מעשה רקח על הלכות איסורי ביאה· רבי מסעוד חי רקח
פרק ח · הלכה ג
ומאי דנראה לומר דרבינו דייק לה מדקתני במתני' בהדי וסתות דגופא שופעת ובגמ' הקשו הא שפעה ואזלא ותירץ עולא בריה דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור ע"כ. ואי וסתות דגופא לחודייהו אמאי פריך ועריב הא דשופעת בהדי אינך הא הוא כסתם וסת וכמו שהקשו בגמ' ואף שתירצו דשפעה דם טמא מתוך דם טהור מ"מ הא לא הוי מצד מקרי גופה כי הנך אלא כי אורחא הוא דהוי שהרי ה' דמים מנו חז"ל וכו'. אך שעדיין קשה מההיא דרב הונא בר חייא אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד דמשמע דשני מיני וסתות הן וי"ל שרבינו מרוב בקיאותו בחכמת הרפואה ידע שכן הוא האמת לדעתו ז"ל אף ששאר הגאונים לא הבינו כן כמ"ש הרב המגיד ז"ל. אכן איכא למידק דאמאי לא הזכיר ההיא דרבה בר עולא ראשה ואבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה דגם הם וסת דגופא. וי"ל דסמך למ"ש כאן וכיוצא במאורעות אלו תדע דכובד הראש הזכירו בהל' משכב ומושב כנ"ל. אכן אכתי קשה דאמאי לא הזכיר ההיא דאביי דאכלה שום או בצלים או כסכסה פלפלין וראתה דקבעה לה וסת וי"ל.