מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ח · הלכה ב
אבל אם אנסוהו עכו"ם וכו'. דף קט"ז [ע"ב] אמתניתין דאם מחמת הגזלן חייב, בעי היכי דמי, אי דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא הא מרישא שמעת מינה וכו', לא צריכא דאחוי אחויי, לישנא אחרינא הכא במאי עסקינן כגון דאנסוה גוים ואמרו ליה אחויי ארעתיה ואחוי ההיא בהדייהו ע"כ, וצריך להבין מאי איכא בין הנהו תרי לישני, וידוע דרש"י ז"ל פירש בלישנא קמא דאחוי אחויי שלא גזלה הוא עצמו אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות, והראה להם טלו קרקע זו של פלוני ע"כ, נראה שנתכוון ז"ל דלא נפרש דאחוי אחויי על ידי אונס שאנסוהו להראות, דהא אמרינן לקמן בברייתא דאם אנסוהו להראות פטור, ולכך פירש דאחוי אחויי שאין כאן אונס, אלא שמע מבית המלך והוא מעצמו הראה להם, משמע דאי הוה אונס מעיקרו אף שהראה גם של חבירו פטור, דכיון דנאנס מעיקרו בתריה גריר ומפחדו סמר, וללישנא אחרינא חייב דכיון שכבר הראה לא היה לו להוסיף, וראיתי לרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה [פרק י'] סי' מ"ו שכתב, ומפרשינן בגמרא כגון דאחוי להם אחויי, ולא מיבעיא היכא דאחוי להו בהדיא אלא אפילו אנסוהו ואמרו לו הראה לנו כל שדותיך והראה להם שדה שגזל וכו', ע"כ. ולכאורה דבריו מגומגמים, דמשמע דללישנא קמא דהיינו דאחוי אחויי משמע ליה דינא דלישנא בתרא, וזה אינו דהא ללישנא בתרא ודאי דאינו חולק עם לישנא קמא, וא"כ מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא, אם לא שנאמר דמה שכתב ומפרשינן בגמרא כגון דאחוי להו אחויי, לא קאי ללישנא קמא דוקא, אלא שבא לפסוק הדין כלישנא בתרא, דלדידיה נפיק לישנא קמא במכל שכן.
והנה הטור ז"ל חו"מ סי' שפ"ח כתב במה דברים אמורים שהראה מעצמו בלי אונס, או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו או שיסרו אותו ולא אמרו לו על מה והראה ממון חבירו ונפטר בו בכך חייב, וכתב עליו הרב בית יוסף ז"ל כן משמע התם בעובדא דההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא, סליקו גנבי עליה שקלה ויהבה להו ע"כ, והקושי מבואר, דהתם שאני דנשא ונתן ביד, ודברי הטור הם בהראה להם, והרב בית חדש ז"ל שם כתב, דנראה שכתב כן משום מתניתין דהגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין וכו', ואסיקנא כלישנא קמא, לא צריכא דאחוי אחויי, ומפרש הטור ז"ל דהיינו שאנסוהו מסיקין ויסרו אותו וכו', ע"כ. וגם דבריו מגומגמין, דמשמע שהטור פוסק כלישנא קמא, וזה אינו, מכמה טעמי, חדא, דדרך הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא, ועוד הרי הטור ז"ל הזכיר הלישנא בתרא שכתב או שאנסוהו להראות שלו והראה שלו ושל חבירו, הרי שפסק כלישנא בתרא להדיא, דללישנא קמא באונס פטור עכ"פ כמו שהוכחנו לעיל, ויותר היה ראוי לומר דפסק כלישנא בתרא, ומינה דאף ביסרו אותו דהיינו מסיקין דמתניתין והראה ממון חבירו דחייב, דאף שלא אמרו לו על מה, השכל מחייב דאינם מבקשין אלא ממונו של עצמו, ומה לו להראות של אחרים הרי נמצא שפטר עצמו בממון של אחרים שהוא חייב, והנה רבינו ז"ל לא הזכיר הא דאנסוהו להראות את שלו והראה שלו ושל חבירו דהיינו לישנא בתרא, וצריך לומר דממה שכתב ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם מינה נפיק דמכל שכן אם הראה שלו ושל חבירו, דהא בשל חבירו לא אנסוהו, וכן כתב ז"ל ודייק טפי שסיים רבינו שהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם.