מעשה רקח על הלכות שאר אבות הטומאות· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה יב
בשר השרץ וכו'. הא דבעינן עד שיפסל מאכילת הכלב היינו לטהרו מידי טומאה שהיה בו לגמרי דאם לא קדם לו טומאה לא בעינן שיפסל מאכילת הכלב אלא כיון שנפסל מאכילת אדם שוב אינו מטמא כמ"ש רבינו פ"ב דטומאת אוכלין הל' י"ד:
אבל שרץ שיבש ושלדו קיים וכו'. מרן ז"ל הביא פי' רש"י שפירש שלדו דפוס צורתו ולא היה צריך לזה שהרי רבינו עצמו בפ"ג דטומאת מת הל' ט' כתב דשלדו היא השדרה והצלעות, ובס' לחם יהודה ז"ל הקשה על דברי מרן שכתב דהטעם דהוי אסמכתא משום דכיון שנתיבש כל כך הרי הוא כעפר ע"כ דהא גבי מת דמטמא יבש וטהור בנעשה עפר כקמח ואעפ"כ בנשרף ושלדו קיים טמא מדאורייתא אע"ג דהוי עפר ממש והכריח ז"ל ממ"ש אח"ז בגמרא דאינו מטמא יבש מדכתיב במותם ואי דרשא דלעיל דבהם ומהם היא דרשא גמורה תיפו"ל יבש דאינו מטמא מהתם דהא פריקנא לה כאן בלח כאן ביבש וכו' ע"כ. ואיני רואה שום הכרח חדא דלדידיה נמי אמאי אצטריכו שני דרשות משני פסוקים ליבש ועוד שהדבר מבואר דמאי דחילק בין לח ליבש היינו בין יבש גמור ללח קצת דהיינו שלדו קיימת והיינו משום דכבר ידע הדרשא דבמותם דממעט יבש ודרשא דבהם אשמועינן דיבש לגמרי קאמר לאפוקי שלדו קיימת ולא דמי למת דהתם גם היבש טמא משא"כ השרץ דיבש טהור מקרא דבמותם: