מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה כא
קרעה המנעל וכו'. שם דף ק"ב בעי ר' ינאי קרעתו מהו שרפתו מהו גילוי כרעא בעינן והא איכא א"ד חליצה בעינן והא ליכא ופירש"י שרפתו השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו ע"כ. ויש לנו להבין תחילה מאי קא מיבעיא ליה הרי ברייתא ערוכה שם ע"ב במנעל הנפרם שחופה רוב הרגל וכו' דחליצתה כשרה אבל במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל וכו' חליצתה פסולה ופירש"י הנפרם לשון לא תפרומו שייך פריעה במנעל ע"כ וכיון שכן מאי קא בעי אם הבעייא היא שקרעתו או שרפתו עד שאינו חופה את רוב הרגל תפשוט ליה מהברייתא שהיא חליצה פסולה כדקתני להדייא ואם הקרע לא היה גדול אלא עדיין חופה את רוב הרגל הרי הברייתא קתני בהדייא שחליצתה כשרה ואין לומר דהבעיא היא מפני שקרעתו או שרפתו היא בעצמה שזה מורה שאין דעתה בחליצה זו ונמצא שלא נתכוונה לחלוץ ואנן בעינן שיתכוונו שניהם כדאיתא בברייתא התם דף ק"ו כר"י דא"ה מאי קמצדד אצדודי אי גילוי כרעא בעינן או חליצה בעינן דמשמע שאין הקפידא על הכוונה כלל אלא ודאי נראה שאין כוונת הבעיין אלא על גוף המעשה אם הוא ע"פי הדין אם לא ולכך הוא מצדד אם הקפידה הוא על גילוי הרגל או על חליצת המנעל מהרגל ולא שנא ליה בין קרעתו היא לקרעו אחר וכיון שכן אכתי תיקשי דתפשוט ליה מהברייתא לכך נראה שהבעיין ידע לה שפיר להך ברייתא אלא דמספקא ליה דיש לומר דהברייתא לא איירי אלא כשהיה המנעל קרוע מעיקרו קודם החליצה דאז אם חופה את רוב הרגל מנעל גמור חשבינן ליה וכו' אך מה שנסתפק הבעיין הוא אם היה שלם מעיקרו אלא דבשעה שהיה לבוש בו נקרע והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שפי' שרפתו כשהוא כרוך ברגלו ומאי דנקט הבעיין קרעתו או שרפתו אינו אלא משום דאין דרך שיקרע או ישרף בעודו ברגלו מעצמו ונקט כפי ההווה שהיא שמוטל עליה לחלצו קרעתו או שרפתו עד שאינו חופה את רוב רגלו ולא נסתפק אלא דכיון שבשעת החליצה היה שלם ועכשיו הוא שנקרע מאי וכו' אכן האמת עד לעצמו וכל חכם לב בלבבו יבין שכוונת הבעיין אינה אלא לומר שאם קרעה המנעל או שרפתו בעת שהיה כרוך ברגלו אם קיימה במעשה זה מצות חליצה או לא שאם נאמר שכוונת התורה שאמרה וחלצה נעלו הכוונה על גילוי הרגל שע"י החליצה יתגלה הרגל וכיון שכן אף כאן שנתגלה הרגל על ידי קריעה או שריפה הרי קיימה המצוה או דילמא שכוונת התורה שתחלוץ המנעל דוקא וכאן שלא חלצה כלל לא קיימה המצוה והשתא ניחא טפי דלא נגע ולא פגע כלל דין הברייתא בבעיא זו כמבואר. אכן כל זה לא מיירי אלא כשנתכוונה במעשה זה להתיר עצמה דהא כוונה להתיר בעינן כנז"ל ונ"מ אם כשבאת לחלוץ נקרע המנעל על ידי חליצה מהו מי נימא כיון דהיא לא נתכוונה אלא לחלוץ דוקא ולא לקרוע אין כאן חליצה כלל ולא נפסלה על האחים א"ד כיון שהיא עסוקה במצוה אף שלא חלצה שהיא עיקר המצוה כיון שנתגלה הרגל יש לנו ספק אם גילוי הרגל הוי המצוה דאם נאמר דקיימה המצוה יש לנו לומר דכיון דסוף כל סוף נתכוונה להתיר עצמה ולקיים המצוה והיא עסוקה בה הרי לנו כוונת חליצה וכיון שכן חזרנו להבעייא דלא איפשיטא דקי"ל לחומרא והו"ל חליצה פסולה לפוסלה על האחים. גם ראיתי למהרש"ך ז"ל סי' נ"ב שנשאל על יבמה שבעת חליצתה קרעה המנעל ונסתפק השואל בבעיין אם הכוונה שנקרע לשנים א"ד אפילו קריעה בשלוש או ארבע אצבעות וכו' ע"כ כנראה שהבין דהיינו בעיין וא"נ כמ"ש וכזה השיב הרב ז"ל של"ית שכוונתי לדעתו הרמה אך למה שהוצרך שם לדמותו לסנדל המרופט אין צורך לזה לעד"ן שכפי מה שכתבתי עדיין הספק במקומו עומד מכח הבעייא וגם מה שנסתפק השואל אם דוקא בכולו או אפילו בשלשה אצבעות וכו' נלע"ד פשוט דקרעתו דומייא דשרפתו וכי היכי דשרפתו סתמו כפירושו שלא נשרף אלא מקצתו כמבואר גם קרעתו הוא כך וא"כ אפילו לא נקרע אלא שתים או שלוש אצבעות נכנס בכלל הספק להיות החליצה פסולה כנז"ל ודו"ק: