מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה כז
שלשה אחים נשואים ג' נשים נכריות וכו'. פד"א דף ל"ב משנה כלשון רבינו ומוכחי לה מקרא דיבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ורבינו נקט לה מקרא דאשת המת ולפנינו יתבאר בע"ה ובגמ' פריך ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי אלא מדרבנן וגזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ופריך נייבם לחדא ונחלוץ לחדא גזרה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויאמרו אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא גזרה דילמא חליץ ברישא והדר מייבם וקם ליה בלא יבנה וכו' ע"כ מוכח להדיא מהך סוגיא דמפני שעשה בה מאמר נאסרה היא וצרתה ליבם מדרבנן גזרה אטו שתי יבמות הבאות מבית אחד וכו' והתוס' ז"ל הקשו דהכא משמע דהך דרשא נמי שעליה זיקת יבם אחד וכו' לא הויא דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא וקשה דבפ' בתרא דגיטין דף פ"ב אמרינן אלא אשת שני מתים היכי משכחת לה משמע דהוי דאורייתא וי"ל דפלוגתא דתנאי היא כדמוכח לקמן בסוף האשה רבה (יבמות דף צ"ו) גבי בן תשע שנים שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת הב' חולצת או מתייבמת וכו' כלומר ולפום מתני' דהכא גם הב' חולצת ולא מתייבמת והכי מסיק התם בגמרא אליבא דכ"ע דפליגא ההיך מתני' אהך דהכא וכיון שכן אידך מתני' ס"ל דזיקת שני יבמין דאורייתא והיינו ההיא דפ"ב דגיטין ותנא דידן דהכא ס"ל דלא הויא אלא מדרבנן כדקאמר בגמ' להדיא אלא מדרבנן וכו' ורבינו פסק כהך דהכא ולכך כתב דאיסורן מד"ס. אמנם ראיתי להפר"ח ז"ל בנימוקיו ע"ד רבינו שכתב וז"ל נראה מדברי הרב ז"ל דכל זיקת שני יבמין מד"ס אבל תוס' דגיטין דף מ"ג ע"ב כתבו דהוא דאורייתא עכ"ל. הבין ז"ל בפשיטות דהתוס' פליג ע"ד רבינו ורבינו ג"כ פליג עלייהו ואתמהא מלתא טובא דהרי התוס' דסוגיין צווחי ככרוכיא דתרי תנאי נינהו ואי אינהו גופייהו פסקי כהך דהכא שאמרו לא יאמרו אלא שהוא דרבנן כדברי רבינו ממש שפסק כהך דהכא שאמרו בגמ' להדיא שאינו אלא מדרבנן ועוד שהתוס' עצמן בגיטין כשכתבו דמשמע מהתם דהוי דאורייתא הקשו מהך דד"א וכתבו ושם מפורש כלומר שכבר האריכו שם והיינו מ"ש דתרי תנאי נינהו אמור מעתה דמ"ש בפרק השולח דבמאמר דרבנן הויא זיקת שני יבמין דרבנן אבל בעלמא הוי דאורייתא בהכרח לא נחתי התם אעיקרא דדינא אלא כלפי דברי ר"ח דקאמר דאין אני קורא בה אשת שני מתים וכו' הוא שכתבו כן תדע דלתרוצי לההיא דד"א אתו שהיא סוגיין דהכא ואילו הכא הכריחו דאשת שני מתים דרבנן דאי מדאורייתא אמאי לא גזרו בזיקה אטו הא וע"פי זה המונח שהוא קיים לדעתן ז"ל כתבו דהך סוגיא בהכרח ס"ל דאפי' אשת שני מתים לא הויא אלא מדרבנן ואיך כתבו שם לתרוצי על הא דאשת שני מתים דאורייתא אתמהא אלא ודאי צ"ל דהתם לא נחתי לעיקר הדין כנז' ואין לומר דמ"ש שם דאשת שני מתים דאורייתא הוא ע"פי פי' ריב"ן שכתב דאף לפי סוגיין הויא דאורייתא שהרי ריב"ן עצמו נתקשה בסברא זו מכח הך סוגייא כמ"ש התוס' ז"ל דמזה נראה דאין לסברא זו קיום והעמדה בעולם והתוס' שם לא באו אלא לתרץ הסוגייא דפד"א שהיא זו ואיך יתכן ומכח זה ג"כ אין לומר דמ"ש שם היינו בההיא דפ' המגרש דקאמר ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון אחיו ובא שמעון וקדשה סתם דקדושי ראובן אהנו לאוסרה אעלמא וקדושי דשמעון אהנו למיסרה אראובן ע"כ דמשמע בהדיא דאשת שני מתים דאורייתא וכמ"ש התוס' שם גם זה א"א מהטעם האמור שהרי לא באו אלא לתרץ לההיא דפד"א כנז"ל ומבואר ודלא כמ"ש בס' מור דרור ז"ל שם ע"ע אלא ודאי שדעתן האמתית היא כמ"ש כאן דתנאי נינהו ולפום הך מתניתין וסוגיין אפילו אשת שני מתים אינה אלא דרבנן. ואחרי המחילה הראויה מהפר"ח דלא דק בהך מלתא כראוי ודע שבס' הון עשיר ז"ל הקשה על התי"ט ז"ל שכתב דהך משנה דפד"א פליגא אאהיך דהאשה רבה וגם הסוגייאות פליגי אהדדי והקשה עליו דאין כאן כ"כ פלוגתא דהרי רבא אמר התם דעשו ביאת קטן כמאמר בגדול וכו' ע"כ ואין זה כדאי להתי"ט ז"ל דזה הוי דבר מבחוץ אבל בעיקר דין המשנה ודאי דפליגי מן הקצה אל הקצה כמבואר מעתה עת לעמוד בדברי רבינו שכתב דאמרו חכמים אשת המת ולא אשת שני מתים דקשה תרתי חדא דדרשא זו לא מצינו בגמ' לא בבבלי ולא בירושלמי ועוד שהדרשא שהביאו במשנה מקרא דיבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין לא הביאה רבינו כמ"ש אח"ז ומפני מה לא יחלוץ וכו' נמצא שהזכיר מה שלא נאמר במשנה ולא בגמרא ומה שהוזכר במשנה לא הביאו וה"המ ז"ל ציין ע"ד רבינו זאת הסוגיא כולה ולא נרגש מזה כלל ואתמהא והנה אין ספק שדינו של רבינו באשת שני מתים הוא מדברי רבא פרק האשה רבה (יבמות דף צ"ו) דקאמר אמר רבא הא דאמור זיקת שני יבמין מחלץ חלצא יבומי לא מיבמא לא תימא דבאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא ליכא צרה מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה ע"כ ובהכרח דה"ט משום דגזרינן בה אטו אשת שני מתים דהרי זיקת שני יבמין יש בה ולפיכך הקדים רבינו טעם הגזירה דשייך בה ושוב ביאר הדין של צרתה. והנה מצאתי בספרי הובא בילקוט פ' כי תצא וז"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר למה אני צריך לפי שאמרנו להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים (היינו לעיל מינה דדריש מומת אחד מהם אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים מכאן אמרו שלשה אחים נשואין ג' נשים נכריות וכו' יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ע"כ) יכול אף כאן כן ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה כיצד הוא עושה חולצת ולא מתייבמת ע"כ משמע דה"ק דמפני שאמרנו למעלה דאשת שנים אינה מתייבמת א"כ גם בענין החליצה נאמר שלא תהא צריכה אלא תהיה מותרת לזר להדיא ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה כלומר מדהול"ל לא תהיה החוצה א"נ ל"ת האשה החוצה מאי אשת המת אלא לאשמועינן דאף אשת שני מתים לא תהיה החוצה אלא איך תעשה כדי לקיים השתי דרשות תחלוץ ולא תתייבם ונראה דכוונת זה הספרי כך היא דמדכתיב ומת אחד מהם שאנו דורשין אותו לאפוקי אשת שני מתים דמשמע דהויא דאורייתא מכאן למדו חז"ל להזקוקה לשנים שמפני שהיא דומה לאשת שני מתים שלא תתייבם ומצאו לה ג"כ סמך מקרא דויבמה יבא עליה מי שעליה זיקת יבם אחד וכו' אלא שעדין לא ידענו אם תהיה פטורה ג"כ מן החליצה לכך הוצרכו ללמד מריבוי הפסוק דל"ת אשת המת החוצה וכו' דגם אשת שני מתים צריכה חליצה מ"הת וכיון שכן אם רבינו הוציא דרשא זו מהספרי הזה וס"ל דאשת שני מתים היא דאורייתא כלומר דמדאורייתא צריכה לחלוץ איך כתב ודרשו חכמים ואמרו אשת המת ולא אשת שני מתים כלפי לייא הוא דמאשת המת דרשו בספרי דאתא לרבות דאף אשת שני מתים תחלוץ והוא ז"ל כתב ולא אשת שני מתים דמשמע דאפילו חליצה לא בעיא. ואפשר דרבינו קיצר במובן וכוונתו להשמיענו דחז"ל דרשו דאשת מת סתם אין דינה כאשת שני מתים דאשה סתם חולצת או מתייבמת ואשת שנים אינה כן אלא חולצת דוקא שכן היא כוונת הספרי לפי האמת שהרי מה שדרשו אשת המת לרבות שתהא צריכה חליצה אף שהפסוק עניינו ליבום כדכתיב יבמה יבא עליה מכח שכבר מיעטנו אותה מהיבום מדכתיב ומת אחד מהם וכו' וכיצד יתקיימו השני כתובים בהכרח צ"ל דלא בא הפסוק לרבות אלא חליצה וה"ק ל"ת אשת המת החוצה אלא היא זקוקה לחליצה ונמצא לפי האמת שאין דין אשת שני מתים שוה לאשה סתם ובהכי יתיישבו קצת דברי רבינו ז"ל ואם נאמר כן נמצא שרבינו ס"ל דאשת שני מתים היא דאורייתא וכדמשמע פשט לשונו ומ"ש ואיסורן מד"ס לא קאי אלא לדין זיקה אף שבאמת אם נאמר כן הוא קצת מיותר שכיון שכבר הקדים דנמצאת כאילו היא אשת שני מתים וכו' בהכרח שאינה אלא גזרה דחז"ל ומעתה תקשה לן קושיית התוס' ז"ל שהקשו דאי אשת שני מתים דאורייתא למה אמרו בגמרא דטעם איסור הזיקה משום אטו שני יבמות הבאות מבית אחד תיפוק לי אטו אשת שני מתים וכו'. ולרבינו י"ל דהה"נ אלא דתלמודא בעי לאשכוחי טעמא בין להזקוקה בין לצרתה דעל שניהם קתני מתני' דחולצות ולא מתיבמות ולכך יהיב טעמא אטו שתי יבמות הבאות מבית אחד וכו' דשייך לתרוייהו והה"נ דלעניין הזקוקה לבדה מצינן למימר בה טעמא אטו אשת שני מתים אלא שהאמת עד לעצמו שאם נאמר דאשת שני מתים מ"הת חולצת ולא מתייבמת תקשה לן דהא קי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' כמ"ש בכמה מקומות בגמ' ועיין בד"ר פ"א דין י"ט וזו כחו של בעל התלמוד דפריך בפשיטות ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי דמשמע דאין שום מציאות שמ"הת תהיה זקוקה לחליצה ולא ליבום וע"ע להנ"י ז"ל שדבריו מגומגמים וצריכין ישוב: