מעשה רקח על הלכות עבודת כוכבים· רבי מסעוד חי רקח
פרק ג · הלכה ה
העובד ע"ז כדרכה אפי' עשה דרך בזיון וכו'. מרן הקדוש כתב דחיובא דקאמר רבינו היינו חטאת ולא סקילה וכו' וכ"כ פ"ה דהלכות יסודי התורה לתרץ בעד רבינו לקושיית הרמ"ך ז"ל בההיא דאנוס פטור יעו"ש וכ"כ מרן ז"ל בההיא דלקמן שכתב רבינו שאם עבדה כדרכה או באחת מד' עבודות מאהבה ומיראה פטור. אמנם נראה דאין זה הכרח כ"כ דאפשר דכוונת רבינו היינו לענין סקילה ולההיא דהרמ"ך ז"ל י"ל דשאני אונס דאדם שהוא אנוס גמור במעשיו שהרי רוצה להורגו משא"כ הכא שאינו אנוס גמור אלא שמחשבתו הטעתו והו"ל אנוס בדעתו ולא במעשיו דמי הכריחו לעשות כן ומסתברא טפי לחלק ביניהם וההיא דפטור נמי כבר תירץ הריב"ש ז"ל דמיירי בע"ז שעובדים אותה מאהבה ולהכי פטור והכא אף שהיא דרך בזיון מכל מקום העובדים אותה מכוונים לעבודה גמורה ולהכי חייב סקילה וכן ראיתי להמ' ז"ל יעוין עליו.
ולסברת מרן כ"מ קשה מעובדא דפעור שנתחייבו ישראל מיתה אף שהיו מכוונים לבזותו ולזה י"ל דבקרא כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ודרשו חז"ל כצמיד פתיל כלומר שהיו אדוקים בה ביותר ולהכי נתחייבו מיתה אף שהיה דרך בזיון א"נ התם שאני דהוראת שעה היתה ולמגדר מלתא משום שגרם להם הזנות על ידי שלא היתה נשמעת לו אם לא יעבוד ע"ז. ואפשר עוד דכוונת מרן היינו בשלא ידע שזו עבודתו דאז הוי מוטעה לגמרי שהרי נעלם ממנו ענין העבודה ומכוין גם כן לבזויי ואי אפשר לחייבו סקילה וכן נראה מעובדא דרב מנשה דאייתי מרן דקאמרו ליה עבודה זרה דקאי הכא ולא גילו לו איזה ע"ז היא וכוונתו היתה לבזותה ואף כשגלו לו אחר המעשה היה רוצה לפטור עצמו לגמרי וכו' וכן מדוייק לשון רבינו שכתב הואיל ועבודתו בכך ולא כתב הואיל ויודע שעבודתו בכך ואותו מעשה דפעור מסתברא ודאי שהיה יודע שעבודתו בכך שהרי היא היתה אומרת לו בתחילה עבוד ע"ז והוא משיבה הרי יהודי אני א"ל ומה איכפת לך וכו' הרי שהיה יודע שזו היא עבודתה ובשביל זה נתחייבו ועיין במ"ש מרן לקמן בשם הריב"ש ד"ה עוד אפשר: