מעשה רקח על הלכות יבום וחליצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק א · הלכה ה
מי שמת וכו'. כתב ה"ה ז"ל וכן מתבאר כאן ובמקומות אחרים שכל שכלו לו חדשיו וכו' ע"כ. הלשון מגומגם דבבן ח' קעסיק והוא מסיים שכן מתבאר כאן וכו' שכל שכלו לו חדשיו וכו' וכלפי לייא הוא ואף שהדין אמת דבכלו חדשיו אע"פי שלא נגמרו סימניו הוי וולד קיימא מ"מ הו"ל לסיים בסגנון שהתחיל עד שראיתי בדפוס מג"ע שדלגו לשון זה ונלע"ד נכון. עוד כתב ה"ה וז"ל וכיוצא בזה כתב פ"א מהל' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהא שלשים יום או שכלו חדשיו לפי שהקלו באבלות כמ"ש הלכה כדברי המקל באבל ע"כ. והק' הרל"מ וז"ל תימא דבהל' אבל כתב רבינו דבן ח' שמת אחר שלשים יום אין מתאבלים עליו והא לפי דברי ה"ה היכא דאיכא שיהוי ל"י סגי לכל ענין ולמה כתב שם אין מתאבלין וצ"ע עכ"ל והיא קו' עצמית ויותר יש לתמוה דמרן ז"ל כתב שם ע"ד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל כתב דה"ה פ"א דהל' יבום כתב טעם לדברי רבינו ע"כ וק' דהלא מדברי ה"ה כאן משמע בהיפך דהיכא דשהא ל"י לכל ענין יצא מתורת נפל לכ"נ דכשנדקדק בדברי ה"ה ז"ל נראה דלא אמרה הרב ז"ל אלא בגמרו סימניו אז כששהא ל"י אף אם הוא בן שמנה יצא מתורת נפל אבל אם לא נגמרו סימניו אז לא מהני השהיה לא גבי רוצח ולא גבי אבל דהרי כתב אבל בבן ח' שלא שהא אע"פי שכשנגמרו סימניו אינו נהרג הרי דבעינן הנך תרתי גמר סימנין עם חדשים א"נ גמר סימנין ושהא וזה הוא מוכרח דהא קי"ל ספק נפשות להקל וכיון שלא נגמרו סימניו זה מורה שהוא בן שמנה
ודאי וכיון שכן איך יהרג אפילו שהא וכן מוכח מדברי רבינו פ"א דהל' מילה שכתב אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמין בברייתן הרי הוא בן שמנה ודאי וכו' ע"כ מעתה מ"ש רבינו בהל' אבל ובן שמנה שמת וכו' היינו שהוא בן שמנה ודאי ומנא ידעינן ליה מדחזינן שלא נגמרו סימניו כמ"ש בהל' מילה והכי מוכח נמי דסמך לה מי שיצא מחותך או מסורס וכו' והוא מהברייתא דפ"ק דמסכת שמחות דבלא זה נמי כיון דבהך ברייתא תני לה יש לנו לפסוק כן דהלכה כדברי המקל באבל וק"ל. ובהכי ניחא נמי קצת דבה"מ משמע דבשהא אפי' לא נגמרו סימניו אינו כאבן ומותר לטלטלו וכו' אף שהוא קצת דוחק דשם כתב דהרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר וי"ל: