מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי
חלק מעשי אבות - פרק יא
נתינת שרה שפחתה לאברהם ואומרה אולי אבנה ממנה. הרבה נסתפקו בענין זה. ורז"ל דרשו (הובא ברש"י) בזכות שאכניס צרתי לביתי, ולא ביארו מה הזכות הזה. ואם הזכות הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין האשה מקנאת אלא בצרתה, ועל כן נקראת צרה שכל אחת צרה לחברתה ורוצה להשתרר עליה, אם כן למה נצטערה שרה לאמר ואקל בעיניה, הלא על מנת כן נתנה לו, וזהו זכותה שממנו תזכה להבנות: וכדי לבוא אל ישוב ענין זה, נתעורר על מה שאמרה רחל בלידת דן וגם שמע בקולי (בראשית ל, ו), שאם השאלה היתה שהיא תבנה, הרי עדיין לא שמע לקולה, ואם אומרה שמע לקולי שב אל שילדה כדי שתלד על ברכיה, אם כן מה טעם אומרה שנית (שם ח) נפתלתי עם אחותי גם יכולתי. גם יפלא אומרה (שם ו) ויתן לי בן, וזה אינו בנה. גם יש לטעון פה אומרה שרה לאברהם את שפחתי נתתי בחיקך, והלא לא נתנה אותם בחיקו רק לתועלתה שתבנה ממנה. האמנם לדעתי הדברים כפשוטם ששרה כאשר ראתה היותה עקרה ואברהם זקן, אמרה לתת לו שפחתה, ואפילו שלא הוליד עד אותו הזמן שהיה זקן אולי יוליד, ולכך נסתפקה ואמרה אולי:
ואומרה אבנה, רצה לומר שהבנים שיהיו לו משפחתה יהיו לה לבנים. וזה אומרה אבנה ממנה, רצה לומר אזכה לגידול בנים ממנה, כי תשוקת הנשים היא לגדל בנים, וזה מנהג העולם שהאשה שאין לה בנים, כאשר תוליד אשה אחרת הנאהבת לה, יהיו בעיניה בני אהובתה כבניה, והיא תגדלם ותהיה להם אומנת כבניה, ועל דרך זה נאמר (רות ד, יז) יולד בן לנעמי, ובא האות גם כן שכן הוא מה שנאמר ברחל ויתן לי בן. ולפי שהגר היתה אהובה אצל שרה נתנה לאברהם, ואח"כ כאשר ראתה שלא היתה לה הגר אהובה כבתחילה, ותקל בעיניה, הנה לא נתקיימה כוונתה לגדל בן אהובה, וצעקה לאמר חמסי עליך, כלומר אני חשבתי שתהיה חביבה לי ושאגדל בניה, והנה מעתה נקלותי בעיניה:
אמנם רחל היה ענינה כי בראותה שיעקב מוליד בכל יום לא אמרה אולי אבנה שלא נסתפקה בזה, ולכך אמרה ואבנה (בראשית ל, ג), וכמו כן אמרה ויתן לי בן, ועל זה אמרה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי, כאילו אומרת שגם לה יש בנים ונשלמה כוונתה. ואומרה (שם ג) ותלד על ברכי, הוא כדי להרבות אהבתה אל הבן שנולד על ברכיה כאילו הוא בנה, וגם אונקלוס תירגם במה שנאמר ותלד על ברכי, היא תוליד ואני ארבי, אמנם בשרה לא תירגם ענין גידול בנים. אבל לדעתי שכוונת רחל ושרה היתה שוה, כי שתיהם במה שאמרו ואבנה, היה רצונם גידול בנים, ואחר שכתבתי מצאתי און לי שכן הוא בתרגום ירושלמי גם כן שתירגם במה שנאמר בשרה ואבנה היא תוליד ואנא ארבי. והעד שכוונת שתיהם שוה, מה שאמרה רחל גם אנכי, שדרשו (בר"ר עא, ז הובא ברש"י) גם אנכי כשרה:
ובזה יתיישב מה שטען הרמב"ן ז"ל שהוא תמה למה נתנה לאה שפחתה ליעקב, שגם היא אחר שראתה לאה שרחל יש לה בנים משפחתה ומגדלתם, והיא עמדה מלדת, רצתה להיותה שוה לאחותה, על כן נתנה גם היא שפחתה ליעקב כדי שיהיו לה בנים כאותה שיש לרחל דרך גידול ואמון, וזה אומרה (בראשית ל, ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת, שלא היו לה בנים קטנים לגדל, ועל כן נתנה שפחתה שתגדל גם היא בנים כמו שרחל מגדלת, וזו היא הכוונה שהם היו קוראים שמות לבני השפחות, כאילו הם בניהם אבל שרה ששפחתה מרדה בה ותקל בעיניה, לא קראה היא שם לישמעאל רק אברהם:
ומה שאמרה שרה חמסי עליך. פירש רש"י שאתה שומע בזיוני ושותק, וזה פירוש נאה לתת טעם אל מה שהיתה מתרעמת על אברהם, אבל העיקר חסר שאין זה בכתוב. אבל יתכן לומר שאומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא, רצה לומר שאברהם ראה שהרתה וראה שהקלה בגבירתה מפני הריונה, כי כן יאמר ותרא לנוכח לזכר, וכמוהו ותרא את עני אבותינו במצרים (נחמיה ט, ט), אם כן זה היה תרעומת שלה, באומרה שבזמן שהשפחה היתה ברשותה היתה נוהגת בה כבוד, אבל עתה שנתתי אותה בחיקך ויצאה מרשותי היא מקלת בי, והיתה מתרעמת שאברהם היה רואה שמפני הריונה היתה מקלת בגבירתה, וזה אומרה ותרא כי הרתה ואקל בעיניה. ולכך אמר לה אברהם הנה שפחתך בידך עשי לה, כלומר אני אין עלי להוכיחה אחרי היותה שפחתך, שאין דרך מוסר שאחר יוכיח או ייסר שפחת רעהו, ודרך מוסר עשיתי כן, שאילו הייתי מוכיח אותה, היה נראה כאילו יצאה מרשותך, ואין הדברים כן כי עדיין שפחתך היא, ולכך לא הוכחתי אותה, וזה היה אומרה ישפוט ה' ביני ובינך, כלומר מעתה שאתה רואה ואינך מוכיח אותה, הרי דיני עמך לא עמה:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל במה שנאמר ותענה שרי ותברח מפניה, חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי, עכ"ל. והנה דבריו ז"ל נכונים אבל לא יתכן לומר כן אם לא בראיה מן הכתוב, לכן ידמה היות ראיה וגילוי מופלג ממה שאמר לה המלאך וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך, שאם השמיעה היתה לשעבר כמו שנאמר שמע ה', לפי זה היה ראוי לקרא אותו שמעאל לשעבר. אבל ציוה לקרא אותו ישמעאל לגלות על העתיד שיענה זרע ישראל:
ואמנם באלו הכתובים שנאמרו בענין הגר יש להתעורר בהם כמה ספיקות: ספק ראשון, למה שאל לה המלאך אי מזה באת ואנה תלכי. וכבר פירש רש"י ז"ל ליכנס עמה בדברים, ואחר פירש על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, והנה לא ראינו שהמלאכים האחרים בקשו ליכנס עמה בדברים, וכמו שאמר לה המלאך האחר הרבה ארבה את זרעך, בלתי הכנסתו בדברים, למה לא אמר לה גם כן המלאך הראשון שובי אל גבירתך, בלתי הכנסתו עמה בדברים:
ספק שני, שהמלאך שאל מאין באה ולאן היא הולכת, והיא לא השיבה רק חצי השאלה שהיא בורחת, ואפילו חצי השאלה לא השיבה שהרי לא אמרה לאיזה מקום היא בורחת: ספק שלישי, ענין הג' אמירות שנאמרו ויאמר לה מלאך ה', ולומר שהיו מלאכים אחרים יהיה תימה, שהרי לא נאמר רק שמצאה מלאך ה' אחד, כמו שנאמר וימצאה מלאך ה':
ספק רביעי, אומרה הגם הלום ראיתי. וכבר פירש רש"י שכבר ראיתי בבית אברהם שהייתי רגילה לראות, ובאמת לא סופר בתורה רק וירא ה' אל אברם (בראשית יב, ז, שם יז, א), לא אל הגר. ועוד שאם כן היה מספיק שיאמר הגם הלום ראיתי, כי אומרה אחרי רואי, נראה שמה שראתה כבר הוא סיבה להיות תימה לראותה במדבר, והלא אין הדברים כן, שלפי פירש רש"י היותה במדבר הוא סיבה אל התמיהה, לא מה שראתה בבית אברהם, ואדרבה מה שראתה בבית אברהם ימעיט התמיהה, שכיון שראתה פעם אחת לא יפלא שתראה שנית:
אמנם יתכן לומר לפי פשוטן של דברים, שהמלאך הראשון שאמר לה אי מזה באת, לא היה זה דרך שאלה, אבל דרך תוכחה, אי מזה באת מבית מלך, ואנה תלכי במדבר שמם, ועל זה השיבה כי מפני צערה המופלג שמצערת אותה שרה היא בורחת. ושלזה היתה תשובתה שלימה, ואז ציוה עליה שתשוב אל גבירתה, וקיצר הכתוב ולא סיפר ששבה אל גבירתה, ואמנם סיפר מה שאמר לה מלאך ה' אחרי שובה לאמר הרבה ארבה את זרעך, ועוד סיפר הכתוב שבהגיע עת רצון להריון של ישמעאל, שבא אליה מלאך שלישית לבשר אותה על ישמעאל, והנה הגר לא ידעה במלאך הראשון שהשיבה אל גבירתה היותו מלאך כלל, אבל חשבה אותו בן אדם, אמנם כאשר ראתה שמצאה על הבאר ואמר לה והתעני, ועתה המלאך השלישי אמר לה שמע ה' אל עניך, אמרה אם כן ודאי גם הראשון שהשיבני היה מלאך ה', וזה אומרו הדובר אליה, רצה לומר שאז דבר לה על העינוי ואמר והתעני, ועתה אמר שנית () שמע ה' את עניך, כאילו היה זה אות לה שהראשון שמצאה בבאר גם כן היה מלאך, ואמרה שאם היה בן אדם היאך שם אמר לה על העינוי וגם פה בבית אברהם חזר לומר לה על העינוי ואמר לה העתידות, אלא שודאי הוא מלאך אם כן נתבאר שגם הראשון שמצאה בבאר היה מלאך, וזו המראה היתה בבית אברהם, ובבית אברהם קראה שם לבאר באר לחי רואי, שאז נתבאר אליה שהיה מלאך. וזה אומרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי, כאילו אמרה אם היה בן אדם הגם הלום בבית אברהם היה בא אלי, אלא ודאי הוא מלאך, שקודם חשבה היותו בן אדם שבא להשיבה לבד. ובזה הותרו כל הספיקות:
ולענין מה שנאמר והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו. פירש רש"י ליסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו, ורבי אברהם (אבן עזרא) פירש ידו בכל, שינצח מתחילה כל הגוים, ואח"כ יד כל בו שינוצח בסוף, ועל פני כל אחיו ישכון, שהם בני קטורה שיגדל זרעו מהם, והרמב"ן פירש כי פרא אדם סמוך שיהיה איש פרא למוד מדבר יצא לפעלו לטרוף טרף והכל יטרפוהו, והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים, עכ"ל. ואני לדעתי הדברים כפשוטם, והוא שישמעאל לא נתן לו אברהם חלק בישוב כלל, שלבני קטורה נאמר ששלח ארצה בני קדם (בראשית כה, ו), שלדעתי הוא הקדמוני שניתן לו במראה בין הבתרים, וארץ ישראל ליצחק, אמנם לישמעאל לא נאמר שניתן לו בישוב כלל, רק שכן מעצמו במדבר, וכן נאמר (שם יח) וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה, שלא נאמר ששכנו בשום ארץ נושבת רק מחוילה עד שור, שפירושו בדרך במדבר מזו לזו, באופן שהעיירות והיישוב היה לבנים שילדה קטורה, והמדברות שבין עיר לעיר היה לישמעאל, וזהו על פני כל אחיו נפל (שם), שבעירות היו אחיו ובדרכים שבין עיר ועיר היה ישמעאל, והאות שעד היום במדבר הם: