מעשה רוקח על המשנה· רבי אלעזר רוקח
סדר קדשים
מסכת זבחים
במסכת זו יש י"ד פרקים. והתחלת אותיות עולים מנין שם שדי. וסופי אותיות עולים תתר"מ. כל זה צריך טעם ודעת.
וגם לכאורה תמוה למה התחיל המסכת בדין "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן וכו'"? תחלה היה לו לשנות "לשם ששה דברים הזבח נזבח" השנויה סוף פרק ד', וכל דיני מעשה הקרבנות, ואחר כך ראוי לשנות דינים אלו השנוים בד' פרקים הראשונים שכולם מיירי בפוסלת104 הקרבנות?
אמנם ליישב מנין הפרקים והתחלת אותיות וגם לקריאת הסדר שם "קדשים", אמנם כבר כתבתי בפתיחה שסוד סדר קדשים לקרב קב"ה בשכינתיה. וכן כתב בהדיא בספר מאורי אור באות ק: "קרבן - קריבו דקב"ה בשכינתיה וכו'", ויפה כתבתי שם שלכך יש בסדר זה י"א מסכתות כנגד ו"ה שבשם. וגם יש בו צ"א פרקים כמנין הוי"ה אדני. והכל הולך אל מקום אחד, שעל ידי הקרבנות נעשה זיוג ויחוד תפארת במלכות. וידוע שעיקר היחוד הוא על ידי מידת יסוד שבו שם שדי.
ובזה מבואר שלכך התחיל במסכת זו י"ד פרקים כנגד י"ד אותיות תפארת יסוד מלכות. והתחלת אותיות עולים כמנין שם שדי שהוא עיקר היחוד. ולכך נקרא הסדר בכלל קדשים שיש בו אותיות שדי באמצע, והתחלה וסוף המה אותיות ק"ם, כמנין אדני למ"ה במכוון. שעל ידי הקרבנות נעשה יחוד אדני ל'מה', היינו תפארת ומלכות, על ידי שם שדי שבאמצע.
וסופי אותיות מן המסכת עולה תתר"מ מיושב גם כן בטוב טעם, דידוע דמילוי שם אדני עולה תרע"א. וכשתחשוב מ"ה שדי תרע"א עם האותיות והכולל עולה מכוון תתר"מ. נמצא שכלל הסדר ופרטות מסכת זו בנויה על זה שעל ידי הקרבנות נעשה יחוד תפארת ומלכות על ידי יסוד. ועוד יותר שנעשה יחוד בכל אותיות שם הוי"ה ב"ה כמבואר בזוהר פרשת ויקרא בסוד הפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים וגו'", רעים דלעילא היינו אבא ואמא, דודים היינו זעיר ונוקביה, וכמבואר שם באריכות בדף ד' (ח"ג ד, א).
(פ"מ טעם על רוב הקרבנות שהן שתי מתנות שהן ארבע)
ובזה מבואר בטוב טעם שברוב הקרבנות -- היינו עולה שלמים תודה אשם -- היו נותנין מדמם שתי מתנות שהן ארבע, והיינו בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית, ושירי הדם היה נשפך אל יסוד דרומי, ולא התחילו בקרן דרומית מזרחית שהוא הקרן הראשון מן הכבש; מלבד הטעם המבואר בגמרא מפני שלא היה אותו קרן בחלקו של טורף ולא היה לו יסוד כידוע. ולדברינו מבואר, דידוע מזוהר פר'105 דרוח מזרחית היה בסוד אבא, מזה זרח רוח חיים, ורוח צפונית היה בסוד אמא, ורוח מערבית בסוד ברתא היינו מלכות, ה' אחרונה, ורוח דרומית בסוד ברא היינו ו' שבשם. ולזה היו נותנין מתנה ראשונה בקרן מזרחית צפונית לייחד אבא ואמא, היינו י"ה. ומתנה שניה היה בקרן מערבית דרומית לייחד ה' אחרונה מהשם באות ו'.
ובזה מדוקדק מאוד הלשון "שתי מתנות שהן ארבע", שמתנה ראשונה לייחד י"ה מהשם, ומתנה שניה לייחד ו"ה מהשם. וכל היחוד נעשה על ידי מידת יסוד, לכך היו צריכין להיות המתנות על מקום שיש בו יסוד למזבח. וגם שירי הדם היו נשפכין על יסוד דרומית. ודוק בכל זה ויונעם לך מאוד. ועיין בסידור האר"י זצלה"ה בפרק איזהו מקומן שהביא לשון הזוהר.
(פ"מ על התחלת ב' פרקים ראשונים "כל הזבחים")
ולהבין שב' פרקים ראשונים מתחילין "כל הזבחים" -- נלע"ד ליישב גם סוד תיבת "קרבן" מלבד מה שכתב בספר מאורי אור כנ"ל שזה לשון הזוהר ויקרא ריש דף ה' "רבי חזקיה הוי שכיח קמיה דר' שמעון אמר ליה האי דאקרי קרבן - קירוב מיבעי ליה או קריבות, מאי קרבן? אמר ליה הא ידיעא הוא לגבי חברייא וכו' הה"ד לה' קרבן, דאינון כתרין קדישין, לה' הוא, לאתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאות וכו'. ושמא קדישא יתעטר בעטרוי לאתבסמא כולא", ועיין שם לשונו הקדוש בשלימות.
ונלע"ד פירוש הדברים שסוד הקרבן הוא להמשיך מוחין לז"א, והיינו יסוד אבא יסוד אימא כידוע. ולכן תמצא שתיבת קרבן עולה יסוד חכמה יסוד בינה אימא. וזהו "קרבן לה' - לאתתקנא שמא קדישא", היינו ז"א. כנלע"ד פירוש זה המאמר.
ואפשר שגם התנא מרמז דבר זה שב' תיבות אלו כל הזבחים מרמזין חכמה ובינה. תיבת כל היינו חמשים שערי בינה. ותיבת הזבחים עולה מכוון ע"ב שהוא בחכמה כידוע.
(פ"מ טעם ב' על חשבון האותיות)
גם יש לומר טעם על פי פשוטה על המנין התחלת וסופי האותיות של המסכתא שהמה עולים אלף שנ"ד106 במכוון כמנין דין עולה שלמים חטאת אשם. שבמסכתא זו מבוארים כל דיני הקרבנות, ובארבעה אלו נכללו כל הקרבנות, שתודה ובכור ומעשר ופסח נכלל הכל בשלמים. ועולה כולל עולת בהמה ועולת עוף. וכן חטאת. ועיין בהרמב"ם פ"א מהל' מעשה הקרבנות. ועיין מה שכתבתי לקמן בסוף מסכת מנחות.
(פ"מ שינוי הפרשיות בתורה פ' ויקרא לפ' צו על פי דרש טעם נפלא)
וקודם שנבא לביאור שארי דקדוקים שהתחלנו, נבאר תחלה טעם נכון על שינוי סדר הפרשיות שבתורה. בפרשת ויקרא הסדר כך: פרשת עולה, ומנחה, ושלמים, וחטאת ואשם. ובפרשת צו נשתנה הסדר ומקדים חטאת ואשם לשלמים. ועל התנא דידן לא קשה שמשנה הסדר מן התורה בפרק איזה מקומן דמקדים דיני חטאת לעולה -- היינו משום שהתורה מדברת בקרבנות נדבה, כדפרש"י בפסוק "אדם כי יקריב", והמה חביבין יותר לפני הקב"ה מן הקרבנות הבאים על חטא כמבואר בגמרא דחגיגה ובמדרשים בכמה דוכתי, מה שאין כן תנא דידן דמיירי הכל בקרבנות חובה לכך נקטינהו כסדר כל המקודש מחברו כמבואר בפרק כל התדיר. אבל בתורתינו הקדושה צריכין ליתן טעם על שינוי הסדר.
ונלע"ד דפרשת ויקרא מיירי לדורות כשיבאו לארץ ישראל ויקריבו שם קרבנותיהן. וראיה לזה שבכל הסדר לא הוזכר אהרן רק "בני אהרן" מפני שאהרן נסתלק במדבר. אבל פרשת צו מתחיל "צו את אהרן ואת בניו", ואין צו אלא זירוז מיד ולדורות, והיינו שקרבו קרבנותיהן במדבר, ומזה ימשך השינוי בסדר הקרבנות. הגם שבמדרשים דרשו מה שדרשו בזה על שלא הוזכר אהרן בפרשת ויקרא -- שבעים פנים לתורה איכא אינהו בדידהו ואנן בדידן.
וידוע שקרבנות עולה ושלמים טעונין לדורות מנחה ונסכים כדכתיב (ויקרא כג, לז) "עולה ומנחה זבח ונסכים", וכל המקריב עולה ושלמים בלא מנחה ונסכים לא יצא ידי חובתו. אבל חטאות ואשם אינם טעונין מנחה ונסכים. ואיתא במסכת קידושין דף ל"ח ע"ב שר' ישמעאל ור' עקיבא פליגי בזה אי קרבו ישראל נסכים במדבר, וכתבו שם רש"י ותוס' דבקרבנות ציבור היינו תמידין ומוספין היו107 מקריבין נסכים אך פלוגתייהו בקרבנות יחיד. ועיין שם בסוגיא.
ובזה מבואר בטוב טעם דלכך בפר' ויקרא דמיירי כשיבאו לארץ ישראל ואז הקריבו מנחה ונסכים גם לקרבנות היחיד, ושלמים המה כולם קרבנות יחיד, שלא מצינו שלמי ציבור אלא פעם אחת בשנה אלא בעצרת, ולכך סידר הפרשיות עולה ומנחה ושלמים, ואף על פי דפרשת מנחה האמורה כאן מיירי במנחת נדבה ולא במנחת נסכים -- מכל מקום שם מנחה חד היא וקאי פרשת מנחה למעלה ולמטה לעולה ושלמים ששניהן טעונין מנחת נסכים. מה שאין כן פרשת צו דמיירי מיד ולדורות והיינו מה שהקריבו במדבר ואז לא היו מקריבין מנחת נסכים לשלמים שהם קרבנות היחיד. ולכך מפסיק בין מנחה לשלמים בפרשת חטאת ואשם.
ואל יקשה לך הרי במדבר גם בעולות יחיד לא היו מקריבין מנחת נסכים -- לזה תשובתו בצדו דפרשה מיירי באמת בעולת צבור כדכתיב (ויקרא ו, ב) "זאת תורת העולה", היינו עולה ראשונה עולת תמיד שהיא ראשונה בכל יום לכל הקרבנות. ובזה מבואר גם כן "הוא העולה", יש קרי וכתיב. הכתיב "הוא", לשון זכר, וקאי על העולה שהיא זכר. וקרי "היא", לשון נקיבה קאי על המנחה שהקריבו עם העולה. ואין להאריך כאן יותר.
וליישב מה שהקשינו דלכאורה היה לתנא להתחיל במשנה שבסוף פרק ד' (משנה, זבחים ד, ו) "לשם ששה דברים הזבח נזבח", וכל דיני מעשה הקרבנות, ואחר כך ראוי לשנות אותן דינין המבוארים בד' פרקים ראשונים שכולם מיירי בפסלות הקרבנות.
(פ"מ המשנה סוף פ"ד לשם ששה דברים וכו' בדרך רמז וסוד)
ניישב תחלה אותה המשנה וזה לשונה (משנה, זבחים ד, ו): "לשם ששה דברים הזבח נזבח. לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח. והחטאת והאשם לשם חטא. אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר".
ויש כאן כמה דקדוקים. חדא, מנינא למה לי, "לשם ששה דברים"? היה לו לומר "הזבח נזבח לשם זבח וכו'". או היה לו לשנות כך: "לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח וזובח לשם השם ואישים וריח וניחוח. "לשם...לשם.." היתירים למה לי? וביותר קשה דהא מקרא דנפקא לן -- "אשה ריח ניחוח לה'" -- נאמר השם לבסוף, אם כן היה לו לשנות כסדר הפסוק -- "לשם השם" לבסוף. ואם מפני כבוד השם רוצה להקדימו היה לו לשנות תחלה "לשם השם".
לכן נלע"ד דרבינו הקדוש הורה לנו בזאת המשנה סוד הקרבנות, ולכן תמצא במשנה זו עשרה פעמים תיבת "שם". דוק ותשכח. ולכן כשתחשוב ה' תיבות אלו לשם ששה דברים הזבח נזבח עם התיבות והכולל עולה מכוון כמנין עשר ספירות. ותיבת שם עולה מנין ספר. וי' פעמים שם היינו עשר ספירות.
ושם הוי"ה הוא מידת ת"ת וכולל כל עשר ספירות. נמצא דתיבת "השם" המוזכר במשנה, והיינו שם הויה המוזכר בפסוק, מידת ת"ת, והוא ספירה חמישית מלמטה למעלה. לכן נקט "לשם השם" אחר "לשם זבח לשם זובח". נמצא שתיבת "השם" הוא שם חמישי המוזכר במשנה והיינו מדת ת"ת שהוא ספירה חמישית מלמטה למעלה. ודוק היטב.
(פ"מ עוד טעם מנין הפרקים בדרך סוד)
ובסידור האר"י ז"ל בפסוק "אשה ריח ניחוח לה'" כתב סוד עליות העולמות -- "אשה ריח ניחוח לה'" -- עשיה ליצירה לבריאה לאצילות, יעו"ש, מבואר שעל ידי סוד הקרבן יש עליות העולמות אבי"ע. וידוע גם כן שסוד שם הויה ב"ה בד' מילואיו יש בד' עולמות אלו. וד' מילואים של שם עולים רל"ב עם אותיות אבי"ע עולים כמנין שם שדי עם הכולל. ולכן ראשי האותיות עולים מנין שדי להורות זה.
וידוע שבכל עולם יש בחינות ד' עולמות. ובעולם אצילות יש יחוד גמור. ואפשר משום הכי העמיד רבינו הקדוש במסכתא זו י"ד פרקים כנגד עולמות עשיה יצירה בריאה שיש בכל אחד מהן בחינות ד' עולמות -- הרי י"ב פרקים, ונגד עולם אצילות ששם יש יחוד גמור לא העמיד רק ב' פרקים בסוד שתי מתנות שהן ארבע כדכתבתי.
היוצא מכל זה שד' פרקים ראשונים מן המסכתא המה כנגד עולם עשיה מלמטה למעלה. וידוע שבעולם עשיה שם שולטין הקליפות ומהם יבאו כל פסולי המוקדשין. לכן העמיד בד' פרקים ראשונים כל דיני פסולי המוקדשין. ואין להאריך יותר. וה' יאיר עינינו בתורתו הקדושה.
מסכת מנחות
(פה מבואר ע"פ ?? על מנין הפרקים וחשבון התחלת אותיות)
במסכת זו יש י"ג פרקים. והתחלת אותיות עולים תתצ"א וסופי אותיות עולים אלף תע"ט (1,479). כל זה צריך טעם. וגם מבואר במסכת זו דיני ספר תורה תפילין מזוזה ציצית -- הכל בעי טעמא מה ענינם למסכתא זו?
ודאי על פי פשוטה יש לומר טעם על התחלת אותיות העולים תתצ"א להורות זה: שאותיות תתצ"א המה נוטריקון ת'ורה ת'פילין צ'יצית, ואות א' מורה על מזוזה שהיא בסוד אדני ובגימטריא אדני.
ולכן יש י"ג פרקים להשלים מצות ציצית לתרי"ג, שציצית עולה ת"ר וצריך להשלים י"ג בחוטין וקשרים כידוע. והתנא השלים בי"ג פרקים לרמז זה. וגם ב' שינין בתפילין הם בסוד י"ג להשלים תרי"ג בתפילין, שב' שינין הוא שש, ויש בהם שבעה ראשים -- הרי י"ג. ולכן יש ב' פרקים במסכתא המתחילין בשין.
אמנם להבין יסוד מסכתא זו תראה נפלאות בע"ה. ואעתיק לך מה שכתבתי בקונטרסי שהתחלתי לכתוב בסוד מעשה המשכן השייך למסכת זו. שבמסכת זו במשנה וגמרא מבואר הא"רון והמ"נורה והש"ולחן שראשי תיבות שלהן הוא אמש. וכבר כתבתי כמה פעמים בחיבורי זה שסוד ג' אותיות אלו הם נקראים בספר יצירה (ספר יצירה#פרק ב) שלש אמות שבהן נברא העולם, א"ויר מ"ים א"ש, והן סוד חסד גבורה תפארת. ובשביל ארון מנורה שלחן נברא העולם והם קיום העולם. לכן איתא בגמרא דף כ"ט ע"א "תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים וראה משה ועשה כמותן".
וכתבתי עוד שם שבספר יצירה מחלק הכ"ב אותיות לשלשה חלקים, האחד המה ג' אותיות אמש שהם נקראים אמות, הב' המה שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהם נקראים כפולות, הג' המה י"ב אותיות שהם נקראים פשוטות והמה ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק.
ולענ"ד כתבתי שסוד הארון היה נעשה בסוד ג' אותיות אמ"ש ולכך עשה בצלאל שלש ארונות נגד ג' אותיות אלו. וסוד המנורה היתה נעשית בסוד שבעה אותיות בג"ד כפר"ת שהן כפולות לכך יש שבעה קני מנורה ושבעה נרותיה עליה. וסוד השולחן עם לחם הפנים שעליו היו נעשים בסוד י"ב אותיות פשוטות, ולכך היה השלחן אמתיים ארכו שהם י"ב טפחים אליבא דר' מאיר דפסק הרמב"ם כותיה, וגם הלחם הפנים היו שנים עשר בשתי מערכות, שש המערכות האחת נגד ששה אותיות אחדיות -- ה"ו ז"ח ט"י, ושש המערכות השנית כנגד ששה אותיות שניות, עשריות ומאות -- ל"נ ס"ע צ"ק. ועל פי דברים אלה אבאר בע"ה יסוד מסכתא זו ובזה יבואר הכל, שלכך ביארו חז"ל במסכת זו דיני ספר תורה ותפילין ומזוזה וציצית.
(פה מבואר טעם ב' על מנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף כנגד ארון)
ובזה תמצא טוב טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות כנגד כל אחד משלשתן - אמש. ואבארם אחת לאחת.
כנגד הארון העמיד י"ג פרקים כנגד ג' ארונות שעשה בצלאל ובהם היו מונחים הלוחות ובהם עשרת הדברות. ולזה העמיד התחלת אותיות תתצ"א כמנין ארון ובו כתר במכוון, שבו הוא כתר תורה. וגם בעשרת הדברות שבו היה תר"כ אותיות כאשר הבאתי כמה פעמים. וסופי האותיות אלף תע"ט (1,479) המה כמנין ארון ובו נזר ספר תורה במכוון, שגם ספר תורה שכתב משה היה מונח בו כמבואר בבבא בתרא.
נמצא מרומז כאן ג' כתרים — בהתחלת אותיות כתר, ובסופי אותיות נזר, וארון בגימטריא נזר, שכתר תורה כולל כל השלשה כתרים. ולזה ביארו חז"ל במסכת זו דיני ספר תורה וכמה דברים מספר תורה שכתבה משה רבינו. הרי חדא.
(פה מבואר עוד טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות כנגד שלחן)
ועוד העמיד י"ג פרקים כנגד שלחן ולחם שעליו. שהשולחן הוא בסוד שכינה ולכך כתיב בתורה שלחן חסר; שכינה עולה שפ"ה ועם כללות ג' אותיות עולה מנין שלחן. והשכינה מקבלת אור מן ששה קצוות שעליה חג"ת נה"י, וכל אחד מהן כלול בחסד וגבורה, שמאלא בימינא וימינא בשמאל. וששה קצוות המה תריסר. ובקונטרס הנ"ל הבאתי לשון הזוהר בזה. ולכך היה על השולחן י"ב לחם תמיד בשתי מערכות, ששה מימין השולחן וששה משמאל. ובזה מבואר י"ג פרקים כנגד השולחן וי"ב לחם שעליו.
והתחלת אותיות תתצ"א עולה כמנין שלחן ולחם שעליו עם כללות ג' תיבות במכוון, שאסור לעשות פירוד בין השולחן ולחם שעליו. וסופי אותיות אלף תע"ט עם האותיות עולה כמנין שבהן כתר מלכות עם האותיות. ושולחן עם הלחם שעליו המה בסוד ת"ת, לכן ביארו חז"ל במסכת זו דיני תפלין, ועיין לקמן מה שאכתוב בזה. הרי תרתי.
(פה מבואר עוד טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות נגד מנורה)
ועוד העמיד י"ג פרקים ועם הכולל הרי י"ד כנגד המנורה, שבעה קנים ושבעה נרותיה כדכתבתי בסוד שבעה אותיות כפולות בג"ד כפר"ת, דגש ורפה. הרי י"ד אותיות. והתחלת אותיות תתצ"א כמנין זו מנורה שבעה קנים במכוון. וסופי אותיות אלף תע"ט עולה כמנין קנים גביעים כפתורים פרחים מ"ט עם הכולל החשבון מכוון. וידוע מהגמרא שד' דברים אלו היו מ"ט; ז' קנים, כ"ב גביעים, י"א כפתורים, ט' פרחים. וכבר ידעת דבר נפלא מספר כונת הארי ז"ל שהמנורה היתה כנגד חמשה חומשי תורה במכוון, ז' קנים כנגד ז' תיבות בפסוק בראשית, י"א כפתורים כנגד י"א תיבות בפסוק "ואלה שמות", ט' פרחים כנגד ט' תיבות בפסוק "ויקרא", כ"ב גביעים כנגד כ"ב תיבות בפסוק "אלה הדברים". סך הכל מ"ט שערי בינה. נשאר פסוק "וידבר" בתחלת חומש הפקודים, יש בו י"ז תיבות עם הכולל הרי י"ח כנגד גובהה של מנורה, ח"י טפחים.
ובזה מבואר נמי שלכך ביארו חז"ל דיני ס"ת בזו המסכת על שהמנורה היתה מכוונת כנגד חמשה חומשי תורה. וביותר לפי מה שכתבתי שסוד ג' אלו ארון מנורה שלחן היו נעשים בסוד כ"ב אותיות התורה שמהם נארגת כל התורה. לכן ביארו חז"ל דצריך להיות כל אות הן בספר תורה תפלין מזוזה כתיבה תמה. וכשתחשוב י"ב אותיות פשוטות שכתבתי תמצא מכוון מנין תמה. הפוך בה בדברים אלו שכתבתי ותראה נפלאות בס"ד. וגם ארון מנורה שולחן עולים כמנין ספר תורה עם הכולל.
(פה מבואר טעם על ה' מיני מנחות נדבה)
גם ידעת סוד מסכת זו שיש חמשה מיני מנחות נדבה: ס"ולת מ"חבת מ"רחשת ח"לות ר"קיקין. ונלע"ד שהמה גם כן כנגד חמשה חומשי תורה. ולכן תמצא אות ת' בכל אחת מהן ובתיבת רקיקין נתחלק אות ת' לשלשה אותיות - רק"ק. ואפשר שהוא כנגד ספר במדבר שנתחלק גם כן לשלשה ספרים מן התחלה עד ויהי בנסוע ספר אחד, וב' פסוקים "ויהי בנסוע.. ובנחה" הוא ספר בפני עצמו, ומשם עד סוף הוא ספר ג'.
ובזה מבואר מה שאיתא במשנה לקמן (משנה, מנחות ו, ג) "הרקיקין משוחין כיצד מושחין כמין כ"י", והיינו כ"ף יונית. וכתבו התוס' שרש"י פירש בחומש שהוא כעין ג' שלנו וי"מ כעין נון. ולדברי מבואר מאוד שכתבתי הרקיקין הם כנגד ספר חומש הפקודים שנחלק לג' ספרים - לכן היו משחן כעין אות ג' שלנו. וגם ליש מפרשין אות נון נמי מבואר שחלוקת הספר הוא על ידי נונין הפוכין כידוע. והא דנקט התנא "כמין כף יונית" ולא נקט אות ג' או אות נון שלנו -- היינו לרמז שמותר השמן שייך לכהנים לכך נקט כף.
וכשתחשוב ג' תיבות אלו חמשה מיני מנחות תמצא כמנין ספר תורה וא"ו עם ג' כוללים. שכבר ידעת שסוד ספר תורה הוא אות וא"ו מהשם וגם ר"ת מן חמש מנחות108 עולה עם הכולל שמ"ט כמנין הספר עם האותיות.
(פה מבואר משנה וגמרא בענין המנורה)
ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, מנחות ג, ז) "שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה", ובגמרא (דף כח.) "מאי טעמא? הויה כתיב בהו", ופרש"י "כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו" (שמות כה, לו). ואני תמה בדברי רבינו למה לא הביא הפסוק ראשון בפרשה דכתיב (שמות כה, לא) "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו". הרי גם כן כתיב "ממנה יהיו". ואין ליישב דאם כן היה קשה, ליעכב כל מה שאמור בכתוב, דקושיא זו קשה גם כן בפסוק שהביא רש"י דאם כן גם כפתורים ליעכב וכמו שכתב התי"ט. וצריך לומר כתירוץ התוספות וזה שייך נמי בפסוק ראשון.
ואי לאו דמסתפינא מרבינו הגדול מאור עינינו רש"י ז"ל הייתי אומר באמת שכונת הגמרא הוא על פסוק ראשון על פי מה שכתבתי שסוד המנורה נעשית בסוד שבעה אותיות כפולות בג"ד כפר"ת. לזה תמצא ב' תיבות מנרת זהב שכך כתיב בתורה "מנרת" חסר - "מנרת זהב" עם האותיות עולה במכוון בג"ד כפר"ת עם ב' כוללים, שאותיות בג"ד כפר"ת נחלקים לשתים; בג"ד המה אחדיות, כפר"ת המה עשריות ומאות. ולזה תמצא ט' תיבות בפסוק זה, אחר זה מסיימין באות ה'. וידוע בסוד הקבלה שאות ה' מתחלק לג' ווין. הרי כ"ז אותיות לרמוז שאף על פי שמרומז בתיבות "מנרת זהב" שהמנורה היתה נעשית בסוד ז' אותיות בג"ד כפר"ת -- מכל מקום כוללים כל כ"ז אותיות עם מנצפ"ך. וכשתצטרף כ"ז עם כ"ב תמצא מ"ט. ולכך היו מספר קנים גביעים כפתורים פרחים הכל מ"ט להורות שהמנורה היתה נעשית בסוד כ"ב אותיות ובסוד כ"ז אותיות, אך השורש היה אותיות בג"ד כפר"ת.
ובזה הכל מבואר בטוב טעם. ז' קנים כנגד ז' אותיות אלו. כ"ב גביעים כנגד אות ב' מן בג"ד ואות כ' מן כפר"ת. וט' פרחים כנגד אותיות בג"ד - עולה ט'. ולכך יש ט' ה"הין בפסוק זה אחר זה בסיום התיבות. י"א כפתורים המה גם כן כנגד אותיות בג"ד, הרי ט', עם ב' כוללים מן בג"ד כפר"ת.
ובזה מבואר בטוב טעם דדוקא אם נעשית זהב נעשית בכל אלו כדילפינן בגמרא. דזהב עולה י"ד כנגד ז' אותיות בג"ד כפר"ת שהמה כפולות, דגש ורפה. הרי י"ד כמנין זהב. ולכך אם נעשית זהב, בסוד אותיות ז' כפולות, נעשית בכל אלו כדכתבתי, ואם לא נעשית זהב -- כל אלו אין מעכבין רק הקנים, דאי לאו הכי פמוט מקרי כדאיתא בגמרא. נמצא הגמרא מכוין לפסוק ראשון בפרשה שבו מבואר כל הדברים הנאמרים בגמרא בכל השיטה. ודוק.
ולכך יש בפסוק זה י"ד תיבות כמנין זהב, דדוקא אם נעשית זהב נעשית בכל אלו האמורים בפסוק ובסוד' שכתבתי.
(פה מבואר לשון המשנה אפילו כתב אחד מעכבן)
עוד באותו משנה (משנה, מנחות ג, ז) במזוזה ותפלין אפילו כתב אחד מעכבין, ובגמרא (דף כט.) פשיטא לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד. ועיין פרש"י ותוס'. ולכאורה תיבות אלו "כתב אחד" אין לו הבנה, יותר היה לו לשנות "אות אחד". ואין לומר דאם כן היה משמע דדוקא אות שלם מעכב -- זה אינו דאם כן היה קשה פשיטא כדפריך הגמרא באמת. ולפי מה שכתבתי לעיל שי"ב אותיות פשוטות עולה כמנין תמ"ה ומזה ילפינן דכל אות צריך להיות תמה, וזה אפשר מרמז התנא במתק לשונו, דכתחשוב ב' תיבות אלו כתב אחד עולה תל"ה, ונשאר אות י' מן אותיות הפשוטות שלא נכתב תמה. ודוק.
ובכאן ראוי להאריך בדברי מוסר על סופרי זמנינו בעו"ה שהמה קלים בחכמה ויראה ובלתי ספק אצלי שזה לבד גורם אריכות הגלות המר הזה. שאין לנו כמעט ספר תורה כשירה באותיותיה ובהלכותיה. וכן תפלין ומזוזות. לכן צריך כל מורה הוראה במקומו וכל מי שיש בו יראת שמים להשגיח על זה ביתר שאת ועוז של תורה בכל האפשרי עד שישקיף ה' עלינו בהשקפה לטובה וישלח לנו משיח צדקינו ואז נזכה להיות הכל על נכון בבי"א.
(פה מבואר המשנה וגמרא ד' ציצית מעכבין זה את זה וכמה דברים השייכים לזה)
עוד באותו משנה (משנה, מנחות ד, א) "ארבע ציצית מעכבות זה את זה שארבעתן מצוה אחת. ר"י אומר ארבעתן ארבע מצות". וצריך להבין באיזה סברא פליגי. וקודם אבאר לך דבר אחד על פי נגלה, דמצות ציצית מי שמקיים כראוי מצלת אותו מחטא זנות, וכמבואר במעשה שהביא בגמרא. ועל פי זה שמעתי וכמדומה לי שראיתי גם כן בשם האר"י ז"ל שזה פירוש הפסוק (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב", היינו מי שנואף אשה בודאי הוא חסר ל"ב חוטין של ציצית, דאם היה לו ציצית כראוי היה המצוה מצלת אותו מן החטא.
ונלע"ד דודאי עכשיו שאין לנו תכלת, מי שמקיים מצות לבן כראוי המצוה מצלת אותו מן החטא, אבל בזמן שהיה תכלת לא היה המצוה מצלת אותו אם לא היה מקיים המצוה כאשר היא בלבן ותכלת. ועל פי זה ישבתי בטוב טעם גמרא בחלק (סנהדרין קו, א) בענינא דבלעם שאמר לבלק "אלהיהם של אלו שונא זמה הוא והם מתאוין לכלי פשתן. בוא ואשיאך עצה וכו'". וצריך להבין מה היה מדקדק בלשונו שהם "מתאוין לכלי פשתן"? כל מה שהיו מוכרין היה יכול ליתן העצה שלו! וגם למה באמת היו מתאוין לכלי פשתן? ועיין במהרש"א מה שכתב בזה.
ולענ"ד נראה כך, דאיתא בסדר עבודת יה"כ והובא בספר יר"ג פרשת מקץ: דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, שכל מי שלובש בגדי פשתן אינו שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף. וכל זה שלא יהיה בו אפילו חוט אחד ממין אחר. ועיין שם באריכות קצת.
ובזה מבואר. דידוע דבלעם ובלק הלכו כנגד ישראל בכל מיני כישוף ועין הרע, ובודאי הקב"ה הצילם בלי שום תחבולה שבעולם, אבל הם היו חוששין שלאו בכל יומא מתרחש ניסא ולכך היו מתלבשין בגדי פשתן שינצלו מהם, וגם בלק ובלעם חשבו כן שהוא דרך סגולה במה שלובשין בגדי פשתן לכך אינם יכולים לשלוט בהם בשום אופן. לכך אמר לו בלעם מאחר שהם מתאוין לכלי פשתן אשיאך עצה -- הכשילם בזנות, וממה נפשך תוכל להם; אם יעשו ציצית על כנפי בגדיהם כדין, בלבן ותכלת -- עמרא הוא, ואם כן לא יועיל להם סגולת בגדי פשתן נגד כשפים ועין הרע שהרי יהיה חוטין של צמר בבגדיהם. ואם לא יקיימו המצוה כתיקנה ולא יעשו תכלת אזי לא יציל המצוה אותן מן חטא זנות ויכולת להם. וקל להבין.
והנה בסוד מצות ציצית כבר נאמרו דברים הרבה בס' מצת שמורים ובשארי ספרי קבלה ולאו כל מוחא סביל דא, ואכתוב רק דבר אחד כדי להבין הטעם למה מצוה זאת מצלת מן החטא זנות. ונלע"ד כך, שמבואר בכל הספרים שסוד הטלית הוא בסוד אור מקיף. ולכן תמצא תיבת טלית בגימטריא בי אור מקיף. וכשתחשוב ב' תיבות אור מקיף עולה תל"ז, ועם ל"ב חוטין התלוין בטלית -- הרי תס"ט. ועם הכולל -- הרי ת"ע כמנין עשרה הויו"ת וי' פעמים שם אהי"ה, הכל עולים כמנין עת.
ולכן יש בכל אחת מהן ה' קשרים כנגד חמשה שמות מאלו שמות ובין הכל המה עשרים קשרים כנגד עשרים שמות אלו העולים ע"ת כמנין אור מקיף עם ל"ב חוטין והכולל. והלכה כחכמים שכולן מצוה אחת בסוד זה.
ולכן המצוה זאת מצלת מן חטא זנות שתיבת זנות עולה תס"ג, ודיבור לא תנאף הוא דיבור ז' בעשרת הדברות. תס"ג ז' הוא מכוון מנין ע"ת. לכך מצוה זו מצלת.
ובזה מבואר גם כן גמרא בסוטה "כל מי שהוא גס רוח נכשל באשת איש", שתיבת גסות עם הכולל גם כן עולה ת"ע כמנין זנות ז', ודיבור לא תנאף מיירי באשת איש כמבואר בפרש"י, לכך עבירה גוררת עבירה שכמותה. לכך צריך כל אדם ליזהר בטלית קטן ובטלית גדול כתיקון להנצל משתי עבירות חמורות אלו. ואין להאריך יותר.
(פה מבואר סוד המשנה ב' מדות של יבש היו במקדש ושבע מדות של לח בדרך נפלא)
בסוד המשנה פרק ט' (משנה, מנחות ט, א) "שתי מידות יבש היו במקדש, עשרון וחצי עשרון. ר' מאיר אומר עשרון עשרון חצי עשרון וכו'". ועוד שם במשנה ב' "שבע מידות של לח היו במקדש וכו'".
ונלע"ד לבאר על פי דברי הזוהר בפר' ויקרא (זהר חלק ג ד, א) בפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", רעים היינו אבא ואימא דלא מתפרשין לעלמין, דודים היינו זעיר ונוקביה. "תא חזי באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא. ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא", היינו בבינה, "כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתיב בהו שתיה". ועיי"ש לשונו הקדוש באריכות קצת.
ובזה מבואר המשנה "שתי מידות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון", היינו בסוד רעים דלעילא, אבא ואמא, חכמה ובינה, שהם סוד יה מהשם. ולכן היו עשרון, היינו אות י', וחצי עשרון, אות ה'. ולכן היו של יבש שהיו מודדין בהם הסולת לכל המנחות משום דתמן אכילה בעיא כדברי הזוהר הקדוש. ר' מאיר אומר שהיה עוד עשרון כנגד קוצו של יו"ד אבל אין הלכה כמותו שלמעלה אין ליתן שום מידה.
ושבע מידות של לח היינו בסוד זעיר בששה קצוות הנכללין בו ונוקביה. לכן היו שבעה מידות של לח דתמן בעיין שקיא בסוד שתו ושכרו דודים.
ותמצא רמז מופלא שג' תיבות אלו שתו ושכרו דודים עולים כמנין מכוון שבע כלים של לח יהא במקדש. דהתנא נקט לשון עבר "היו במקדש" אבל הפסוק מיירי אלהבא, לכך החשבון "יהא במקדש". וכבר ידעת לעיל במסכת זבחים סוף פ"ט שכלי הלח נקראים כלים, ועיין שם בתי"ט. נמצא החשבון מכוון מאוד. ואפשר שזה כוונת הגמרא, והובא בתי"ט במשנתינו ד"הכי גמירי דשבע מידות של לח היו במקדש" -- היינו מן הפסוק הזה ובסוד שכתבתי. ודוק.
בפרק שתי הלחם (משנה, מנחות יא, א) "נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נילוש אחד אחד ונאפה שנים שנים". הגם דבגמרא ילפינן מקראי כמו שהביא הרב מכל מקום טעמא בעי.
עוד במשנה ד' (משנה, מנחות יא, ד) "שתי הלחם ארכן שבעה ורחבן ארבעה וקרנותיהן ארבע אצבעות. לחם הפנים ארכן עשרה ורחבה חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. רי"א שלא תטעה זד"ד יה"ז. בן זומא אומר ונתת על השלחן לחם הפנים לפני תמיד - שיהא לו פנים". כל המשנה צריך ביאור וטעם. וביותר מאי בעי ר"י בסימנים שנותן?
אמנם לבא אל הביאור נבא מאמר הזוהר פר' תרומה (זהר חלק ב קנד, א) "ועשית שלחן וגו' -- דא איהו לתתא לשואה עליה לחם דאפיה מאן עדיף דא מן דא לחם או שלחן. אי תימא דכולא איהו חד, הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם שלחן לתתא ולחם עליה וכו'", ומאריך שם כל העמוד עד דף קנ"ה ע"א "נהמי דעל גבי שלחן אינון תריסר והא אוקימנא רזה דנהמי דאינון רזא דפנים ועל דא איקרי לחם הפנים וכו'".
ונלע"ד ביאור זה המאמר כך, דבאמת לחם הוא מלכות בסוד "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", והיינו שכינה, וכבר כתבנו שגם שלחן היה בסוד שכינה, לכך עולה כמנין שפה עם האותיות. ולכך מתחיל "אי תימא דכולא איהו חד", ששניהן היו בסוד שכינה -- לזה קאמר "הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם שלחן לתתא ולחם לעילא", מזה מוכח דסוד לחם אלו היו בסוד לחם מן השמים, היינו סוד ז"א בכלל הששה קצוות, וכל אחד כלל בחברו, ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא. הרי תריסר דאינון רזא דפנים.
ולענ"ד שהם בסוד ג' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה שהמה עולים כמנין פנים. ובזה יבואר דבספר הון עשיר מצאתי בשם האר"י ז"ל דשתי הלחם המה בסוד תרין נוקבין היינו תרי ההי"ן, ולכך שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, שלא לחבר הגבורות, ששתיהן המה בסוד הגבורות. אבל לחם הפנים נאפה שנים שנים כדי לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא.
ובזה מבואר גם המשנה "שתי הלחם ארכן שבעה", ששתיהן הן בסוד שבעה כמבואר בספר מאורות נתן באות ש'. וגם שניהן הם בסוד אות ד', דכל נוקבא היא בסוד ד', בסוד גימל יהיב ודלת נקיט. נמצא מבואר סימן שנתן רבי יהודה, דשתי הלחם הם בסוד זד"ד.
ולחם הפנים, ארכן עשרה ורחבן חמשה, שהמה נקראים פנים שמאירים מסוד ע"ב ס"ג מ"ה. וידוע שסוד ע"ב הוא סוד אות יו"ד לכך ארכן עשרה. וס"ג הוא אות ה"י לכך רחבן חמשה. וסוד מ"ה הוא אדם כולל זעיר ונוקביה שהמה ז' ספירות הבנין. כל קרנותיהן שבעה. נמצא מבואר הסימן שנתן ר"י בלחם הפנים יה"ז.
וגם בן זומא אינו פליג אלא מפרש שיהא לו פנים וכמבואר. ובזה מבואר שבן זומא מביא את כל הפסוק, והיה לו לומר בקיצור "לחם הפנים - שיהא לו פנים".
ולדברי מבואר באר היטב שבפסוק עצמו מבואר סוד השלחן היה בסוד מלכות. וכשתחשוב ב' תיבות על השלחן עם התיבות והכולל תמצא מנין מלכות. ולכן זר שלו מרמז על כתר מלכות. וסוד לחם פנים היו בסוד ששה קצוות ושורש שלהן הוא ת"ת, לכך כשתחשוב ד' תיבות לחם פנים לפני תמיד תמצא ח"ג ת"ת נה"י ו', היינו סוד ו' קצוות כלולים זה בזה ואינון תריסר. ודוק.
(פה מבואר טעם כולל לב' מסכתות זבחים מנחות בכמה דברים נפלאים)
עוד נלע"ד. בכלל ב' מסכתות אלו זבחים ומנחות שהמה ענין אחד ויש בהם כ"ז פרקים כנגד כ"ז אותיות התורה. שעבודת קרבנות ומנחות שקול ככל התורה. ויש חמשה מיני קרבנות -- עולה, שלמים, תודה, חטאת, אשם. ואף שכתבתי למעלה במסכת זבחים שהתודה נכלל בשלמים -- האמת כן הוא שתודה נקראת שלמים אבל מכל מקום נקראת גם כן קרבן בפני עצמה, שכל השלמים אינם טעונים לחם וזו טעונה לחם. נמצא שיש ה' מיני קרבנות וה' מיני מנחות כדכתבתי, כנגד עשרת הדברות שבהם נכללו כל מצות התורה. וגם כן כנגד ה' אותיות מנצפ"ך פשוטים וה' אותיות מנצפ"ך כפולים שהמה גבורות כידוע. ועל ידי עבודת הקרבנות ומנחות נמתקו הגבורות. ולכן תמצא שב' תיבות אלו זבחים מנחות עולים תקע"א כמנין ב' פעמים מנצפ"ך עם עשרה אותיות והכולל. כידוע בסוד ברכת "תקע בשופר גדול".
וכל הקרבנות עתיד להבטל שכבר יהיה מיתוק הגבורות, רק קרבן תודה שהיא באה על הודאה לא יתבטל ויהיה זבח ומנחה. ונלע"ד שרבינו הקדוש מרמז דבר זה במשנתינו שקרבן תודה לא יתבטל גם לעתיד דאיתא במשנה (משנה, מנחות ז, א) "התודה היתה באה חמש סאין ירושלמית וכו'" עד "במדה ירושלמית היו שלשים קב חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה", ולכאורה כל זה הוא אריכות לשון. ואפשר שבא לרמז שגם לעתיד שיהיה השם הקדוש באותיות יהיה, כמו שהבאתי במסכת פסחים, לא יתבטל קרבן זה. ולכך קאמר במדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר וחמשה עשר, להורות זה.
ולכן תמצא תודה עם הלחם וג' כוללים עולים כמנין תורה, שלעתיד יהיה קרבן זה לבדו שקול ככל התורה. ובזה אפשר ליישב מה שמקשים העולם במשנה סיום המסכתא (משנה, מנחות יג, יא) "נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת עוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשר ריח ניחח, לומר לך אחד המרבה אחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", ומקשים לא לכתוב אלא בעולת בהמה ובמנחה להורות דבר זה ואכתי בעולת עוף למה לי?
ולדברינו נראה דהתורה בא להורות שהעוסק בתורה חשיב כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שמבואר שם בגמרא, וכן מי שמקריב קרבן ודעתו לשמים -- היינו לקרב ולייחד למעלה היחודים הקדושים - מעלה עליו כאילו קיים כל התורה. ולזה תמצא שג' תיבות אלו אשה ריח ניחח -- שכך כתיב בתורה "ניחח" חסר -- עולה ת"ר, ועם האותיות והכולל הוא מכוון מנין תורה. נמצא אתי שפיר שלכך כתיב בתורה אשה ריח ניחח יתירה להורות שגם לענין זה שיהא עבודת הקרבן שקול ככל התורה שוים המרבה והממעיט ובלבד שיכוין דעתו לשמים.
(פה מבואר דבר פשוט בגמרא על חומותיך ירושלים וכו')
כדי לסיים בדבר טוב אכתוב דבר פשוט בגמרא בסיום הפרק "כל קרבנות צבור" (מנחות פז, א). "כתיב על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו', מאי אמרי? אמר רבה בר רב שילא אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מעד. רב נחמן אמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".
ולכאורה תמוה מאי מקשה "מאי אמרי?", דילמא אמרי איזה שירה משירת המלאכים? ונראה פשוט דאיתא בחגיגה (דף יב:) "מעון - שבו כתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל", ואם כן קשה הרי בכאן כתיב שהמלאכים אלו כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו ומה נשתנו אלו מאלו?
וזהו קושית המקשן - מאי אמרי אלו שניתן רשות להם לומר גם כל היום? ולזה משנו שפיר דאותן המלאכים השומרים הם המלמדים זכות ומבקשים רחמים על הגאולה שיבא לישראל, ולכך אינם חשים כל היום וכל הלילה, שזה הוא כבודן של ישראל.
ובכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ויתגדל ויתקדש שמו הגדול בבי"א.
מסכת חולין
(פה מבואר טעם סמיכות מסכת חולין לזבחים ומנחות)
במסכת זו יש י"ב פרקים, והתחלת אותיות עולים תקס"ז וסופי אותיות עולים תתק"כב -- כל זה צריך טעם ודעת. וגם על הסדר שסידר מסכת זו אחר זבחים מנחות. ומה שכתב הרמב"ם בזה הוא דוחק.
ולענ"ד נראה פשוט הטעם שהלך בזה אחר סדר פרשיות ויקרא צו שמיני כולם מדברים בסדר הקרבנות ומנחות ובסוף שמיני נאמר להם פרשיות מאכלות אסורות המבואר הכל במסכת זו. וגם שם בסוף הסדר מסיים (ויקרא יא, מז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור וגו'" ודרשינן בתורת כהנים והובא בפרש"י דפירוש הפסוק הוא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו. וגם סוף הפסוק "ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" דרשינן בין שנולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה. לכך סידר במסכת זו י"ב פרקים כנגד י"ב אותיות מאכלות אסורות, שכל יסוד המסכת מדבר בזה.
(פה מבואר כמה טעמים על מנין הפרקים וחשבון האותיות על פי רמז ודין)
ובהצטרף התחלת אותיות וסופי אותיות עולים אלף תפ"ט (1,489) כמנין להבדיל מן מאכל אסור תתק"ס במכוון, שכבר ידעת שכל האיסורים בטלים ברוב או בששים, ובריה אסורה שנתערבה בהיתר אינה בטלה אלא בתתק"ס כאשר כתבתי בזה במסכת תרומה. ושארי איסורים שאינם בטלים כלל לא נתבארו במסכת זו.
או להיפך שבא להורות שאף בתתק"ס אינה בטלה וזהו להבדיל מן מאכל אסור תתק"ס. ואנן לא פסקינן כירושלמי בזה אלא דבריה אינה בטלה כלל כמבואר בדברי הרב בפרק גיד הנשה ובטור ושו"ע יורה דעה סימן קו"ף. וזה יותר נראה והחשבון מכוון מאוד.
ועוד תמצא בחשבון האותיות מבוארים כמה דינים. התחלת אותיות תקס"ז עם הכולל כמנין אלו דיני שחיטה בדיקה עם התיבות. וגם חשבון תקס"ז עולה כמנין הזאב והארי דורסין במכוון. ואפשר שבא לרמז כדעת הרא"ש וסייעתיה שדוקא שנים אלו דורסין בבהמה כמשמעות המשנה שם אבל לא חיות טמאות אחרות אפילו דוב שכול ונמר עז אין להם דריסה.
ובהצטרף התחלת וסופי האותיות עולה כמנין זה הכלל בסג"ר ושב שמעתי (חולין מב, א), ועיין בריש אלו טרפות. נמצא שבחשבון האותיות רימז רבינו הקדוש כמעט רוב הדינים שבמסכתא.
(פה מבואר עוד טעם על פי רמז וסוד)
אמנם בדרך רמז וסוד נראה דרבינו הקדוש רימז לנו הא דאמרו חז"ל בזמן שבית המקדש היה קיים המזבח היה מכפר עלינו בהקרבת הקרבנות ומנחות חובה ונדבה, ועכשיו שאין לנו בית המקדש -- שלחן של אדם מכפר עליו. והיינו כשאוכל בקדושה ולא יהיה באכילה שום איסור, אז השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן. וכבר האריכו בזה בספר של"ה דף פ' באריכות ובשארי ספרים.
ובזה יבואר לאחר מסכתות זבחים מנחות סידר מסכת חולין להורות זה, שתיבת חולין המה ממש אותיות שולחן בהתחלף היו"ד לשי"ן בא"ב דאלב"ם כידוע, ולכך יש בה י"ב פרקים כנגד י"ב אותיות שלחן מכפר עליו. ואל תתמה שאני חושב לפעמים "שולחן" מלא ולפעמים חסר דשתיהן אמת על פי הסוד. דכבר כתבתי למעלה שהשלחן היה בסוד מידת מלכות והיא השכינה, וקודם שמקבלת השפע מן ו' היא חסר ו', אבל אחר שמקבלת השפע מן ששה קצוות היא בסוד שולחן מלא.
ולכן סופי אותיות עולים תתקכ"ב עולה כמנין שלחן עם הלחם מכפר עם הכולל. דוק ותשכח. ולכן מבואר במסכתא זו כל דיני מאכלות אסורות שלא יהיה בשולחנו שום דבר אסור ואז מכפר עליו. והתחלת אותיות תקס"ז עולה כמנין אכילתו ק' במכוון, אות ק' מורה על קרבן כדאיתא במשנה י"א פרק ד' דמעשר שני. ולכן מתחיל המסכתא (משנה, חולין א, א) "הכל שוחטין" עולה עם הכולל שולחן אדם. ואיתא בגמרא דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי -- גם כן מבואר ברמז זה, כשאכילה שעל השולחן הוא בקדושה -- "כקודש דמי", שדומה לקרבן. וכבר ידעת סוד אכילה עולה אדני עם הכולל. וסוד מאכל עולה שני שמות הוי"ה אדני בשילוב כמו הקרבן.
ולכן יזהר כל אדם שיהיה אכילתו בכונה רצויה שיהא בו כח לעבודת השם ב"ה ולא למלאות תאותו. וכבר האריכו בכל ספרי המוסר בזה אך שרוב העולם סוברים שדבר זה הוא מצד חסידות ולא מעיקר הדין -- לכן הוריתי באצבע שרבינו הקדוש ביאר כל זה בעיקר המשנה.
(פה מבואר עוד טעם על פי מאמר מזוהר)
והנה אעתיק לך מאמר מהזוהר באריכות קצת ותמצא ענין נפלא, וזה לשונו הקדוש בפר' שמיני בפרשה זו: (ח"ג מא, א) "רבי אבא פתח ואמר מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' סור מרע וגו' מי האיש החפץ חיים - מאן חיים, אלין חיים דאקרון עלמא דאתי וחיים תמן שריין וכו', אוהב ימים לראות טוב - מאן ימים, דא הוא שמא דמלכא קדישא דאחידא באינון יומין עלאין דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי על הארץ ודאי, מאן דבעי למהוי ליה חיים דלעילא ומאן דבעי יומין לאתדבקא בהו ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא דמסאב לנפשא וכו'". וע"ש לשונו הקדוש באריכות.
ותמצית הדברים שר' אבא דרש הפסוק (תהלים לד, יג) "מי האיש החפץ חיים" היינו חיים דלעילא דאינון עלמא דאתי, "אוהב ימים לראות טוב" היינו ימים דלעילא דאקרון ימי השמים על הארץ, ובמה זוכה לכל זה -- בשומר פיו ולשונו ממאכלות אסורות. ובזה מבואר דרבינו הקדוש רימז כל דברי המאמר במסכת זו שמבאר בה כל דיני מאכלות אסורות. לכן העמיד י"ב פרקים והתחלת אותיות וסופי אותיות עולים אלף תפ"ט (1,489), עם י"ב כוללים מי"ב פרקים --עולה אלף תק"א (1,501) כמנין חיים עלמא דאתי ימי השמים על הארץ עם האותיות במכוון. דוק ותשכח דבר נפלא. הרי מבואר בהדיא מי שמשמר את פיו ממאכלות אסורות המבוארים במסכת זו זוכה בכל זה המרומז במנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף וכדברי הזוהר הקדוש. ודוק היטב.
(פה מבואר המשנה וגמרא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בדרך נפלא)
ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, חולין ג, ז) "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת" ובגמרא (חולין סו, ב) (נדה נא, ב) תנן התם במסכת נדה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר והוא דג טהור, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת והוא דג טמא". "מכדי אנן אקשקשת סמכינן לכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר וכו' א"ר אבהו וכן תנא דבי ר"י יגדיל תורה ויאדיר".
דברים אלו תמוהים. ודאי מצינו כמה פעמים בש"ס מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב להו קרא, והכי נמי יש לפרש על דרך זה -- מכל מקום האי לישנא דאמר ר' אבהו לא מצינו בכל הש"ס, וכי להגדיל התורה יכתוב בה דברים יתירים? חס מלומר כן. אלא ודאי דברי ר' אבהו הם דרך רמז וסוד. ועוד שם בסוף הפרק (חולין סז, ב) "תניא ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים - אלו קשקשים שבו, תחתיו חדודי חרש - אלו סנפירין שפורח בהן", וע"ש בפרש"י. והוא תמוה - מאי אתי לאשמעינן? שהוא דג טהור? פשיטא - הרי הוא מזומן לסעודת הצדיקים לעתיד לבא. ומה שכתב מהרש"א הוא דוחק גדול.
ואקדים לך דברי רעיא מהימנא סוף פרשת שמיני (ח"ג מב, א) "דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותם -- הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו, מה נוני ימא חיותן בימא אף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא ואי אתפרשן מינה מיד מתים וכו'". הרי מבואר בהדיא שתלמידי חכמים דומים לדגים ונקראים דגים.
וכבר כתבתי בסיום מסכת נזיר ביאור הגמרא "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" שאינם נקראים תלמידי חכמים אלא מי שלימודו הוא לשמה לעשות יחוד יסוד ומלכות. וזהו פירוש "תלמידי חכמים מרבים שלום", היינו יסוד, "בעולם" -- היינו מלכות כידוע. אבל מי שלומד שלא לשמה אף שיש לו שכר דמתוך שלא לשמה בא לשמה -- מכל מקום אינם נקראים בשם "תלמידי חכמים" שיהא נקרא בשם "דג טהור" אלא כשלומד לשמה לשם יחוד יסוד ומלכות. ולכך תלמידי חכמים הם בסוד מידות נצח הוד שהם מרבים שלום בעולם.
ובזה מבואר שהתורה הקדושה מרמז כל זה במה שכתבה בסימני דגים טהורים סנפיר וקשקשת, דכשתחשוב תלמידי חכמים נצח הוד מרבים שלום בעולם תמצא מנין אלף תקצ"א (1,591), ועם אותיות מן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם והכולל הוא מכוון כמנין סנפיר וקשקשת עם האותיות109. דוק ותשכח. נמצא מבואר בהדיא שאין נקרא בשם "תלמיד חכם" שהוא דומה לדג טהור שיש לו סנפיר וקשקשת אלא כשלומד לשמה להרבות שלום בעולם.
וזהו כונת ר"י בן דורמסקית "לויתן דג טהור הוא שנאמר וכו'", כלומר שהכתוב משבחו שיש לו קשקשת וסנפיר, וידוע דסוד לויתן הוא יסוד המייחד תפארת ומלכות, לכך כל תלמיד חכם שהוא דומה ללויתן הוא דג טהור לענין שאין צריך שחיטה אלא באסיפה בעלמא סגי ליה. אבל מי שאינו לומד לשם שמים אינו בכלל זה. וזהו גם כן כונת ר' אבהו "יגדיל תורה ויאדיר", כלומר שהתורה בא להורות על תלמיד חכם שיהא לימודו לשם שמים להגדיל התורה ולהאדירה ולא לכונה אחרת. ודוק היטב ויונעם לך.
(פה מבואר בדרך דרש סיום המסכתא במשנה וגמרא באריכות)
נחזור לענין שכתבתי למעלה שהתחלת אותיות וסופי אותיות עולים כמנין חיים עלמא דאתי ימי השמים על הארץ110, ובא להורות שכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק בעלמא דאתי. ובזה אבאר לך סיום המסכתא בכמה דברים טובים.
במשנה (משנה, חולין יב, ה) "לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע, ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו על מצות חמורות שבתורה". וצריך להבין מאי קישור יש לדברי התנא הא דקאמר "ומה אם וכו'" למה שקדם? ובגמרא איתא (חולין קמב, א) "תניא ר' יעקב אומר אין לך מצוה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה וכו'", כלומר דר' יעקב פליג אמתניתין דידן וכן אמתניתין פרק קמא דפאה דתני (משנה, פאה א, א) "אלו דברים שאדם אוכל פורותיהן בעולם הזה", אבל ר' יעקב סובר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל רק הכל בעלמא דאתי. ולכאורה קשה לתנא דמתניתין דהא ר' יעקב מעשה חזא שזה קיים מצות כיבוד ומצות שילוח הקן ובחזירתו נפל ומת והיכן אריכות ימיו של זה וטובתו של זה, אלא ודאי מוכח שקאי הכל לעולם הבא שכולו טוב וכולו ארוך.
וניישב גם המשנה בברכות (משנה, ברכות ה, ג) ובמגילה (משנה, מגילה ד, ט) "האומר על קן צפור יגיע רחמיך וכו' משתקין אותו", ומפרש בגמרא דפליגי בה תרי אמוראי במערבא, חד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות. וכבר תמהו בזה כל גדולי המפרשים דמה בכך עושה מדותיו של הקב"ה רחמים עד שיהא משתקין אותו מכח זה, הלא באמת אנו מבקשים בכל יום בי"ג מדות רחמים שלו וכל מצות מתנות כהונה ולויה ומ"ע -- הכל הוא על פי מידות חסד ורחמים שלו.
ונלע"ד ליישב בטוב טעם דתנא דמתניתין בברכות ובפאה ובחולין הכל יהיה בשיטה אחת, דבגמרא דקידושין סוף פרק א' (דף מ.) מקשה על תנא דפאה דחשיב כיבוד אב במצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה משום דכתיב ביה (דברים ה, טו) "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" וליחשב נמי שילוח הקן דכתיב בה נמי (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים". ומשני משום דבמצות שילוח הקן הוא רק טוב לשמים ולא לבריות, לכן אין לו שכר בעולם הזה, אבל באינך מצות דקחשיב התנא הוא טוב לשמים ולבריות ולכך יש לו שכר הפירות בעולם הזה. כך הוא שיטת המשנה והגמרא.
אבל בזוהר ובתיקונים מבואר שעל ידי מצות שילוח הקן מתעורר רחמים גדולים בעולם שהאם צועקת על בניה שלקחו ממנה ומכח זה מתעוררין מלאכי רחמים לבקש רחמים לפני הקב"ה על כל אינון דמתנודדין מאתר לאתר ועל כלל גלות ישראל. ומכח זה מתעורר רחמים גדולים בעולם ואם כן אי אמרינן דבכיבוד ובשארי מצות דחשיב התנא יש שכר פירות בעולם הזה אם כן גם בשילוח הקן נמי ראוי להיות שכר פירות בעולם הזה דהא במצוה זו נמי הוא טוב לשמים ולבריות שבא מכחו רחמים גדולים לבריות.
ובאמת ר' יעקב מעשה חזא שזה קיים מצות שילוח הקן ובחזירתו נפל ומת. בשלמא ממצות כיבוד שקיים -- זה לא היה קשה דהא מבואר בגמרא "איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו", אבל זה שקיים דיבורו של אביו והלך להביא לו גוזלות עדיין לא נקרא רק הכשר מצוה כמו שמבואר בתוס' ביבמות (יבמות ו, א) בשיטה דעליה בד"ה מה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה יעו"ש, והשכר "למען יאריכון ימיך" לא קאי אלא מי שכבר קיים המצוה גופה ולא על מי שקיים רק הכשר מצוה. אבל משילוח הקן שזה קיים בפועל היה קשה לר' יעקב היכן אריכות ימים של זה. ומזה הוכיח שקאי הכל לעולם הבא.
וכל זה לשיטת הזוהר דבשילוח הקן נמי הוא טוב לבריות שמתעורר רחמים בעולם. אבל לשיטת הגמרא דבשילוח הקן לא הוי רק טוב לשמים ולא לבריות ולכך אין שכרו בעולם הזה ואם כן שפיר יש לומר דבכיבוד אב וכיוצא בו שהוא טוב לשמים ולבריות יש לו שכר פירות בעולם הזה. וזהו שיטת תנא דמתניתין דפאה.
ואיתא בגמרא דאחר כי האי מעשה חזי ומכח זה יצא לתרבות רעה. ובזה מבואר המשנה בברכות ובמגילה "האומר על קן צפור יגיע רחמיך חוס ורחם עלינו" -- מוכרח דסבירא ליה כשיטת הזוהר שמכח מצוה זו מתעורר רחמים בעולם לכך חוס ורחם עלינו ואם כן לתנא דמתניתין דסבירא ליה בכיבוד יש שכר בעולם הזה ואם כן גם בשילוח הקן נמי ראוי לו להיות שכר בעולם הזה ובאמת ר' יעקב מעשה חזא שבחזרתו נפל ומת אם כן יכול לבוא לידי כפירה ח"ו כמו שאירע לאחר, לכך משתקין אותו בודאי. ודוק היטב.
ובזה נבא לביאור משנתינו "לא יטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע", ואיתא בגמרא (דף קמא.) הטעם משום דכתיב שלח תשלח אפילו לדבר מצוה. ומקשה טעמא דכתב שלח תשלח הא לאו הכי הוה אמינא דדחי אמאי, הרי עשה ועשה הוא ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. ומשני משום דבעשה דמצורע משים שלום בין איש לאשתו. מהו דתימא ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשילוח הקן. קמ"ל. והובא בתי"ט.111
ואומר אני דזו הסברא קאי שפיר לשיטת התנא דברכות ודפאה דסבירא להו דבשילוח הקן ליכא טוב לבריות. אבל לשיטת הזוהר דעל ידי מצות שילוח הקן מתעורר רחמים גדולים על כל המתנודדין מאתר לאתר, ובודאי הקב"ה במידת רחמים שלו מרחם על הרבה והרבה אנשים שישובו לביתם, ואם כן על ידי מצות שילוח הקן נעשה שלום בין הרבה אנשים לנשים, ואם כן יקשה הפסוק תשלח למה לי.
אלא ודאי התנא דמשנה אזיל לשיטתיה דלא חשיב בפאה מצות שילוח הקן בהדי אינך שאוכל פירותיהן בעולם הזה משום דסבירא ליה דגבי שילוח הקן לא הוי טוב לבריות דלא כשיטת הזוהר. לכן איצטריך כאן לאשמעינן דלא ידחה עשה דמצורע את עשה דשילוח הקן. ומוכיח סברתו דגבי שילוח הקן אינו אוכל פירותיהן בעולם הזה. מסיים "ומה אם מצוה קלה נאמר בה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה", ואם כן יקשה גבי כיבוד אב שהוא מצוה חמורה שבחמורות למה לי למכתב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, הרי ילפינן בק"ו מן שילוח הקן, אלא ודאי דהתורה אתי להורות דגבי שילוח הקן ליכא שכר בעולם הזה רק בעולם הבא ולכך כתיב הכל בחד -- "למען ייטב לך והארכת ימים", אבל בכיבוד אב יש שכר בעולם הזה ובעולם הבא לכך פלגינהו בתרתי -- "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך". ודוק. ובדרושים שלי בע"ה הארכתי הרבה וכאן אין מקום להאריך יותר.
(פה מבואר רמזים נפלאים בג' פרקים אחרונים)
עוד אכתוב לך רמזים נפלאים שג' פרקים אחרונים -- הזרוע ראשית שלוח -- ראשי תיבות שרה. וכשתחשוב הראשי תיבות שרה וג' כוללים עם סופי אותיות מן ג' פרקים אלו, תו"ה, תמצא כמנין קיים אברהם ושרה. ואפשר שהתנא בא לרמוז ששרה התאמצה במצות אלו יותר מאברהם לכך הזכיר שמה בפירוש בראשי האותיות.
והנה הזרוע והלחיים והקבה מצינו בפירוש שקיים אברהם שלכך האכיל למלאכים ג' לשונות כי הלשון המיטב112 שבמתנות כהונה וכאן היה מיכאל שהוא כהן גדול למעלה וזיכה גם לגבריאל ורפאל מחלקו. וכשתחשוב ג' תיבות הזרוע הלחיים הקבה עם ג' כוללים תמצא מכוון כמנין שרה עם הכולל. וגם ב' תיבות שלוח הקן עם האותיות עולה כמנין שרה עם הכולל.
ומזה זכתה לבן יצחק שכן מבואר במדרש רבה (דברים רבה ו, ו) "שלח תשלח את האם. ומה שכר נוטל? ואת הבנים תקח לך" - שזוכה לבנים. ואפשר שמזה הטעם אמרה תורה "כי יקרא -- פרט למזומן", שאי לאו כן כל עקר ועקרה יקיימו מצוה זו כדי שיזכו לבנים.
וגם ראשית הגז עולה במכוון כמנין קיימו אברהם ושרה עם הכולל. דוק ותשכח כל זה במכוון. ואפשר שמכח מצוה זו זכו שניהן לאות ה', שמצוה זו נוהגת דוקא בחמשה צאן כבית הלל ומזה זכו לזרע כשר בסוד (בראשית מז, כג) "הא לכם זרע".
ואפשר שזהו גם כן סוד הפסוק (בראשית כג, א) "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", שכבר דקדקו למה נאמר "שנה" בכל פרט ופרט. וגם למה נכתב גבי "ושבע שנים". ודברי הזוהר הקדוש ידועים בזה על פי רמז וסוד (זהר פר' חיי שרה). ולדברי אלה תמצא רמז מופלא כשתחשוב ששה תיבות אלו מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים תמצא קיימה ז' אלו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז ושלוח הקן. ואף על פי ששורש שלהם הוא רק ג' מצות -- מכל מקום הואיל דיש בהם ז' תיבות מרומז קיימה ז' אלו. ולכך נכתב גבי "ושבע שנים" לשון מרובה כנגד שבע אלו. דוק ותשכח.
ולא תימא שתיבת "אלו" בא למעט שארי מצות שלא קיימם אלא אפילו אלו שאין דרך הנשים לטרוח במצות אלו מכל מקום קיימה אותן ומכל שכן שארי מצות. וזכות אבות יעמוד לנו שנזכה לגאולה בבי"א.
מסכת בכורות
במסכת זו יש ט' פרקים, ופרק ט' מיירי בדיני מעשר בהמה ושמנה פרקים מיירי בדיני בכורות. והתחלת אותיות מן ח' פרקים עולה רכ"ה, וסופי אותיות עולה תקט"ו. ובפרק ט' התחלה וסוף המה(?) אותיות ש"מ -- כל זה צריך טעם. וגם בכמה דוכתי אזלי הבכור ומעשר כחדא.
ונלע"ד כך(?), שסוד בכור -- בוכרא עילאה דכולא, היינו חכמה, שז"א נקרא ברא בוכרא אבל חכמה הוא בוכרא דכולא, דסוד כתר הוא מופלא וספירה ראשונה שנתגלה הוא חכמה. וסוד מעשר הוא מלכות שהיא עשירית כידוע. לכן סידר במסכת זו תשעה פרקים מן חכמה עד מלכות ועד בכלל המה תשעה ספירות. ולכך סידר הפרק אחרון בדיני מעשר בהמה שהוא כנגד ספירת מלכות שהיא בסוד מעשר, וגם בהמה בגימטריא ב"ן, דבמלכות יש שם הוי"ה במילוי ב"ן. ולכן התחלת וסוף המה אותיות ש"מ, דידוע דמלכות נקראת "שם".
וח' פרקים ראשונים מיירי בדיני בכורות, היינו בסוד ב' בכורים. חכמה הוא בוכרא עילאה, וחכמה ובינה כחדא אזלין, הרי ב' פרקים ראשונים. ואח"כ ששה פרקים בסוד ברא בוכרא שהוא כולל הששה קצוות. ולכן תמצא שתיבת "בכור" עולה כ"ו ע"ב ק"ל. כ"ו היינו שם הוי"ה שכולל הכל. ע"ב היינו חכמה. ק"ל היינו שם מ"ה פשוט כפול משולש מרובע כידוע. נמצא שבתיבת בכור נכלל ב' בכורים -- חכמה בוכרא דכולא, וז"א שהוא ברא בוכרא בכלל הששה קצוות. לכן ק"ל עולה ה' פעמים הוי"ה, ואותיות כ"ו -- הרי ו' הויות נגד ששה קצוות אלו.
וזה הסוד "הבכור נאכל לכהנים", היינו "הבכור" הידוע שהוא חכמה, "נאכל לכהנים", שהמה החסדים, וחכמה הוא ראש וראשון לכל החסדים וממנו נמשכה הנתיבות להחסדים. לכן בדוגמא למטה הבכור נאכל לכהנים. "והמעשר לכל אדם", שהיא מידה עשירית נותנת שפע ומזון לעולמות בי"ע, היינו עולם הכסא ועולם המלאכים ועולם הגלגלים עם עולם השפל הזה. לכן בדוגמא למטה המעשר נאכל לכל אדם.
ונחזור לחשבון האותיות מן הח' פרקים. התחלת האותיות עולה רכ"ה עם ג' אותיות מכוון מנין בכור. וסופי אותיות עולה תקט"ו כמנין חכמה וברא בוכרא עם הג' תיבות והכולל. נמצא ט' ספירות113 מחכמה עד מלכות. וכלל המסכת נקרא בכורות, אותיות בו כתר, כמו שכתבתי במסכת ברכות ממש כמו כאן, יעו"ש.
(פ"מ סוד המשנה מעשר בהמה מצטרף וכו' וכמה דברים השייך לזה)
כדי להבין סוד המשנה בפרק ט' (משנה, בכורות ט, ב): "מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל. היה בין אלו לאלו שלשים ושנים מיל אינן מצטרפין. היה לו באמצע מביא ומעשרין באמצע. ר"מ אומר הירדן מפסיק למעשר בהמה".
ובגמרא (דף נד:): "מנא הני מילי דאמר קרא עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה וקים להו לרבנן דשיתסר מילי קא שלטא ביה עיני דרועה".
עוד שם בגמרא (דף נה.): "היו לו חמש בכפר חנניה וחמש בכפר עותני שהיו רחוקים זה מזה ל"ב מילין אין מצטרפין עד שיהא לו אחת בציפורי שהיה באמצע" -- כל זה צריך ביאור רחב דודאי יש בדברים אלו רזין דרזין.
ואכתוב עניות דעתי והדקדוקים שיש בהם יתבארו בטוב טעם. דידוע דשכינה נקראת "רחל" בסוד "רחל מבכה על בניה", והיא רועה של ישראל בסוד הפסוק "ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא", צאן אלו ישראל. ובזה תמצא דבר נפלא מה שרימז רבינו הקדוש כשתחשוב ג' תיבות אלו "רגל בהמה רועה" תמצא מכוון כמנין "רחל כי רועה היא" עם הכולל. ואף שבתורה כתיב "רעה" חסר ו' -- אפשר שגם במשנה צריך להיות. ומה גם שכבר ידוע מספר כונת האר"י ז"ל שבחשבון רשות למלאות החסר ולחסר המלא. ולכן התחלת אותיות מן הח' פרקים ראשונים עולים רכ"ה כמנין ראשי תיבות "כ'י ר'עה ה'יא". וסופי אותיות עולה תקט"ו כמנין רחל רעה עם ב' כוללים.
ואף על פי שכתבתי שח' פרקים ראשונים מיירי בסוד ב' בכורים -- מכל מקום הכל הולך אל מקום אחד למדת מלכות, היא השכינה, שהיא מקבלת כל השפע בעת רצון והזיוג. ותמיד עיניה מטייפין למעלה למדת יסוד לקבל השפע ממנו בעת היחוד. וזהו הסוד האמור במשנה ובגמרא "וכמה רגל בהמה רועה? ששה עשר מיל", דקים להו דששה עשר מיל שלטא עיני דרועה -- הכל מבואר בזה דרחל שהיא הרועה נושאות עיניה למידת יסוד שהוא בסוד ששה עשר מיל, דסוד ששה הוא ספירה ששית מימי הבנין והוא בסוד משך אות ו', וגם הוא בסוד עשר שמקבל ה' חסדים וה' גבורות לצורך הזיווג. ותיבת מיל בגימטריא יסוד. נמצא מדוקדק מאוד "ששה עשר מיל". וכשהיא מקבלת כל השפע אז היא "רגל בהמה רועה" לעמה ישראל, כהוגן וכשורה, ומשפיע להם כל טוב.
ואפשר עוד לומר דששה עשר מיל מרמז על מחנה ישראל שהיתה תלתא פרסי והמה שנים עשר מיל, לכל שבט מיל. וכן ירושלים קמייתא היתה תלתא פרסי גם כן כשיעור מחנה ישראל. ולפי חשבון הקליר בקדושתא של פרשת שקלים קחשיב כל מיל אלף ת"ק אמות פחות עשר, דוק שם ותשכח. ואפשר שבימי התנאים כך היה חשבון מיל רק אלף ת"ק. ואחר כך בימי אמוראים נתחדש לחשב כל מיל שני אלפים אמה. ואין הזמן גורם כעת לחפש אחר זה בספרים. נמצא הששה עשר מיל דנקט התנא בכאן היינו לפי חשבון הראשון אבל באמת לפי חשבון השני אותן ששה עשר מיל המה שנים עשר דהאידנא, והיינו שיעור מחנה ישראל ושיעור ירושלים קמייתא. ואם כן אתיא כפשטה -- שיעור רגל בהמה רועה, היינו סוד השכינה שהיא רועה את צאן ישראל, ששה עשר מיל -- כשיעור מחנה ישראל וירושלים ותמיד שלטה עיניה בהם לשמור אותם.
ולפי הדרך הראשון שכתבתי שקאי על מדת יסוד שהוא בסוד ששה ובסוד עשר שמקבל ה' חסדים וה' גבורות, ובזה מבואר הגמרא שהבאתי "היו לו חמשה בכפר חנניה" היינו חמשה חסדים ולכן תמצא שתיבת חנניה עולה מכוון כמנין חסדים עם הכולל. וגם שמא גורם -- חנניה לשון חינא וחסדא. "וחמשה בכפר עותנאי" -- היינו חמשה גבורות. ולכן תמצא שב' תיבות אלו בכפר עותנאי עולה כמנין גבורה גבורות ה' עם הכולל. וזה לשון הזוהר פרשת יתרו דף פ"ג (ח"ב פג, א) "גבורות סגיאין אינון ונפקין מגבורה חדא".
"אין מצטרפין עד שיהא לו אחת בציפורי", היינו מדת יסוד שהוא בית קבול לכולן, וידוע שציפור הוא ביסוד כמבואר בס' מ"נ (מאיר נתיב), וציפורי גם כן בסוד זה -- ציפור י', וזהו גם כן (מגילה ו, א) "ציפורי היתה יושבת בראש ההר כציפור", "ההר" היינו מלכות כידוע, ו"ראש ההר" היינו יסוד כטעם "ראש המטה" המבואר בזוהר. ודוק היטב.
(פ"מ עוד טעם על מנין הפרקים על פי פשוטה וכמה דברים השייכים לזה)
עוד יש לומר על פי פשוטה על ט' פרקים שבמס' זו ועם הכולל המה עשרה להורות שבמצרים שהכה את המצריים בעשר מכות ועשירית במכות בכורות, ופדה את בכורי ישראל, מכח זה מחויבים לפדות את עצמם ופטרי חמורם כמבואר בכתוב, והכל מבואר במס' זו. ולכך כשתחשוב התחלת וסופי אותיות מן כל הט' פרקים יחד עולה מכוון תתר"פ מנין ה' פעמים גבורה, וזהו יד הגדולה ויד החזקה. וביד ה' אצבעין שבהם הכה את המצריים ובכורי ישראל ניצולו.
ואמרתי טעם לפי פשוטה למה ציוה התורה לפדות בכור זכר ולא בכורה נקיבה, הלא במצריים הוכה גם הנקיבות? וגם יש ב' דעות בש"ע אם נקבה בכורה מחויבת להתענות בערב פסח ומסיים רמ"א "ואין המנהג כן", ולכאורה בעי טעמא הרי באמת גם הנקבות ניצולו?
ונראה הטעם פשוט דזכרים טעונין פדיון וגם תענית לפי שגם הם היו חייבין כמבואר במדרשים בכלל ישראל שטען שר של מצריים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע"ז", ובכורי ישראל בכלל, אם כן גם הם היו ראוין ללקות כמו המצריים, לכך טעונין פדיון ותענית על שהציל אותם הקב"ה בחסדו. מה שאין כן הנקבות דאיתא בסוטה "בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו", ואם כן הדין נותן שלא ילקו, לכך אינם צריכין לא פדיון ולא תענית. זה פשוט.
ואפשר שזהו גם כן כוונת הפסוקים "וכל בכור בניך תפדה, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", ולכאורה השאלה והתשובה אין להם הבנה. ולדברינו מבוארים בטוב טעם. "כל בכור בניך תפדה" ילפינן מיניה "בניך ולא בנותיך", שאינם צריכים פדיון. "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" -- הלא במצריים גם הנקבות מתו ואם כן מה נשתנו הנקבות בכורות מזכרים שאלו צריכין פדיון ואלו אין צריכין פדיון? "ואמרת אליו" תשובה נכונה, "כי בחוזק חד הוציאנו ה' ממצרים". וידוע דאיתא במפרשים שלכך הוצרך חוזק יד מפני שגם ישראל לא היו זכאין לגאול אותן וכמו שטען שר המצריים לכך היה ההוצאה בחוזק יד. ובזה מדויק שהאב משיב לבן כי בחוזק יד הוציאנו דייקא, כלומר שאנחנו הזכרים הוצרכנו לחוזק יד אבל הנקבות לא הוצרכו לחוזק יד שעל פי הדין היו ראוין ליגאל משם, שהיו צדקניות, לכן אינם צריכין פדיון. וקל להבין.
מסכת ערכין
במסכת זו יש ט' פרקים והתחלת אותיות עולה של"ז וסופי אותיות עולה קפ"ג114 -- כל זה צריך טעם ודעת. ובמסכת זו מבואר דין מוכר שדה אחוזה או מקנה וכן המקדיש. וגם דיני מוכר בית עיר חומה או בתי החצרים -- כל זה צריך טעם, ומה גם שמקצת אלו נכתבים בתורה זו אחר זו בפרשת בחקתי דהיינו פרשת ערכין ופרשת מקדיש בית ושדה אחוזה ושדה מקנה, ונכתב בהן עשרה פעמים "כהן" כמבואר בסנהדרין פרק קמא (דף טו.) ובמגילה (דף כג:) כאשר אכתוב בס"ד וצריך ביאור.
ומצאתי בספר סמיכת חכמים שכתב הובא(?) במקובלים שענין ערכין רומזים בה' תתאה מדת מלכות, ספירה אחרונה וכו'. ובזה אפשר ליישב מה שכתב רש"י בפרשת ערכין (פכ"ז פס' ג) "ערכך - כמו ערך, וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא". ולפי זה ניחא, דבס' מ"נ (מאיר נתיב(?)) כתב תחלת אות כ"ף כפופה היא רחל הכופפת רגליה שלא יאחוז בה החיצונים וכו', וידוע דרחל היא מדת מלכות. נמצא מבואר כפל הכפין כאילו נכתב ערך כ', היינו כ' כפופה, שהיא מלכות, ולכך כתיב (ויקרא כז, ב) "בערכך נפשות", דנפש הוא מסוד מלכות כידוע. לכך היו רגילין לומר "ערך נפשי עלי", ולכך מבואר במסכת זו דיני מקדיש שדה ומוכר שדה או בית עיר חומה, שכל בחינת אלו -- שדה בית עיר -- הכל מרומז במדת מלכות. וכבר כתבתי בזה במסכת בבא בתרא.
ובזה נבא לביאור, דידוע סוד מדת מלכות היא בסוד ד"ה, פעמים בסוד ד' ופעמים בסוד ה', כמבואר בהדיא בסבא פרשת משפטים בסוד "יהודה". ולכך יש במסכת זו תשעה פרקים כמנין ד"ה. והתחלת אותיות חמשה פרקים באות ה'115. וזה לשון מאורי אור באות כ"ף ""כה" נקרא מלכות כי בנינה מה' גבורות כל אחד כלול מה', הוי כ"ה". נמצא מבואר דלכך יש ה' פרקים המתחילין כל אחד באות ה'. וד' פרקים הנשארים התחלת אותיות עולים שי"ב, ועם ט' כוללים מן הט' פרקים עולה שכ"א, כמנין ה' פעמים דין, עולה ש"ך, ועם הכולל -- הרי שכ"א.