מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק טו
פרשת וירא:
וירא אליו ה' באלוני ממרא, כבר ידוע כל מה שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים חלק ב' פרק מ"ב, שהוא כלל ופרט, שאמר הכתוב תחילה שנראה לו ה' במראות הנבואה, והתחיל לבאר איך היתה צורת המראות ההוא, ואמר שתחילה ראה שלשה אנשים ורץ, וכן אמר בענין ויאבק איש עמו (בראשית לב, כד), שהיה מראה הנבואה, וכן אמר על ענין בלעם (במדבר כב, כב-לה), והרמב"ן ז"ל הרבה להשיב אפו עליו, עד שאמר שאסור לשומעם אף כי להאמין בהם, שאם כדברי הרמב"ם בספר המורה לא לשה שרה עוגות, וגם לא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה ע"כ. ובאמת לדעתי כאשר יושקף כפי מה שיצטרך בחקירת הדעות האמיתיות ימצא בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק מ"א, כי שם תמצא מה הוא ענין מראה הנבואה, וכתב הוא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה עד כאן לשונו. ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק ההוא לא נתעורר לתת טעם אל היות הרצון האלהי שיגיע לנביא אותו הרתת והאיום, כי לפי דעתי דבריו אלה יובן מהם כפי הביאור אשר השלים המאמר באותו הפרק, שלא הציקהו להרמב"ם לומר כן, רק ראותו היאך הנביא יראה דברי מבהילים, כמו בלעם שראה החמור מדבר אליו כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא סופר שהיה זה רחוק ממנו ופלא אצלו, ואין ספק שהאדם כאשר יראה דבר מבהיל ירתת ויחרד עד שתפסק ההשכלה אשר בו ממנו, וכל שכן שלא יבין ויבחין בעמוקות הנאמרות לו להבינם על אמיתותם, ואדרבה היה צריך הנביא כדי שיבין וישכיל בדברים המגיעים אליו ישוב דעת וזיכוך רב:
ולכך נראה שהענין במראה הנבואה לפי דעתי יהיה ההבדל בין מראה הנבואה ובין החלום הנבואיי זה, שהחלום הנבואיי הדברים הנראים אינם נעשים בפועל, שכבר יראה לנביא בחלום כאילו רץ ועשה והלך ופעל כמה פעולות ואין לפעולות ההם ענין שהיה בפועל, אבל דמיון לבד למשל או להורות מה, ובהיותו בתרדמה ההיא לא יתבהל בשגם יראה דברים זרים, כמו שלפעמים בשינה יראה לאדם היותו מעופף ולא יבהל בחלומו מזה, ולא יפלא בעיניו אותו ההתעופפות אבל יחשבהו בחלומו מנהג טבעי אליו, ולפי זה כאשר יגיע אל החולם החלום עם הבנת ענינו מה שהוא מורה ותהיה הבנתו אותו מעצמו, או שבחלומו יראה שיוגד לו מהות החלום יהיה ממי שיהיה הרי זה חלום נבואיי, ובעת ראותו ענין החלום ההוא לא ידענו שאם יחלום שיאמרו לו שהבית יפול עליו לא בשביל זה יקום ויברח, אבל תגיע לו הידיעה אחר היקיצה, זה הוא ענין החלום הנבואיי. אמנם מראה הנבואה לכך יקרא מראה שכל הדברים שהוא רואה היותם נעשים ודאי הם נעשים בפועל, שאם ראה במראה הנבואה מקל שקד או איפה בין השמים והארץ, הנה היה בפועל שם, ואם יאמר שהנביא במראה הנבואה הלך ועשה כך וכך הנה המעשים ההם אין ספק שנעשו בפועל:
והנה יפלא למשכיל מה זה גזרה החכמה האלהית שהנביא יפול עליו בעת הנבואה רעד ורתת, שאדרבה היה צריך אל זכות וישוב הדעת כדי להבין הנבואה, לא רעדה ורתת אשר יבהילו עשתונותיו, ולא זכה נביא מהנביאים להתנבאות בלתי אותו האיום והרתת, רק משה רבינו עליו השלום, שעל כן נאמר עליו (דברים לד, י) לא קם כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים:
והרמב"ם ז"ל בספר המורה נבוכים חלק ב' פרק ל"ה כתב מענין העמדת השמש ליהושע, וזה לשונו ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם, ויאמר לעיני ישראל (יהושע י, יב), כי לא יאמר לעיני כל ישראל, כמו שבא במשה (דברים לד, יב), וכן באליהו בהר הכרמל בפני אנשים מועטים (), ואמנם אמרתי לך השעות מפני שיראה לי באומרו (יהושע י, יג) כיום תמים, שהוא יום הגדול שיהיה כי תמים שלם, וכאילו אמר שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הקיץ שם, עכ"ל הרמב"ם ז"ל:
ובאמת בסתר לא פניו אשא, כי הכתוב יעיד היפך דבריו, ומפליא לספר בגודל הנס ושלא היה כמוהו, וכן נאמר (יהושע שם) ויעמוד השמש בחצי השמים. ומה שכתב הוא ז"ל שלא נאמר לעיני כל ישראל, רק לעיני ישראל, התימה על דבריו שמה שנאמר שם לעיני ישראל, שב אל האמירה שאמר יהושע שמש בגבעון דום לעיני ישראל, והיאך יאמר יהושע שמש בגבעון דום לעיני כל ישראל, והם היו נפוצים ולהוטים לרדוף אחר אויביהם, אבל סיפור הכתוב שיהושע אמר כן לעיני רבים מישראל, ותתבונן שכן נאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, ואומרו כיום תמים הוא שעמד היומי כ"ד שעות ולא סבב, אמנם מהלכי המאורות ממערב למזרח לא נשתנו כלל:
והנה בפרק ההוא שכתב הרמב"ם ז"ל, הביאהו לומר כן, כי ראה את הלחץ במה שנאמר לא קם כמשה, שהרי משה לא עשה אותות רק בחמרים השפלים, אמנם יהושע היה נס זה בגלגלים, ובאמת בחינם נדחק שמה שנאמר לא קם כמשה, הוא לענין הנבואה, כאשר ביארה ואמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ומה שנאמר אחר כן (שם יא) לכל האותות והמופתים אשר שלחו, אין הדברים שבים שלא קם נביא שיעשה כנסים וכאותות ההם, כי גם אליהו הוריד אש ואכל הפרים וחמשיהם (מלכים ב א, יד), ועשה היות השמן המועט מתרבה לאשה ההיא (מלכים א יז, יד) והחיה את בנה (שם כב), וכז אלישע החיה בז השונמית (מלכים ב ד) וריפא את נעמן (מלכים ב ה), ומשה לא ריפא את מרים, אבל ביקש מה' אל נא רפא נא לה (במדבר יב, יג), אבל שבים הדברים שהקב"ה דיבר עמו פנים אל פנים בכל האותות אשר שלחו:
וההבדל שכתב הרמב"ם ז"ל בין היות הנס ברבים או לפני מעטים לא הבנתיו, כי היות הנס בפני רבים אינו מתגדל בזה, והיותו בפני מעטים אינו קטן בזה, ומה שנאמר במשה לעיני כל ישראל, לא להגדיל את הנסים אמר כן, אבל אמר ששום נביא לא שלחו ה' לעשות נסים לעיני כל ישראל כדי שיבינו יכולתו והשגחתו, רק משה, לפי שהיו אז כל ישראל יחד, אבל הנסים שעשו שאר הנביאים לא שלחם ה' לעשות הנסים לעיני כל ישראל להודיעם יכולתו, באופן שמשה זיכה את כל ישראל. ובמה שנאמר ביהושע (י, יג) ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש, כבר יפלא שגם שמע לקול משה, שאמר שוב מחרון אפך (שמות לב, יב), ושב ואמר אל נא רפא נא לה (במדבר יב, יג), וכמה וכמה פעמים ששמע לקולו, וכן לשאר הנביאים, שהוריד האש לאליהו, אבל היה הסיפור כאן שיהושע לא התפלל להם שיעשה שיעמוד השמש, רק אמר לשמש שידום, והקדוש ברוך הוא קיים דברו, זה לא היה לעולם:
ונשוב אל מה שאמרנו שיבוא לנביאים האיום והרתת שהחכמה האלהית גזרה כן, כדי שעם היות הדברים מבהילים לא יפלא הנביא ההוא ולא ירחיקם, אבל יבינם הבנה שלימה ודאי חשובה זכה וברורה מאד, לפי שכבר טרם ראותו הדברים המבהילים ההם, כבר הגיע אליו חרדה ורתת ומורא גדול המתישים כח החושים, כדי שלא ירחיקו מה שלא הורגלו, ועם זה יגיע אל הנביא השכלת הענין כולו בשלימות טרם יפרד ממנו אותו האיום והרתת, ולא יתחדש אליו מהפרדת הרתת ההוא ממנו, רק שאחרי הפרדתו יכיר הענין מן הנפלאים אשר נהיו בפועל, שעם היות שהחושים אשר באדם כאשר יסופר להם מעשים כמוהם, ירחיקום ולא יכיל שכלו השגתם ואמיתות הענינים ההם, עם כל זה האיש אשר הגיע אל מדריגת מראה הנבואה, אחר שיפרד ממנו, ידע אמיתותם ולא ירחיקם שביקיצה ראה אותם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אבל לא יועיל האיום והרתת ההוא, רק לשלא יבהיל וירחיק הדברים הנפלאים, עד שמחמת הבהלה ההיא לא יבין ענין המראה והמבוקש ממנה, ולא תשאר נשקעת בשכלו כפי מה שהיתה אבל ישכחנה, עד שהקדמת הרתת והאיום לראיתו הדברים המבהילים, תועילנו לשלא יראו בעיניו רחוקים הדברים שהם בלתי מורגלים אצלו:
וזה ידוע שהאדם שיראה מלאך או מי שידבר עמו והוא לא יראה זולתי קול שודאי יתבהל, כל שכן אם יראה תמונה בלתי מורגלת אצלו, עד שלזה הוצרך הרתת שלא ירחיק שמיעת קול זולתי תמונה או תמונה בלתי מורגלת, והמשל בבלעם אם לא הקדים עליו מראה הנבואה שהוא האיום והרתת ההוא כמו שכתב הרמב"ם, הנה כאשר ראה החמור מדבר לו כאשר ידבר איש אל רעהו, אין צריך לומר שבלעם לא היה משיב לחמור ונותן לו טענות אל מה שהכהו, אבל כי מראותו דבר מבהיל כזה שהחמור ידבר לו, הנה היה נבהל והיה מגיע אל העלוף או אל המות, ואחר עבור העלוף ההוא לא היה מאמין אמיתות דיבור החמור אליו אבל היה חושב היותו דמיון כוזב, אמנם כאשר טרם ראותו החמור מדבר אליו כבר היה בזיע וברתת מראה הנבואה עד שהותשו חושיו ולא הרחיקו היות מדבר החמור והוא ביקיצה, לכן השיב לחמור ולא נתפעל מראותו החמור מדבר, ולפי זה אחר שנפרד ממנו אותו הרתת הכיר הענין המופלא שראה ביקיצה ולא נסתפק באמיתותו כלל, וע"ז קרא עצמו (במדבר כד, ד) נופל וגלוי עינים, שעם היותו נופל באותו היום, עכ"ז היה גלוי עינים ג"כ, באופן שיתכן לומר שהכל היה במראה הנבואה ולא להכזיב הענינים ולומר שלא היו בפועל, אבל אין ספק שהיו בפועל, ואברהם רץ אל הבקר ושרה עשתה עגות, אבל מתוך הרתת אשר היה לאברהם מחמת מראה הנבואה, עם היותו מכיר בהם שהיו מלאכי אלהים, לא הרחיק שהיו אוכלים ונתן להם לאכול ואכלו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר מח, יד) ראשון ראשון מסתלק: וכבר היה אפשר לומר שמה שאמר הרמב"ם ז"ל שהוא כלל ופרט, רצה לומר בזה, שאחר שסיפר שנראה לו ה', הגיע אליו הרתת המופלג המגיע לנביא בהיותו במראה הנבואה, דרך כלל סיפר הפרטים ממה שראה וממה שעשה בפועל, והכיר אברהם אחר הפרדו מן המראה אמיתות ראייתו והאכילתו אותם והפלא העצום אשר נהיה באכילתם זו, אשר בעת שהאכילם לא הכיר היותו פלא או רחוק, לסיבת הרתת אשר קדמו שביטל חושיו לבלתי יראה לו פלא רחוק שיאכלו, ועל כן האכילם:
וכאשר תעמיק בעיונך באותם השני פרקים, דהיינו בחלק שני פרק מ"ב, לא תמצא בהם דבר שיסתור כלל ממה שאמרנו, והיה אפשר לומר שכן היא כוונת הרמב"ם גם כן, לולא שבפרק מ"ו כוונתו באומרו שזה ענין היה במראה הנבואה, שאותו הענין לא היה בפועל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עליו, ששם בפרק מ"ו כתב וז"ל וכן אומרו (יחזקאל ה, א) והעברת על ראשך ועל זקנך, כל זה במראה הנבואה ראה שהוא עשה הפעולות ההם אשר צווה לעשותם. וחלילה לה' מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה השוטים ויצום לעשות מעשה השגעון מחובר אל המצוה במרי, שהוא היה כהן גדול וחייב שני לאוין על כל פאת זקן ופאת ראש, ואמנם היה זה כולו במראה הנבואה, עכ"ל. ואשתומם אני על המראה כפי מה שטען עליו הרמב"ן ז"ל, ונוסף גם הוא על הראיה שהביא לדבריו שיחזקאל היה כהן גדול והיה עובר כמה לאוין, שאם כן גם עקידת יצחק לא היתה בפועל ח"ו, שגם שם ציוה לנביא שיעשה שפיכות דמים, שנצטוו בני נח והוכפל בתורה לישראל, והוא חייב מיתה החמורה מן הלאוין שכתב הוא: ונשוב אמרינו שאין מראה הנבואה רק אותו האיום והרתת, ובזה ירוח לנו מאד, שאחרי שאברהם הכיר בהם היותם מלאכי עליון, היאך הסכים בדעתו להאכילם, ולא הרחיק זה מצד אמונתו השלימה שאין המלאכים גופים חשובים כמונו הצריכים לאכילה ושתיה, ולומר שלא הכיר בהם נראה דוחק לומר כן, ועוד שלפי דבריהם ז"ל בעצמם כבר הכיר אברהם בהם היותם מלאכים, וכמו שאמר רבי חמא (הובא ברש"י בראשית יח, ה וראה בר"ר מח, יא) על מה שנאמר לבכם ולא אמר לבבכם, שהמלאכים אין יצר הרע שולט בהם, והרמב"ן עם היות שדלה דלה לנו אמונה שלימה, לא הצילנו מכף הספק הזה, רק רימז דרך סוד אל מה שהיתה האכילה, כמו שאמרו רבותינו דרך הסתלקות, ואמר שנבין אותו מענין מנוח אם נזכה, ואמנם לא זכינו, כי שם נאמר (שופטים יג, טז) כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, ואם היו דברי הרמב"ן על ההסתלקות לבד, גם זה לא יובן, ששם נאמר (שם טז) עם (תעלה) [תעשה] עולה לה' תעלנה, ונאמר (שם כ) שעלה בתוך הלהב:
וכבר ידוע הוא את כל מה שנחלקו עוברי בעמק המבוכה הזאת מענין המלאכים האלו, וקצתם להיות מוסכם אצלם שהשכל הנבדל מחומר לא יושג בחושים, כי החוש לא יקיף רק בעל המרחקים והמראים, הנה אמרו שאלו האנשים היו אנשים ממש, וקצת מן המפרשים אמרו שהיו מלאכי עליון, שבדרך פלא התלבשו גוף ובשר, ושהיה שם השגה חושיית אל דבר גשמי, וקצת מן המפרשים בחרו בהם דרך אחרת לומר שהיה פועל הדמיון במה שאין לו מציאות, ולכל אלו הדרכים ירבו הספיקות, שלומר שהיו אנשים ממש ושבאו לרפאות את אברהם ולבשר את שרה, אם כן היו גדולים מאברהם בנבואה ולא מצינו בדורו של אברהם גדול ממנו, ובפרט שעם היות ששרה צחקה בקרבה הם ידעו זה, ומאמר האומרים שהם מלאכים יתלבשו גוף ובשר, יאמרו כן להיות זר בעיניהם לומר שהחוש יקיף הנבדל מן החומר, הן באמת תגדל המבוכה בסברתם זאת לדעת ההתלבשות ההוא מגוף ובשר, מאין בא ולאן הוא הולך, והאומרים שענין המלאכים הללו היה פעולת הדמיון, באמת לדעתי סברתם פעולה דמיונית אין לה מציאות, ועם היות שביקשו לתקן באומרם שהיא פעולת הדמיון, אבל אותם הצורות הם מוחשות לעיניהם לא כפעולת דמיון המוקדח או הנכפה, הנה דבריהם אלו נאמרים בפה ואין להם ציור בנפש, שהרי גם המוקדח מה שיאמר שהוא רואה הוא מוחש לעיניו אבל לא לזולתו: ואני בעניי תמה על כל הדרכים הללו שירצו בפיהם להשוות הענינים אשר אין להם אפילו דמיון זה לזה מרחק רב ביניהם, כי האיך יביאו ראיה מהטבעיות באומרם שהחוש לא יקיף רק בעל מרחקים, אל עניני הנבואה שהם בכללם למעלה מן הטבע עליונות רב, ולכן יתכן שאותו האיום והרתת הבא על הנביא בעת נבואתו, ידקדק חוש הראות שלו שיראה מה שלא יראה אחר אשר לא בא עליו שפע האיום ההוא, ועם היות אמת שהחוש לא יקיף רק בעל מרחקים, הנה חוש הנביא ההוא על ידי אותו האיום והרתת המגיע אליו, ישיג לראות הגשם הדק עם היותו בלתי נראה לאחרים, וגם יצייר בו מרחקים, ומה שנאמר כאן באברהם שלשה אנשים היו מלאכים, ובצורת מלאכים באו אליו, כי גם המלאכים נקראו אישים, כמו שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט, כא), ומחמת האיום והרתת שהגיע לאברהם במראה הנבואה שעליו נאמר וירא אליו ה', הנה לא הרחיק שהמלאכים יאכלו וישתו ולכן עשה להם הסעודה ההיא, וכן בלוט: ומה שטענו קצת, היאך ראו אנשי סדום המלאכים הגם עליהם שרתה הנבואה, אמת אין זו טענה, שהם לא ראו אותם כלל, אבל בהיות לוט חושב שיאכלו והכין להם סעודה, הנה הרגישו שכניו הרעים שיש לו אורחים וביקשו להרע להם, שכבר נאמר שביתו של לוט היה בשער העיר (בראשית יט, א), וזהו גם כן התועלת הנמשך מן הסיפור שלוט היה יושב בשער סדום, לומר שהם לא ראו אותם רק לוט:
ולא יפלא שאם בזכות אברהם שלח הקב"ה מלאך להציל את לוט, שגם יראו אליו המלאכים בזכות אברהם, והיה גם לוט ברתת ההוא והאיום ההוא, והעד הנאמן על זה מה שנאמר (בראשית יט, א) וישתחו אפים ארצה, כי לא יתכן היות השתחואה אפים ארצה, רק מפני מורא גדול, והיאך ישתחוה לוט לאורחים אפים ארצה ומה ראה בהם, אם לא כאשר אמרנו שבא עליו האיום והרתת ההוא, ולוט לא הרחיק בהיותו באיום המראה שיוכלו להרע להם, והיה מבקש להצילם מידם, ואל יפלא בעיניך שאני אומר שלוט היה גם כן עליו האיום והרתת הבא על הנביא הנקרא מראה הנבואה, שכן הכתוב אומר וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה, כי על ענין האיום והרתת נאמר וירא ולא נאמר מה ראה:
ומאד נשגב מני ולא אדע אם אלו האומרים הדעות אשר אמרנו שענין המלאכים היה התלבשות גוף או דמיון או אנשים ממש, ואמרו כן מפני היות ברור להם שאין החוש מקיף רק בעל מרחקים, אם כן היאך יאמינו מציאות להם שיהיו נמנים ונבדלים זה מזה מבלתי היותם בעלי מרחקים. וכאשר אמרנו הוא הנכון כי מראה הנבואה ידקדק החוש לראות מה שלא יראה זולתו והם גשם דק בעלי מרחקים, והעד מה שנאמר (מלכים ב ו, יז) ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו וגו' ויפקח ה' את עיני הנער, ועוד בס"ד בחלק ד' במאמר מעשה תורה פרק ל"ג ארחיב הדיבור בענין בלעם: