אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק יג

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק יג

חלק מעשי אבות - פרק יט

בכתובים הללו בענין מצות המילה, פירש הרמב"ן ז"ל שאומרו ויפול על פניו, רצה לומר לכוין דעתו לנבואה, ועוד פירש במה שנאמר הנה בריתי אתך, כטעם והנה אנכי עמך (בראשית כח, טו), ולדעתי שהדברים כפשוטם אין נפילת הפנים פה רק תשואות חן על המתנה כמו שנאמר אינו ראוי לכך דרך ענוה, וכן ברות ותפול על פניה ותשתחו ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך (רות ב, י), וכן בשמואל ויבוא מפיבושת בן יהונתן אל דוד ויפול על פניו וגו' וישתחו ויאמר מה עבדך כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני (שמואל ב ט, ו-ח), וכן ויאמר אל יואב הנה נא עשיתי את הדבר הזה ולך השב את הנער את אבשלום ויפול יואב אל פניו ארצה וישתחו (שמואל ב יד, כא-כב), וכמו כן פה כאשר אמר השם יתברך לאברהם ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד, הנה דרך תשואות חן נפל על פניו, ואז לאחר שנפל על פניו שהמובן מזה שקיבל להיותו תמים, ונשא לו חן על מה שאמר לו בשורת הטוב, אז ביאר לו מה הוא ענין הברית אשר יקויים בין שניהם, כי היה הענין בין הקב"ה ובין אברהם כמלך שחשק באשה שפילת המצב, בת איש עובד אדמה והיא בארץ נכריה, והנה המלך ההוא מפתה אותה שתצא מבית אביה ושתלך עמו אל ארצו להיותה ממשפחה פחותה, ואחר שהביאה אל ארצו הנה הוא מפייסה ונותן לה מנות, אף גם זאת אינו אומר לה לקחתה לאשה, והנה כאשר מצאה חן בעיניו הוא מדבר על לבה שרוצה לכונסה לו לאשה, ורוצה לעשות עמה שטר שדוכין בקנס כפי המנהג, עם היות הוא מלך והיא שפילה ופחותת המצב, הנה ודאי אותה האשה כאשר תשמע הבשורה ההיא שהמלך רוצה לעשות עמה שטר תנאים בקנס על השדוכין, תפול על פניה ארצה לומר לו תשואות חן, כמו שנאמר (שמואל א כה, מ-מא) ויבאו עבדי דוד אל אביגיל הכרמלה וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה. ותקם ותשתחו אפים ארצה:

כמו כן הקב"ה חשק באבות וישראל, כמו שנאמר (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, וכן נאמר (דברים י, טו) באבותיך חשק ה', וכאשר חשק באברהם והוא בן לעובדי עבודת אלילים, אמר לו (בראשית יב, א) לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך, אבל לא אמר לו עדיין להיות לו לאלהים, אבל אמר לתת לו מתנות כמו שנאמר (שם ב) ואברכך ואגדלה שמך, אחר שבא אל ארץ כנען עוד נדר לו מתנות הארץ במראה בין הבתרים, ולפי דרכנו אשר פירשנו שם נדר לו גם התורה, אבל עם כל זה לא אמר להיות לו לאלהים, אמנם הראה לו אהבה רבה באמור לו (בראשית טו, א) אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד:

ועתה אחר כל זה אמר לו התנאים שיעשה עמה ממה שיתחייב הוא לה, רצה לומר התנאים שביניהם, כמו שכותבים אנא אפלח ואוקיר וכו' והיא נתחייבה כך וכך, כמו כן אמר אני הנה בריתי אתך, כלומר הנה התנאים שאני מתחייב לך והיית לאב המון גוים ולא יקרא עוד שמך אברם וגו', והפריתי אותך והקמותי את בריתי וגו', ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך וגו', הנה אלו הם התנאים שנתחייב השם יתברך לו. אח"כ אמר לו מה שיתחייב הוא, ולכך אמר ואתה את בריתי תשמור וגו', כאילו אמר ואלו הם התנאים שתתחייב אתה זאת בריתי אשר תשמרו וגו', ונמלתם את בשר ערלתכם וגו', וערל זכר אשר לא ימול וגו'. וכאן נגמרו התנאים עם הקנס שאמר אשר לא ימול ונכרתה וגו', ואמר עוד והייתי לך ולזרעך וגו', ואחר שנגמרו התנאים מה שנתחייב השם יתברך ומה שצריך שיתחייב אברהם ופירש לו ענין הקנס, עוד הוסיף לו הקב"ה מתנה באומרו בשורה והבטחה לשרה ושינוי שמה, נפל שנית על פניו כנושא חן על המתנה השנית, ולא נתחייב בה בברית התנאים שביניהם. הרי אם כן נתבאר שזה היה דוגמא אל שטר התנאים והקנס:

ואחר כך נתן להם השבת לקידושין, כמו שביארנו בחלק א' פרק י"ג עיין שם, והתורה והלוחות הם שטר הקידושין שהם קידושי שטר, כמו שנאמר במתן תורה (שמות יט, י) וקדשתם היום ומחר, לשון קדושין, והר סיני שכפה עליהם כגיגית הרי זו החופה, ובאופן זה היה אומרו לך לך מארצך, כדי להזדווג לכנסת ישראל, ובשביל שהזמן שקבע הקב"ה למתן תורה וליציאת מצרים היה ארבע מאות שנה, ואחר כך מיהר את הקץ והוציאם ברד"ו שנה, לכך אמרו רבותינו ז"ל כתובות פרק אף על פי (סב, ב) רבי יוסי בן זמרא פסקי ליה תרתי סרי שני למיזל לבי רב, אחלפוה קמיה אמר להם נהוו שית שנין, אחלפוה קמיה אמר להו אכניס והדר איזל, הוה קא מכסיף מאבוה אמר לו בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (שמות טו, יז) תביאמו ותטעמו, ולבסוף כתיב (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש, ע"כ. ועם היות ששם הביאו בגמרא ראיה ממה שנאמר תביאמו ותטעמו וגו', גם זו ראיה ממה שאמרנו כאן שקבע ארבע מאות שנה לנתינת התורה שהיה החופה, וקיצר הזמן, א"כ יפה אמרו כל הקובע זמן לחופה וחזר וקצרו מדעת קונו יש בו:

ובמה שאמרנו שהקב"ה אמר לאברהם לך לך מארצך וגו', כדי להזדווג לכנסת ישראל ולהיות להם לאלהים, יתיישב מה שנאמר פרשת חיי שרה (בראשית כד, ז) ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם, כי יפלא מאד שאדרבה זו טענה שלא ישלח מלאכו לקחת אשה לבנו משם, כיון שהוא מואס אותם ואינו חפץ בהם עד שלקח אותו משם. אמנם בזה יתיישב שהיה אומרו אשר לקחני, כאילו נותן טעם לדבריו, שכמו שהוא לא רצה להזדווג לי שם, אבל הביאני פה לעשות הזיווג, כמו כן ישלח מלאכו שתתרצה האשה לבוא משם כאן לעשות הזיווג עם יצחק, והיה כאילו אמר כאשר רצה הוא שהכלה תלך אחרי החתן לארצו של חתן, כמו שנאמר (בראשית יב, א) אל הארץ אשר אראך, כך גם כן ראוי שירצה שתבוא הכלה לארץ החתן לעשות החופה ולזה ישלח מלאכו. ועוד יבא ביאור רחב בכתובים האלה במקומו פרק כ"ה. ובזה הותר הספק המופלג שלא אמר לו להיות לך ולזרעך לאלהים, עד המילה:

ובמה שנאמר ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. פירש רש"י שנאמר כן על ישראל ואדום, והרמב"ן ז"ל טען על זה שהיאך יאמר כן על עשו והוא לא נצטוה על המילה. ולדעתי נראה שלא נאמר רק על עשו לבדו, כי על כן לא נאמר והייתי להם לאלהים אחרי שנאמר ומלכים ממך יצאו רק אחרי שהזכיר זרעו, שכבר נאמר (בראשית כא, יב) ביצחק יקרא לך זרע. והיה ענין זה כפי מה שנתבאר, שאמנם במראה בין הבתרים בישר אותו שגר יהיה זרעו ועבדום, והיתה בשורה מופלגת שעל ידי כן יתפרסם אלהותו יתברך, אבל תוך הזמן הזה שיעבדום עד שיצאו לחרות, הנה אותם הדורות שיראו כל זרע אברהם בשפלות ועבדות יאמרו שחס ושלום אמונת אברהם לא היתה אמונת אומן, אחרי ראותם כל זרעו בשפלות, על כן אחרי שבבין הבתרים בישר אותו על זרעו שיהיו עבדים, בישר אותו כאן שתוך זה הזמן מלכים ממנו יצאו, וזהו שנאמר (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו באדום לפני מלוך מלך בישראל, ולכך לא נאמר פה ומלכים יהיו מזרעך, רק ממך יצאו, כי על אדום נאמר כן מפני שאינו נקרא זרעו. והעד הנאמן שמה שנאמר פה ומלכים ממך יצאו, הוא על עשו לבד, שאחר כך נאמר בשרה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו, כי אומרו מלכי עמים ממנה יהיו, הוא על אדום וישראל שהם שני עמים, כי כולם זרעה הם, שלא הוצרך לומר ביצחק יקרא ולא כל יצחק (נדרים לא, א), רק לאברהם, ולכך לא נאמר פה ומלכי עמים ממך יצאו, רק ומלכים ממך יצאו:

ובמה שנאמר שרי אשתך לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה. פירש רש"י שרה לכל, ומהר"י אברבנאל ביאר ששרי נראה ליחיד, רצה לומר לאברהם, ובאמת היה ראוי ליכתב שרתי, עוד כתב ששרי הוא לשון זכר בעבור היותה עקרה, ושהה"א בסוף התיבה תורה על הנקבה, וכתב עוד בשם הר"ן שאברהם היה מחוסר מעשה, גם טען מהר"י אברבנאל שלשרה לא הוסיף אות רק החליף, ובאמת לדעתי כל אלו הם דברים שאין בהם טעם, והאמת לפי הפשט ששרה גם אביה קרא שמה שרה, ומה שהיו קוראים אותה שרי היה זה כמו שקוראים לקטנה ששמה שרה בלשון אשכנז שערל"א ובלשון ספרד שריקה, וכבר לרוב יהיה שנשאר כך שמה אפילו שהיא גדולה, שכבר הורגל בפי כל לקוראה כן, וכן היה שהיו קוראים לשרה שרי, והקב"ה לכבוד ולתפארת צוה לבעלה שלא יקראנה בשם של קטנות, רק יקראנה בשמה, ששמה שרה, לחבבה בעיניו שיתפלל עליה כאשר יבוא בפרק שאחר זה, וכדומה לזה נראה היות ענין אומרו (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בון נון יהושע, כי שמו שקרא לו אביו היה יהושע, ובא האות שכן נאמר קודם שילוח המרגלים יהושע בן נון נער וגו' (שמות לג, יא), וסיפר הכתוב שכאשר הסכים משה לשלוח המרגלים כולם אנשים, וראה שאת יהושע היו קוראים בשם של נערותו, הנה לכבוד קרא אותו בשמו שנקרא יהושע:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה