מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ח · הלכה י
מותר להרוג המוסר וכו'. הרב בית יוסף ז"ל חו"מ סי' שפ"ח, הביא (מהגהות) [מתשובות] מיימוניות דאפילו בשעת רדיפתו למסור אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו אסור להורגו, וההורגו חייב מיתה ע"כ, ותמה עליו מעובדא דרב כהנא, דשמטיה לקועיה דההוא דאמר מחוינא, והרי היה יכול להצילו בחתיכת לשונו, או רגלו וכו', ע"כ. וכתב עליו הכנסת הגדולה בהגהת הבית יוסף אות ס"ד, דלא אמרה הרב אלא דאם הציל באחד מאבריו, לא יפחד עוד הנמסר מהמסור, משא"כ בעובדא דרב כהנא דאם היה חותך לשונו היה מראה באצבעו, באצבעו היה מראה בעינו, בעינו היה מדבר בלשונו וכו', עיי"ש, ולפי דבריו צריך לומר דתשובת מיימון לא איירי במסור שתלוי בראיה, אלא בלשון דוקא, ומכל מקום הוא דחוק כמבואר.
ומתרין לו ואומרין לו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל מעובדא דרב כהנא וממעשה דרבי שילא וכו', ורבי שילא אפשר שהזהירו או שלא היה פנאי ע"כ, לכאורה דבריו תמוהים, דבשלמא ההוא עובדא דרב כהנא פעם ראשונה הוה, והוצרך רב להתרות בו, משא"כ עובדא דרבי שילא שכבר מסר אותו, וכמעט שנסתכן לולא אליהו הנביא זלה"ה שהיה בעזרו, מה צורך היה לו להזהירו בפעם שניה, הרי מלתא דפשיטא היא שימסרנו גם בפעם הזאת, ובפרט שראה שלא אהנית מסירתו בפעם ראשונה, דהוחזק כפרן במסירתו הראשונה, פשיטא שיעשה כל מאמצי כוחו לחזק דבריו וימסרנו בפעם השניה, ונראה שזו היא סברת הרשב"א ז"ל סי' קפ"א שכתב, דאם רגיל לעשות כן כל שאומר לעשות כאילו עשה כההיא דרבי שילא שלא המתין לראות היעמדו דבריו ע"כ, אמנם הרב המגיד ז"ל נראה דסבירא ליה דבעינן שיחזק בכך, דהיינו שכבר מסר ג' פעמים, והיא סברת מהר"מ והריב"ש ז"ל סי' רל"ח, ולכך כתב בהא דרבי שילא דאפשר שהזהירו או שלא היה לו פנאי, דבאמת עובדא היה כי נפיק וכו', וקצת קשה על המשנה למלך ז"ל שהביא תחילה דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל, ושוב הביא דברי הריב"ש והוי ליה למימר, אבל הריב"ש וכו', דהרי הדבר ברור דהרשב"א פליג.