מעשה רקח על הלכות שגגות· רבי מסעוד חי רקח
פרק ט · הלכה ד
לפיכך אם א"ל וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דלמה תלה רבינו דין במאמר לא בעלתי דנאמן במגו דעד שיגמור דזה אתי כר' מאיר אבל לרבנן דפליגי עליה טעמייהו מפני שיכול לומר מזיד הייתי כדקתני במתני' ומדברי רבינו משמע דאם היה חייב בהעראה אינו נאמן וזה אינו דבכל הביאות נאמן במגו דמזיד הייתי והאריך בזה עיין עליו. ואחרי המחילה הראויה שגגה גדולה יצאה מלפני השליט בכל לשון זה חדא דאין כאן ריח קושיא שהרי מבואר במשנה ובגמרא דשפחה חרופה משונה משאר ביאות שחייב בה את המזיד כשוגג ופסקו רבינו בראש הפרק וכיון שכן איך הוה מצי למפטר נפשיה במגו דמזיד הייתי ומה שנחלקו ר"מ וחכמים הוא בשאר ביאות ואכילות שלא חייבתן תורה אלא על השוגג אז נאמן במגו דמזיד הייתי וכמ"ש רבינו ריש פ"ג ועוד מנא ליה להרב לח"מ ז"ל דכי קאמר בגמרא מודה ר"מ לחכמים בשפחה חרופה משום דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי דחכמים לא ס"ל הך מיגו הרי ודאי טענת מזיד הייתי ליתא ומה שנסתייע ז"ל מפי' רש"י גם זה אינו דרש"י ז"ל לא הסביר אלא טעמו של ר"מ מאיזה טעם מודה לחכמים בזו והדבר מבואר הרבה עיין עליו וכן משמעת דבריו ומתבאר יותר מדברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר גם בהנהו תרתי שאמר שם דמודה ר' עקיבא לחכמים דהיינו שבועת העדות ונזיר כבר ידוע פסקו של רבינו שחייב על המזיד בשוגג דומייא דש"ח וכמ"ש פ"ט דהל' שבועות הל' י"ד ופ"ו דהל' נזירות הל' ג':