מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ז · הלכה יד
השולח תשורה לחבירו או שנתן לו מעות וכו'. נראה דכוונתו בנותן סתם שאינו מפרש דלשם מתנה יהיב ליה, דאם פירש לו לשם מתנה מלתא דפשיטא היא, אך עדיין הדברים מגומגמים מדסיים ז"ל ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה, דמשמע הא סתמא שלא פירש שהוא מלוה אפילו לא הפציר בו הרי אינו יכול לחזור ולתובעו, וא"כ למה הזכיר רבינו הפצרה, אם לא שנאמר דלאו דוקא דהוא הדין בלא הפציר, וכן משמע ממה שכתב, וכן כל כיוצא בהם אע"פ שלא פירש ועוד אפשר לפרש דמה שכתב עד שיפרש שהוא מלוה היינו מפני שנשבע לו שאי אפשר שלא יקח, הא אם לא נשבע לו ונתן לו סתם לשם מלוה נתנם לו, ועיין להמשנה למלך ז"ל מה שהביא בשם מהרימ"ט ז"ל, ואין בידי הספר הזה.