מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה יח
אבל אם אין דרכו וכו' הוא פשע וכו'. מדתלה הדבר בפשיעתו, שהניחם במקום שאין דרך להניחם, משמע שהוא מפרש כדברי התוס' שם, שכתבו דאפילו דיש עדים שהניחם שם מיבעיא לן, אך ממה שסיים רבינו, וטען הניזק שמרגליות היו בתוכן אינו נאמן, מדתלה הדבר בנאמנתו משמע דאי איכא עדים, דלאו על נאמנתו סמכינן פשיטא שישלם כדברי הניזק, והיא דעת הרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל, ונמצא דרבינו סותר דברי עצמו, והרב לח"מ הניחו בצ"ע, אך לענ"ד אין צורך לזה, דשפיר מצינן לפרושי דכוונתו שכתב, והוא פשע, כלפי דרך העולם שאין דרכן לטמון המרגליות וכיוצא בפני בני אדם כי יחוש שיגנב ופשיעתו היתה שהניחם במקום שאינו משתמר, ועל זה סיים רבינו, שאינו נאמן, אבל אין הכי נמי שאם נזדמן שראו עדים שהניחם שם פשיטא שיתן המזיק ע"פ העדים, וזהו שהרב המגיד ז"ל פירש כן בדברי רבינו בפשיטות, אלא שעדיין קשה בדברי רבינו שכתב, אבל אם אין דרכן להניחן בכלי זה וכו', ובגמרא אמר רב אשי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא, תיקו, משמע דמשום דנסתפק לנו אי מנחי, הוא דסלקא בתיקו, וצריך לומר לדעת רבינו שהוא מפרש בתמיה אי מנחי אינשי וכו', כלומר וכי דרך לעשות כן או לא, כלומר או לא נימא הכי, ולא נחוש למה שהוא דרך בני אדם, וסלקא בתיקו, וכעין זה כתב הדרישה והסמ"ע חו"מ סי' שפ"ח.