מעשה רקח על הלכות חובל ומזיק· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה יב
אם אירעו זה ביום של רבו וכו'. דעת רבינו מבוארת לחלק בין יצא לחירות ומעוכב גט שחרור שכתב בדין י"א, לחציו עבד וחציו בן חורין, ודין המית מי שחציו עבד וכו', ביארו בריש פי"א דהל' נזקי ממון, [וראיתי] להרב לח"מ ז"ל שתמה על דברי הטור חו"מ סי' תכ"ד והרא"ש ז"ל, וכבר עמד בזה הרב ב"ח ז"ל, והצדיק דעת רבינו עיי"ש, והרואה יראה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אך בהא שפסק רבינו דבנגחו שור דביום של רבו לרבו וכו', קשה דבגמרא דגיטין דף מ"ב [ע"ב] אוקמוה אליבא דאביי דסבירא ליה דנותן שבת גדולה ושבת קטנה, אבל לרבא דסבירא ליה דאינו נותן אלא שבת קטנה, לא מתוקמא הך מלתא אלא בהכהו אדם, ורבינו פסק כרבא לעיל פרק ב', והרב לח"מ ז"ל תירץ, דבנזק בלא פחת דמים אתיא גם לרבא עיין עליו, ולרווחא דמלתא כתב כן, דאף אם יהיה בו פחת דמים ולא בטלו ממלאכתו, כגון דפסקיה לריש אודניה או לריש נחיריה כדאיתא בהחובל דף פ"ו [ע"א], ובחציו עבד וחציו בן חורין יודה רבא דבנזק כי הא יום של רבו וכו', והנה [ראיתי] להפרי חדש בשיטתו למסכת גיטין שם, שכתב על הרב לחם משנה שטעות הוא בידו, מכח שכל הך שקלא וטריא אזדא לה משום הא דמפלגינן בש"ס בין כליא קרנא ובין כליא וכו', משום דלא בעי הש"ס לאוקמי ההיא דמי שחציו עבד כמשנה אחרונה, וההיא דנגחו שור כמשנה ראשונה, כי היכי דלא לפשוט בעיא דמעוכב גט שחרור וכו', וזה מפני שרבינו פסק בפרק ב' מהלכות קרבן פסח דחצי עבד וחצי בן חורין אינו אוכל לא משל עצמו ולא משל רבו, ובהכרח דהוי כמשנה אחרונה, וכן בפרק ב' דהלכות חגיגה פסק דפטור מן הראיה והיינו נמי כמשנה אחרונה, וכיון שכן היא דעת רבינו, מעתה הך סוגיא פליגא, ולכך פסק רבינו במעוכב גט שחרור דאין לו קנס לקולא, ובהמית מי שחציו עבד דחצי קנס לרבו דכל כמה דלא שחרריה הוי ליה עבד גמור וכו' ע"כ, ודבריו נכונים, אך אעיקרא דמלתא מי דחקו לרבינו לפרש כן כדי לומר דפליגי הסוגיות אהדדי, הרי רש"י והתוס' יוכיחו שפירשו הדברים כפשטן, דלמשנה אחרונה הוי מעוכב גט שחרור וכו'.
ויותר היה נראה לומר דרבינו סבירא ליה דמעוכב גט שחרור לא דמי לחצי עבד וחצי בן חורין, דאף שחזינן דמעוכב גט שחרור, שחררו רבו להדיא ולא נשאר עליו שום צד עבדות אלא כתיבת הגט, משא"כ חצי עבד וחצי בן חורין דאף שחז"ל כפו אותו לשחררו, מכל מקום כל זמן שלא שחרר הרי חציו קנוי לו לעבדות בהכרח, והא ראיה שכותב לו שטר על חצי דמיו, משא"כ במעוכב גט שחרור, והכי מוכח מעובדא התם דף מ' [ע"א], והנהו בי תרי דהוה להו עבדא בשותפות, דחד שחרריה לפלגיה, קם אידך וקנייה לבנו קטן וכו', ומסיק דלא אהני מעשיו וכאשר עשה כן יעשה לו, ואם איתא דאין לו לרבו שום צד עבדות למאי נמי אקנייה לבנו קטן, עד שמכח זה הוצרכו התוס' ז"ל לידחק דאקנייה לבנו קטן קודם ששחררו האיך, משא"כ לפירוש רבינו דאתי שפיר גם מה שסיים כאשר עשה כן יעשה לו, דמשמע שנתכוון לשעבדו לעבד, והן הן דברי הרב בית חדש ז"ל חו"מ סי' תכ"ד עיין עליו, ודברי הרב לח"מ קיימים ע"פ מה שכתבנו, גם פסקו של רבינו בפרק י"א דהל' נזקי ממון, בהמית מי שחציו עבד וכו' קיימין למשנה אחרונה. ואזדא לה הצ"ע של הרב המגיד ז"ל על רבינו, דודאי בעבד זכר איירי רבינו מהטעם האמור, ולההיא דהל' קרבן פסח וחגיגה כבר תיקן דברי רבינו הכסף משנה ז"ל והר' אברהם בנו של רבינו ז"ל, ודברי רבינו קיימין על מכונם ואמיתתן.