אור ברסלב

מעשה רוקח על המשנה· רבי אלעזר רוקח

סדר נזיקין

סדר נשים

מסכת בבא קמא

במסכת זו יש עשרה פרקים והתחלת אותיות עולים תרפ"ו וסופי אותיות עולים תשע"ג -- כל זה צריך טעם. והנה במשנה ראשונה ארבעה אבות נזיקין כבר האריך ברעיא מהימנא פרשת משפטים, וקודם שנבא לדברי קדשו ולכלל המסכת נבאר תחלה התחלת פרק ראשון וסיום פרק ראשון שמסיים הגמרא (בבא קמא יז, א) "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים יוסף ויששכר וכו'", ובזה מסיים הדרן עלך ארבעה אבות, ולכאורה אין למאמר זה שום שייכות שם. וגם לפני מאמר זה מיירי שם הגמרא במלכי יהודה, בדוד ושלמה וחזקיה מלך יהודה, וכל זה צריך ביאור.

ונלע"ד לבאר על פי פשוטה שחז"ל הורה לנו תקנה להנצל מד' אבות נזיקין אלו, שהמה ראשי הקליפות כאשר נבאר בע"ה, לכן סיימו הפרק בזה "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים יוסף ויששכר", שב' שבטים אלו עסקו בזה כמבואר בכל המפרשים. יששכר עסק בתורה הרבה כמו שמבאר בפסוק שמביא שם בסיום הפרק. ויוסף עסק הרבה בגמילות חסדים שזן כל בית אביו במצרים. וגם חזקיה מלך יהודה שמביא שם הִרְבה לעסוק בתורה כידוע. ובודאי כל השבטים המה קדושים כולם שבטי י"ה, מכל מקום לארבעה מהם מצינו מעלה יתירה. והיינו, שבט לוי ויהודה ויששכר -- אלו ג' יש להם מעלה בתורה וכמבואר ביומא (דף כו.) "לא מצינו צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי ומשבט ישככר". ומקשה הגמרא "ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי". ומשני "אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא", כלומר שבט יהודה אף על פי שהמה חכמים גדולים מכל מקום אינם מסקים שמעתא אליבא דהילכתא כמו שבט לוי ויששכר. נמצא דג' שבטים אלו יש להם מעלה בתורה, ושבט יוסף יש לו מעלה בגמילות חסדים.

ובזה תמצא דבר נפלא ששבטים אלו מכניעים ד' אבות נזיקין אלו. דהיינו יוסף ויששכר מכניעים ג' אבות שור בור הבער. כשתחשוב ג' אלו תמצא מכוון כמנין "יששכר יהוסף". דוק ותשכח. ואחד מב' שבטים, לוי או יהודה, מכניע קליפת מבעה. דמבעה זה אדם כמבואר בגמרא לרב. ולזה תמצא אדם עם הכולל עולה כמנין לוי. וכשתחשוב לוי במילוי -- למ"ד וי"ו יו"ד -- עם הכולל עולה כמנין מבעה במכוון. נמצא דשבט לוי מכניע קליפה זו.

או יהודה שהיה מלך וממנו נמשכה מלכות בית דוד, וכשתחשוב "מלך יהודה" עם הכולל תמצא כמנין "מבעה" עם האותיות. נמצא מבואר מאוד שלכך הזכירו חז"ל בסוף הפרק ג' שבטים אלו -- יהודה יוסף יששכר -- להורות שג' שבטים אלו, על ידי תורה וגמ"ח שהתעסקו בהם, מכניעים ארבעה אבות נזיקין אלו שהזכיר בראש הפרק. וזהו פשוט שזהו כונת הדרן עלך ארבעה אבות.

והא דלא הזכירו לוי גם כן -- היינו משום דלא איצטריך. דאחד מהם, לוי או יהודה, מכניע מבעה כדכתבתי.

ובזה מדויק מאוד במה שאמר "חזקיה מלך יהודה", ולכאורה תיבת "מלך יהודה" מיותר, וכי לא ידענו שחזקיה היה מלך יהודה? ולדידי ניחא מאוד. וקל להבין.

והואיל דאתי לידן נימא בה מילתא טבא בקושיא זו שב' תיבות "מלך יהודה" הוא מיותר. ולשון רש"י לכאורה הוא תמוה שכתב בד"ה זה חזקיה מלך יהודה "לישנא דש"ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו כמותו נקיט ואמר הכי". ולכאורה דברים אלו תמוהים שבא ליישב לשון הגמרא ולא יישב כלום, דהא לפני זה איתא בגמרא "וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו", ולמה לא פירש שם הגמרא "זה חזקיה מלך יהודה", אלא סמיך על הידוע שזה הפסוק מדבר בחזקיה, ואם כן למה מפרש כאן?

לכן נלע"ד כונת רש"י שדוקא כאן שמפרש הכבוד שעשו לו היינו שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, וכמו שכתבו תוס' לו בגימטריא הכי, ולכן הוצרך הגמרא לפרש "זה חזקיה מלך יהודה" דלכאורה קשה הא מבואר במס' מועד קטן (דף כה.) תלמיד חכם שמת הכל חולצין עליו הכתף, ומכל שכן בחזקיה שהיה מרביץ תורה בישראל עד אין סוף שהיו הכל בקיאין אפילו בדיני טומאה וטהרה, והוא היה דורש בתריסר רבוא אנשים כמבואר בסנהדרין, ואם כן מאי רבותא שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף ולא יותר? הלא כל ישראל היו מחויבים לחלוץ כתף?

לכן מפרש הגמרא "זה חזקיה מלך יהודה" דייקא, ואיתא במס' שבת שמנהג של יהודה היה שהלכו הספדנים אחר המטה ומנהג בני הגליל הלכו לפני המטה. ובזה מבואר שבאמת כל בני יהודה הלכו אחר המטה חלוצי כתף אך הפסוק והגמרא אתו להורות שהיו לו כל כך תלמידים מבני הגליל עד שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף לפני המטה דייקא. נמצא מדוקדק הלשון בגמרא "וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה" דייקא שיצאו לפניו ל"ו אלף מבני הגליל.

ונחזור לענינינו, שד' אבות נזיקין המה ראשי קליפות. וקליפה ראשונה שור הוא עשו. דכשתחשוב עשו במילוי -- "עי"ן שי"ן וא"ו" -- עולה תק"ג, ועם ג' שורשי אותיות מכוון מנין "שור", והוא שור המועד.

ובמה שכתבנו מבואר ממילא פסוקי פרשת וישלח בשליחות יעקב לעשו ואכתוב בקיצור נמרץ. שאמרו המלאכים ליעקב שעשו הולך לקראתו וארבע מאות איש עמו, ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיה עמו ת' איש אבל מרמז עוד ברמז וסוד שהיה עמו ארבע ראשי קליפות אלו, ור"ת שלהן שבמ"ה כידוע. ולזה כשתחשוב ג' תיבות "ארבע מאות איש" עם הכולל עולה כמנין ארבע אבות שבמ"ה עם ג' תיבות. דוק ותשכח.

אבל יעקב אבינו ידע זה ברוח הקודש שיבא עם ד' קליפות אלו ולכן הקדים רפואה למכה ושלח לו בשליחותו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד וגו'", וידוע דאיתא במדרשים שור זה יוסף, חמור זה יששכר, עבד זה דוד המלך. ומבואר מאוד במה שכתבתי דיוסף ויששכר יש להם כח להכניע ג' קליפות שור בור הבער. ודויד המלך יש לו כח להכניע קליפת מבעה כמו יהודה בעצמו ולכך "דויד המלך" עם ב' תיבות עולה כמנין מבעה עם האותיות.

ובזה נבא לביאור המסכת שגם כלל המס' מורה על כל זה שכתבתי ולכך יש בה עשרה פרקים כנגד אות י', שג' שבטים אלו כולם מתחילין באות יו"ד. והכח של ג' שבטים הוא זכות התורה וגמילות חסדים, ולכן התחלת אותיות מן העשרה פרקים עולה תרפ"ו כמנין התורה ע', שיש ע' פנים לתורה. וסופי האותיות עולה תשע"ג כמנין יהוסף גמילות חסדים עם הכולל. דוק בכל זה שכתבתי ותמצא נחת.

ולדידי ממילא מבואר קושיות המפרשים למ"ד מבעה זה אדם אמאי לא תני אדם, וכן למ"ד זה שן אמאי לא תני שן. וכן בהבער אמאי לא תני אש. ובזה שכתבתי מבואר הכל שרבינו הקדוש אתי להורות שזכות ג' שבטים אלו מכניעים ד' קליפות אלו, לכן הוצרך להעמיד תיבות אלו שיהיה המנין מכוון ממש.

ואפשר לומר עוד שארבעה אבות נזיקין אלו מרמזין ארבעה רשעים שרצו להגביר כח הטומאה בעולם וכמו שהארכתי קצת במס' מגילה. והראשון היה קין מסיטרא קינא דמסאבותא והרג אחיו הבל שהיה מסטרא דקדושה.

(הג"ה: ועיין בספר מאמרו' (מאמר חיקור דין ח"ג פ"ט) שמפרש המשנה הכלב וגדי שקפצו מראש הגג וכו' וגם המשנה הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' על סוד זה, קין שהרג לאחיו ונטל תאומתו, יעו"ש). והשני היה עשו הרשע שרצה להרוג את אחיו, ומחשבה רעה שלו מצטרף למעשה, וגם עשה מעשה שהחריב בית מקדשנו בית שני ועשה בישראל כמה שפטים רעים ועוד ידו נטויה לרעה עד היום הזה. והשלישי היה פרעה. והרביעי היה המן שביקש לכלות הכל כמבואר שם באריכות בטוב טעם.

וזהו שאמר כאן "ארבעה אבות נזיקין הן השור", היינו עשו כדכתבתי דכשתחשוב עשו במילוי -- עי"ן שי"ן וא"ו -- עולה תק"ג, ועם ג' אותיות שרשית עולה מנין "שור", והוא שור המועד שור המזיק ברשות הניזק שבא לתוך בה"מ והחריב אותו כאשר נבאר בע"ה באריכות קצת. ושלשה אחרים -- בור מבעה הבער -- כשתחשוב אותם ועם האותיות עולים כמנין קין פרעה המן עם הג' כוללים. דוק ותשכח. ואף שאיני יכול לכוין כעת אחת נגד אחת מכל מקום שלשתן מכוונין נגד שלשתן.

ומשום האי טעמא הקדים השור שהוא עשו ואף שהיה קין קודם, מכל מקום כולל התנא הנך שלשתן יחד משום דלא נתקיים מחשבתן הרעה, מה שאין כן עשו, אף שמחשבתו הרעה שכנגד יעקב לא נתקיימה, מכל מקום גברה ידו בעונינו בחורבן בית שני ועשה מעשים בפועל, לכך הקדים אותו. ועוד קאמינא שקליפת קין כבר נרמז במילת "נזיקין" שיש בו קין בהדיא וממנו נמשכו כל הנזיקין כידוע. ומכאן תראה שהנוסחא היא נזיקין בנו"ן פשוטה ולא באות ם' סתומה.

ומעתה נבא לבאר איזה משניות במסכת ונפתח בס"ד במה שהתחלנו ברעיא מהימנא פרשת משפטים דף קי"ח. איתא שארבעה אבות נזיקין אלו המה כנגד המרכבה הקדושה, את זה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש במרכבה הקדושה שנא"ן -- שור אריה נשר ונו"ן פשוטה הוא בסוד אדם דאיהו סוד אדם. נמצא בתיבת "שנאן" מרומז שור נשר אריה אדם דקדושה, כן יש בס"א ארבעה אבות נזיקין והתחלה דלהון שור וסיומא דלהון אדם מועד. הגם שמקצת דבריו מחולקים עם גמרא דידן שהוא כתב מבעה היינו אש והוא אחד עם הבער ובגמרא לא מסקינן הכי -- בודאי דברי קדשו המה על פי סודות ובכמה דוכתי מצינו כן שהוא מחולק עם הגמרא. וכתב שם שור מועד היינו ס"מ עאל לבי מלכא רבוניה בארבע אבות נזיקין דיליה דאינון עון ומשחית אף וחמה דכולהו מועדין לקלקל. בגופא דיליה הרביץ על הכלי, מזבח מנורה שלחן, ושברתן וכו' דחשיב שם ארבע אבות בשור -- גופא שן רגל קרן. ותמצא ד' אלו -- גופא שן רגל קרן -- עולים כמנין עון משחית אף וחמה.

(הג"ה: ובזה תמצא דבר נפלא שד' אלו בגימטריא מכוון כמנין "ארבע מאות איש", שעשו הלך לקראת יעקב אבינו עם ארבע אבות נזיקין אלו).

ובזה מבואר לשון משנתינו דתנא מנינא "ארבעה אבות נזיקין", ולכאורה תיבת "ארבעה" מיותר אלא שהוא מרמז על ארבעה אלו.

(הג"ה: ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו למה לא תני "הן". ולדידי ניחא שד' אבות נזיקין דקאמר התנא הרי מרמז ד' נזיקין אחרים מלבד אותן שהוזכרו במשנה לכל הרמזים שכתבתי. ודוק.)

וקאמר שם (זהר חלק ב קיח, ב) "הבור דא נוקבא בישא וכו'" עד "ולא עוד אלא זונה דאיהי מבעה היינו אש, "ויצת אש בציון וכו'"", יעו"ש בדברי קדשו.

ובזה נבא לבאר בס"ד המשנה (משנה, בבא קמא ו, ו) "גמל שהיה טעון פשתן ונכנס פשתונו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו בחוץ חנוני חייב". וצריך להבין דברי חכמים וחדותם למה נקטי דוקא גמל שהיה טעון פשתן? גם פתח בחנות וסיים בבירה? ועוד כמה דקדוקים. ויבואר הכל בדרך נפלא.

שידוע שגמל היא הקליפה וגם פשתן היא מחלק ס"א, כידוע שקין קרב פשתן. וכשתחשוב "גמל טען פשתן" עם ג' תיבות תמצא כמנין עון ומשחית אף וחמה עם התיבות והכולל. כלומר שזה שור המועד, ס"מ, לקח ארבעה אבות נזיקין דיליה ועאל לבי מלכא רבוניה. וזהו פירוש המשנה "ונכנס פשתן", היינו הקליפות, "לתוך החנות" היינו לתוך המקדש. וכשתחשוב "החנות" תמצא כמנין המקדש כ', כלומר שנכנסו לקודש קדשים שהיה עשרים על עשרים, "ודלקו בנרו של חנוני", דהיינו שקבלו כח בעונינו מן חמשה גבורות דהיינו ה' פעמים אלהים עולים ת"ל, ועם כ"ה אותיות עולה תנ"ה, כמנין של חנוני עם הכולל. דוק ותשכח. "בעל גמל חייב" -- היינו ס"מ שהוא הסית והדיח אותם לכל רעות(?) ועלה וקיטרג עד שגרם כל זה, לכך הוא חייב. וזהו גם כן כונת המשנה (משנה, בבא קמא ב, ה) "שור המזיק ברשות הניזק נגח נשך רבץ בעט ברשות הניזק", שכל זה עשה בבית המקדש וכמבואר ברעיא מהימנא שהבאתי, "רבי טרפון אומר חייב נזק שלם וחכ"א חצי נזק", שאלמלא שניתן לו כח מלמעלה לא היה יכול לעשות כלום וכמבואר במשנה הנ"ל שדלקו בנרו של חנוני וכדכתבתי. ובזה מבואר ממילא הא דפתח בחנות וסיים בבירה, שהכל אחד כדכתבתי, שחנות היינו המקדש ומקדש איקרי בירה כדכתיב "אל הבירה אשר הכנותי".

וסיפא דמתניתין "הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב", היינו סוד הגמרא "אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון", שבאמת ממרום שלח אש בעצמותי, לכך "אני עתיד לבנותה" וכמו שכתבתי במס' גיטין שזה צדקה עשה הקב"ה ששקד על הרעה ושלח אש מן השמים קודם שגבר יד האויב שבזה נשאר מן הקדושה שם במקומה כמבואר שם בטוב טעם, ומכח זה "ואני עתיד לבנותה" במהרה בימינו אמן.

ובזה מצאנו טוב טעם שני על היות במס' זו עשרה פרקים כנגד עשרה אותיות ממרום שלח אש, כלומר אף שמבואר במס' זו שארבעה אבות נזיקין חרבו עירינו ושממו מקדשינו, גילה לנו רבינו הקדוש שצדקה עשה עמנו הקב"ה שהוא שלח אש ממרום. והתחלת אותיות עולים תרפ"ו כמנין "בחורבן הבית" עם הכולל. ומה היא הצדקה כדי שיקוים הפסוק "שלם ישלם המבעיר את הבערה". וכשתחשוב ב' תיבות אלו "את הבערה" עם התיבות והכולל -- עולה תרפ"ו. לכך אמר הקב"ה אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב. ולכך סופי האותיות עולים תשע"ג, ועם ד' אותיות -- הרי תשע"ז, כמנין ג' תיבות "אהיה חומת אש" עם הכולל. דוק ותשכח.

וכל זה מרומז בפסוק "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה", ודאי הגמרא עושה צריכות מכל הני אבל בדרך רמז כשתחשוב ששה תיבות אלו "ונאכל גדיש או הקמה או השדה" עם התיבות עולה מכוון כמנין ב' פעמים המקדש עם האותיות. ולכך שלם ישלם כפל, שכל זה עתיד הקב"ה לשלם במיטב הארץ בבי"א.

בבא מציעא

במסכת זו גם כן יש עשרה פרקים, והתחלת אותיות עולים של"ז וסופי אותיות עולים תרפ"ו -- כל זה צריך טעם ודעת.

וקודם נביא מאמר אחד מזוהר בלק (ח"ג קצח, א) ומתיקונים (תיקוני זהר קמז, א) השייך לכל ג' בבות. ומה גם לחז"ל שאמרו כולה נזיקין חדא מסכתא היא ונחלקה לג' בבות. וזה לשון המאמר בתיקונים (תיקוני זהר קמז, א):
"בראשית ברא אלהים - ר"ת בבא, ואינון תלת בבי דאתרמיזו בתלת אלפין מן בראשית ברא אלהים, ועלייהו אתמר "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה" -- דא בבא קמא", כן הוא הנוסחא בזוהר בלק (ח"ג קצח, א) שגם "על שה" מרמז על בבא קמא, "על שלמה - דא בבא מציעא", ולכך מתחיל בדין טלית, "על כל אבדה - דא בבא בתרא וכו'".

ונלע"ד כך, שג' בבות בכלל מרמזין בעשר ספירות הקדושים. בבא קמא היינו סוד ג' ראשונות, כתר חכמה בינה. בבא מציעא היינו סוד ששה קצוות, חג"ת נה"י. בבא בתרא היינו סוד מלכות שהוא ספירה אחרונה. וגם תיבת בתרא היא בחילוף ברתא, והיינו מלכות שהיא סוד בת כידוע.

ואבאר בס"ד אחת לאחת. בבא קמא מרמז בג' ראשונות, כח"ב. תמצא מבואר בשתי תיבות אלו. בבא - אות א' מורה על כתר שהוא ספירא א', ואות ב' ראשונה מורה על חכמה שהוא ספירה ב' ולכך פתח התורה באות ב' שהוא חכמה כידוע, "בראשית" מתרגם "בחכמתא". ואות ב' שניה מורה על בינה. נמצא שבתיבת בבא מרמזין כתר חכמה בינה. וגם בתיבת קמא -- שב' אותיות ק"מ המה עולים כמנין חכמה בינה. ואות א' מורה על כתר כדכתבתי.

וכל הכונה שאי אפשר להכניע ארבעה אבות נזיקין אם לא יתגלה אור ג' ראשונות, כח"ב, לז' ספירות אחרונות. ואפשר שזה כונת התיקונים שכתב דאינון תלת בבי אתרמזו בתלת אלפין מן בראשית ברא אלהים -- נמצא בבא קמא מרומז בתיבת בראשית ובה תמצא ראש בית, היינו חכמה בינה כמבואר בתיקונים ואות א' שבתיבת "בראשית" מורה על כתר. וגם מן תיבת "בראשית" יוצא השם הראשון מן שם מ"ב שהוא אב"ג ית"צ כידוע וזה השם בגימטריא כמנין שור, והוא מכניע קליפת שור המועד עם כל אבות נזיקין התלוין בו. ולכן יש בכל בבא עשרה פרקים כנגד עשר ספירות. והתחלת אותיות מן בבא קמא עולה תרפ"ו כמנין כתר אדני עם הכולל, כלומר שאף על פי שכתבתי בבא קמא מרמז בג' ראשונות מכל מקום הכל הוא בכללות עשר ספירות מן כתר עד אדני שהיא מלכות. וכן אינך תרין בבי המה בכללות עשר, לכן יש עשרה פרקים בכל אחת.

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

ועכשיו נבא לבבא מציעא שכתבתי שהוא סוד ששה קצוות חג"ת נה"י לכן תמצא שב' תיבות אלו בבא מציעא המה בגימטריא רי"ו, ו' פעמים ל"ו. וידוע דששה ספירות אלו כל אחד מהם כלולה מכולן כידוע בסוד ספירות עומר. נמצא כל אחד מהן הוי ו' פעמים ו' -- הרי ל"ו, ו- ו' פעמים ל"ו -- הרי רי"ו. וגם ידוע אריה שהוא בסוד חסד הוא עולה רי"ו. וגם גבורה עולה רי"ו. ות"ת הכלול משתיהן הוא גם כן רי"ו. ונצח הוד יסוד נמשכין מחג"ת. נמצא כל ששה קצוות המה בסוד רי"ו כמנין בבא מציעא.

גם בפסוק מרומז -- "על שלמה - דא בבא מציעא" - -וכשתחשוב ב' תיבות על שלמה עולה כמנין עת"ה, ועם הכולל תע"ו כמנין חג"ת נה"י במכוון. וידוע דששה קצוות אלו ג' מהן המה חסדים, היינו חסד תפארת נצח, וג' המה גבורות, היינו גבורה הוד יסוד. ושם הוי"ה הוא חסד ושם אלהים הוא גבורה. לכן תמצא שהתחלת אותיות עולים של"ז כמנין ג' פעמים הוי"ה אלהים עם הכולל, וכל אחד כלול משתיהן בסוד "יהו"ה הוא אלהים", דשמאלא כלול בימינא וגם ימינא כלול בשמאלא.

ולכן המה בסוד ו"ו, היינו תרין ווי"ן. ולכן תמצא במסכתא זו ו' פעמים אליהו מה שאין כן בכל הש"ס. וידוע דשם אליהו הוא מנין ב"ן כמנין ב' הויות כנגד ששה קצוות שהמה בסוד י"ב, ששה וששה.

וסופי אותיות עולים תרפ"ו עולה כמנין כתר אדני עם הכולל כמו שכתבתי לעיל בבבא קמא להורות אף שיסוד המסכתא מרמז בששה קצוות, מכל מקום היא בכללות עשר, מן כתר עד אדני שהיא מלכות. וידוע דששה קצוות אלו שורשם הוא תפארת ובו שם מ"ה, ג' אלפין. ג' פעמים אלף עולה של"ג. וגם ג' אלפין המה נמשכין מן ג' פעמים אהי"ה וב' מילואי אהיה, קס"א קנ"א -- עולים שי"ב. ועוד שם אהי"ה פשוט -- הרי שלג כידוע. לכן ראשי האותיות עולים של"ז כמנין שלג עם האותיות והכולל.

(פה מבואר רמז משנה ראשונה שנים אוחזין בטלית)

ונבא לביאור משנה ראשונה (משנה, בבא מציעא א, א) "שנים אוחזין בטלית וכו'" וצריך להבין למה פתח המסכתא בדין זה. ובזוהר ובתיקונים שהבאתי מדקדק זה דקאמר "על שלמה - דא בבא מציעא ולדא נקטי שירותא בדין טלית".

ונלע"ד כך, דתנא מרמז כאן הפסוק (בראשית ט, כג) "ויקח שם ויפת את השמלה וגו'" -- הרי שניהם זכו במצוה אחת, ומן הדין שיחלקו במתן שכר, ולא כן היה -- דשם לבדו זכה לעיקר מתן שכר, לכך בא התנא כמותיב ומפרק בעצמו. וזה לשון המדרש רבה שם (ב"ר לו, ו) "ויקח שם ויפת את השמלה - אמר ר' יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיוולא". ופירשו המפרשים דמדרש דייק מדכתיב "ויקח" ולא "ויקחו", אלא להורות דשם התחיל לבדו במצוה ויפת היה רק מסייע קצת, לכך זכה שם לטלית של מצוה ויפת זכה רק לפיוולא היינו כסות נאה.

וכל זה מרומז כאן בדברי התנא. "שנים אוחזין" - ב' תיבות אלו עולים כמנין שם בן נח ואחיו עם הכולל. דוק ותשכח. מבואר מדבריו דשם היה עיקר ומתחיל במצוה ואחיו טפל לו, לכך זכה שם לבדו בטלית. ותמצא דבר נפלא -- טלית עם הכולל עולה מכוון מנין שם בן נח.

אבל אם שנים אוחזין בשוה באמת הדין דיחלוקו. ואפשר דזה גם כן כונת הזוהר הקדוש "על שלמה - דא בבא מציעא ולדא נקטי שירותא בדין טלית", דכשתחשוב על שלמה עם האותיות והכולל תמצא מנין שם בן נח זכה. ולהכי מתחיל המסכתא בזה דכבר כתבתי שסוד בבא מציעא הוא ששה קצוות מחסד עד יסוד, וידוע דכהן הוא סוד חסד ושם בן נח היה כהן רק אחר כך ניטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם, לכך מתחיל המסכתא בשם בן נח שהוא היה במידת חסד. ודוק ויונעם לך.

(פה מבואר רמז המשנה אלו מציאות שלו)

ואחר כך מתחיל פרק שני (משנה, בבא מציעא ב, א) "אלו מציאות שלו" -- מרמז על המדרש (ב"ר כט, ג) "ג' מציאות מצא הקב"ה. אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל. דוד דכתיב מצאתי דוד עבדי". וכשתחשוב ג' תיבות אלו מציאות שלו תמצא מכוון מנין אברהם ישראל דוד המלך עם האותיות והתיבות והכולל. או כך אברהם וישראל ודויד המלך תמצא החשבון מכוון.

(פה מבואר משניות פרק המפקיד על פי סוד)

ואחר כך מתחיל פרק ג' "המפקיד" (משנה, בבא מציעא ג, א) ויש בו ששה משניות מתחילין "המפקיד" לרמז דששה קצוות מפקידין האורות שלהם למידת מלכות היינו רחל. ולכך תיבת המפקיד עולה רחל עם הכולל. גם תמצא דבר נפלא כשתחשוב ו' פעמים המפקיד עולים אלף תל"ד (1,434) כמנין חסד גבורה תפארת נה"י במכוון. הרי כל ששה קצוות. ואל תתמה שג' ראשונות המה במספר מלא וג' אחרונות המה רק ראשי תיבות -- זה אינו קושיא, דידוע דג' ראשונות המה אבות העולם וג' אחרונות המה התולדות שלהם, לכך העמידם ראשי תיבות שהמה כלולים בתוך ג' ראשונות.

גם ו' פעמים המפקיד עם ששה כוללים עולים אלף ת"ם (1,440). וכן ו' פעמים פקדון עולים אלף ת"ם (1,440). וידוע שיש ה' חסדים וה' גבורות כאשר הבאתי כמה פעמים, וכשתחשוב ה' פעמים חסד עולים ש"ס, ו ה' פעמים גבורה עולה תתר"פ. וכשתצרף ה' חסדים עם ה' גבורות עולה הכל אלף ת"מ (1,440). וזהו סוד שאמר יוסף (בראשית מא, לד) "וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ" -- היינו להמשיך ו' פעמים פקדון מן הששה קצוות "על הארץ" - היינו מלכות, על יד יוסף שהוא יסוד כדי שלא יגבר הסטרא אחרא הגורם רעב. וזהו (שם מא, לד) "ולא תכרת הארץ מפני הרעב".

וזהו סוד "חותם למלכות", שחותמו של הקב"ה הוא אמת, היינו אל"ף מת (1,440). והיינו להמשיך לה ה' חסדים וה' גבורות העולים אלף ת"מ כמנין אמת שהוא חותמו, שלא יוכל הס"א לינק מהקדושה.

וזהו סוד תחלת הפסוק (שמות כב, ו) "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'". "כי יתן איש" -- היינו ז"א בכלל ששה קצוות שלו, "אל רעהו" בגימטריא האשה עם הכולל והיינו מלכות69. "כסף או כלים לשמור" כשתצרף כסף כלים עולים ר"ס כמנין עשרה הויות, ה' חסדים ה' גבורות, ולכך פלגינהו הכתוב בתרתי, כסף המה חסדים, כלים המה גבורות. אבל באמת כולם נמשכין לה "לשמור" מס"א כדכתבתי. ויש להבין על פי דברים אלו כמה משניות וגמרא בפרק המפקיד והמשכיל יבין.

(פה מבואר המשנה עם הגמרא הזהב קונה את הכסף וכמה משניות שבו על פי רמז וסוד)

ואחר כך מתחיל פרק ד' (משנה, בבא מציעא ד, א) "הזהב קונה את הכסף וכו'" ובו מבואר משנה "חמשה פרוטות הן וכו'". ועוד משנה "חמשה חומשין וכו'" היינו גם כן בסוד זה. חמש פרוטות הן ה' גבורות, דתיבת פרוטה עולה ש' כמנין שם אלהים במילוי העולה ש' כידוע. ושם אלהים הוא גבורה. נמצא חמש פרוטות המה חמשה גבורות. וחמשה חומשין המה חמשה חסדים, דתיבת חומש עם האותיות וב' כוללים עולה ש"ס כמנין ה' פעמים חסד שכל אחד כלול מחמשתן. ולא יקשה לך על שהעמדתי ב' כוללים, היינו שהחומש הוא הוספה על הקרן, נמצא יש כאן ב' כוללים, הקרן והחומש. ומידת חסד מידתו להוסיף תמיד ולהשפיע הטוב והחסד.

ובזה נבא לביאור תחלת הפרק "הזהב קונה את הכסף ואין הכסף קונה את הזהב" ואיתא בגמרא שבילדותו של רבי שנה איפכא - "הכסף קונה את הזהב וכו'", ובזקנתו חזר בו ושנה איפכא במשנתו -- "הזהב קונה את הכסף". ודברי הגמרא ידועים, אכן על פי רמז וסוד נלע"ד ליתן טעם נכון למה באמת שנה תחלה איפכא ואח"כ חזר בו, דידוע דכסף הוא חסד לכך הוא לבן, וזהב הוא דין לכך הוה אדום. ועיין במאורות נתן. ואני מוסיף עוד דכסף הוא סוד תורה שבכתב לכך כסף בגימטריא עץ, היינו עץ חיים שהוא תורה שבכתב. וגם כשתכתוב כסף במילוי כף סמך פא עולה כמנין קרא היינו מקרא, תורה שבכתב.

וזהב הוא בסוד תורה שבעל פה. וכשתכתוב זהב במילוי זין הה בית עולה כמנין שבעל פה עם ב' המלות. וידוע שקודם רבי היו לומדים תורה שבעל פה בעל פה ולא היו רשאים לכתוב, אך רבינו הקדוש ראה משום "עת לעשות לה'" שהתורה משתכחת ונתן לו הקב"ה חן בעיני המלך אנטונינס והתאסף כל תלמידי חכמים שבימיו עד שחיבר חיבור הקדוש הזה תורה שבעל פה כמבואר בפר"שי סוף פרק ב' דמכלתין.

ובזה מבואר בטוב טעם שבילדותו קודם שזכה לחבר התורה שבעל פה והיו לומדין בעל פה לכך היה שונה "הכסף", היינו תורה שבכתב, "קונה את הזהב", היינו תורה שבעל פה, שעיקר לימודם היה תורה שבכתב. ודקדקו בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן וגם שארי דקדוקים עד שהמציאו ברוב שכלם התורה שבעל פה. נמצא שעל ידי התורה שבכתב היו קונים תורה שבעל פה, לכך היה שונה הכסף קונה את הזהב. אבל אח"כ שזכה לחבר את התורה שבעל פה והיה עיקר לימודם התורה שבעל פה וכמו שאמר רבי בעצמו (בבא מציעא לג, א) "העוסקים במקרא מידה ואינה מידה, במשנה וכו'" ועיין בח"א [=חידושי אגדות?] שם, לכך היה שונה איפכא, "הזהב קונה את הכסף" שכבר נתמעטו הלבבות ולא היו יוכלו70 להבין מתוך תורה שבכתב אלא מתוך תורה שבעל פה היו מבינים תורה שבכתב, לכך היה שונה "הזהב קונה את הכסף". זה פשוט לענ"ד וברור.

(פה מבואר משנה ארבעה שומרים על פי רמז וסוד באריכות)

ואחר כך תנא במסכת זו דיני ארבעה שומרים, שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. וכבר נתנו רבותינו בעלי תוס' טעם על התנא שמשנה סדר הכתוב בתורה. ובספר המאורות חלק ראשון פ"ג כתב שהם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה יעו"ש, ודבריו אינם לא כסדר הכתוב בתורה ולא כסדרן במשנה.

ולענ"ד נראה לבאר בדרך רמז שד' שומרים אלו הם שלשה אבות ויוסף, והמה שומרים לישראל מן ד' קליפות אבות נזיקין, ובזה תמצא טוב טעם על התנא ששינה הסדר ד' שומרים מסדר הכתוב בתורה, שסדרן פה על סדר האבות ועל סדר ארבע אבות נזיקין, ואבאר אותם אחת אל אחת.

הראשון הוא שומר חנם, היינו אברהם שהוא שומר את ישראל מדין גיהנם כמבואר במס' עירובין (דף יט.) - גהנם חסר יוד בגימטריא חנם. וגם כדאיתא בגמרא שם שנקרא "חנם" שכל היורדין שם על עסקי חנם. נמצא מדויק מאוד שהוא "שומר חנם" והוא שומר לישראל מקליפת שור. כבר מבואר בספרים הקודמים דכתיב "ואל הבקר רץ אברהם". ובזה מבואר שבכל הד' שומרים לא נקט התנא מלת "שומר" רק בזה שתיבת שומר הוא בהיפוך אתוון משור, ולדרכי ניחא מאוד דאיתא בזוהר בלק (ח"ג קפו, א) שיש אצל גהנם קליפה אחת בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין בישין דאתדנו לאעלא בגיהנם לחיך לון ברגעא חדא. נמצא אברהם אבינו שהוא שומר חנם מציל את ישראל מאותו קליפה שור. גם כשתחשוב ב' תיבות שומר חנם תמצא מנין הוא אברהם איש חסד עם הכולל. מכל אלין טעמי נראה פשוט וברור דשומר חנם מרמז על אברהם אבינו.

והשואל -- דא יצחק ששאל לאביו (בראשית כב, ז) "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", והוא שומר לישראל מקליפת בור. גם כן מבואר בספרים הקודמים דיצחק הוא בגימטריא מנין בור ולכך תמצא שתיבת שואל הוא בגימטריא יצחק אבינו - נשאר ששים, שהוא ממדה גבורה שהיא ספירה ששית מתתא לעילא וכל אחת כלולה מעשר -- הרי ששים. וזהו סוד "ויצחק בן ששים בלדת אותם" כמבואר בזוהר במקומו שאמר (ח"א קלו, ב) "וכד אוליד אוליד בן ששים לאולדא כדקא יאות בגין דיפוק יעקב שלם מבן ששים שנה", היינו דנפק מיניה יעקב שהוא ספירה ששית מעילא לתתא שהוא סוד ת"ת וכל אחת כלולה מעשר -- הרי ששים. נמצא מבואר היטב דתיבת שואל עולה יצחק אבינו שהוא מידת גבורה. גם תיבת שואל עולה של"ז נוטריקון ל"ז שנה שהיה בשעת עקידה ואז היה שואל לאביו כנ"ל.

נושא שכר - דא יעקב שהוא סוד ת"ת כדכתבתי, ולכן תמצא שב' תיבות נושא שכר עולים כמנין סוד ת"ת עם האותיות והתיבות. דוק ותשכח. ובזה מדויק דקתני "נושא שכר" ולא קתני "שומר שכר" אלא להורות הכונה שכתבתי. והוא שומר לישראל מקליפת מבעה, שידוע שמידת ת"ת כלול מחסד וגבורה ולכן היה יעקב יושב אהלים תרין כידוע, וחסד וגבורה המה ב' שמות אל אלהים עולים כמנין מבעה. וגם כן מבואר בספרים הקודמים דמבעה הוא אדם, ויעקב הוא סוד אדם - מ"ה, לכך הוא שומר לישראל מקליפת מבעה, אדם רע שהוא עשו כידוע.

והשוכר - דא יוסף, שהוא צדיק יסוד עולם כידוע. וכשתחשוב תיבת שוכר תמצא מנין זהו יוסף צדיק עולם עם ב' כוללים. ואל יקשה לך למה שני כוללים, דידוע שמידת יסוד כולל ב' מידות נצח הוד. או תיבת שוכר עם הכולל עולה מנין יהונתן עם האותיות כמו שכתבתי בפתיחה בטעם ה' בשם המאמרות שיהונתן יהיה משיח בן יוסף. נמצא שוכר הוא יוסף שומר לישראל מקליפת הבער, שתיבת הבער בגימטריא זרע. וידוע דמידת יוסף שהוא יסוד, שם זרע הקדושה בסוד "הא לכם זרע", לכך הוא מגין על קליפת הבער.

הפוך בה בדברים אלו שכתבתי ותמצא נחת. שהתנא סידר לארבעה שומרים כסדר ג' אבות ויוסף. ולכך פסקינן הילכתא "שוכר כנושא שכר", משום דיעקב ויוסף המה בחדא דרגא במשך אות ו' כידוע.

ועל פי מה שכתבתי שיסוד מסכתא זו בנויה כנגד ששה קצוות מחסד עד יסוד. ובזה מבואר מאוד שארבעה שומרים המה גם כן בסוד זה, ג' אבות - סוד חג"ת, ויוסף יסוד כלול נצח הוד והמה השומרים לנו מן ארבעה אבות נזיקין מכוונים71 זה לעומת זה כדכתבתי.

וכשתחשוב ב' תיבות ארבעה שומרים תמצא מכוון אברהם יצחק יעקב יוסף יסוד -- דוק ותשכח. ועוד יש סוד אחר בזה שג' אבות ויוסף המה עולים בחשבון שלשים הויו"ת ב"ה על דרך מעלין בקודש. יוסף הוא ששה הויות, ו' פעמים כ"ו עולה מנין יוסף שהוא מידת יסוד מקבל כל האורות מששה קצוות. יעקב עולה ז' פעמים הוי"ה. יצחק עולה ח' פעמים הוי"ה. אברהם עולה ט' פעמים הוי"ה. חשבון הכל שלשים הויות. ולכן יש בתלת בבי שלשים פרקים. ומן אברהם נשאר י"ד כמנין דוד לומר שכל האורות אלו של שלשים הויות נמשך הכל למידת מלכות שממנה נמשך מלכות בית דוד. וזהו סוד משנה במסכת אבות (משנה, אבות ו, ו) "מלכות נקנית בשלשים מעלות" והבן.

וגם ידוע מהזוהר פרשת וישלח (ח"א קסח, א) שמד' שומרין אלו -- אברהם יצחק יעקב יוסף -- נמשך חיים לדוד המלך שהיה ראוי להיות נפל בסוד המבואר שם והניח לו אברהם ה' שנים ויעקב כ"ח שנים ויוסף ל"ז שנים -- הרי הכל ע' שנה, מנין שנותיו של דוד. ואף שיצחק לא הניח לו כלום מטעם המבואר שם מכל מקום לא רצה התנא לעשות פירוד בין האבות. וכשתחשוב ג' תיבות ארבעה שומרים הן תמצא מנין נמשך ע' שנים לדוד עם התיבות והכולל. ולהכי קתני "הן".

ובזה מבואר כשתצטרף ראשי האותיות של הפרקים עולים של"ז, וסופי האותיות עולים תרפ"ו, וכשתצרף שניהם יחד -- של"ז תרפ"ו -- עולים אלף כ"ג (1,023), ועם הכולל כמנין נמשך ע' שנים לדוד המלך עם התיבות. כלומר שמן ארבעה שומרים המבוארים במסכת זו שכל המסכתא בנויה על זה כמו שמבואר ברעיא מהימנא שהבאתי -- מהם נמשך ע' שנים לדוד המלך. ודוק.

(פה מבואר עשרה משניות פרק המקבל על פי רמז וסוד)

בפרק המקבל (משנה בבא מציעא, ט) יש עשרה משניות מתחילין "המקבל שדה מחבירו וכו'", ובאמת כמה משניות מהם שמדברים בחכירות ולא בקבלנות כמבואר בגמרא -- אם כן צריך ליתן טעם למה תני בכולן "המקבל". יבואר גם כן על פי כונות הנ"ל. סוד המקבל היינו יוסף שהוא יסוד המקבל כל האורות ליתן למלכות שהיא סוד בית כידוע. ולכן הפרק שאחר זה מתחיל "הבית" (משנה בבא מציעא, י). נמצא מבואר מאוד מה שכתבתי שיש במסכת זו עשרה פרקים כנגד כללות עשר ספירות, ולכן העמיד בפרק ט' שהוא כנגד יסוד דיני המקבל ובפרק עשירי שהוא כנגד מלכות העמיד דיני הבית.

ולזה תמצא שתיבת המקבל עולה כמנין זהו יוסף עם התיבות והכולל. או יוסף חי עם התיבות והכולל. שהוא מקבל הכל בסוד (תהלים צז, יא) "אור זרוע לצדיק" כידוע. ולכן תמצא שב' תיבות המקבל שדה עולה כמנין אור זרע עם ב' תיבות. ולכן כל הפרק מיירי המקבל שדה לזרעה. וממי מקבל כל זה -- "מחבירו" -- עולה זה יעקב אבינו עם ג' תיבות. והא דקרי ליה "חברו" ששניהם הם בסוד אות ו' שבשם ובמשך קו האמצעי, ת"ת ויסוד, בסוד "ואלה תולדות יעקב יוסף" כידוע.

ולהכי תני עשרה פעמים "המקבל", שמידה זו מקבלת חמשה חסדים וחמשה גבורות כמו שכתבתי בפרק המפקיד. וגם מידת יסוד נקרא "גן עדן", ולכן תיבת המקבל עולה כמנין גן עדן שהצדיקים מקבלין שכרן בגן עדן. ולהכי מבואר בגמרא (דף קיד:) בהאי פירקא מעשה דרבה בר אבוה דעייליה אליהו בגן עדן.

בסיום המסכתא במשנה (משנה, בבא מציעא י, ו) "שתי גינות זו למעלה מזו והירק בנתיים וכו'" -- כבר נאמרו בה דברים הרבה שהיא מרמז על גן עדן עליון וגן עדן תחתון ואין בידי כעת לחדש בה דבר עד יערה עלינו רוח ממרום. ובזה נשלם בבא מציעא.

מסכת בבא בתרא

(פה מבואר טעם מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת זו יש גם כן עשרה פרקים, וכבר כתבתי בזה טעמים לעיל, ועוד נימא בה מילתא. והתחלת אותיות עולים קי"ו, וסופי האותיות עולים תש"ו -- כל זה צריך טעם ודעת.

והנה כבר כתבתי בריש בבא מציעא שבבא זו היא נגד מדת מלכות והיא שכינתא תתאה וגם אימא תתאה כידוע הכל. נמצא דיש ליתן טעם פשוט דלכך יש בה עשרה פרקים כנגד עשרה אותיות שכינתא אימא. וכשתצרף התחלת אותיות קי"ו עם סופי אותיות תש"ו עולים במכוון כמנין שכינתא אם.

ולפי מה שהבאתי בשם הזוהר והתיקונים שכתבו "על כל אבדה - דא בבא בתרא" משמע שמדבר בזמן הגלות שהיא נקראת "אבדה" כאשר כתבתי כמה פעמים בשם הזוהר בסוד (ירמיהו ז, כח) "אבדה האמונה", ולכן תמצא דהתחלת אותיות וסופי אותיות בצירוף עם ב' כוללים עולים כמנין גלות שכינה. ועל זה יהיה יסוד המסכתא.

ולכך מתחיל בדין השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר וכו'. "השותפין" בגימטריא שכינתא ע', היינו עם ע' סנהדרין שלה כידוע.
"שרצו לעשות מחיצה" בזמן הגלות בינם ובין ישראל. ולכן תמצא התחלת אותיות וסופי אותיות עם הכולל עולים כמנין ושדי כמגדלות, דדרשינן בגמרא בפרקין (דף ח.) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגלות", אין לנו אלא מקדש מעט.

(פה מבואר הגמרא שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה על פי נגלה)

ולכן מבואר בגמרא בפרקין כל דיני צדקה, דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה לפדות השכינה מגלותא. ונבא לבאר על פי פשוטה מאמר בגמרא (בבא בתרא י, ב) "שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה. אמר להם ראו מה פירש דוד אבא "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהלים קיב, ט)". וצריך להבין למה שאלו שאלה זו דוקא לשלמה? גם כבר דיקדק מהרש"א בח"א למה אמר להם "כבר פירש דוד אבא" - הלא הוא בעצמו אמר כן במשלי (משלי יד, לד) "צדקה תרומם גוי". ועיין שם תירוציו. גם יש לדקדק הלשון "עד היכן", היה להם לומר "כמה גדולה כחה של צדקה".

לכן נלע"ד פשוט דהמה ראו הפסוק שאמר שלמה "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת" ולא הבינו פירוש הפסוק שלו ולכך שאלו אותו דוקא בלשון "עד היכן", והשיב להם "כבר פירש דוד אבא וכו'". ומכל זה יתיישב הפסוק שלו. דאיתא שם "אמר ריב"ז לתלמידיו מאי דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. נענה ר"א וכו' נענה ר"י וכו' וכולם אמרו כך צדקה תרומם גוי אלו ישראל וכו' אבל צדקה וחסד שאומות העולם עושין חטאת הוא להם". יעו"ש עד "נענה ר' נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד נמי72 ולאומים חטאת. אמר ריב"ז לתלמידיו נראין דברי ר' נחוניא מדברי ודבריכם שהוא נותן צדקה וחסד לישראל וכו'." וכתב מהרש"א שהוא נותן צדקה וחסד לישראל שהוא אחד מן ג' סימנים שיש לישראל אבל באומות אין בהם חסד כלל, ולכך לא קאי חסד למטה א"לאומים" כמו שדרשו כל הנך תנאי אלא כר' נחוניא דקאי חסד על ישראל.

והקשיתי הא גם לר' נחוניא קשה דהוא מפרש "וחסד נמי" -- הא איתא בגמרא דילן ובירושלמי דפאה שמידת חסד גדולה מן הצדקה שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם וצדקתו לבני בנים - הרי שזכות הצדקה הוא רק לבני בנים ולא יותר אבל זכות החסד הוא עד עולם, ואם כן היאך קאמר הפסוק צדקה תרומם גוי וחסד נמי -- מאי נמי הוא זה? כיון דצדקה תרומם גוי ומכל שכן חסד, ולא לכתוב "וחסד" כלל. בשלמא להנך תנאי -- הפסוק מדויק, דברישא דקרא קאמר לישראל אפילו צדקה תרומם גוי ואין צריך לומר חסד, ובסיפא דקרא קאמר לאומות העולם אפילו חסד לאומים חטאת. אבל לר' נחוניא דמפרש "וחסד" קאי למעלה וצריך לפרש וחסד נמי -- אם כן קשה, לא לכתוב "וחסד" כלל. ואם כן כמו שיש קושיא להנך תנאי דמפרשי "וחסד" קאי למטה דהא באומות העולם אין בהם מידת חסד -- כמו כן יש קושיא בפסוק אם נפרש כר' נחוניא וכמו שכתבתי.

ובזה מבואר "שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה", הרי אינה אלא עד בני בנים ולא יותר ואם כן מידת חסד שהוא עד עולם גדולה ממנה הרבה, ואם כן ממה נפשך קשה פירוש הפסוק שאמרת "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת". אי קאי "וחסד" למטה קשה -- הא באומות העולם אין בהם מידת חסד כלל, ואי קאי למעלה קשה דלא לכתוב כלל דהא אתיא במכל שכן מצדקה.

לכן השיב להם "כבר פירש דוד אבא פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" דייקא, ואם כן דבריו סותרין זה את זה שהרי במזמור אחד אמר "וצדקתו לבני בנים" ולא יותר. אלא צריכין לומר שיש כמה מעלות בצדקה וכמו שכתב הרמב"ם והביאו בשלחן ערוך שמנה מעלות יש בצדקה, ואם כן במעלה ראשונה באמת "צדקתו עומדת לעד" ועדיפא יותר מחסד, ובזו המעלה אמרתי צדקה תרומם גוי וחסד נמי כר' נחוניא. ודוק היטב.

וכשתחשוב ג' תיבות צדקה תרומם גוי עם התיבות תמצא כמנין לפדות שכינה עם התיבות. וכמו שכתבתי שזה יהיה עיקר הכונה בנתינת הצדקה שבזמן הגלות היא דלה, ולית לה מגרמה כלום, וצריך להמשיך לה אור ממידת צדיק יסוד עולם, לכך הצדקה עולה מנין צדיק, "ובאו האובדים" -- היינו צדיק וצדק בבי"א.

(פה מבואר על פי רמז וסוד כמה משניות במסכת זו)

ולזה תמצא במסכתא זו מבואר "המוכר את הבית וכו' המוכר את החצר וכו' המוכר את העיר וכו' המוכר את השדה וכו' המוכר את הספינה וכו'" -- שכל שמות אלו המה במידת מלכות דלעילא, רק כל אחת היא בחינה בפני עצמה כמבואר הכל בספר מאורות נתן, להכי קאמר התנא הכל בה' ידוע וגם תיבת "את" בכל אחד. והלא היה יכול לומר "המוכר בית" וכן בכולן -- אלא הכל מרמז על הבית הידוע וכן כולן, ולכן קתני גם כן "את" שהיא נקראת 'את' כידוע.

וגם קאי על בתי מקדש ועיר ירושלים דלמטה בסוד הפסוק (ויקרא כה, כט) "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה", וישראל נמכרו לאומות העולם כמ"ש "חנם נמכרתם" (ישעיהו נב, ג). וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ולכך קאמר התנא כל בחינות מלכות דלעילא. ולכך כשתחשוב ב' תיבות המוכר את עולה תרע"א עם הכולל. וידוע שם אדני במילוי עולה תרע"א.

הכלל -- שכל יסוד מסכתא זו מדברת בגלות השכינה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה דהיינו צדקה ותשובה. לכן צדקה תשובה עולים כמנין לפדות השכינה עם התיבות. ולכן ביארו חז"ל בפרק הספינה בנין ירושלים דלעתיד שיבנה בבי"א. וידוע צום קול היינו תשובה ממון היינו צדקה. וכשתחשוב ג' אלו צום קול ממון גם כוללים עולים כמנין שדה בעל כאשר נבאר בע"ה.

(פה מבואר סוד ורמז המשנה אין חולקין את השדה)

להבין סוד ורמז המשנה בפרק קמא (משנה, בבא בתרא א, ו) שאין חולקין השדה עד שיהא תשעה קבין לזה וכו', דלא נקרא שדה פחות מט' קבין -- ודאי ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא. בפסוק "ויקן את חלקת השדה" (בראשית לג, יט) דלכאורה ב' תיבות "את חלקת" המה מיותר, דלכתוב "ויקן השדה". וכשתחשוב את חלקת עולים כמנין תשעה קבין עם הב' תיבות, להורות שזה שיעור השדה. אמנם כן הרמז הוא לבחינת שדה שלמעלה.

ותחלה נבאר המשנה פרק ג' (משנה, בבא בתרא ג, א) "בית השלחין וכו' חזקתן שלש שנים מיום ליום. שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום. ר' ישמעאל אומר וכו' הרי שמנה עשר חדש. רבי עקיבא אומר וכו' הרי ארבעה עשר חודש". טעם החילוק שבין שדה השלחין לשדה הבעל וטעם פלוגתת ר' ישמעאל ורבי עקיבא הכל הוא מבואר בגמרא. אמנם על פי רמז וסוד נלע"ד ליתן טעם נכון בהקדים דברי מאורי אור: "שדה נקראת המלכות, ט', וקודם הזיוג היא ד', ובבואה בפנים היא ה' והיא פרצוף כנגד נה"י, ראויה לזריעה. אך עדיין לא חזרה בפנים לבחינת בית עד אחר הזיוג בסוד קראתי לאשתי ביתי".

וכבר כתבתי בזה במסכת פאה שקודם הזיוג נקראת בחינת 'שדה' ואחר הזיוג בחינת 'בית' או 'שדה הבעל'. ולכן תמצא שדה בעל עם הכולל עולה כמנין בית. ועיקר הזיוג על ידי יסוד חי, ויסוד נקרא קב, ולכן תיבת ק"ב עם ב' אותיות עולה כמנין יסוד חי עם האותיות. וגם מילוי של "יסוד חי" כשתכתוב יו"ד סמ"ך ו"ו דל"ת ח"ת יו"ד73 עולה המילוי עם ב' כוללים כמנין ט' פעמים ק"ב -- תתקי"ח, דוק ותשכח. שמידת יסוד היא ספירה ט' ומקבלת מכל אחת סוד קב, ומידת יסוד ממשיך הכל בשעת הזיוג למידת מלכות שהיא בחינת שדה ואז נקראת בסוד "שדה בעל", בגימטריא קב, שהוא יסוד חי כדכתבתי.

ובזה מבואר ממילא הטעם שאין נקרא שדה עד שיהא בה תשעה קבין -- הכל לרמז שדה שלמעלה, מידת מלכות שמקבלת מן היסוד חי סוד ט' פעמים ק"ב, וזהו לאחר הזיוג ואז נקראת שדה בעל ובית. אמנם קודם הזיוג כשהיא פרצוף כנגד נה"י כמבואר בספר מאורי אור שהבאתי, היא בחינת 'שדה' סתם, ראויה לזריעה ט' קבין דהיינו אות ט' היינו יסוד. ותיבת "קבין" היינו נצח הוד, שתיבת קבין עם הכולל עולה כמנין נצח הוד במכוון.

ובזה מבואר "שדה השלחין חזקתה שלש שנים מיום ליום", היינו כנגד שלש ספירות נה"י שכל ספירה בגימטריא שנה, הרי שלש שנים במכוון. אבל "שדה בעל", היינו לאחר הזיוג שנקראת "שדה בעל", "חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום", שאז אינה צריכה לב' מידות נצח הוד אך יסוד כולל הכל. ולזה קאמר ר' ישמעאל שחזקתה שמנה עשר חודש להורות שקבלה כל האורות מיסוד חי. ובזה מיושב קושית התוס' שמקשים הרי אלו שמנה עשר חדש למה לי, יעו"ש. ולדידי ניחא, להורות יסוד חי, ודוק.

(פה מבואר סוד הענין של ה' בנות צלפחד בטוב טעם)

להבין סוד הענין של בנות צלפחד ופירוש הגמרא (בבא בתרא קיט, א) "ראויה היתה פרשת נחלות לכתוב על ידי משה רבינו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן" ובפרש"י בפרשת פנחס בפסוק "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז) כתב כך: "כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה". וצריך להבין כל זה.

והנה בספר מאורות נתן כתוב באות כ' סימן מ"ז "בנות צלפחד הם ה' גבורות, ה' בנות צל פחד, צל בגימטריא ק"כ צרופי אלהים", עכ"ל. והנה מצאתי רמז נכון לדבריו שאתה מוצא אותן ג' פעמים בתורה; ב' פעמים בפרשת פנחס ופעם שלישית בפרשת מסעי בסוף. ותמצא בפעם ראשון נכתב כך "ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה" -- הרי נכתב ב' ווין בשמותם. ובפעם שנית ושלישית נכתב ג' ווין בשמותם. וכשתמנה חשבון שמותם כאשר כתבתי74 עם האותיות שלהם עם ג' ווין עולה הכל תתר"פא כמנין ה' פעמים גבורה עם הכולל שלהם. דוק ותשכח. ובפעם הראשון שאין שם רק ב' ווין תחשב החמשה כוללים ותמצא מכוון תתר"פ כמנין ה' פעמים גבורה.

ואני מוסיף על דבריו שסוד יניקתם היתה מן ה' אחרונה שבשם ולכן תמצא בכל אחת מהן אות ה' בסופה. וידוע דאות ה' אחרונה שבשם היא מידת מלכות, אחת מה' גבורות, שם אדני בסוד דינא דמלכותא דינא. וכשתכתוב אדני במילוי עולה תרע"א כידוע. וכשתחשוב ב' תיבות בנות צלפחד עולה מנין תר"ע, ועם הכולל עולה תרע"א. זה פשוט.

אמנם לפי הגמרא שהבאתי וגם פר"שי וגם לדקדק בפסוק "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" שנכתב אות ן' רבתי, נלע"ד ששורש נשמתן היתה מן ה' ראשונה שבשם שהיא סוד בינה, גם כן אחת מה' גבורות דמינה מתערין דינין. ולכן ניחא שיש בכל אחת מהן אות ה'. וידוע הגמרא חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ משער הראשון שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", ובזה יבואר הכל בטוב טעם לענ"ד שדין שלהם הוא נמשך מאותו שער חמשים של בינה ולכן נתעלם ממנו הדין. ובזה מבואר "ויקרב משה את משפטן" בנו"ן רבתי, היינו לומר שמשפט שלהם היתה בסוד שער נ' שנעלם ממנו, לכן הוכרח להקריב משפטן לפני ה'. והורה ה' לדבריהם "כן בנות צלפחד דוברות - כך כתובה פרשה זו לפני במרום" דייקא, בסוד התרוממות, היינו בשער הראשון שנעלם ממך. וזהו כונת רש"י בצחות לשונו הקודש "ראתה עיניהם מה שלא ראה עינו של משה".

ובזה תמצא דבר נפלא, ד' תיבות אלו בגמרא אלא שזכו בנות צלפחד תמצא מכוון מנין שער חמשים בינה. דוק ותשכח. היינו שזכו לראות שער חמשים של בינה. ולכן כשתחשוב שמותן מחלה נעה חגלה מלכה תרצה עם ה' כוללים עולים אלף מ"ט, היינו מ"ט שערים, ואלף הוא סוד שער א' וגם שער חמשים בבינה עם האותיות עולה כך. ואין להאריך יותר.

(קושיא חזקה בענין בנות צלפחד שם בגמרא)

והואיל דאתי לידן אכתוב קושיא חזקה בזה הגמרא (בבא בתרא קיט, א) "יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, דמספקא ליה אם ארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם או לאו", וכתבו התוס' בד"ה יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן אף על פי שלא נאמר עדיין פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו חשובין נירש כבן ואם לאו תתייבם אמנו, ובפירוש הרשב"ם איתא אם כבן אנו לפטור אימנו מיבום שהרי היבום קם על שם אחיו בנחלה כדדרשינן ביבמות והבן מונעו מלייבם את אמו ומלירש את אביו ופוטר הוא את אמו ויורש את אביו, אם כן אף הבת כן. וסברא בעלמא הוא. הרי מבואר בדבריהם שעיקר טענה שלהם היתה שאם לא היו הם פוטרים את אמם מלייבם היה היבם לוקח הנחלה של אביהם. ועכשיו שהם פוטרים אמם מיבם ראוים הם ליקח נחלה של אביהם והרי אסיקנא ביבמות דף כ"ד דיבם הוא כבכור, מה בכור אינו נוטל בראוי אף היבם בנכסי אחיו אינו נוטל בראוי, ואם כן תמוה לי מאוד היכא קאמר יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן מכח הטענה שלהן אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה דמספקא ליה אם ארץ ישראל מוחזקת או ראוי, אם כן קשה ממ"נ, אי ארץ ישראל מוחזקת הרי גם חלק בכורה יטלו, ואי אין מוחזקת אלא ראוי אם כן גם חלק אחד לא יטלו דהא פרשת נחלות עדיין לא נאמרה אלא מכח הטענה "אם כבן אנו חשובין לפטור אימנו מיבם נירש כבן דהא היבם היה נוטל הנחלה" -- הרי היבם אינו נוטל בראוי כלל כדמסקינן ביבמות. וצריך עיון רב.

(מכאן עד סוף מסכתא מבואר עוד טעם על חשבון האותיות ואיזה דברי מוסר)

ונחזור לעניננו שכתבנו שיסוד המסכתא מיירי בסוד גלות שכינה ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וצדקה כאשר כתבתי שב' תיבות אלו תשובה צדקה עולים כמנין לפדות השכינה עם ב' כוללים.

ובזה מבואר הגמרא ביומא (דף פו:) "גדולה תשובה שמקרבת הגאולה שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא", ומקשים היכא רמיזא בכתוב זה תשובה. ושמעתי בזה דסוד התשובה היינו שתשוב ו' לה', שבגלות בעו"ה יש פירוד בין ו' לה' שבשם, בין צדיק לצדק, וזהו סוד "צדקה ומשפט", דמשפט הוא בסוד ת"ת, ו' שבשם, ועיין ביאיר נתיב באות משפט. וצדקה היא בסוד ה' אחרונה בשם. נמצא דמשפט וצדקה היינו סוד התשובה. עד כאן שמעתי.

ולכן כשתחשוב משפט צדקה עם האותיות והתיבות עולים תרל"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. שאברהם ציוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזה מבואר שכל הג' בבות מיירי הכל בעשיית משפט בין איש לרעהו. לכן העמידו חז"ל במסכת זו גם דיני צדקה שב' אלו אם יעשו כהוגן מביאין הגאולה.

וכשתחשוב תשובה צדקה עולים תתקי"ב, שהגאולה אחרונה תהיה על ידי סוד שם מ"ב כאשר כתבתי לעיל במסכת בבא קמא, דשם ראשון משם מ"ב הוא יכניע קליפת שור המועד, היינו עשו, ושם השני יכניע השר שלו כידוע, ואין להאריך כאן בזה. ולכן תמצא השם השביעי שקוצית עם האותיות עולים תשובה צדקה, לפדות השכינה, כדכתבתי. וידוע דשם זה שולט בשבת בשילוב עם השם הראשון כמבואר בכונת האר"י זלה"ה. וכבר כתבתי לעיל דשם הראשון יוצא מתיבת בראשית, גם כן בגימטריא תתקי"ב עם הכולל כמנין שם השביעי בסוד נעוץ סופו בתחלתו. וידוע דסוד שם מ"ב יוצא מפסוק בראשית עם הפסוק שאחריו עד אות ב' של "ובהו" ועד בכלל. נמצא דשם השביעי יוצא מתיבות "היתה תהו ובהו" דהיינו מן אות ה' אחרונה של "היתה", ולכן אותיות ה' (מן היתה) תה"ו ו"ב75 עולים כמנין משיח בן דוד במכוון. והיינו על ידי השם היוצא מששה אותיות אלו כדכתבתי.

וזהו סוד ממכה עצמה מתקן רטיה לרפואה. ולכן בו ביום שנחרב הבית נולד משיח כידוע. וידוע דזה נדרש על החורבן כמבואר במדרש רבה שם, ולכן תלוי הגאולה בשם היוצא מתיבות אלו, היינו שקוצית עם האותיות שעולה כמנין תשובה צדקה, וכמנין לפדות השכינה עם ב' כוללים. וכל זה רימז רבינו הקדוש במסכת זו שמדברת בגלות השכינה. לכך העמיד ראשי אותיות עולים קי"ו וסופי אותיות עולים תש"ו שכל האותיות אלו המה בשם שקוצית עם האותיות נשאר אות צ' היינו לחבר צדיק וצדק על ידי תשובה צדקה.

בכאן ראוי להאריך בדברי מוסר שבעונותינו הרבים אין איש שם על לבו גלות השכינה בגלות המר הזה וגם מי שיש בידו למחות המה כמחריש ואין תוכחת מצויה והלא כל ישראל עריבים זה בזה. ולכך מסיים המשנה והגמרא במסכתא זו בדיני ערב לרמז זו. ומי אנכי ומה חיי להוכיח את הגדולים אשר קטנם עבה ממתני, אך לעצור במילין מי יוכל, באתי כמזכיר ומזהיר ולמוכיחים יונעם ויבא עליהם ברכת טוב וה' ברחמיו יתן בלבבינו לעשות תשובה שלימה ויבא משיח צדקינו בבי"א.

מסכת סנהדרין

במסכת זו יש י"א פרקים והתחלת אותיות עולים קי"ד וסופי אותיות עולים תתמ"ב או תתנ"ב, שבסוף פרק ח' יש נוסחת ב-ם' ויש נוסחת ב-ן'. כל זה צריך טעם.

לפי פשוטה יש ליתן טעם על י"א פרקים כנגד י"א אותיות ממונות נפשות, שכל המסכתא מדבר בדינים אלו, דיני ממונות ודיני נפשות. וגם כנגד י"א דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות. ואף על גב דבגמרא דף ל"ו ע"ב איתא "אמר רבי אבהו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות" -- היינו משום דקחשיב הא דאין הכל כשרין לדיני נפשות ועשרים ושלשה לחדא משום דתרוויהו ילפינן מחד פסוק כמבואר שם בפרש"י אבל באמת המה י"א דברים ועיין שם בגמרא.

והתחלת אותיות עולים קי"ד כמנין דינים במכוון כנגד ב' דינים אלו ממונות ונפשות. וסופי תיבות עולים תתמ"ב כמנין נפשות עם האותיות והכולל. ולפי הנוסחא שעולים תתנ"ב, עם הד' אותיות כמנין מיתות במכוון, שעיקר המסכתא מיירי מדיני נפשות היינו ארבע מיתות בית דין. כל זה הוא לפי פשוטה.

(פ"מ טעם נפלא על היות סנהדרי קטנה ך"ג וכל השייך לזה וטעם ב' על מנין הפרקים והאותיות)

אמנם לבוא אל תוכן הענין נבין טעם האמור במשנה מנין לסנהדרי קטנה שהיא ך"ג, דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים, ולא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי אחד והטייתך לרעה על פי שנים, הרי ך"ב, ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד -- הרי ך"ג. וכל זה צריך טעם למה באמת לחובה צריך שנים יותר? וגם קושית הגמרא (סנהדרין יז, א) כיון שיש ך"ג הטייתך לרעה על פי שנים היכא משכחת לה ומשני במוסיפין ואליבא דברי הכל אבל בסנהדרי קטנה באמת אי אפשר לגמור הדבר לחובה אם לא על פי שלשה יחידים דהיינו כשיש עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין. ועיין בגמרא ובפרש"י.

ונלע"ד כך, דסנהדרי קטנה המה בסוד הוי"ה אלהים, וידוע דהוי"ה הוא מידת חסד ורחמים ואלהים הוא מידת הדין. ומילוי של הוי"ה הוא עשרה -- שכל המילואים ע"ב ס"ג מ"ה -- כל אחד עשר אותיות כידוע, ושם אלהים במילוי הוא י"ג אותיות כידוע. לכן היו כ"ג סנהדרי קטנה כנגד ב' שמות אלו במלואו שהמה כ"ג אותיות. ולכך צריך עדה מצלת -- היינו עשרה כנגד עשרה אותיות שם הויה במילוי שהוא רחמים, וי"ג הנותרים כנגד שם אלהים במילוי שהוא דין. ולכך לא היה נגמר לחובה בסנהדרי קטנה אם לא על פי שלשה שהיו י"ג לחובה כנגד כל בחינת אותיות שם אלהים.

ובזה מבואר דלכך יש י"א פרקים כנגד אותיות ב' שמות אלו עם ב' כוללים, והתחלת אותיות עולים קי"ד גם כן על דרך זה, שב' שמות אלו עולים קי"ב עם ב' כוללים -- הרי קי"ד במכוון. וסופי אותיות עולים תתמ"ב גם כן על דרך זה, דידוע שיש ה' חסדים -- ה' שמות הויה -- עולים ק"ל, וה' גבורות -- ה' שמות אלהים -- עולים ת"ל, ויונקים מחמש אותיות מנצפך שהמה בגימטריא פ"ר כידוע. וכשתצרף ק"ל שהמה ה' חסדים, ות"ל פ"ר שהמה ה' גבורות -- עולה הכל תת"מ. עם ב' כוללים -- תתמ"ב.

ולכן היה צריך להיות תמיד בסנהדרין מזכין ומחייבין כנגד ב' שמות אלו. ולכן תמצא שתיבת סנהדרין הוא בגימטריא דין ורחמים עם האותיות והתיבות. דוק ותשכח.

(פ"מ טעם ב' על היות סנהדרין כ"ג)

ועוד יש לומר כעין דרך הנ"ל שמספר ך"ג המה כנגד ב' שמות הויה אדני, עדה מצלת כנגד שם הויה במילוי כאשר כתבתי, ועדה שופטת כנגד שם אדני במילוי שהם י"ב אותיות. ולכך צריך לחובה ב' יתירים כנגד בחינת אותיות אלו. הרי ך"ב. ואין בית דין שקול -- מוסיפין עוד אחד כנגד הכולל, שתי שמות כאחד. ועל פי זה נקראו "סנהדרין" כטעם א' שכתבתי שכולל דין ורחמים.

ועוד קאמינא שתיבת סנהדרין עם הכולל עולה ש"פ כמנין שלום עם האותיות. וזה השם כולל הויה אדני כאחד -- י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י' -- עולה ש"פ כידוע. ולכן מבואר במשנה (משנה, סנהדרין ו, ו) שקרובים של מחויבים מיתות ב"ד "שואלין בשלום הדיינין שאין בלבנו עליכם כלום, שדין אמת דנתם", על פי סוד ב' שמות הקדושים שיש עמכם העולים שלום עם האותיות. וגם כן אמרו ש"דין אמת דנתם", בסוד חסד דין ורחמים עם הכולל עולים כמנין אמת בסוד "תתן אמת ליעקב", כלומר שכל המידות הסכימו לדין זה.

ועל פי דברים שכתבתי סנהדרי קטנה המה כנגד ב' שמות הקדושים הויה אדני, בזה מבואר טעם שדיני נפשות היינו ארבע מיתות נידונין על פיהם, דידוע מכונת הארי זלה"ה והוא נדפס גם בשערי ציון בק"ש על המטה, שאם נתחייב סקילה היינו שמגיע הפגם שלו בב' אותיות ראשונות מן ב' שמות אלו, ואם נתחייב שריפה מגיע פגם בב' אותיות שניות, ואם נתחייב הרג מגיע הפגם בב' אותיות שלישית, ואם נתחייב חנק מגיע הפגם בב' אותיות רביעית מן ב' שמות אלו. והארבע מיתות המה באים על ידי שם אדני שהוא דינא דלעילא ולכן גם בדין שלמטה צריך להיות הדין שלהם בכ"ג כנגד ב' שמות אלו כדכתבתי. והדין נגמר לחובה על פי י"ב מחייבין או י"ג כנגד אותיות שם אדני במילוי שהוא י"ב ועם הכולל הוא י"ג.

ולכן תמצא הנסקלין המה י"ט, ועם הכולל -- הרי כ', כנגד יוד שבשם. ואף שהרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות סנהדרין (פט"ו מהל' סנהדרין ה"י) כתב י"ח המה הנסקלין -- היינו דחשיב מקלל אביו או אמו לאחד אבל באמת המה י"ט כדכתבתי. והנשרפין המה עשרה כנגד ה"ה שבשם במילוי ה"ה.

ובזה מבואר פלוגתת חכמים ור' שמעון, דחכמים סבירא להו סקילה חמורה משריפה והרג חמורה מחנק, היינו כסדר אותיות השם, ומי שפגם שלו יותר גדול מיתתו חמורה. אבל ר' שמעון סבירא ליה דארבע מיתות המה בצירוף השם היה"ו, דידוע השם כסדר הוא רחמים וצירוף השם היה"ו הוא דין, כמבואר בכמה דוכתי ברעיא מהימנא ובתיקונים. נמצא כאן שהוא דין -- צירוף השם הוא היה"ו. נמצא שריפה חמורה מסקילה וחנק חמורה מהרג. וכמדומה לי שקריתי דבר זה באיזה ספר.

אבל באמת הלכה כחכמים שדין זה הוא ברחמים לכפרת עונו שיהא לו חלק לעה"ב, והרי לכך סידר התנא משנה "כל ישראל יש להם חלק לעה"ב" בין הארבע מיתות להורות זה. ולכן תמצא שארבע מיתות סקילה שריפה הרג חנק עם התיבות והכולל עולים כמנין כל ישראל יש להם חלק להבא עם האותיות במכוון. גם תמצא שארבע תיבות סקילה שריפה הרג חנק עולים אלף קס"ו כמנין ה' פעמים גבורה העולים תתר"פ כידוע, ועם שם אלהים הוא במכוון אלף קס"ו כאשר כתבתי לעיל, שדינים אלו באים מחמש גבורות ומשם אלהים.

ולכן תמצא במשנה פ"ו (משנה, סנהדרין ו, ה) "א"ר מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי", ועיין בגמרא ובפרש"י. ולדידי ניחא מאוד הלשון הזה דכשתחשוב קלני מראשי ומזרועי תמצא מכוון כמנין ה' פעמים גבורה. ועל זה מצטערת כביכול שהיא מליאה גבורות. ולכן תמצא שתיבת סנהדרין עם האותיות עולים שפ"ו כמנין שכינה עם הכולל, השכינה היתה עמהם תמיד ומהדרת אזכותא תמיד, שהרי כשהדין נגמר לחובה היא מצטערת ואמרה קלני מראשי ומזרועי. ובזה מצאתי טעם נכון על שזכות נגמר על פי רוב אחד וחוב בעינן שנים, היינו משום דשכינה מצטרפת עמהם ודעתה ודאי לזכות.

וסנהדרי גדולה המה של שבעים ואחד כבר מבואר הטעם בספר מ"נ (מאורות נתן(?)/מאיר נתיב(?)) שהמה בסוד ת"ת מילוי השם מ"ה ולכך היו ע"א כמנין כ"ו מ"ה. ואני מוסף על דבריו שב' תיבות שבעים ואחד עולים כמנין אמת במכוון, ומדת אמת הוא ת"ת כידוע, לכך הם אמת ודבריהם אמת, אפילו אם יאמרו לך על ימין שמאל ועל שמאל ימין, היינו משום דמידת ת"ת כלול ימין חסד ושמאל גבורה כידוע, וצריך לאכללא ימין בשמאל ושמאל בימין, והם היו יודעים באיזה בחינה דצריך לאכללא ולכך אסור להמרות נגד דבריהם אפילו אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו'. כנלע"ד פשוט.

(פ"מ כמה טעמי בדיני זקן ממרא)

ובזה תמצא טעם טוב על שנקרא "זקן ממרא" מי שהמרה על פיהן, וגם שהזקן ממרא אינו חייב אם המרה עליהן כשהן חוץ למקומן ואינם יושבים בלשכת הגזית שהמקום גורם כמבואר בגמרא וברמב"ם הלכות ממרים פ"ג (פ"ג מהל' ממרים ה"ז). דכשתחשוב זקן ממרא עם האותיות עולה כמנין אמת עם האותיות והכולל, כלומר שהוא חולק על האמת. וגם תיבות הגזית עולה תכ"ה, ועוד תחשוב מספר קטן של הגזית עולה כ' -- נמצא עולה הכל אמת עם האותיות והכולל. ובזה תמצא מבואר שהם אמת, היינו שבעים ואחד בגימטריא אמת, וגם קדושת המקום הוא אמת כדכתבתי.

וסוד הכל שבכל סנהדרי קטנה השכינה אצלם כדכתבתי והיינו מידת אדני, אבל בסנהדרין גדולה שם הוי"ה ב"ה אצלם והיינו מידת ת"ת שהוא מידת אמת. ולכן תמצא שתיבת גדולה עולה מנין מ"ה וג' היתירה מורה על ג' אותיות אמת. וכשתחשוב סנהדרין גדולה עם האותיות והתיבות עולה במכוון מנין אמת.

וזהו פירוש הגמרא "משה במקום שבעים ואחד קאי", כלומר כשם שסנהדרין גדולה של שבעים ואחד המה בסוד אמת, כך משה הוא בסוד ת"ת שהוא מידת אמת, לכן כשתכתוב משה במילוי -- מ"ם שי"ן ה"ה -- עולה מנין אמת, וט' יתירים היינו מספר קטן מן אמת, הוא ט' כידוע.

במשנה (משנה, סנהדרין ז, א) "ארבעה מיתות נמסרו לבית דין" - קשה מנינא למה לי? ובגמרא דף נ"ג אמר רבא ארבע מיתות גמרא גמירי להו, דמיתות חנק לא כתיב בתורה רק הכי גמירי להו. ועיין שם בגמרא ובפרש"י.

וקודם שנבא לביאור בדרך רמז וסוד אכתוב תחלה מה שתמוה לי בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פי"ב ופי"ג, דבגמרא דף מ"ו ע"ב הביא ברייתא בזה הלשון: "הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו וכו'", משמע בהדיא דגמר דין לא היה עד סמוך לשקיעת החמה, ורבינו משנה הלשון הברייתא ולא זכר כלל שהגמר דין יהיה סמוך לשקיעת החמה וכתב בפט"ו הלכה ז' (פט"ו מהל' סנהדרין ה"ז) "כיצד מצות הנתלין וכו' ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד" -- הרי שלא הזכיר רק התליה תהיה סמוך לשקיעת החמה אבל הגמר דין והסקילה היה באיזה שעה מהיום, ולא כן לשון הברייתא. ואף על גב דהברייתא מיירי בתליה, מכל מקום הלשון מבואר בהדיא שהמצוה כך שלא יהיה הגמר דין והמיתה אלא סמוך לשקיעת החמה. ולא בלבד באלו הנתלין אלא בכל חייבי מיתות הדין כך מדקאמר הברייתא בלשונה "וגומרין את דינו וממיתין אותו", ולא קאמר "וסוקלין אותו", משמע בהדיא שבכל חייבי מיתות היה הדין כך. והטעם נראה פשוט שכל מה שהיו יכולים להשהות הגמר דין שמא ימצאו לו עדיין זכות היו משהין באותו יום עד סמוך לשקיעה. וגם על פי הרמז וסוד שאכתוב מבואר שהדין כך.

ומכח זה יש לי עוד תימה בדבריו פי"ב הלכה ג' (פי"ב מהל' סנהדרין ה"ג) בסוף שכתב "ויראה לי שהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהיה בין בית דינו של משה רבינו ובין סוף מחנה ישראל", ולפי לשון הברייתא שהגמר דין הוא סמוך לשקיעת החמה אי אפשר לומר כן, דהא ידוע שלשון "סמוך" הוא חצי שעה או יותר וכאן אי אמרינן שהמיתה היה רחוק מישיבת בית דין ששה מילין הוא קרוב לשעה ומחצה, מלבד שמא יאמר אחד או הוא בעצמו יש לי זכות ויהא צריך שהייה לראות אם יש ממש בדבריו וביני לביני יעבור זמן השקיעה ויהא צריך לענות דינו עד למחר. וגם לשון המשנה (משנה, סנהדרין ו, א) "אחד עומד על פתח בית דין ואדם אחד רוכב הסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו", ואם כדבריו שהיה רחוק ששה מילין היה צריך להעמיד אנשים הרבה בכדי שיהיו רואים זה את זה, דלפי טבע אנושי אינו שולט הראיה אף חצי מיל. והמשנה מדקדק הלשון "לאדם אחד וכו'". וכן מבואר בלשונו ריש פי"ג (פי"ג מהל' סנהדרין ה"א).

והנה יודע אני שאין אני כדאי על אחד מתלמיד תלמידיו לחלוק, מכל מקום תורה היא וכתבתי הנראה לענ"ד שמקום המיתה היה רחוק מן הבית דין בערך מיל ולא יותר, ובבית דינו של משה רבינו שאני שהיה הגמר דין של המגדף והמקושש על פי ה' ולא שייך שמא ימצאו להם זכות. ועוד אין דנין אפשר מאי אפשר. ועוד לפי הגרסא בגמרא שהיה האורך מחנה ישראל ג' פרסאות אבל לא הרוחב של המחנה, ואם כן איכא למימר שגם שם היה מקום המיתה מצדדין אצל המחנה ברוחב ולא היה רחוק מן המחנה רק כערך מיל או פחות. ועיין בזה במהרש"א בח"א סוף פרק כיצד מעברין.

(פ"מ סוד ארבע מיתות)

ונחזור לענינינו, שסוד ארבע מיתות נמשכו מנחש הקדמוני, דאיתא בזוהר איכה (זהר חדש קיא, א) והובא ביר"ג(?) בפ' בראשית שתחלה פתחה חוה באות מ' והנחש היה ממתין לאותיות ו"ת, ואות מ' היתה עולה ויורדת ולא היתה מתחברת עמהם עד שנתפתתה ויהבית ו"ת ד' זימנין ואקיפו אות מ' לד' סיטרין -- "ו'תקח מפריו ו'תאכל ו'תתן ו'תפקחנה"76 -- הרי ד' זימנין, ואקיפו לאות מ' לד' סיטרין. ועיין שם בלשון המאמר גופא.

ובזה נראה לענ"ד מן ד' פעמים אותיות ו"ת נמשכו הארבע מיתות, ולכן תמצא ארבע מיתות בית דין עם האותיות והתיבות עולים במכוון במנין ד' פעמים ו"ת. דוק ותשכח. ולכן נלע"ד מה שכתבתי שבכל הד' מיתות היה הגמר דין סמוך לשקיעת החמה, דידוע הגמרא בפרק אחד דיני ממונות שחטא אדם הראשון היה בשעה עשירית ובי"א נידון ובי"ב נטרד מגן עדן והלך לו. הרי שהיה גמר דינו סמוך לשקיעת החמה. ולכך הביא הגמרא כל מעשה אדם הראשון במסכתא זו.

(פ"מ המשנה הזאב והארי וכו' בדרך רמז נפלא באריכות)

ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, סנהדרין א, א) "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה. ר' אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. ר' עקיבא אומר מיתתן בכ"ג". ויש בגמרא פלוגתא (דף טו:), ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אומר אף על פי שלא המיתו עדיין מכל מקום מצוה להמיתן, ריש לקיש אומר והוא שהמיתו וכו'.

וצריך ליישב. דבשלמא לר' יוחנן איצטריך התנא לפרוט כל הני לומר אילו שאינן בני תרבות אף על גב דלא המיתו זכה, אלא לריש לקיש דאמר והוא שהמיתו והכי פסק הרמב"ם ושאר פוסקים, אם כן למה פרט המשנה כל הני? ליתני סתם "כל בהמה וחיה ועוף שהמיתו וכו'"?

ותו מקשה הגמרא ר' עקיבא היינו תנא קמא ומשני איכא בינייהו נחש. ולכאורה הוא דבר תמוה דהא ליכא בדברי ר' עקיבא שום רמז ורמיזה שיש חילוק בין כל הני ובין נחש. וגם להבין דברי רש"י במשנה "ברדלס - חיה היא", מאי בעי רש"י בזה? ותו דבמשנה נזכר הזאב קודם הארי ובפיסקא שבגמרא כפי הנוסחא שלפנינו מרשים הארי והזאב.

ולהבין כל זה נלע"ד שהתנא מדבר הכל ברמז וסוד, שכל החיות רעות אלו מדברים בד' מלכיות וכמו שראה אותם דניאל (דניאל, ז), קדמיתא כאריה - היינו מלכות בבל דכתיב בה "עלה אריה מסובכו", תניתא דמיא לדוב - והיינו מלכות פרס ומדי וכמבואר הכל בפר"שי בדניאל סימן ז', וכתב שם רש"י (פסוק ה') תיבת "לדוב" כתיב חסר, לדב, והוא תרגום של זאב, שגם לזאב נמשלה מלכות פרס. נמצא לגירסת הפיסקא שבגמרא הוא כפשוטה נקט תחלה הארי שהוא מלכות בבל ואחר כך נקט הזאב והדוב שהוא מלכות פרס ומדי, שעל שניהם נקראת כדפר"שי.

ולגירסת המשנה שהקדים הזאב נלע"ד שהתנא עשה כן בכיון שידוע דכורש מלך פרס הוא צוה לבנות בית המקדש שהחריב מלכות בבל, לכך מקדים אחד מן השמות של פרס, שהוא הזאב, קודם להארי שהוא בבל שהחריב בית ראשון. ולכן תמצא הזאב הוא נוטריקון ז'ה ב'נה א'ת ה'מקדש. ועיקר שמו "הדוב" נקט כסדר בתר הארי.

ובתר הדוב נקט הנמר, היינו מלכות יון כמבואר שם בכתובים בהדיא, ובתר הכי נקט התנא הברדלס, היינו חיה רביעית שראה דניאל שהוא מלכות אדום, אך החיה זו לא נתפרש שמה בכתובים, וזה כוונת רש"י במשנה "ברדלס חיה היא", כלומר אותה חיה שנאמר סתם בדניאל -- זהו ברדלס דקאמר התנא.

ותמצא בזה רמז מופלא דרש"י כתב שם באותה חיה רביעית כתיב "וקרנין עשר לה", זו פירש לו המלאך שהם עשרה מלכים שיעמדו לרומי קודם חורבן הבית. ותמצא מכוון שתיבת ברדלס הוא במנין י' לרומי, דוק ותשכח דבר נפלא.

נמצא מבואר כאן כל הד' מלכיות כסדר. ואחר כך נקט התנא "והנחש", היינו הנחש הקדמוני שהוא שר שלהם כידוע, וקאמר שם בכתובים "חזה הוית עד די קטילת חיותא", היינו החיה רביעית, "והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא", היינו בביאת משיח צדקינו, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וכו', "ושאר חיותא", היינו ג' חיות ראשונות, "העדיו שולטנהן וארכא יהיבת להון עד זמן ועידן", ופר"שי עד זמן מלחמת גוג מגוג שאז יהיה מפלה גמורה לכל המלכיות שהרעו לישראל מימות עולם. ועיין שם בסימן ז' בפרש"י וביתר מפרשים.

ובזה נבא לביאור המשנה "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס", לכך נקט כולן בה' הידוע, היינו ארבע המלכיות הידועים, "והנחש", היינו השר שלהם הנחש הקדמוני יהיה "מיתתן בעשרים ושלשה", היינו על ידי ב' שמות הקדושים הויה אדני במילואם שהמה כ"ב אותיות ועם הכולל כ"ג כדכתבתי לעיל בסוד סנהדרי קטנה שהמה כ"ג.

ואיתא ברעיא מהימנא פר' שופטים "פקודא בתר דא, לדון בסייף לדון בחנק לדון בסקילה לדון בשריפה לדון בסייף - למאן? לס"מ, הה"ד (ישעיה, לד) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. חרב דקב"ה הוי"ה... נרתיקא דחרבא אדני..", וע"ש לשונו הקדוש "לדון בחנק וכו' עד ס"מ ובת זוגיה בחבל דיחנק ביה וכו'. לדון בסקילה לס"מ וכו'. לדון בשריפה לס"מ וכו' עד ואומין דעלמא איתוקדן בההוא נר וכו'" -- הרי מבואר בהדיא דס"מ ובת זוגיה נחש יתדנו לעתיד בכל ד' מיתות.

ולדידי היינו טעמא: דהם הביאו ד' מיתות לעולם בד' זמנין ו"ת כדכתבתי לעיל, לכך יתדונו בכל הד' מיתות. אך צריך לי עיון למה מתחיל בדין סייף וחנק ואחר כך בדין סקילה ושריפה. ואפשר משום דבדין סייף קאמר שיהיה על ידי שמות הוי"ה ואדני שיוציא חרבו מנרתיקה, ובאינך מיתות קאמר שיהיה על ידי שם הויה לחוד כמבואר שם, ולכך התחיל בסייף. אבל עדיין צריך עיון בספרים.

הכלל היוצא ממאמר זה שהס"מ ובת זוגיה נחש יתדנו בכל הד' מיתות. וכן האומות כדמסיים שם "ואומין דעלמא אתוקדן בההוא נר מצוה". או אפשר דאומין יתדנו רק בשריפה ולכן מסיים בשריפה על דרך "יפקוד ה' על צבא המרום במרום", היינו ס"מ ובת זוגיה נחש וכל ממנן ואחר כך על מלכי האדמה יתדנו בשריפה כמו שמבואר בפסוק "והיה בית יעקב אש וגומר". וכן הברדלס בגימטריא אש במכוון.

ולפי מה שכתבתי ראשונה שגם האומות יתדנו בכל הד' מיתות תמצא רמז נכון כשתחשוב ארי דוב נמר ברדלס נחש כמנין סקילה שריפה הרג חנק עם הכולל במכוון. וזאב אינו נחשב שהוא חד עם דוב. ויותר אין בידי לפרש המשנה עד יערה עלינו רוח ממרום.

(פ"מ דברי הרמב"ם פ"ב מהל' סנהדרין)

ברמב"ם ריש פ"ב מה' סנהדרין (פ"ב מהל' סנהדרין ה"א) "אין מעמידין בסנהדרין בין גדולה בין קטנה אלא אנשים חכמים ונבונים וכו' יודעים קצת משארי חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופת ומזלות וכו'". וכתב מרן הכסף משנה "כתב הרמ"ך תימא מה צורך לדיינים שידעו רפואות וחשבונות וחכמת המזלות, עכ"ל. ואני אומר דאתקופות ומזלות לא קשיא וכו' אבל מרפואות נשאר תמיהתו". ולכאורה תמיהני לתמיהתן, הא מבואר בתוספתא דבבא קמא והובא בטור ושו"ע יו"ד סי' של"ו "ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בית דין וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית ונודע לו שוגג גולה על ידו". הרי שהרופא צריך רשות בית דין. אם כן מאי קשה להו מאי צורך לדיינים שידעו רפואות, הרי צריכים לידע כדי שיתנו רשות לרופאים לרפאות. וגם אם רופאים יעידו על אחד מהן ששגג מרפואה והמית והביאוהו לפני הסנהדרין והוא יאמר שלא טעה הרי צריכים לידע אם הוא חייב גלות או לאו.

(פ"מ קושיא חזקה על הטור י"ד והש"ע בסימן של"ו)

אמנם תמיה לי על רבותינו בעלי הטור והש"ע שהביאו תוספתא זו להלכה דלכאורה סותרת משנה שלימה בפ"ב דמכות דהרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ללמדו תורה ושליח ב"ד שהמיתו המה פטורין מגלות מאחר שמתכוונין לדבר מצוה כדאיתא במשנה וגמרא. ואם כן רופא זה שהיה מתכוין לדבר מצוה לרפאות אותו ושגג בדבר והיה לו גם כן רשות בית דין, למה יתחייב גלות בשוגג? וצ"ע רב.

תוכן העניינים

מעשה רוקח על המשנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה