מעשה רקח על הלכות סוטה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה ח
כל איש וכו'. דין זה לא נמצא להדיא ומרן ז"ל ציין מדאמרינן התם וניקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו וכו' ורש"י ז"ל פי' דהיינו שבא עליה אחר שנסתרה דידוע שהיא אסורה עליו מ"הת עד שתשתה אבל בביאת איסור אחרת לא שמענו ונראה דנ"ל מהברייתא דפ' ע"פ ת"ר וניקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו וכו' ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה וכו' מאי ואומר וכ"ת עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא ת"ש לא אפקוד וכו' וכ"ת עון דא"א אין עון דפנויה לא ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ע"כ. ופירש"י מנוקה מעון ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת עון דבניה ודבנותיה שהן נואפין לא אינו מונע את אשתו מליבדק ע"כ. הרי מבואר מהברייתא ופי' רש"י דעל שום ביאה אסורה הקפיד הכתוב ומשם למד רבינו דינו וכ"כ הפר"ח והמש"ל ז"ל אלא שהק' דאמאי לא הזכיר רבינו דגם ביאת איסור דבניה ובנותיה מעכב בדיקת המים וכו' ע"כ. ולעד"ן דלא מנאם מפני שראה שהשמיטן רבינו הקדוש במשנה בואלו שמנחותיהן נשרפות וכו' וקחשיב ושבעלה בא עליה בדרך ואמאי לא חשיב הני נמי דהא ברייתא סתמית היא אלא מאי אית לך למימר דחדא מנייהו נקט דהא בעלה בא עליה בדרך נפ"ל מונקה האיש וכו' ה"נ רבינו עשה כן ואי טעמא דברייתא משום דביד האב למחות ומשום דכל שבידו למחות וכו' א"כ מלתא דפשיטא היא דהא נתפס באותו עון היינו כאלו הוא עצמו עשאו וכבר הזכיר דרשה זו רבינו ספ"ג ע"ע. ומן האמור אנו למדין דרש"י ז"ל ל"פ עם רבינו ואלו הרב שם נתקשה בזה מכח שמצא בדברי הרמב"ן ז"ל שכתב מחלוקת בדבר וסבר הרב דהיינו רש"י עם רבינו והרואה דברי הרמב"ן ז"ל במקומן יראה שאין כוונתו לומר שנחלקו המפרשים בזה אלא שהזכיר תחילה פירוש שהוא פשט הפסוק ושוב הביא דיש מפרשין דקאי אכל מין ביאה אסורה ע"ש. והמש"ל ז"ל כתב דאם שכח העבירה בעת ההשקאה בין שהיתה בשוגג בין שהיתה במזיד המים בודקין אותה ע"ש אלא שנראה שהוא סותר את עצמו שכתב אח"כ דאף שעשה תשובה אין המים בודקין אותה וגזירת הכתוב הוא והוא תמוה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ודו"ק:
ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו וכו'. מ"ש מרן להשגת הראב"ד דמן הגמרא מוכח להיפך ותירץ ז"ל דיש לדחוק דקרא תרי טעמי יהיב וכו' ע"כ. ונראה דאין כ"כ דוחק דהרי במתניתין תנן גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וכו' ופי' רש"י דנתינים דוד גזר עליהם וידוע דחלוצה אינה אלא מד"ס כמו נתינים א"כ אין כאן דוחק אם למד רבינו זה מהנך דתנן במתניתין ומבואר הדבר דבבא על ארוסתו וכו' דין הוא שתפסיד כתובתה דהרי גם היא עברה דכלה בלא ברכה כנדה חשיבא אבל בעל בעילה אסורה עם אחרת פשיטא שלא תפסיד כתובתה כיון שהעיכוב לא בא אלא ממנו ולכך באלו השנים לא ביאר רבינו דין הכתובה משום דהאי כדיניה וכו':