מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ו · הלכה ד
הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו. המש"ל ז"ל הגיה שצ"ל כגון שהיא ערוה על אחיו והיבם קאי דאי אבעל תתייבם ממ"נ אי ערוה היא לגבי בעל לא תפסי קדושין והויא כנכרית ליבם ואי לאו ערוה היא אשת אח במקום מצוה היא ותע"ב עכ"ל. ועמ"ש לקמן דין י"ב בע"ה ודומה לזה כתב רבינו לקמן דין ו' בספק קדושין וכו' ומבואר עוד שכל הרעותות שהזכיר רבינו בדין זה איבם קיימי א"כ י"ל דה"ה בהא:
ופצוע דכא וכו'. משמע להדיא דסריס אדם אינו מייבם לכתחילה ועיין להתי"ט שם שנתקשה בדברי רבינו בפי' המשנה והניחו בצ"ע. ואחרי המחילה הראויה לא חש להבין דברי רבינו על בוריין שהם מבוארים וכבר עמדו עליו בס' קול הרמ"ז ז"ל וס' בית דוד נר"ו גם הרב כנ"הג סימן קע"ב האריך בדבר ע"ע ומ"ש ואם בעל סריס אדם קנה שהרי היתה לו שעת הכושר מינה אנו למדין לזקן ביותר דאף שהיה לו שעת הכושר שאני דאפילו אקשויי נמי לא מקשי וק"ל ומ"ש רבינו שהטומטום שנקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם וכ"פ פ"ב דה"א נראה קצת שהוא ראוי להוליד דאל"כ הא בעינן להקים לאחיו שם ולפחות שהיה לו שעת הכושר כגון סריס אדם וכו' וצ"ע: