מעשה רקח על הלכות סוטה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה יט
אין ראוי לקפוץ וכו' אלא בינו לבינה וכו'. פשטן של דברים נראה שהכוונה שבינו לבינה יש לו לקנאת תכף ומיד וזה נראה הפך דברי ר"ח מסורא בדף ב' דקאמר לא לימא איניש לאנשי ביתיה בז"הז אל תסתתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר"י בר' יהודה משום ר"א דאמר קינוי ע"פי עצמו וליכא השתא מי סוטה למבדקה וקאסר לה עילויה איסור עולם ע"כ ומשמע דאפי' בינו לבינה קאמר וכן פי' רש"י ז"ל ולרבינו צ"ל דהוא לא כתב כן אלא בזמן שהיה מי סוטה נוהג דאז אינה נאסרת עליו אלא א"כ קינא לה בפני עדים כמו שנראה מדבריו פ"א דין ח' והדין של בז"הז כבר הזכירו בס"פ כ"ד דה"א שכתב שם וז"ל א"ל בינו לבינה אל תסתרי עם איש פ' וראה אותה שנסתרה עמו ה"ז אסורה עליו בז"הז שאין שם מי סוטה וכו' ע"כ. הרי ששם פסק להדיא כר"ח מסורא מעתה חל עלינו חובת ביא'ור דברי מרן ז"ל שם מפני שראיתי להרב ד"ד עשין מ"ח שהבין פי' אחר בדבריו והק' עליו ע"ש וזה דמרן ז"ל נתקשה שם למה שסיים רבינו בז"הז שאין שם מי סוטה דמשמע שאם היה זה בזמן שהיה מי סוטה היה יכול להשקותה ולזה תמה דאפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה כמ"ש פ"א ולזה תירץ דאין זה דיוק שרבינו נגרר אחר דברי ר"ח מסורא שגם הוא אמר וליכא השתא מי סוטה וכו' ואם נפרש דברי מרן שכוונתו לכלפי האיסור שבזמן שהיתה מי סוטה ג"כ היתה אסורה עליו בקינוי זה כמו שהבינו ז"ל א"כ אמאי נקט מרן ענין ההשקאה דהא אין אנו צריכין לה. טפי הו"ל למנקט להדיא ענין האיסור כיון שעיקר תמיהתו היא על האיסור. גם דברי מרן ז"ל כאן הם מדוייקין שהביא ראיה מנ"ל לרבינו דאף בזמן שהיה מי סוטה אין ראוי לקפוץ וכו' ונ"ט דכיון דר"ח מסורא אמר דבז"הז לא לימא וכו' מכלל דבזמן מי סוטה לימא וכו' א"כ שמעינן מינה דאין ראוי לקפוץ וכו' וכיון שכן הרי נתבאר שרבינו פסק כהא דר"ח מסורא שם בפכ"ד דה"א ולימד ג"כ ממנה לזמן המי סוטה בפקו"ין אלא שהקשה דכיון דר"ח מסורא עצה טובה הוא דקמ"ל ומשום דילמא הלכה כר"י אמאי רבינו החליט הדין לאוסרה עליו וכ"ה בש"ות ב"ש סי' כ"ז והניחה בצ"ע ולעד"ן הדבר פשוט דכיון דרבינו פסק כמותו מעתה אין להתיר שהרי אפשר שהוא עובר על כל ביאה וביאה שבא עליה ואיך נתירה לו:
סוף הספר