מעשה רקח על הלכות שאר אבות הטומאות· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה יד
השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. מרן ז"ל ציין פ"ק דאהלות ופ"ק דחולין וקשה דהתם קתני בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם וכו' דמשמע דבבהמה וחיה דוקא איירי ואף אם בכללן שרצים למה רבינו הזכירה לענין שרצים ולא הזכירה לענין נבלות, וצ"ל דמדקמסיים מתני' כגון הזנב של הלטאה שהיא מפרכסת דייק לה רבינו דבשמנה שרצים איירי וזהו דעת רש"י ז"ל בחולין דף כ"א דמייתי הך מתני' התם ופי' רש"י הותזו ראשיהן בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות וכתבו עליו התוס' דגבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטריס ע"כ ומוכרח שנאמר כמ"ש דהא בכל אותו פרק אין מוזכר שרצים אפילו ברמז וחס לן להטעות למאור הגולה זלה"ה בדבר זה, ונראה דמכח זה לא תמהו עליו התוס' ז"ל אלא שחלקו עליו ומרן ז"ל בפ"א דטומאת מת הקשה דבפ"ב דחולין אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה דהוי היפך הך מתני' ותירץ לדעת רבינו עיי"ש אך לענ"ד מוכרח דאינו הלכה שהרי גבי אבר מן החי נראה מדברי רבינו פ"ה דמאכלות אסורות ופ"ט דהל' מלכים דגבי ישראל כיון שנשחטה פקעא מינה איסור אבר מן החי והברייתא אמרה הרי היא כחיה לכל דבריה: