מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה כ
סנדל המוסגר וכו' ואף על פי שהוא אסור בהנאה וכו'. נראה פשוט דהאי אע"פי וכו' קאי אכולהו ודלא כמ"ש מרן ז"ל בפ"ח דהל' לולב דבע"ז שבטלה איירי רבינו והאי אע"פי קאי אמוסגר ומוחלט ולא אע"ז ע"ש דאם איתא הו"ל להקדים ע"ז ותו דומיא דסיפא שהרי אינו עומד להלך בו דבהכרח קאי אדסמיך דוקא שנעשה למת שיקבר בו. גם על התירוץ השני שכתב מרן ז"ל ק' שכתב דלרבינו לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה אלא בדבר שיש לו שיעור קצוב כגון שופר ולולב משא"כ חליצה דאין שיעורו קצוב וכו' וחופה רוב רגלו אין שיעורו קצוב וכו' דהגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו ע"ש וק' חדא דגם שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו דהא בידו אמרו ולא אמרו ביד סתם ועוד דמה יענה הרב לשל תקרובת ע"ז ועיר הנדחת שאסר רבינו ואמאי הרי אין שיעורו קצוב לדנימא כתותי מכתת שיעוריה וזאת הקושיא הקשה הרח"א ז"ל והניחה בצ"ע. עוד הקשה ז"ל דבסוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובש"ס וכו' משום דמחוסר תלישה כמ"ש שם הל"מ ולדברי מרן ל"ל הנך טעמי ת"ל דליכא שיעור קצוב וכו' ע"כ. ועדיפה הו"ל להק' דמרן גופיה הזכיר שם הטעם שאמרו בגמרא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונמצא כסותר דברי עצמו אכן האמת עד לעצמו דכל מה שפלפל מרן ז"ל שם אינו אלא בע"ז שיש לה ביטול כמבואר שם אך בדבר שאין לו ביטול כגון תקרובת ע"ז ועיר הנדחת מודה ואזיל דאף לדעת רבינו אמרינן כתותי מכתת שיעוריה דאף את"ל דלא שייך בהם שיעור קצוב מ"מ מצד חומרתם יש להחמיר גם בזו ותדע שהרי לפירש"י ושאר מפרשים סנדל של ע"ז דחליצתו כשרה אף בלא ביטול משום דכיון דהביטול מועיל בו מיקלינן ביה משא"כ בתקרובת ועיר הנדחת דאין הביטול מועיל לכך חליצתו פסולה ודון מינה לדברי מרן ז"ל ודו"ק כי פשוט הוא: