מעשה רקח על הלכות מגילה וחנוכה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ב · הלכה טו
כיצד וכו'. שם ופשט דברי רבינו שאחר שישתכר ישן כדי שלא יארע איזו תקלה ח"ו ומ"מ האחרונים ז"ל כתבו שישתה יותר מלימודו לשם עשיית המצוה והוא הנכון גם הגהות מיימוני למ"ש מחייב אניש לבסומי בפוריא פירש בשם ראבי"ה ז"ל דלמצוה בעלמא נאמר וכו' וכ"כ הרב כנסת הגדולה סימן תרצ"ה ממהרי"ל ז"ל ואשריו לעושה הדברים לשם פעלם בהצנע לכת.
וכן חייב אדם וכו'. שם מקרא דמשלוח מנות איש לרעהו ובס' בני חיי ז"ל נסתפק אם שלח המנות ונאנסו בדרך כגון שנגנבו או נאבדו אם נפטר ממצוה זו כדקי"ל גבי זרוע לחיים וקיבה וכו' וכן נסתפק הרב אם שלח המנות על מנת להחזירם לו פעם אחרת אם יצא כיון דקי"ל בכל התורה כולה מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכתב ז"ל דהכא עיקר המתנה משום שמחה וכיון שנגנבו או חוזר ונוטלן ליכא שמחה וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה הדבר פשוט מדין האבל שחייב לשלוח המנות אבל אחרים אין שולחין לו כל י"ב חדש כמ"ש הרב ב"י והגהה סימן תרצ"ו מוכח מינה דהשמחה אינה אלא להמקבל והמוחש לא יוכחש ומשו"ה האבל שאסור בכל שמחה אין שולחין לו מעתה כשנאנסו בדרך הרי עדיין לא קיים המצוה כיון דלחבירו לא הגיעה שום שמחה עדיין גם בגמרא אמרינן ר' יהודה נשיאה שדר ליה לר' אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות וכו' משמע דמאחר שהגיעו לידו קאמר ליה קיימת בנו וכו' תו איתא התם רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא וכו' הדר שלח ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא [פי' רש"י מתיקה] ואיהו שדר לי חורפא ע"כ. מוכח דהכוונה לשמח החברים בדברים חשובים המביאים לידי שמחה ואם לא הגיעו לידו או שהיא על מנת להחזיר מה טיבה של שמחה זו הרי אין כאן אלא עצבון גם לגבי המקבל וק"ל.
ואם אין לו מחליף וכו'. דף ז' אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין מחלפי סעודתייהו בהדדי ופירש רש"י מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו ע"כ. ודברים אלו תמוהים הרבה דא"כ אחד מהם לא היה מקיים מצות ומשלוח מנות ומאי נפקא מינה אם בשנה אחרת היו עושים בהיפך הא מיהא שנה זו לא קיים האחד והשנה האחרת ג"כ לא יקיים שכנגדו וכבר נתעורר על זה מרן ב"י סימן תרצ"ה והניחו בצ"ע והרב לח"מ כתב דהיו עושים כך זה היה נותן סעודתו לחבירו במתנה בשנה זו ואחר שהיה שלו אז חבירו כשהיה נותן לו מאותה סעודה והיה סועד עמו נמצא שגם הוא נותן לו כיון שכבר היתה קנויה לו במתנה והרי נתן מהנתון לו ע"כ. ואחרי המחילה אכתי איך היה מקיים מצות משלוח דכי הך לא הוי במשמעות זה ותו דא"כ מה צורך לפרש מה שהיו עושים בשנה אחרת והפר"ח ז"ל כתב דכוונת רש"י לאשמועינן שאותו ששולח הסעודה היה מפטר ממשלוח מנות אע"פ שהיה הולך ואוכל שם עם חבירו אבל חבירו ודאי דלא מפטר בהכי וכו' ע"כ.
ומאי דנראה לענ"ד דרש"י ז"ל לא נחית הכא לומר מציאות מחלפי סעודתייהו מה ר"ל דהדבר מבואר מעצמו דזה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו תדע דבפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ז) איתא גבי אבל דיום ראשון אסור לאכול משלו וקאמר דרבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי ושם לא פירש רש"י כלום מה ר"ל וכו' ודאי משום דפשוט הוא והתם הוי דוחק גדול לפרש כן הכא ותו דלמה להו לשלוח כל הסעודה ולא ניחא ליה לרש"י ז"ל במ"ש הר"ן ז"ל דלא היה לכל אחד כדי לשלוח לחבירו ולשייר לעצמו דזה הוי דוחק גמור וכמעט בלתי אפשרי דסעודת פורים דבעינן ריבוי סעודה יותר משבת ויו"ט תהיה כ"כ מועטת וא"ת שלא היה להם מ"מ הוה להו לצמצם בשאר סעודות ולקיים מצוה זו שהיא הכרחית ומכ"ש דמנה כל דהו משמע כמ"ש מהרש"א גבי שדר ליה אטמא וכו' ולכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דבתחילה היה זה שולח לחבירו סעודתו ושוב היה האחר שולח לחבירו סעודתו שנמצאו שניהם מקיימים המצוה כתקנה וזה לא הוצרך לבארו מרוב פשיטותו אלא שהרגיש ז"ל במציאות המעשה למה באמת היו עושים כן לשלוח כל סעודתם זה לזה דאף אם נאמר דמתוך דוחקם היו עושים כן מ"מ הוה אפשר לשלוח מקצת הסעודה על פי האמור ולכך כתב דמה שהיו עושים כן היינו כדי להתחבר יחדיו דזה הוא עיקר השמחה וכדי שלא להטיל קנאה בסעודה היו אלה השלמים גומלים זה לזה שזה אוכל עמו בשנה זו והאחר עמו בשניה. את זו ראיתי להליץ בעד רש"י ז"ל ולא תדחה דרך זה לגמרי דהא אף לפי מ"ש הרב לח"מ והפר"ח ז"ל על כרחך צ"ל דהיו גומלים זה לזה ומפני השמחה ודו"ק.