח, כב) אש וגפרית אמטיר עליו, שהקדים האש, וכן בתהלים פרק י"א (ו) נאמר ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, שהקדים האש, ולא הקדים הגפרית רק בענין סדום ובפרשת נצבים שגם שם נאמר כמהפכת סדום, שקודם נאמר גפרית ומלח, ואחר כך אמר שריפה כל ארצה, אם כן נתבאר שהמטרת הגפרית ומלח היה קודם, ואח"כ בא האש. ועוד שלכל הפירושים גם כן, בין לפירוש רש"י ובין להרמב"ן ולהרב אברהם אבן עזרא צריך לומר שטרם הגיע לוט לצוער היתה קצת מכה בסדום, שאם לפירוש רש"י כבר כתב שלא יראה במפלתם, ואם להרמב"ן שהיה שם המלאך או מפני דביקות האויר, אם כן כבר היה מכה בסדום:

ועל מה שנאמר ויהפוך ה' הערים, וכן אומרו כמהפכת סדום, שאמר לשון תהפוכות, הכוונה לומר שתחילה היתה כולה משקה ונהפכה להפכה שהוא האש שריפה כל ארצה ומלח המביא היובש המוחלט, ונאמר ויהפוך, רצה לומר שלוט בא שם להיותה כולה משקה, והשם יתברך הפך אותו המקום אל יובש ושריפה:

ואומרו ויזכור את אברהם, פירש רש"י שהיה יודע ששרה אשתו של אברהם ולא גילה הדבר וכו', ופירש כן על פי האגדה (בר"ר נא, ו), אבל יתכן לדעתי כאשר אמרנו שאחר שאברהם שאל שתי שאלות, אחת להציל כל הערים על ידי הצדיקים שבהם, וכבר ידע שלא היו שם צדיקים גמורים אבל קראם צדיקים בערך שלא היו עושים מעשה סדום, וגם אמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע לשון יחיד, שכבר ידע אברהם שלוט לא יעשה מעשה סדום, וכוונתו היתה להתפלל עליו בפרטות אם לא נסתלקה שכינה, לכן נאמר שעם היות שאברהם לא התפלל עליו בפרטות, עם כל זה זכר הקב"ה הרצון של אברהם להציל את לוט עם היותו רשע, כי הקב"ה ממלא רצונם של צדיקים טרם שיבקשו, כמו שנאמר (ישעיהו סה, כד) טרם יקראו ואני אענה:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה