אור ברסלב
מעשי השם חלק א חלק מעשי אבות - פרק ד

מעשי השם חלק א· רבי אליעזר אשכנזי

חלק מעשי אבות - פרק ד

חלק מעשי אבות - פרק ג

בענין נסיעת אברהם מארץ ישראל מפני הרעב, כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחלה מפני הרעב, עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות. [ועל] המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, עכ"ל הרמב"ן ז"ל: ואני לדעתי דבריו ז"ל נגד רז"ל שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בר"ר מ, ו) א"ר פנחס בשם ר' אושעיא אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, והרמב"ן ז"ל בעצמו הביא המאמר הזה. ואם כן יראה כוונת ר' פנחס לומר שברשות הקב"ה ובמצותו יצא מארץ ישראל ובמצותו הלך למצרים ולא למקום אחר, כי מאז היתה הגזירה שמצרים ישעבדו את ישראל לא אומה אחרת, מאחרי שאמר לו כבוש הדרך לפני בניך ולא מפני מקום המשפט שמה הרשע כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ולא יתכן לומר שלחטא נחשב לו, שבגמרא נחלקו פרק ארבעה נדרים (נדרים לב, א) וז"ל, א"ר אבהו מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים רד"ו שנה מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר (בראשית יד, יד) וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן, ר' שמואל בר נחמני אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר (שם טו, ח) במה אדע כי אירשנה, ר' יוחנן אמר מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר (שם יד, כא) תן לי הנפש והרכוש קח לך, עכ"ל מאמרם שם. שהרי דבריהם של אלו השלימים לפי פשוטם נחלקו בחטאו של אברהם על שעבוד מצרים, וכל אחד בחר דרך לעצמו שלא היו נראים לו דברי חבריו, ועם כל זאת אין אחד בהם שהחשיב ירידתו שם למצרים מפני הרעב לחטא, ולא מה ששם בסכנה אותה הצדקת כמ"ש הרמב"ן ז"ל, (ולפנים יתבאר מאמר זה של פרק ארבעה נדרים שאין מאמרו של ר' פנחס סותר דברי הג' השלימים הללו שנחלקו שם), ועוד יפלא על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב על אברהם שחטא במה שירד למצרים מפני הרעב ושהיה לו לבטוח בהשם יתברך, שהיאך יתכן זה ועינינו הרואות שביצחק כאשר רצה גם הוא לרדת למצרים מפני הרעב מנעו השם יתברך עד שאמר לו אל תרד מצרימה (בראשית כו, א-ב), ואם באברהם היה נגד רצונו יתברך למה לא יבטיחהו כמו שהבטיח בנו, וגדולה מזאת ששם נאמר שההבטחה היתה עקב אשר שמע אברהם בקולי (שם ה), אם כן היאך יתכן שליצחק הבטיח והזהיר שלא ירד למצרים בזכות אברהם, ואת אברהם לא הזהיר ולא הבטיח ונחשב לו לחטא גדול כמו שכתב הרמב"ן:

לכן נראה לדעתי שהיטיב אברהם לעשות בלכתו למצרים, ולהיות לבו שלם עם השם יתברך ובטוח בו הלך שם, ועם היות שהשם יתברך הבטיחו הלך שם, כי אם יפדה אותו מן הרעב צריך שבזכותו יפדה כל אנשי כנען אויבי ה' שנגזר עליהם הרעב ההוא, ולתת לאברהם לבדו לחם לשובע היה צריך להוריד לו מז משמים, כי אברהם לא היה עובד אדמה עד שישלח ברכה על שדהו לבדו, גם לא היה לו שדה וכרם עד שקנה השדה מעפרון, ועוד שלא יתכן להיותו הוא שבע בין רעבים, כי איש חסד היה ונותן מלחמו לדל ומכניס אורחים, וכן ודאי שאברהם לא היה חסר כל טוב, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהלים לז, כה), אבל לבלתי היותו שבע בין רעבים הלך לו. וזהו שנאמר כבד הרעב בארץ, כי כבר היה מספיק אומרו כבד הרעב, אבל אמר כי כבד הרעב בארץ, להודיע כי לא היה הצדיק ההוא ברעב, לבד מפני היות הרעב לאנשי הארץ הלך וירד למצרים במצותו יתברך, כמו שאמר ר' פנחס שאמר הקב"ה לאברהם כבוש את הדרך לפני בניך. שאמנם נראה בפירוש היות כוונת ר' פנחס לומר שיכבוש הדרך לפניהם כדי שיהיה מקום למהר את הקץ שיתחיל המנין מאז:

והטעם במה שהיתה הגזירה ג' דורות ושהד' יגאלו, יהיה לדעתי לפי שרצה השם יתברך שיהיו מושקעים בעבדות, כי כאשר יהיה אביו של האיש עבד ואבי אביו ואבי אבי אביו הרי נשקע בעבדות, כמו שדרשו ז"ל (בבא מציעא פה, א) על מה שנאמר (ישעיהו נט, כא) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, שכל דבר שיתנהג ויוטבע באדם ג' דורות נשקע בו לעד, וכדי שיהיו עבדים מושקעים בעבדות ואח"כ יגאלם ויהיו אז עבדים לה' לעולמי עד, רצה כן. ואמר ארבע מאות שנה, שסתם כל דור היה אז מאה שנה, שמאדם ועד נח עשרה דורות והיו בקירוב אלף שנה, וכאשר היתה הגזירה כן, רצה הקב"ה שיתחיל שרו של מצרים להיותו מושל על אומה זאת מאז שהתחיל הויתם בעולם, כמו שיבא בס"ד הביאור באריכות בדברים הללו בחלק ג' מן המאמר הזה: וידמה שמצא ר' פנחס לדרוש כן ממה שנאמר וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבר נראים דברי מותר, שאחרי שנתבאר שלסיבת הרעב הלך שם, הרי נודע שלגור הלך. אבל אמר לגור שם, רצה לומר שאחר שהיתה הגזירה, כמו שנאמר לאברהם (בראשית טו, יג) גר יהיה זרעך, אם כן גילה הכתוב שירד לגור שם, כלומר כדי שיחשב לחשבון הגרות שנגזר על בניו שיהיו גרים במצרים. ועוד יבוא בס"ד מאמרם פרק ארבעה נדרים בחלק ג' מן המאמר הזה, ויתבאר שלא היתה ירידת אבותינו למצרים לסיבת חטא, אבל אדרבה בזכותו של אברהם ירדו למצרים, ויתבאר שלא היה לאברהם חטא כלל בענין שרה: ונקדים מתחילת הכתובים שאמר אברהם הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. שעל זה ראיתי שטענו קצת מפרשים שאיך יתכן שלא ראה אותה, והלא אמרו רז"ל (קידושין מא, א) שאסור לאדם לישא אשה מבלתי שיראה אותה, והיתר הספק הזה מבואר ממה שנאמר כי אשה יפת מראה את, שכבר היה מספיק שיאמר עתה ידעתי כי יפת מראה את, אמנם אמר כן לומר שבהיותה נערה בתולה כבר ראה אותה היותה יפה, אבל האשה לא תוכר היותה יפה בקטנותה, כי כאשר תגדל בשנים תשתנה וכל שכן אחר נישואיה, לכז אמר אברהם שעתה ראה אותה שהיא אשה והיא יפה כי לא הביט ביפיה אחר היותה אשה, ובאומרו עתה ידעתי, רצה לומר שקודם לכן כדי לדעת שהיא יפה היה צריך לראותה ולהביט ביפיה, אבל אחר שהקריב לבוא מצרים וראה אותם שחורים כעורב, אמר עתה בלתי שאכוין לראות ולהביט ביפייך, כבר אני יודע שאשה יפת מראה את בערך אל אלה אשר פה, ולא אמר עתה ראיתי, רק עתה ידעתי, רצה לומר בלתי ראיה: וכבר רבו הפירושים, והרמב"ן ז"ל גם כן טען במעשה הזה על אברהם עד שאמר שהיה חטא, וטען גם כן היאך קיבלה שרה לומר אחי הוא, שמתוך כך תהיה נמסרת לנכרים, עד שהשיב ואמר ששרה לא קבלה עליה לומר אחי הוא, ולא ידעתי מה הואיל בזה שהרי נאמר באבימלך (בראשית כ, ה) שהיא אמרה ג"כ אחי הוא. ולדעתנו קבלה שרה לומר אחי הוא, וכן עשתה והיטיבה לעשות כן גם היא גם הוא, ואחרי שידוקדק לשון הכתובים יובן הענין על מתכונתו. ונאמר שאמנם מה שיפלא הוא אומרו והרגו אותי ואותך יחיו, שאחרי היות כל הפחד והיראה שלא יהרגוהו, הרי פשוטים הדברים שיחיו אותה, שהרי אין הורגים אותו אלא להתעולל בה, ואם כן מה צורך לומר ואותך יחיו: אמנם מבוארים הדברים מאד, שאותם הצדיקים איש ואשתו כן היו מצטערים על אשר יטמאוה הנכרים, כמו שהיו מצטערים על היותו הוא נהרג, ולכן השוה השתי רעות ואמר והרגו אותי ואותך יחיו, וכמו שאמרו רז"ל (פסחים כה, ב) הקיש גילוי עריות לשפיכות דמים, והיה כאילו יאמר שהיה יותר טוב שיהרגו שניהם, והצער המופלג להם היה מפני שלא יהרגו אותה אבל יחיוה לטמאה בה, ולכך הצדיק ההוא ביקש לו ערמה נפלאה שלא יהרגו אותו וגם לא יקחו אותה, כי כאשר יאמר שהיא אחותו כל השרים יבקשוה ממנו, גם יתנו לו מתנות בחשבם שע"י כן יתחתן בם, והוא בהיות המבקשים רבים לא יתננה לאחד מהם, שאם אחד ירצה להכריחו השרים האחרים יעמדו נגדו, בחשבם שהם יזכו בה, ובאופן זה ינצל הוא מן ההריגה והיא מן הטומאה בהם. וזה אומרו למען ייטב לי בעבורך, רצה לומר אהנה בעבורך שתנצלי מידם, וחיתה נפשי בגללך, גם כן שלא יהרגוני, שכל שר מבקש אותו והיה רואה שאברהם דוחהו היה חושב שגדול ממנו או עשיר ממנו רוצה אותה, ולא היה רשאי לאונסו. והנה אברהם לא נשמר רק מהשרים, כמו שנאמר והיה כי יראו אותך המצרים, אבל השרים כאשר ראו שלא ניתנה להם שבחוה אל פרעה, ואז לא נשאר לאברהם פתחון פה שאין שם גדול מן המלך, ולכך לוקחה בית פרעה:

ובמה שנאמר ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים. יש לשאול שאם פרעה נתן לו אותם העבדים והבהמות היה ראוי לומר ויתן לו כמו שנאמר באבימלך (בראשית כ, יד) ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם. ועוד לא יתכן לומר היטיב רק בטובת הנאה, אמנם נתינת מתנות עבדים ושפחות וצאן ובקר וגמלים ואתונות כל אלו המינים לזאת תקרא מתנה גדולה לא טובת הנאה, וכבר דרשו ז"ל שזה היה נס שנתן לו המתנות ושלחו עם המתנות. וגם על זה יפלא שאברהם היה שונא מתנות כמו שנאמר (בראשית יד, כב-כנ) במלך סדום שהיה נותן לו הרכוש ולא רצה מתנותיו, והיאך קיבלם מפרעה: אבל לפי הפשט ידמה לומר בזה כפי מה שדרשו ז"ל (בר"ר מ, ה) שאמרו שהטמין אותה בתיבה ובמכס מצאוה. וידוע כי מנהג המוכסנים בדינא דמלכותא הוא, כשימצאו דבר מוטמן מן המכס הנה כל הממון אשר ימצא עם הדבר הטמון הוא למלך, וכבר היה מס למלך שפורעים לגולגולת, הרי שבהטמנת שרה היה שם הברחת מכס. וזה סיפור הכתוב שעשה לו טובת הנאה בעבור שרה, ולא לקח ממנו דבר מכל המינים ההם שהיו לו, וזהו ויהי לו, כלומר יהי לך אשר לך. ונתבאר היות הדברים כן ממה שנאמר אח"כ וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, שלא לקחו משלו דבר:

ובאומרו ויקרא פרעה לאברם, פירש הרמב"ן ז"ל שאמר לו בספק מה זאת עשית לי למה לא הגדת להוציא מפיו האמת, ויש מי שפירש שאומרו על דבר שרי אשת אברם, רצה לומר דיבורה של שרה שאמרה שהיא אשת אברם, והיה מקובל פירושו אם יוכל לפרש כן במה שנאמר באבימלך (בראשית כ, יח) על דבר שרה אשת אברהם, שהרי שם נאמר בפירוש גם היא אמרה אחי הוא, כי על כן לא פירש שם דבר המפרש ההוא. אבל לדעתי יתכן לומר ששרה גילתה לו שמפחדו שמא יהרגוהו עשה אברהם כן, וגילתה להציל עצמה מן העבירה. ומה שנאמר על דבר שרי אשת אברם, הוא פירושו על דיבורה של שרה שאמרה שהיא אשת אברם, שאחר שאמרה לו שרה כן הוא לא היה מאמין לה. ועל כן הקב"ה שלח לו הנגעים, כאילו יאמר על פי התראת שרי שדיברה לו שהיא אשת אברם שלח לו נגעים שלא האמין לה. ולכך קרא אותו ואמר לו למה לא הגדת לי כי אשתך היא, כלומר מה שאמרה שרי שאמרת אחותי היא מפני פחדך שלא יהרגוך הרי טוב, אבל לי שאני מלך במשפט יעמיד ארץ למה לא גלית הסוד, ועוד שכיון שראית שלקחתי אותה לי לאשה ולא לזנות, הרי ראית שאין רצוני באיסור אם כן היה לך לגלות לי. וזה אומרו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי, כלומר מה שעשית שלא הגדת לאחרים מפני היראה הרי טוב, אבל לי למה לא הגדת, ואקח אותה לי לאשה, ואפילו שראית תום לבבי שלקחתי אותה לאשה ולא לזנות:

ושם באבימלך שנאמר על דבר שרה אשת אברהם. גם כן נבוא אל פירושו על הדרך הזה בעצמו, אחר שנקדים הספיקות אשר צריך להתעורר בהם:

ספק ראשון, אם עצירת הרחם היה מצד עונש, למה נענש אבימלך מאחר שהוא והיא אמרו היותה אחותו:

ספק שני, שכיון ששרה אמרה לו אחי הוא, הרי להתיר עצמה לו אמרה כן, א"כ היתה נכבשת ברצונה לערל:

ספק שלישי, מה היתה תשובת אברהם באמרו לאבימלך (בראשית כ, יג) ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא, כי מה התנצלות הוא זה בעבורה, שהלא לא בעד זה היה ראוי לה להפקיר עצמה:

ספק רביעי, למה לא השיב אברהם לפרעה כפי מה שהשיב לאבימלך שהוא ביקש ממנה שתאמרי אליו אחי הוא:

לכך נראה שאין ספק ששרה אמרה לאבימלך שאברהם הוא בעלה, ולא רצה לשלחה שלא האמין לה, וזה אומרו על דבר שרה אשת אברהם, שכבר ידענו שהיא אשת אברהם, אבל פירושו בשביל דיבורה של שרה שאמרה לו שהיא אשת אברהם, ולא האמין לה והיה מחזיק בה, ועשה כן להיות שקודם אמרה לכל שואלה אחי הוא. וזהו שהשיב אבימלך להקב"ה ואמר שאברהם אמר לו שהיא אחותו, וגם היא שאמרה לו אח"כ שהוא בעלה כבר אמרה לאחרים שהוא אחיה, לכן נאמר הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, שלא נאמר אמרה לי, כמו שאמר באברהם אמר לי, אבל נאמר אמרה, שפירושו לאחרים, וזה אומרו היא גם היא, כאילו אמר שהיא גם היא שאמרה לי בעלי הוא, אמרה לאחרים אחי הוא, ולכך לא האמנתי לה:

ובזה יתכן שהיתה התנצלותו של אברהם בעד שרה, שטענת אבימלך היתה על שרה שנגד אחרים אמרה שהוא אחיה ולו אמרה שהוא בעלה, שמפני זה השיב בעדה אברהם לומר שמה שאמרה לאחרים שהוא אחיה הוא ביקש ממנה לעשות זאת בכל מקום שתבוא, אבל כשראתה עצמה באה לידי עבירה אמרה האמת. ואל יפלא לעין הרואה לפרש על דבר שרה על דיבורה, שגם רז"ל כך פירשוהו (ראה בר"ר מא, ב וברש"י כאן) על דיבורה שהיתה אומרת הכה. (ובמקומו פרק י"ד יתבאר אומרו על דבר שרה בענין אבימלך באופן נאות עיין שם), ובזה גם כן יהיה לך טעם נכון אל מה שלא השיב אברהם לפרעה כפי מה שהשיב לאבימלך, כי לא היתה נופלת תשובה זו לפרעה, כי פרעה לא נתרעם על מה שאמרה היא אחי הוא, ותלונתו לא היתה רק על אברהם שלא גילה לו הסוד כאשר אמרנו:

ומה שנאמר ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות, ששם העבדים ושפחות, בין החמורים והאתונות, לא כמו שאמר העבד ללבן ששם נאמר (בראשית כד, לה) עבדים ושפחות וגמלים וחמורים, הוא הטעם, כי קודם שנצטוה על מילת העבדים היו ממש כחמורים וכאתונות, אבל אחר המילה לא היו כחמורים ממש, אבל היו עם הדומה לחמור, כמו שדרשו ז"ל (יבמות סב, א) במה שנאמר (בראשית כב, ה) שבו לכם פה עם החמור, ועל כן כאשר הזכירם אליעזר שהיה אחר המילה הזכירם קודם שהזכיר החמורים, וכן יעקב כאשר שלח המנחה לעשו אמר (בראשית לב, ו) ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה:

תוכן העניינים

מעשי השם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה