אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק יד

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק יד

חלק מעשי אבות - פרק יג

במה שנאמר וערל זכר. פירש רש"י כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא מבדיל בין זכר לנקבה. ואם לא בא רק ללמוד זה לא ידעתי למה הוצרך שנית לומר ימול לכם כל זכר, וחזר ואמר כל זכר באנשי בית אברהם, וכן במעשה שכם נאמר (בראשית לד, טו) להמול לכם כל זכר, בהמול לנו כל זכר (שם כב), וימולו כל זכר (שם כד), ובפרשת בא אל פרעה (יב, מח) המול לו כל זכר, וביהושע נאמר (ה, ד) מל יהושע כל העם היוצא ממצרים. והרמב"ן כתב וז"ל, ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב, כי לא אמר ונמלתם את ערלתכם שיהיה הדבר בספק, וכן לא אמר ערלת בשרכם וכו', עד ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרית הבשר ההוא וישאר בלא ערלה, זולתי בשר החופה את העטרה, ע"כ. ולדעתי יתכן גם כן לומר שאחרי שהרבה נולדים מהולים, ורבותינו ז"ל אמרו (אבות דרבי נתן פ"ב) אדם הראשון נולד מהול, א"כ פשוט הוא שהערלה היא מה שמכסה העטרה, שאין לך איבר באדם שלקצת אנשים יהיה מגולה ולקצת מכוסה רק זה, וכבר ברור שאין המצוה מן התורה רק בערל, אבל נולד מהול אינו חייב, ולכך נאמר וערל זכר, שמי שאינו ערל שנולד מהול שהוא פטור:

אבל הנכון לדעתי הוא מה שכתבתי חלק א' פרק י"ט שמה שנאמר (בראשית ג, כא) ויעש [להם] כתנות עור, רצה לומר שעשה ערלות לערוות שלהם, וזהו סיפור הכתוב שהם עשו חגורה שהוא לבוש לעורותיהם בעלה תאנה, והקב"ה עשה להם תמורת העלה תאנה כיסוי של עור לערוה לבד, ועד היום הנשים בארץ ערב נמולות, ועל כן בכל מקום שנזכר מילה הזכיר הזכרים לשלול הנקיבות, ונקראת ערלה, שב אל הערוה שהוא שתי מילות עור לה, ואל תתמה שכן פירש הרמב"ן ז"ל (בראשית א, א) בוהו, כמו בו הוא שתי מילות, ובהיות הערלה לשניהם ציוה הכתוב בערל זכר לשלול הנקבה כמו שאמרנו, ובהיות שזוהמת הנחש גרמה ענין הערלות, ועתה רצה ה' באברהם שתיפסק מזרעו זוהמתו של נחש, כמו שאמרו רז"ל (שבת קמו, א) ישראל כשעמדו בסיני פסקה זוהמתם, לפי זה רצה שימול ערלתו, ובהיות שאדם הראשון נברא מהול, לכך אמר לאברהם כשרצה לצוותו על המילה התהלך לפני והיה תמים, כי ידוע שהגוף אשר יחסר מבריאתו או יהיה יתר נקרא בעל מום שאינו תמים, על דרך שנאמר (במדבר יט, ב) תמימה אשר אין בה מום, א"כ זה אמר השם יתברך לאברהם שימול ויהיה תמים כמו שנברא אדם הראשון, ולא יסור מפני זה, מה שפירשנו בפרק שלפני זה במה שנאמר והיה תמים, שיאמין מה שאין מופת על סותרו, כי ענין אחד הוא וזה תלוי בזה:

ועוד אומר לך טעם נכון אל שהמילה תהיה שם בכלי הזרע, לפי שמכל גוף האדם כשנקרשת הטיפה ודאי כלי הזרע הם נקרשים ראשונה, שכן כתבו חכמי הטבע, וגם החוש יעיד, שכמו כן כל הפירות הגרעין שהוא הזרע נעשה תחילה, שתחילת הקרשת הזרע יהיה ממנו כלי הזרע, ועל כן רצה הקב"ה המילה מראשית קרישת הגוף, כמו שבחר בראשית העריסות וביכורים ובכורות, שכבר כתבנו בפרק כ' חלק א' סיבת העבודה בראשיות הללו:

ובאומרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, אמר כן, לפי ששאר המצוות שהם לאות, הם אינם דבוקים באדם, אבל זה סמוך מזה, מזוזה בפתח, ציצית סמוך ממנה לאדם שהוא בבגד, תפילין סמוכים ממנו שהם על הבשר ואין דבר חוצץ, עם כל זה אינה דביקה לאדם, אבל מילה היא בבשר עצמו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (מנחות מג, ב) שדוד כשראה עצמו במרחץ היה מצטער עד שנסתכל במילה ואמר (תהלים יב, א) למנצח על השמינית, וכן אמר דוד מזמור פרק קיא (ז-ט) נאמנים כל פקודיו. סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר. פדות שלח לעמו ציוה לעולם בריתו, שאמר לדעתי שכל פקודי השם הם נאמנים, אבל הם סמוכים אל האדם אינם דבקים בבשר עצמו, כי לפעמים כמו במרחץ יהיה ערום מהם, אבל פדות שלח להם בענין המילה שלא תזוז מעולם מהם, וזה אומרו פדות שלח לעמו ציוה לעולם בריתו, כמו כן אמר הכתוב כאן והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, לא כשאר אותות שאינם לעולם אבל הם סמוכים לעד: ובמה שנאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, פירש רש"י ז"ל שיש תמיהות שהן קיימות כמו הנגלה נגליתי (שמואל א ב, כז), הרואה אתה (שמואל ב טו, כז), אף זוהי קיימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו וכז עשה אברהם כאשר נאמר לו זה, שמח ומילא שחוק פיו, ואמר בלבו ראוי זה לשחוק, כי הוא ענין נפלא מאד הלבן מאה שנה יולד ואם בת תשעים שנה תלד, ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק, וכן הגם הלום ראיתי (בראשית טז, יג), נקשר בראש הפסוק, כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי, וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך, קשור עם למה תבעטו בזבחי ובמנחתי (שם כט), יאמר האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ובמנחתי, ולמה תעשו כן. או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא, לא לדבר נמנע, כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב, ב), שענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה, וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג, ה), וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (בראשית ג, יא), כלומר האם עלה בדעתך על הלב שלבן מאה שנה יולד ושרה בת תשעים שנה תלד, ואח"כ אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל, עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

וכבר נראים המצרים צרים אשר נכנסו ונלחצו להתיר הספק המופלג, שהאיך אפשר שאברהם נביא וראש המאמינים יסתפק ביכולת השם יתברך, ובהיתר הספק המופלג הזה השתדלו המפרשים ז"ל. ואמנם מה שכתב הרמב"ן ז"ל שמה שאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך, רצה לומר שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל, באמת אין הדברים נראים כן בפשט הכתוב, כי אומרו לו ישמעאל, הוא כאילו יאמר הלואי ישמעאל יחיה, גם אומרו היותה תמיהה קיימת, אין הלשון מתיישב, שאם כן מה הוצרך לומר לו הקב"ה שנית אבל שרה אשתך יולדת, שהלא גם אברהם אמר כן:

אבל יתכן לומר בענין זה כפי פשט הכתוב והקרוב אליו, אחר שנקדים ענין הכתוב שנאמר ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן, שפירש רש"י ז"ל לשון אמיתת דברים, וכן אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), עכ"ל. ויתכן לומר שהקב"ה כבר אמר לאברהם לשון מסופק שהרי אמר לו וגם נתתי ממנה לך בן, שאומרו נתתי יתכן היות הכוונה על ישמעאל, כמו שביארנו גם כן במה שנאמר (בראשית טז, ב) אולי אבנה (גם אנכי) ממנה, שהכוונה היתה שהיא אומנת לו ותגדלנו כבן ויהיה לה לבן, וכן אמרה רחל בבן שפחתה (בראשית ל, ו) ויתן לי בן, ובפרט אחר שאמר לו נתתי לשון עבר, היה נראה אמת היות הכוונה על ישמעאל שכבר נתן לשרה, ואפשר ג"כ שיובן שהיתה הכוונה שיתן לה לעתיד בן מבטנה של שרה וכמו שאמר לו (בראשית טו, יח) נתתי את הארץ, שהוא כמו גזרתי שיהיה, כמו נתתי כסף השדה (בראשית כג, יג), שפירושו מוכן כאילו נתתי (רש"י שם), וכאשר היה מסתפק בדברי הקב"ה הנה אמר ועיין בלבו להבין כוונתו יתברך, וזה הוא שנאמר ויאמר הלבן, כי ודאי אין זו אמירה רק בלב ובעיונו בדבר, וכאשר חשב שהכוונה הוא בדבריו יתברך לתת לו מבטנה של שרה בן, אמר כשואל הלבן מאה יולד, לשון שאלה, שהיה שואל וחוקר בינו לבין עצמו לומר אם הכוונה היה לתת לה בן מבטנה ממש, אמר בלבו אולי שהקדוש ברוך הוא יעשה כן לכל זרעו שבן מאה יוליד ובת תשעים תלד, וזה אומרו בעיונו האם תשאר ברכה זו כמו שאני בן מאה ואוליד כן יוליד זרעי גם כן, וכמו ששרה בת תשעים גם הנקיבות בזרעי עד תשעים ילדו, וכאשר נראה בעיניו זה היות דבר גדול שהקב"ה יחדש הטבע, חשב ודאי דברי השם יתברך אינם לתת מבטנה של שרה, אבל הכוונה היה ודאי על ישמעאל שנתן לה כבר ולכן אמר לו ישמעאל יחיה, ולכך היתה תפילתו, אחר שהבין שאומרו נתתי הכוונה על ישמעאל ביקש שישמעאל יחיה לפניו: וכאשר ראה הקב"ה שאברהם נסתפק בהבנת דבריו, ואח"כ הסכים בדעתו שהדברים שבים אל ישמעאל, שהיה נראה בעיניו רחוק שהקב"ה יעשה טבע חדש שכל זרעו הזכרים והנקבות יולידו כן, וחשב שמה שאמר לו ומלכי עמים ממנה יהיו, הכוונה מישמעאל, לכן אמר לו ולישמעאל שמעתיך, כלומר שאפילו שהיתה מחשבה בטלה, עם כל זה אקיים הברכה שחשבת לו ואמר לו שנים עשר נשיאים יוליד:

ואחר שהודיעו ואמר לו הקב"ה שהבן שאמר לו הכוונה היא מבטנה ממש, אמר לו עוד שלא תתפשט ברכה זו לכל זרעו, שלכך אמר אבל שרה אשתך יולדת לך בן, כלומר לא תתפשט כאשר חשבת שכל זרעך הזכרים יולידו בני מאה והנקיבות בנות תשעים ילדו, אבל בשרה לבד אני מבשרך:

ולפי שבתחילת המחשבה בענין הבשורה שבישרו השם יתברך חשב שמבטנה של שרה בעצמה יהיה הבן, ועל כן צחק מתוך שמחה כמו שתירגם אונקלוס וחדי, לכן בזכות זה אמר לו שיקרא שמו יצחק, וזה ברור שהצחיקה כאשר תהיה בפה היא מתוך שמחה, אבל כאשר יאמר הצחיקה בלב הוא דרך שחוק, ולכך בשרה שנאמר (בראשית יח, יב) ותצחק שרה בקרבה, תירגם וחייכת, אבל כאן שאברהם צחק בפה תירגם וחדי. זהו מה שאפשר לומר להיתר הספק המופלג אשר הגדילו הפלגתו:

אבל לדעתי על נכון יש כאן סתר מסתרי תורתנו התמימה ואין כאן מקום להתעוררות ספק כלל. וטרם בואנו אל ביאור הענין יאות להתעורר בכמה ספיקות בכתובים הבאים בסיפור תולדות האבות ע"ה:

ספק ראשון, מה ראה אברהם שלא התפלל על שרה מאז שנראה לו השם יתברך והבטיחו על ריבוי הזרע, ויצחק התפלל על רבקה (בראשית כה, כא), ספק שני, הספק הנחשב למופלג כי היאך יתכן שיסתפק אברהם ביכולת השם יתברך ויאמר הלבן מאה שנה וגו', והוא הנביא עצמו, ולא עוד אלא שאחר כך התפלל על עצירת כל רחם לבית אבימלך וילדו (בראשית כ, יז):

ספק שלישי, שהיאך יתכן שאברהם יאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, וזה לא יאות אפילו עם מלך בשר ודם, שאם מלך בשר ודם יתן מתנה לאיש, שהאיש ההוא יאמר לו שאינו רוצה באותו המתנה, אבל שיתן לו מתנה אחרת:

ספק רביעי, והוא מופלג בעיני, כי מה ענין כל ההבטחות כפולות שסופרו בתורה על נתינת הזרע לאברהם, ולמה הוצרכו להכפל:

ספק חמישי, למה לא התפלל יעקב בעד רחל כמו שהתפלל אביו בעד אמו אבל חרה אפו ואמר לה (בראשית ל, ב) התחת אלהים אנכי, ועוד למה שינה בלשון ואמר (שם) אשר מנע ממך פרי בטן, ולא אמר אשר עצר אותך מלדת, כמו שאמרה שרה (בראשית טז, ב) עצרני ה' מלדת:

ספק ששי, והוא שעם היות שאין להרהר אחר מדותיו, עם כל זה לב המשכיל יכסוף ויתאוה לדעת בקצת ענינים שבא בהם התחלפות רב מן הראוי והנאות אפילו לבשר ודם, וזה כי מלך בשר ודם שירצה לנסות את אהובו לא יעשה לו דבר שישאר פגום, והיאך גזרה החכמה האלהית שתוקח שרה בית פרעה, ועל אחת כמה בעת שעלה לפניו יתברך לרצון לפקוד את שרה שתוקח בית אבימלך, עד שהוצרך לעשות צורת קלסתר פניו של יצחק כאברהם, ולעשות נסים ביניקת שרה בני השרים, כמו שאמרו רז"ל (בבא מציעא פז, א), וכל זה למה כדי להוציא יצחק מן הפגם, שלא יצא לעז שהוא בנו של אבימלך:

ספק שביעי, שלפירוש מה שפירשו אונקלוס ורש"י והרמב"ן ורוב המפרשים שאומרו ויצחק אברהם, הוא לשון שמחה, זר מאד אומרו הלבן מאה שנה, שודאי נראה כמסתפק. ומה שפירש רש"י ז"ל שהיא תמיהה קיימת, והביא ראיה ממה שנאמר הנגלה נגליתי, הרואה אתה, הן בפירושו זה יפלא שאין ראיתו ראיה, שמה שנאמר הנגלה נגליתי, וכן הרואה אתה, אינם דברים בלב, אמנם כאן הם דברים שהכתוב מגיד שאמר בלבו והיאך תהיה הכוונה כמו הנגלה נגליתי. גם מה שפירש רש"י ז"ל שאומרו לו ישמעאל יחיה, הלואי שיחיה ישמעאל איני כדאי לקבל מתן שכר כזה, עכ"ל. יפלא מאד גם כן כי בביאור אמר לו וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה, ואם כן מה לו לאברהם לומר שאינו כדאי ושיספיק לו ישמעאל, שאם הוא אינו כדאי, שרה היא כדאי, ואינו מספיק לה ישמעאל שאינה זרעה. ומהרי"א כתב שאומרו הלבן מאה שנה וגו', רצה לומר שהיה מתבודד אם היה זה אפשרי דרך טבע ויצא לו שאי אפשר רק דרך נס. ובאמת העיקר חסר מהכתוב שלא אמר שיהיה דרך נס. ועוד כי הדברים ברורים שהיו דברי ה' שיהיה זה דרך נס, באומרו נתתי ממנה לך בן, שאם היתה סיפ ור בשורה לבד כדברי המלאכים, היה לו לומר תלד שרה, אבל אומרו נתתי, נתבאר שהנתינה היא דרך נס, ואם כן מה היה צריך להתבודד אם הוא דרך נס או לא. אבל בעיני כל אלו הדברים שנאמרו בענין זה לא ישביעו ולא יספיקו לרוות נפש המשכיל:

ספק שמיני, אומרו וגם נתתי ממנה לך בן, מה ירבה מלת וגם:

ספק תשיעי, אומרו נתתי, ולא אמר אתן, ועם היות שכן מצינו שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני, שרצה לומר אתן, עם כל זה צריך טעם למה לא נאמר כמנהג הלשון: ספק עשירי, מה שנאמר (בראשית כ, ב) ויקח אבימלך את שרה, מבלתי שיאמר שסופר לו יפיה, ולמה לא הביא עליו נגעים רק עצירת רחם, ולמה סיפר שהקב"ה רצה ברפואת אבימלך ושריפא אותו, ולא נאמר כן בפרעה רק נשאר בנגעים ולא סופר שנתרפא אפילו אחר שהשיב את שרה:

ספק אחד עשר, למה זכה אבימלך למדרגת חלום נבואיי ודיבר אתו השם יתברך רכות: ספק שנים עשר, למה אמר אבימלך (שם ד) הגוי גם צדיק תהרוג, מה היתה עשייתו הטוב בענין זה עד שכינה את עצמו כצדיק:

ספק שלשה עשר, מה ראה אבימלך לקחת אשה בת תשעים שנה, ולא נאמר בכתוב שסיפרו לו יפיה כמו שנאמר בפרעה:

ספק ארבעה עשר, מה שאמר השם יתברך לאבימלך (שם ז) שישיב האשה ושיתפלל בעדו שהוא נביא, והלא האלהים מדבר בעצמו עמו, והיאך יאמר לו שיעשה כדי שיתפלל בעדו, וכיון שהוא מרוצה ממנו מה צורך אל תפילה ואל בקשה, והתפילה והבקשה שעתיד אברהם לבקש היא מן האלהים יתברך בעצמו:

ספק חמשה עשר, מה שאמר לו השם יתברך (שם ו) ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי, שהלא הטענה יותר חזקה, שהיה לו לומר להשם יתברך למה לא חשכת אותי מקחתה:

ספק ששה עשר, מה שנאמר (שם כא, א) וה' פקד את שרה, סמוך אל ענין אבימלך, ולא הפסיק כמנהג לומר ויהי אחר הדברים האלה שהוא סמוך, או היה לו לומר ויהי בעת ההיא ולא אמר דבר, רק וה' פקד, כאילו הוא ענין אחד בעצמו עם סיפור מעשה אבימלך. ואל תתמה על החפץ ברוע סידור הספקות במוקדם ומאוחר, כי סדרתי כפי הצורך בהתרתם להיות כולם סובבים על קוטב אחד, ובפרק ד' פירשנו ענין זה בקיצור, ומה שנאמר (שם כ, יח) על דבר שרה אשת אברם, פירשנוהו מסכים אל מה שנאמר בפרעה (בראשית יב, יז) עיין שם:

אמנם הדרך הנכון על דרך הפשט הכתוב, והקרוב אליו הוא על האופן אשר נבאר. ונקדים עוד היות ידוע לכל משכיל כי השפע העליון לא ירד רק דרך יניקה והמשכה מן הצינורות, עם היות שיותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), וע"ז אמרו ז"ל (יבמות סד, א) שהקב"ה רוצה בתפילתן של צדיקים, כדי שימשכו ויינק בתפילתם השפע העליון, כל שכן בענין הצריך שידוד המערכה וסתירתה, שמפני זה היו הכפל ההבטחות על ריבוי הזרע, זו אחר זו, שהיה רצון השם יתברך בתפילתן של צדיקים, שאברהם יתפלל שיתבטל עקרותה ושיולד יצחק משרה הצדקת: ואמנם אברהם במראה הראשונה שנאמר לו (בראשית יב, ז) לזרעך אתן את הארץ, היה לו להתפלל שיהיה אותו הזרע מאותה הצדקת, וכאשר לא עשה כז ולא חשש והספיק לו שיהיה זרעו מאיזו אשה שתהיה, נענש ולוקחה בית פרעה, כאילו יאמר אינך חושש לצדקת זו, הנה מלכים בוחרים בה, ובכלל זה היה ג"כ נסיון:

וכאשר עמד בנסיונו והציל הקב"ה את הצדקת מיד פרעה, חזר במראה השניה אחרי הפרד לוט ובישר אותו והבטיחו על הזרע ורבויו (בראשית יג, טו-טז), כי בראשונה לא אמר לו רק על הזרע ולא אמר לו רב או מעט, וכאשר ראה השם יתברך שהבטיחו על זרע ולא התפלל בעד שרה, אמר להבטיחו על ריבוי הזרע אולי יתפלל שיהיה לשרה גם כן חלק בזרע ההוא אחרי הבטחת הריבוי, ועם כל זאת לא התפלל, וזה לפי שהיה בורח מהיותו כעובד על מנת לקבל שכר, ולא היה יודע מדה זו בהשם יתברך שיעשה חסד, ומפני זה בענין סדום בא בטענת דין, כמו שנאמר (בראשית יח, כה) השופט כל הארץ וגו', לא בטענת חסד, כאשר ביארנו פרק י"ז עיין שם:

וכאשר ראה השם יתברך שגם בזה לא התפלל בעד הצדקת ההיא, כדי שלא להיות כעובד על מנת לקבל שכר, אמר לו בבין הבתרים (בראשית טו, א) שכרך הרבה מאד, כאומר תוכל לשאול מה שתרצה כי שכרך אין קצבה לו, ועכ"ז לא התפלל עליה: וכאשר ראה השם יתברך שגם אחר שאמר לו שכרך הרבה לא התפלל עליה, הנה כאשר ציוהו על הברית גילה לו בהדיא, ואמר שבירך את שרה כדי לחבבה, ושלא יקרא שמה שרי שהוא שם הקטנות כאשר ביארנו בפרק שלפני זה, ואמר לו עוד גם הנה נתתי ממנה לך בן, ולא אמר אתן, רק נתתי, שפירושו אני מוכן לתת אם תרצה, כמו שאמר אברהם לעפרון כסף השדה אני מוכן לתת אם תרצה, וכל זה כדי שיאמר כן אני רוצה והרי זו תפילה, והכוונה לשמוע תפילת הצדיק ולעורר אותו על אמונת אומן מחוייבת מאד אל המאמין, כי אברהם כבר השיג ונתאמת אצלו יכולתו יתברך שהוא אלהי השמים והארץ ויכול לשדד המערכה העליונה ולשנות הטבע בשפלים, אבל לא ידע שהקב"ה יעשה זה בבקשת הצדיק, והיה עולה במחשבתו שאין לצדיק לצאת ממחיצת המשפט, ולכך מעולם לא התפלל לה' לא על הרעב ולא אל ביאתו למצרים שלוקחה שרה ולא על כל המאורעות, כי היה בדעתו שאם יתפלל הרי עושה עצמו כעובד על מנת לקבל שכר, וכבר אמרנו פרק י"ז שכל מה שדיבר לענין הצלת סדום ועמורה, לא היה רק על פי מדת המשפט, שלא ביקש על הצלת הרשעים כלל, רק על העיירות, שאם יש שם צדיקים למה ישחית נחלתם, בעבור הרשעים יאבד הרשעים ולא העיירות, באופן שנתבאר היותו בלתי יודע עדיין זו המדה בו יתברך להתפלל ולבקש חסד:

וזהו שנאמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, שהוא נתן לו רשות להתפלל על החסד כאשר יתבאר, ובחלק זה בפרק כ"ג תמצא, ששם אמרנו שהאמת נאמר על נתינת מה שהובטח, וחסד יאמר על נתינת דבר שלא הובטח, והנה ביעקב נאמר שנתן לו אמת מפני שכבר קדמה הבטחה לאברהם, אבל לאברהם שנתן לו מה שלא הבטיח לאבותיו יקרא חסד. ולפי זה רצה הקב"ה שידע מדותיו יתברך ושהוא רצונו שיתפלל אליו, אבל לא יתכן לומר לו התפלל אלי, אמנם היה מגלגל הדברים כדי שיתפלל לקבוע בו האמונה הנבחרת ומחוייבת אל המאמין בו יתברך, עד שכאשר ראה שלא התפלל על שיהיה לו זרע משרה, רמז לו ואמר גם הנה אני מוכן לתת לך בן ממנה, כלומר אם תרצה, ובזה הותרו ספק א' וספק ד' וספק ח' וספק ט':

ועל מה שאמר לו יתברך שיתן לו בן משרה אם ירצה, בשאלה זאת נפל על פניו על החסד הגדול שאמר לעשות לו אם ישאל, והלעיג על ענין השאלה הזאת בלבו, לשון לעג ממש, ואמר אם היה מנהג העולם כן כבר הייתי שואל כיון שנתן לי רשות לשאול, אבל הענין הזה הוא שינוי הטבע, ואמר דרך תמיהה ממש הימצא שבן מאה שנה יוליד עם זקנה בת תשעים, זה ודאי לא ימצא, ואם כן היאך אשאל שאלה כמו שאינה הגונה שיראה כאלו אני מנסה אותו יתברך אם יש בו יכולת לשדד המערכה ולשנות הטבע כדי לעשות כן, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לאוהבו לתת לו כמה כרכים שהם תחת ממשלתו, ואמר לו גם אם תרצה שאתן לך את רומי אפילו שהיא תחת ממשלת מלך אחר אלך ואכבוש אותה ואתן אותה לך, שודאי אין מחוק המוסר מן האהוב ההוא שיאמר כבוש את רומי ותן אותה לי, אבל ודאי יאמר מספיק מה שנתת לי רק שתעמיד המתנה בידי, כי יאמר האהוב ההוא בלבו אם רומי לא היה צריך כבישה הייתי אומר הלואי תנה לי, כך ממש אמר אברהם אין ענין המתנה הזאת מצויה כפי הטבע, לפי ששנינו זקנים אני ושרה וצריך הריסת הטבע, ולפי שהיא עקרה צריך שידוד המערכה, ואיני רוצה לשאול לסתור המערכה ולהרוס הטבע, לכן השיב להשם יתברך ואמר הלואי יחיה ישמעאל לפניך, כאומר יספיק לי במתנה הראשונה אשר בידי:

ואז השיב לו השם יתברך כי המתנה תעמוד בתוספת טובה לענין ישמעאל, וגם שרה יולדת בן וקראת שמו יצחק, כיון שצחקת על השאלה ונראית לך בלתי נאותה בחוק המוסר יהיה זה שכרך, והיה כאומר אתה בורח מלשאל שאשדד המערכה, הנה אני מגלגל עליך שתתפלל על שדידת המערכת וגלגל עליו ענינו של אבימלך:

והנה אבימלך היה כמו שנאמר (חבקוק ב, ד) (איש) צדיק באמונתו יחיה, וכבר אמרנו פרק י"ט שכל בית אבימלך הוא ואשתו ואמהותיו היו עקרים, וכאשר שמע אבימלך שבא אברהם שהיה לו שם היותו נביא לאלהים, ויש לו אחות לקחה, ולא מצד יופי כמו שעשה פרעה, ואפילו שהיתה בת תשעים שנה לקח אותה בהיותו מאמין באלהי אברהם שבזכות אברהם תתבטל הגזרה, רצה לומר גזירת העצירה מעליו ומעל כל בני ביתו, ולכך לא הביא עליו נגעים, רק לפרעה שלקחה לסיבת יופי לקה עליה, ובדין אמר על עצמו היותו צדיק ואמר הגוי גם צדיק תהרוג, ועל זה זכה לנבואה, והשיב הקב"ה שישיב האשה כי לטובתו היתה הלקיחה, ולא מנע אותה רק מן הנגיעה אליה, והיה כאילו יאמר אתה לקחת אותה כדי שבזכות אברהם תתרפא, השב אותה ותושלם כוונתך, כי אברהם הוא נביא וידע שלרוב צדקתך לקחת אחותו כדי שבזכותו תתבטל גזירת העצירה מעליך ויתפלל על ביטול שדידת המערכת ותתרפא מן העצירה. וזה טעם אל מה שהשיב לו לא נתתיך לנגוע אליה, אבל נתתיך לקחתה לטובתך שיתפלל, כי הלקיחה היתה מרוב צדקתו ואמונתו באלהי אברהם:

ואומרו ויתפלל בעדך, אין פירושו שיתפלל בפרטות בעד אבימלך, אבל פירושו שהוא יהיה סיבה שאברהם יתפלל על שידוד המערכה וסתירתה, כי כבר לא היה מחוייב שיתפלל אברהם בעבור אבימלך, שאם מפני שהשיב אשתו על כורחו ישיבנה, ואם בעבור המתנות שנתן לו, לא יאות שהצדיק ההוא יתפלל לה' בשביל הממון לערל אחד, אבל אבימלך היה סיבה שיתפלל אברהם שלא תהיה המערכה קיימת, וזה שנאמר ראה צדקתו של אבימלך, שלקח שרה מפני היותו מאמין באלהים ושבצדקתו של אברהם תתבטל המערכה, התפלל שתתבטל כדי שישאר בצדקתו ויאמין באלהים, ואם כן לא היתה תפילתו לקבל טובה או מפני המתנות שקבל כבר, אבל כל תפילתו היתה שיתקדש שם שמים, וזהו שנאמר ויתפלל אברהם, ולא נאמר מה התפלל רק אחר שהתפלל נאמר שהאלהים ריפא את אבימלך, לפי שתפילת אברהם לא היתה לסיבת אבימלך, רק על שידוד המערכה בכלל כדי שיתקדש שם שמים ויאמין אבימלך שיש אלהי השמים והמערכות, וזה אומרו ויתפלל בעדך וחיה, ולא אמר ויתפלל בעדך שתחיה, כי התפילה לא היתה רק על שידוד המערכה, והיה אומרו ויתפלל בעדך, כלומר לסיבתך יתפלל, ואשמע תפלת הצדיק ואתה תחיה, רצה לומר תתרפא מהעצירה, כי הרפואה תאמר בלשון חיים, וישימו על השחין ויחי (מלכים ב כ, ז), ועל זה נאמר וירפא האלהים וגו', וכן היה, שכאשר ראה אברהם צדקתו של אבימלך שלקח אחותו בהיותו מאמין שבזכות אברהם תתבטל המערכה, הנה התפלל על שידודה וסתירתה להתקדש שם שמים:

ותיכף שהתפלל פקד את שרה קודם שריפא את אבימלך, אבל אומרו שריפא אותו הוא סיפור מה שנעשה אחר כך, ולכך אמר וה' פקד לשון עבר, כלומר קודם שריפא כבר פקד, וזה כמו שאמרו רז"ל (בבא קמא צב, א) המתפלל בעד חברו הוא נענה תחילה, והיה אומרו וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם, כאילו יאמר וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו על דבר שרה אשת אברהם כי עצור עצר וגו', כי הרפואה היתה לו בזכות קחתו את שרה שהאמין באלהים, באופן שמה שנאמר באבימלך על דבר שרה, וכן מה שנאמר בפרעה על דבר שרה, פירוש הדברים על דבר לקיחת שרה, כי פרעה שלקחה לשם יופי נתנגע בנגעים מפני לקיחתו אותה, ואבימלך שהיה עצור הוא וכל בני ביתו נתרפאו מפני לקיחתו אותה:

והעד הנאמן על זה שאמרנו כי אבימלך היה עצור קודם שלקח את שרה הוא, שבפרעה נאמר תיכף שלקח אותה וינגע ה' את פרעה, מה שלא אמר כן באבימלך. ועל פי דרכנו זה לא יהיה אומרו על דבר שרה על דיבורה של שרה, רק כפשוטו על לקיחת שרה, ולפנים פרק י"ח יתבארו הכתובים בפרשת אבימלך תראנו משם, ובזה הותרו ספק ב' וספק ג' וספק ו' וספק י"א וספק י"ב וספק י"ג וספק י"ד וספק ט"ו וספק ט"ז: אמנם יצחק תיכף התפלל, שכבר ידע מדת החסד ונעתר לו, ומה שיעקב לא התפלל בעד רחל, היה בשביל שרחל לא נולדה עקרה רק לשנאת יעקב את לאה נעשתה עקרה, כמו שנאמר (בראשית כט, לא) וירא ה' כי שנואה לאה וגו' ורחל עקרה, וזהו שנאמר (בראשית ל, ו) דנני אלהים ויתן לי בן, כלומר מה שנעשיתי צרה לאחותי דנני אלהים שלא אלד, אבל נתן לי בן מן השפחה, א"כ כבר בטל דינא, וזהו שאמרה גם כן (שם ח) נפתולי אלהים וגו', ולפי זה לא התפלל יעקב בעדה כששאלה שיתפלל, וזהו שנאמר (שם ב) כי מנע ממך פרי בטן, לא אמר כי עצר אותך מלדת, כלומר היה לך והוא מנע ממך לסיבת שנאת לאה אם כן מה אתפלל, אבל יצחק התפלל לפי שרבקה היתה עקרה מעצמה, והותר ספק ה':

והכתובים כפי פשוטם שכל הכוונה האלהית היתה לגלות לאברהם סתר מסתרי התורה להאמין שהשם יתברך ישדד מערכות השמים וטבע המוטבע בשפלים בתפילת הצדיק, ושכל הגלגולים שבאו על אברהם היו לשמוע תפילתו, ולהודיע הענין המופלא הזה במדותיו יתברך שעל ידי תפילה ישודדו המערכות, כי היניקה ימשוך השפע העליון, ועל כן נעשו כל הגלגולים הללו, שהרי לא שידד ה' המערכה ששרה היתה עקרה ולא הרס הטבע שהיו שניהם זקנים, רק אחר שהתפלל אברהם כאשר ביארנו:

ועל מה שנאמר בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל. פירש רש"י שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג שנים נימול אברהם וישמעאל בנו עכ"ל. והרמב"ן טען עליו וזה לשונו ומה טעם להזכיר זה, ועוד אי אפשר שכבר הסכימו לדברי רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו אבות ובפסח נולד יצחק (ראש השגה י, ב), והכתוב אומר למועד הזה בשנה האחרת, והוא כתב בסדר וירא (יח, י) כי הבשורה היתה בפסח ולפסח הבא נולד יצחק. אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה', ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימים למצות עכ"ל. ואמת הפליג הוא ז"ל לטעון על רש"י ז"ל, אמנם גם עליו ז"ל יש לטעון, שאם כפי דבריו למה אמר שנית בעצם היום הזה, שהלא כבר נאמר בפירוש בעצם היום הזה כאשר דיבר אתו אלהים, שמל אותם ביום שנצטוה, ומפני דוחק זה פירש רש"י ז"ל כן:

אבל ידמה לתקן זה לעומת זה, שמה שאמר שנית בעצם היום הזה, שב אל ישמעאל לבדו, שבאותו יום מלאו לו י"ג שנה, ובזה תסתלק טענת הרמב"ן שטען שיצחק נולד בפסח ונאמר למועד הזה. ומה שטען שמה טעם להזכיר זה, אפשר שאמר כן לומר שזכות מילת ישמעאל היה לאברהם, שישמעאל לא הגיע עדיין להיות בר עשיית מצוה עד י"ג שנים ויום אחד, ולא היה מצווה, ואברהם מל אותו כמצווה ועושה:

ומה שכתב הרמב"ן שאברהם מל תחילה כל אנשי ביתו, ונתן טעם לדבריו שכן כתיב ויקח את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו, ואח"כ ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו, לא הבנתי טעמו, שהרי נאמר גם כן אח"כ וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו. ויותר נאות שמל עצמו קודם, אם משום המל ימול (ראה מנחות מב, א), ואם משום קשוט עצמך (בבא מציעא קז, ב), ועוד שהכתוב אומר בפירוש על כל אנשי ביתו ועל ישמעאל שנמולו אתו ביום אחד, ואם כמו שכתב הרמב"ן שהוא מל באחרונה הוא נמול עמהם ולא הם אתו:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה