אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק טז

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק טז

חלק מעשי אבות - פרק טו

במה שאמר אברהם ורחצו רגליכם. פירש רש"י על דרך האגדה (בבא מציעא פו, ב) כסבור שהם ערביים שמשתחוים לעפר רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודת אלילים לביתו, אבל לוט שלא הקפיד הקדים לינה לרחיצה שנאמר (בראשית יט, ב) ולינו ורחצו רגליכם. ואנחנו כבר אמרנו שהכיר בהם היותם מלאכים ומפני האיום והרתת לא הרחיק היותם אוכלים, וכמו כן לא הרחיק היותם צריכים לרחיצת הרגלים, שידוע שדבר רפואיי הוא הרחיצה להולכים ברגליהם יחפים, והמלאכים שבאו אל לוט בערב, נאמר שבאו, וכאשר הפונדק לאורחים הוא ללינה מפני המטר והקרח, תיכף שאמר סורו אל בית עבדכם, הוצרך לומר הלינה, שהוא טעם להכניסם לבית, ואחר כך אמר ורחצו רגליכם, אמנם כשבאו אצל אברהם היה כחום היום, שעוברי דרך אין דרכם להיותם לנים במקום ביאתם בחצי היום, לכן אמר ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, להיותו רפואיי קודם המנוחה:

ואמרו כי על כן עברתם. רש"י פירש כי הדבר הזה אני מבקש מכם מאחר שעברתם עלי לכבודי, כי על כן כמו על אשר, וכן כל כי על כן שבמקרא, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים (בראשית לג, י), כי על כן לא נתתיה (בראשית לח, כו), כי על כן ידעת חנותנו (במדבר י, לא), עד כאן. ולדעתי אין הנידון דומה, שאפילו היה אומר בהדיא על אשר עברתם על עבדכם, לא היה מתישב הכתוב, שהיה לו לומר זה סמוך לבקשה מהם כשאמר להם אל נא תעבור, אז היה לו לומר על אשר עברתם על עבדכם, אבל מאחר שאמר להם שיעברו וילכו לשלום, ושיאמר אחר זה על אשר עברתם זה לא יתכן כלל, שאומרו על אשר ראיתי פניך הוא בטעמו כאומרו תיכף ותרצני, וכן אשר ידעת חנותנו, יצדק אחר אומרו אל נא תעזוב אותנו, וכן אמר אחריו והיית לנו לעינים, וכן מה שאמר יהודה יצדק, שאמר צדקה ממני על אשר לא נתתיה לשלה, אמנם פה אפילו יאמר בפירוש על אשר עברתם אין הכתוב מתישב, ועוד שאומרו כי על כן ידעת חנותנו, איז צורך לומר בו על אשר, אבל כפשוטו יובן שלזה נתרצה שידע חנותם מוצאם ומובאם בחשבם שלא יעזוב אותם, ואין זה כמו מה שנאמר כי על כן באו בצל קורתי (בראשית יט, ח), שאין צורך לומר שם שהוא כמו על אשר אלא כפשוטו: אבל יתכן שאומרו כי על כן עברתם, בדרך נבואה אמר להם כן, וכבר אמרנו היות יודע שהם מלאכים, וכמו שאמרו רז"ל (בבא מציעא פו, ב הובא ברש"י) שלפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו כדמות אנשים, והיה אומרו כי על כן עברתם, כאילו אמר להם כדי שתהיו אורחים אצלי עשה הקב"ה שעברתם עלי. ואל תתמה באומרי שידע בהם שהם מלאכים, שהרי כן א"ר חמא (הובא ברש"י וראה בר"ר מח, יא) שאמר סעדו לבכם ולא אמר לבבכם שאין יצר הרע שולט במלאכים שידע בהם היותם מלאכים ולכך לא אמר לבבכם:

ומה שנאמר כן תעשה כאשר דברת. הר אברהם אבן עזרא כתב, כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד כי שלוחים אנחנו ואל תעכבו לבוא באהל או ללון עמך. ואין טעם לזה שאין המנהג לעכב עוברי דרך בחצי היום ללון שם, וזו היתה הסיבה שאמר להם והשענו תחת העץ כי אין המנהג ליכנס לבית כשאינו זמן לינה. והרמב"ן פירש דרך מוסר שבפת לחם די. והנכון בעיני שמה שאמר אברהם אחר תעבורו, כבר פירש רש"י שאחר הוא סמוך, כלומר תיכף תעבורו, והם ביקשו שיעשה כן למהר הענין וכן עשה שנאמר וימהר אברהם:

עוד יתכן לומר נכון מזה, אחר שנתעורר שרבותינו ז"ל אמרו (בבא מציעא פו, ב) שאחד מן המלאכים בא לרפאות את אברהם, ולא מצינו רמז בכתוב אל הרפואה הזאת. לכן יראה שזו היתה ברכה לאברהם שנתרפא, שכאשר אמר אברהם ואקחה פת לחם, שרצה לומר לעשות להם סעודה והוא היה חולה מן המילה, הנה אמרו לו כן תעשה כאשר דברת, כלומר דרך ברכה שתתרפא ושאתה תעשה בעצמך, ולכך נאמר וימהר אברהם האהלה, וכן נאמר שרץ אל הבקר, לומר שתיכף שאמרו לו כן תעשה, נתרפא ומיהר ורץ אל הבקר:

ובזה יתיישב מה שנאמר וירץ לקראתם מפתח האהל, שפשוטים הדברים אחרי שכבר סיפר שהיה יושב פתח האהל, ואמר שראה ורץ לקראתם, ודאי מפתח האהל רץ. ועוד מה טעם לומר מאיזה מקום רץ, והיה מספיק אומרו אל המקום שרץ, דהיינו לקראתם, מבלי שיספר מאיזה מקום רץ, אבל הדברים מגיעים להודיע שלא רץ הרבה לקראתם מפני חוליו, אבל רק נעתק מעט מפתח האהל לקראתם, אמנם כאן רץ אל הבקר ובמקום שנאמר שהיה יושב מחמת צער המילה, אמר מעתה היותו עומד עליהם, שנתרפא מכל וכל, במה שאמרו לו כן תעשה, וזהו טעם אל מה שהלך הוא בעצמו אל הבקר ולא שלח אחד ממשרתיו:

ומה שנאמר ויתן לפניהם חמאה וחלב ובן הבקר. פירש רש"י ז"ל על פי מדרשי רז"ל (בבא מציעא פז, א) לחם לא הביא לפי ששרה פירסה נדה, וזה דרך דרש שאחר זה נאמר חדל להיות לשרה אורח כנשים, ולפי הפשט אין צורך בזה כי מה שלא נאמר הלחם הוא מפני שאין צורך להזכירו שאין סעודה בלא לחם, ובסעודת אחשורוש שסופר כל הגדולות שעשה לא סופר שהביא לחם:

ובמה שנאמר ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה היפלא מה', וכן ותכחש שרה. פירש הרמב"ן וז"ל אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר ה' לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים, והנכון בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם והוא הכיר בחכמתו בהם ובישרו אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת כי לא ידעה כי מלאכי עליון הם כענין באשת מנוח, ואולי לא ראתה אותם כלל ותצחק שרה בקרבה ללעג, כמו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב, ד), כי השחוק לשמחה הוא בפה, אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו, ב), אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה, והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין או שתאמר אמן כן יעשה ה'. והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש בו, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת, אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גילה לה הנאמר לו מתחילה (בראשית יז, יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן, אולי המתין עד שלוח ה' אליה הבשורה ביום מחר, כי ידע לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז), או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו, ואחר כך בחולשתו ישב לו פתח האהל והמלאכים באו טרם שהגיד לה דבר, עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

ובאומרו ואדוני זקן. פירש רש"י ז"ל שינה הכתוב מפני השלום שהרי היא אמרה ואדני זקן, ולדעתי אין אנחנו צריכים את כל הלחץ זה הדחק בישוב הכתובים הללו, וכדי לבוא לישובם נקדים קצת ספיקות בלשון המקרא:

ספק ראשון, אומרו האף אמנם אלד, כי זה האף מה בא לרבות:

ספק שני, שהיה ראוי לומר האף אמנם אחר ואני זקנתי, כי הפלא היה ההריון שעליו אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה, שההריון היה רחוק בעיניה:

ספק שלישי, אומרו שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, שלמה שינה זה הלשון ממה שאמר קודם לכן, והיה ראוי לומר שוב אשוב אליך והנה בן לשרה אשתך: לכך יתכן שודאי שרה חשבה אותם לאנשים אורחים, שכן המנהג שהאורח בהיפרדו מן בעל הבית מברך אותו ומתפלל בטובתו, והנה שרה הלעיגה לדבריהם כנראה לה היות תפילתם תפילת שוא, וחשבה שהם לא אמרו ברכה זאת רק מבלתי היותם יודעים שהיא זקנה, שהרי לא ראו אותה, כמו שנאמר הנה באהל, וזה היה הצחוק שלה, שבן אדם כשיראה בזולתו שחושב דבר והוא תועה שאין הדבר כן כמו שהוא ילעיג עליו, והיה הצחוק שלה על שחשבו היותה בימי הבחרות, ועל זה אמר המלאך לאברהם למה זה הלעיגה שרה, ואברהם השיב לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, לחפש בזכותה, שודאי יהיה לה בטחון בה' אשר בידו הכל שיקיים ברכתם ותפילתם, לכן אמר שצחקה אבל לא ממה שהתפללו, כי הם לא אמרו הברכה לשרה שיהיה לשרה בן, אבל ברכתם היתה לאברהם שיהיה לו בן לשרה אשתו, ואפשר תתקיים הברכה לאברהם בשגם היא תמות מצער לידה, את זה השיב אברהם לזכות שרה שלא צחקה ולא הלעיגה על ההריון ולא הרחיקה אותו, אבל הרחיקה הלידה להיותה זקנה תשת הכח, ואז השיב המלאך את הברכה נגד שרה, ולא אמר והנה בן לשרה אשתך, כמו שאמר קודם, שהמובן מזה היה שיהיה לו בן משרה אשתו, אבל אמר ולשרה בן, כלומר שהיא תלד בשלום ותגדלנו, וזה היה אומרו האף אמנם אלד, כלומר שהיא מאמנת בהריון אחרי שתפילתם כן אבל מפחדת מן הלידה, כלומר הנה אהר הגם אלד, וזה ותכחש שרה, כלומר כשראתה שאברהם הודה שצחקה והשתדל בהתנצלותה, וראתה שאברהם נתיירא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סה, ב) משנין מפני השלום לכן הכחישה, והמלאך השיב לה לא כי צחקת, וכאשר ראתה שהאורחים לא ראו אותה עד שיכירו צחוקה מהכרת פניה, וגם הצחוק היה בקרבה, הבינה היותם מלאכי עליון ושתקה. ובזה נתיישבו הספקות אשר זכרנום: ובאומרו הולך עמם לשלחם. כתב רש"י כסבור שהם אורחים. וזה היפך המדרש שהביא (לעיל יח, ה וראה בר"ר מח, יא) אמר ר' חמא לבבכם אין כתוב כאן אלא לבכם מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים, ופירש כאן כן לפי שאין המלאכים צריכים לויה. אמנם לפי דרכנו כבר אמרנו שהנביא במראה הנבואה באותה הרתת לא ירחיק הדברים הזרים, וכמו שלא הרחיק שיאכלו כך לא הרחיק שצריכים לויה, והדעת מחייב שאם לא הכיר היותם מלאכים למה וישתחו ארצה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ויתכן עוד שאין פירושו לשלחם ללוותם, אבל פירושו לתת להם רשות כמו שנאמר (בראשית לב, כו) שלחני כי עלה השחר עם היותו מלאך:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה