מעשה רקח על הלכות תפילה וברכת כהנים· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה ד
לשכוי בינה. פירש רש"י שכוי תרנגול וכו' והרב ב"י בשם הרבינו יונה והרא"ש כתב דהלב נקרא שכוי (ותרנגול נקרא שכוי) בלשון המקרא דכתיב מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין וע"י הלב אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שתרנגול מבין גם כן קורין לתרנגול שכוי ע"כ ור"ל דמבין להבחין בין אמצע היום לאמצע הלילה דאם לא כן מאי אולמיה דשאר בעלי חיים כנסת הגדולה בשם מהרא"י במחזור רומניא והפר"ח שם הכריח כדברי רש"י מדאמרינן בפרק ראוהו בית דין אמר רבי שמעון בן לקיש כשהלכתי לקן נשריא היו קורין לתרנגול שכוי ואמרינן מאי קראה או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול והכי איתא בירושלמי וכו' ולפי זה דוקא אי שמע קליה ואי לא לא וכדברי רבינו ומיהו לא נהגו כן ע"כ ודע שגירסת הסמ"ג ז"ל אשר נתן לשכוי והרבה נוהגים לברך כן.
מלביש ערומים. נראה דלאו דוקא בישן ערום ממש אלא אף בישן בחלוקו שייך לברך ברכה זו (דערום נמי מקרי) וכ"כ הפרי חדש אמנם יש לגמגם ממ"ש רבינו לקמן הל' ח' כיצד אם לן בכסותו אינו מברך כשעומד מלביש ערומים אם לא שנאמר דר"ל שלן גם בבגדים העליונים והיינו בכסותו דקאמר אבל אם לן בהחלוק לבד לא נפטר מברכה זו אכן מלשון הרא"ש שהביא מרן ד"ה וכל ברכה וכו' לא משמע הכי שכתב וז"ל וכ"כ הרא"ש דכל ברכות שהן להנאתו כגון וכו' אם אין נהנה מהם כגון ששכב על מטתו בלתי ערום אינו מברך ע"כ ומדכתב בלתי ערום ולא כתב אם שכב בבגדיו או בחלוקו וכיוצא משמע דכל ששכב אפילו בהחלוק לבד בלתי ערום הוא וא"כ גם דברי רבינו יש לפרשם כך אם לא שנאמר דאדרבא מכיון שתלה הדבר בנהנה גם כששכב בחלוקו לבד הרי הוא נהנה בהכרח בלבישת בגדיו העליונים ודו"ק.
כשמניח סדינו. משמע קצת דבעינן דבר הראוי לכבוד ולתפארת כי כן נוסח הברכה וכן נראה מדברי הרב דוד אבודרהם שהביא הרב ב"י סימן מ"ו אמנם הרב ב"י שם הסכים לדברי התוספות שכתבו דה"ה לכל כובע ולכל כיסוי וכ"כ הפרי חדש יעו"ש. עוד כתב הרב ב"י טעם לברכה זו לפי שאסור להלך בגילוי הראש וכו' ולפי שישראל הם המצווין בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם (והכי אמרינן בפרק מי שהחשיך כסי רישך מפני אימתא דמרך) אנו מברכים עוטר ישראל ונקט לשון עיטור כלומר דרך מעלה צונו בכך ומשום דכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' סיים בתפארה ע"כ וטעם זה הוא נאות לפירוש התוספות ז"ל ודברי רבינו שקולים.
כשמעביר ידיו על עיניו וכו'. כשנוטל ידיו וכו'. וקשה דהא אמרינן בשבת דף ק"ח יד לעין תיקצץ אם לא שנאמר דלא נחית אסדר עשייתם וכן משמע ממ"ש דף ז' ותדע דבגמרא מייתי ברישא ברכת ציצית ותפילין והדר מייתי כי משא ידיה ופשיטא דלאו דוקא דלא אריך להניח תפילין ולברך עליהם קודם נטילת ידים ולקרות בתורה בעי נטילת ידים קודם כמ"ש הל' י' (אף דהפרי חדש כתב דמדברי הטור לא משמע כן) וכן נראה מדברי רמ"א על השו"ע והביאו הרב מגן דוד סימן מ"ו וכתב עוד דאפשר דמיירי במניח ידיו על עיניו דרך מלבוש ועל ידי מפה וכן כתבו המג"א והמאמר מרדכי שוב ראיתי להרב שמות בארץ שכתב דרבינו דחאה מהלכה שהרי לא הזכיר שום רחיצה ביום הכיפורים ועיין מ"ש בפ"ג דשביתת עשור בס"ד.
פוקח עורים. על דרך ותפקחנה עיני שניהם, מעדני מלך משם הר"ד אבודרהם ז"ל.
מתיר אסורים. כי זאת הברכה נתקנה על תנועת האברים וכמו שכתב הרב ב"י ולכך מברך כשישב על מטתו שהוא מתחיל לנענע אבריו ועיין להלחם חמודות ז"ל.
רוקע הארץ על המים. ז"ל הלבוש רוקע הארץ על המים פירוש לתת שבח לשי"ת שרוקע הארץ על המים הפך טבעו כדי שיוכלו הבריות ללכת עליה שהרי לפי טבעם וסדר היסודות היה ראוי שהמים מקיפים את הארץ ואם היה כן לא היה מקום לבריות לדור שם וה' ברחמיו על ברואיו שנה הטבע והרקיע הארץ על המים לתת מקום לדור עליה ברואיו ועל זה נאמר לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו.
זוקף כפופים. כי בהיות האדם במטה מסתמא קומתו כפופה ועיין להר"ד אבודרהם ז"ל.
על נטילת ידים. משמע דבעי נטילה על ידי כלי דוקא וכ"כ ז"ל.
כשרוחץ פניו. לפי מה שכתב רבינו פ"ד הל' ג' דבשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו וכו' היה לו להזכירו כאן בסדר המעשים ואולי דכיון שלא תקנו על רחיצת הרגלים שום ברכה כמבואר בש"ס לא חש להזכירו עוד.