מעשה רקח על הלכות זכיה ומתנה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ד · הלכה ב
המזכה לחבירו וכו' כיון שהחזיק בה אחר וכו'. מבואר יוצא ממה שאיתא בפ"ק דגיטין דף י"א [ע"ב], והרב המגיד כתב בשם הרמב"ן ז"ל, ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו ובשליחותו ע"כ, הלשון מגומגם במה שכתב ואע"פ שנתרצה לו דמשמע שמתחילה נתרצה ואח"כ צווח, ואם זאת כוונתו הרי כתב רבינו דכששמע המקבל שתק ואח"כ צווח הרי זה ספק, ועוד שסיים הרה"מ בשם הרמב"ן שלעולם אין חבין לו לאדם אלא מדעתו, משמע שיש חילוק בין מדעתו לנתרצה, וכן נראה מסיום דברי הרה"מ ז"ל שכתב, וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא, אם לא שנאמר דכוונת נתרצה היינו ששתק ולא אמר כלום, דבעלמא שתיקה כהודאה דמיא, אפילו הכי כשהיא חובה גמורה בעינן דווקא שתהיה מדעתו דהיינו בדיבור גמור ומוחלט, ולא דמי לדינו של רבינו במקבל מתנה דאין זה חובה גמורה דהא רובא דעלמא חפצים במתנה, ומדברי רבינו שכתב על הך דינא הא דאין חבין לאדם אלא בפניו פשוט הוא דזה שזיכה ע"י אחר לא היה בפני המקבל, וכן נראה ממה שכתב רבינו בפרק ל' דהלכות מכירה המוכר שמכר וזכה בהם הלוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה וכו', ומזה תמה הרב בעל הפרישה ז"ל בחו"מ ריש סי' רמ"ג על הרב בית יוסף ז"ל, שהביא על דין זה פלוגתא דרשב"ג ורבנן פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) [ע"א] בכותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים וכו', ומיירי בצווח מעיקרא [וכתב] דההיא מיירי בזיכה ע"י אחר בפניו והכא בשלא בפניו היא עיי"ש, גם הרה"מ ז"ל לא ציין בדין זה אלא מההיא דפרק קמא דגיטין, ומכל מקום אין כל כך תמיהה על הרב בית יוסף ז"ל כיון שהדין אמת.
ואין חבין לו אלא בפניו וכו'. מברייתא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ז) [ע"ב] יש ללמוד דאפילו בצד אחד שהוא לחובה אף שהרוב אינו חובה אמרינן אין חבין מכח אותו צד, דהא כותב נכסיו לאחר והיו בהם עבדים אפילו שלא אמר אי אפשי אלא מצד העבדים שאינו רוצה לזונן אמרינן אין חבין בכולה מלתא וכן הוכיחו הפוסקים ז"ל.