מעשה רקח על הלכות חמץ ומצה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ה · הלכה ט
לפיכך אמרו חכמים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דהרי"ף ורבינו ס"ל דכזית דלילה ראשונה הוי לעיכובא משעת קצירה ע"כ. ואין כן דעת המפרשים ז"ל ראשונים והאחרונים אלא דלמצוה ולכתחילה בעינן ליה ואם לא אפשר ליה א"נ בדיעבד יוצא בשימור משעת טחינה והפר"ח סימן תנ"ג הסכים כדברי הרב המגיד עיין עליו והמחמיר תבא עליו ברכת טוב. ועל מה שתמה הרה"מ דאמאי השמיט רבינו והרי"ף ההיא דבציקות של גוים ראיתי להרב ב"י סי' תנ"ד שכתב דס"ל כפירוש רבינו חננאל שפירש דאיירי שלשה הגוי לפנינו ובמים שלנו כמ"ש הר"ן ולכך לא הוצרכו לכותבה דמלתא דפשיטא היא ע"כ. והרח"א נר"ו רצה לתרץ עוד דכל החידוש אינו אלא דובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דאילו שימלא כריסו אינו חידוש לא לפירוש רש"י ולא לפירוש ר"ח ע"כ. וזה אינו דלפירוש רש"י הרי לא נזהר הגוי במים שלנו דלדעתו שפיר דמי וכמ"ש הטור שם [ועיין להרא"ש ז"ל] ולרבינו אם לש במים שלא לנו הוי חמץ שכתב לקמן דהפת אסורה לכך נראה כדברי הרב ב"י דרבינו פשיטא דס"ל כפירוש ר"ח ולא הוצרך להביאו לאפוקי מפי' רש"י דכבר כתב דאם לש במים שלא לנו וכן העניינים שהביא שם דכולהו שייכי בגוי ואסר לגמרי אותו הפת ומתוך כל מ"ש בפרק זה ובפ"ח בדין מי שאין לו אלא כזית וכו' נלמד דין זה ודו"ק.
מוכרו לישראל וכו'. דף מ' ומדסתם במוכרו לישראל ובמוכרו לגוי חילק משמע דלישראל אם אינו מודיעו אפילו מעט מעט אסור והיינו כמ"ש הרב ב"י דיש לחוש שישהנו לפסח וסיים הרב המגיד דבעל העיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דה"ה לגוי ע"כ. ומדברי הטור שם לא משמע כן שהרי הביא זה בשם י"א עיי"ש. ומ"מ בעיקר דין זה יש מקום עיון דמשמע דחמץ זה לא נתבקע ואם כן אמאי אסרוהו לגמרי ואפי' להשהותו עד אחר הפסח ומאי שנא מלתיתה דשרי וראיתי להרא"ש שהקשה כן משם הרב רבינו אפרים ותירץ דלתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ ע"כ. וקשה לי דמה טעם הוא זה דשיעי והיה די במה שתירץ דמינח נייחי ותו דהוי היפך הש"ס דאמרינן התם דחיטי לא שיעי דאית בהו ציריא ובלשון ריא"ז והרב ב"י שהזכירו תירוץ זה אין שם דבר זה ונראה שהוא ט"ס דאין לו ענין כלל. והר"ן כתב דהתם הוו בהו איזה חטים שנתבקעו ולכך אסרינהו ואחרים תירצו דהו"ל ספק נתבקעו ולכך אסרום. ועיין מ"ש הרה"מ לגירסת רבינו עיין להפר"ח סימן תס"ז.