מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה טו
וכן השולח לחבירו כדי יין וכו'. מדדקדק לפרט אלו, משמע שאם שלח בגדים וכל שכן כלי כסף וכלי זהב נגבין בבית דין, ואף שסיים, דלא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד, צריך לומר דלא בא לאפוקי אלא מיני אוכלין, או שנאמר בהיפך, וקרוב לשמוע שזו היא כוונת הראב"ד ז"ל שתפס בהשגתו כדי יין וכדי שמן וכו', עד אלא במעות בלבד, וכתב עליו דבר זה אינו מחוור ע"כ. כלומר משום דקשיא רישא אסיפא, או שהראב"ד הבין מדבריו דדוקא מעות קאמר וכלי כסף וזהב ובגדים הם בכלל מיני אוכלין לענין זה ולזה השיג דאינו מחוור או בהיפך, ובשו"ת מהר"ם גאלנטי ז"ל סי' ט' כתב דלפי לשון רבינו לא שלל כי אם דבר אכילת יין ושמן ופירות אבל מיני תכשיטין זהב וכסף נראה שדין מעות יש להם וכו', ע"כ. אמנם בכתב יד קדמון מצאתי כתוב, וז"ל: כתב בעל העיטור ז"ל, דיני השושבינות לא נאמר אלא במעות בלבד, אבל שאר כל מילי כגון פירות כסות וכלים שאדם שולח לחתן אינו יכול לחזור ולתובעו בהם, ולשאר אדם שאינו חתן אפילו מעות מתנה הוו כל מאי דמשדר ליה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן השולח לחבירו כדי יין וכו', עד אלא במעות ולחתן בלבד עכ"ל. הרי שזה הרב הבין היפך דברי הרב גאלנטי ז"ל, ואם באנו לדייק לשון המשנה לא מיעטו אלא כדי יין ושמן שהם מיני פירות, הא שאר מילי כולם ניתנו ליתבע, וכיון דפלוגתא היא וספק יש בדבר, ידוע דהמוציא מחבירו עליו הראיה.