מעשה רוקח על המשנה· רבי אלעזר רוקח
סדר נשים
מסכת יבמות
התחלת סדר נשים. מסכת יבמות
(פ"מ למה מתחיל סדר נשים במס' יבמות וטעם מנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף בדברים נפלאים)
כבר נאמרו הרבה טעמים על שהתחיל רבינו הקדוש במס' זו שלכאורה היה מהראוי להקדים מסכתות קידושין וכתובות, וגם אני אימא בה מילתא. וגם על קריאת שם המס' יבמות. וגם על התחלת המסכת חמש עשרה נשים וכו' שלכאורה תחלה היה לו למיתני דיני יבום וחליצה ואחר כך אותן שהן פטורות או אסורות. וגם על שסידר בה ט"ז פרקים. והתחלת אותיות עולים ש"ע וסופי האותיות עולים תתכ"ז. גם על שסידר בה דיני פרו ורבו וכל האסורים לבא בקהל. כל זה צריך טעם ודעת.
ונלע"ד דרבי דאתי מדוד התחיל במסכת זו לכבודו של דוד ובזה יתיישב הכל בטוב טעם, דידוע יהודה התחיל במצות יבום תחלה ואמר אל אונן "בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך", וזהו עיקר המצוה, אך מה' היתה שמצוה יקוים על ידי יהודה בעצמו ובכבודו. ולכן עשתה תמר בחכמתה מה שעשתה.
וזה לשון הזוהר פר' וישב בפסוק "ותסר בגדי אלמנותה וגו'" (ח"א קפח, ב) "תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה ואתו מנייהו דוד מלכא ושלמה מלכא ומלכא משיחא. ואלין תרין נשין דא כגוונא דדא, תמר ורות, דמיתו בעלייהו בקדמיתא ואינון אשתדלו לעבודא דא. תמר אשתדלת לגבי חמוה דאיהו קריב יתיר לבנוי דמיתו וכו'. רות אשתדלת בעבודא דא לגבי בעז". ועיין שם לשונו הטהור.
ועיקר הענין הוא שסוד היבום הוא לתקן נשמת המת בסוד הגלגול, שהוא בעצמו הוא הזרע הנולד מיבמה, כאשר מאריך בזה בכמה מקומות ובסבא קדישא פרשת משפטים וכאשר אכתוב לקמן. לכן קאמר כאן מאחר שראו תמר ורות שיהודה ובועז אינם מתעוררים לזה -- לכן אשתדלו אינון לעובדא דא, ולכן המה עיקר במצוה זו ועל שמם יקרא. והכל היתה מאת ה'. ולכן יצאה הבת קול "ממני יצא הדברים".
ובזה נבא לביאור שרבינו הקדוש גילה כל זה במסכת זו ולכך נקרא המסכת "יבמות" בלשון רבים ובלשון נקיבה על שם תרין נשין אלו שכל מה שעשו עשו בסוד היבום. וגם מילת יבמות מרמז כל זה. י"ב היינו י'הודה ב'ועז, ואות ת' היא תחלת תיבת תמר וסוף תיבת רות. ואותיות מ"ו המה אותיות אמצעית מן תמר רות וב' רישין עולה ת'.
ולכן סידר במסכת זו ט"ז פרקים כנגד ט"ז אותיות יהודה ותמר בעז ורות; שבכל המגילה נכתב תיבת "בעז" חסר ו' וכאשר נבאר לקמן בע"ה.
ולכן התחיל המסכת "חמש עשרה נשים" שג' תיבות אלו עולים עם הכולל אלף שכ"ד, במנין מכוון בסוד תמר ורות, להורות שכל המסכת היא בנויה על סוד תרין יבמות אילין. ובזה מיושב מה שהקשו התוספות דהיה לו למיתני ט"ו עריות ולמה תני נשים, ולדידי ניחא מאוד להורות המנין שכתבתי.
והתחלת האותיות עולים ש"ע, ועם ט"ז פרקים עולה שפ"ו, כמנין דוד בן ישי. ומנין ש"ע עם ב' כוללים עולה משיח דוד, שדוד בעצמו יהיה משיח כמו שכתבתי כמה פעמים. וסופי תיבות עולים תתכ"ז, עם הכולל הוא תתכ"ח, כמנין "דוד המלך בא מיהודה ותמר". דוק ותשכח. גם הוא בגימטריא "יהודה ותמר בסוד יבום אב" עם האותיות, והכל לרמז אף על פי שכל יבום נעשה על ידי האח אבל כאן היה בסוד ה' יבום אב.
וכבר כתבתי כמה פעמים שאין לי עסק בנסתרות, ובפרט בדברי הסבא קדישא שכל דבריו המה רזין דרזין, מכל מקום כאשר אקח את דברי קדשו כפשטן תראה נפלאות היאך מרומז הכל בסוד משנתינו שהאריך שם בסוד זה, כל דף ק"ד ושם ע"ב בשורה ה' (ח"ב קד, ב): "זכאה חולקיה דדוד דהכי אתבריר ואסתלק משאר בני נשא וכו' אורח כל בני עלמא לא מתייבמין לגלגולא אלא מסטרא דאחין אבל כאן יהודה אתה בגרמך אזדמנת ליבומא, יודוך אחיך דלא ישתלשל מחד מנייהו שלשולא דמלכו אלא אתה בלחודך". ועיין שם שהאריך בזה.
העולה מזה, מאחר שהיה כאן היבום על ידי אביו של מת לכך זכה שנשתלשל ממנו שלשולא דמלכו. ובזה ניחא מאוד מה שכתבתי שרבינו הקדוש רימז כל זה בסופי האותיות העולים תתכ"ח עם הכולל, עולה כמנין דוד המלך בא מיהודה ותמר. וגם הוא עולה כמנין יהודה ותמר בסוד יבום אב עם האותיות. נמצא מרומז כל זה שאמר הסבא קדישא.
גם כבר כתבתי במסכת ברכות שגם שם סופי האותיות עולה תתכ"ח שהוא כמנין דוד מלך ישראל חי וקיים. וכמו שכתבתי לעיל במנין ראשי אותיות שעולים כמנין דוד משיח58 שהוא בעצמו יהיה משיח, בסוד א'דם ד'וד מ'שיח. וגם עיין במס' פאה מה שכתבתי שם. גם סופי האותיות העולים תתכ"ז כמנין דויד הבא מאבצן ורות במכוון. ועיין שם בסבא מה שכתב גם בסוד זה אבצן הוא בעז.
נמצא שכל המסכת הוא סוד ב' יבמות אלו, תמר ורות, ומנייהו נשתל שלשלת מלכות בית דוד. ובזה טוב טעם על שסידר בזו המסכת משנה "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד" (משנה, יבמות ח, ג). ובזה מבואר במשנה ראשונה דתני (משנה, יבמות א, א) "וכלתו" לבסוף כמו שמקשה הגמרא, ולדידי ניחא דתני בדרך לא זו אף זו, דכל עריות פשיטא דאסורות מלהתיבם אלא אפילו כלתו, דיבום הראשון שהיה בעולם היה בכלתו, הוי אמינא דמותרת, קמ"ל דדוקא שם הוצרך להיות כן בסוד ה' מה שאין כן לדורות.
ובזה אפשר ליישב הגמרא דף כ"ד ע"א ""והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו" -- לנחלה. אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם וכו'? אמר רבא אע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזירה שוה אפיקת' מפשטיה לגמרי". ומקשה הגמרא "ואי לאו גזירה שוה ה"א שם ממש למאן קמזהר רחמנא אי ליבום יקום על שם אחיך מיבעי ליה ואי לבי דינא יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה וכו'". ולדידי יש ליישב קושיות הגמרא דהוה אמינא ליבם קמזהר רחמנא, והא דכתב יקום על שם אחיו היינו דהתורה מרמזת ליבם ראשון שהיה היבום על ידי האב, ואם כן מדוקדק שפיר והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ממש.
והא דלא עשה יהודה כן, שהרי קרא לבנו הבכור פרץ -- יש לומר ע"פ מה שכתב הסבא שם דף ק"ג ע"ב "ובכולא נפק אילנא מסטרא דרע ואתדבק בסטרא דטוב בקדימתא ויהי ער בכור יהודה רע אונן אוף הכי וכו'". אם כן יש לומר דיהודה היה צריך לתקן שניהן, ער ואונן, ושניהן היה שמם תחילה מסיטרא דרע ולכך לא היה יכול לקרות שם הבכור שמם ממש, ועשה בחכמה וקרא שמו פרץ מלבד הטעם המבואר בכתוב, שפרץ כולל שתי שמות ער אונן, ונשאר אותיות א"ו מן אונן, זה תיקן אח"כ באות ז' מן זרח59. ואפשר עוד לומר שב' תיבות אלו עם האותיות "שם אחיו" -- בגימטריא פרץ עם הכולל. ולכן היה סבירא לן דפירוש הקרא שם ממש וליבם קמזהר רחמנא אי לאו דאתי גזירה שוה ואפיקתיה מפשטיה לגמרי. ודוק.
ובזה מבואר גם לשון הגמרא ריש פרק הבא על יבמתו "בין בשוגג" ופירש"י כסבור אשה אחרת היא וכו'. ובגמרא "מאי אפילו לא מיבעיא הוא שוגג והיא קמיכוונה למצוה וכו'" -- מרמז המשנה והגמרא מעשה יהודה ותמר ממש. וקל להבין.
נחזור לענין בקריאת שם המסכת יבמות. בגימטריא מת חי. היינו שסוד יבום הוא שאותו מת חוזר להיות חי בסוד הגלגול, ומעיקרא היה בעלה של אשה זו ועתה בסוד יבום חוזר להיות בנה, כמבואר באר היטב בזוהר בכמה דוכתי, בפרט בדברי הסבא. לכן סופי האותיות של המסכת עולים תת"כז עם ד' אותיות עולה כמנין "בעלה חזר להיות בנה" עם הכולל. דוק ותשכח. הכלל שסוד היבום לתקן נשמת המת, וזה לשון הזוהר בפר' וישב דף קפ"ז ע"ב: "תא חזי כמה חס קב"ה על עוברוי בגין דבעי לאתתקן ולא יתאביד מעלמא דאתי".
ובזה נבא לביאור סיום המסכת בגמרא במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". וכבר האריך מהרש"א בח"א מה שייכות יש למאמר זה במסכת זו. ולדידי אפשר ליישב ע"פ מאמר הזוהר בדף הנ"ל וזה לשונו הקדוש (ח"א קפז, ב): "רבי חייא בעא האי דאיהו זכאה שלים ואשתדל באורייתא יומי ולילי ולא זכה לבנין וכו' מה אינן לעלמא דאתי אמר ליה רבי יוסי עובדוי ואוריתא קא מגינן עליה לההוא עלמא וכו'" עד "איתתיה בעי ליבומא או לא וכו'". ותמצית הדבר: תלמיד חכם שמת בלא בנים מצד עצמו לא היה צריך ליבום אחיו, שתורתו ומעשיו מגינים עליו וזוכה למקומו בעוה"ב, ואפשר שנכלל בדברי קדשו שתלמידים שמעמיד הם נקראים בנים שלו כידוע, אך מכל מקום אשתו מתיבמת. וזה היבום מועיל לאחרים. מי שמת בלא בנים ולא היה לו אח לייבם אשתו ולא זכה לעלמא דאתי, ועל ידי יבום זה של אשת תלמיד חכם יש לו תיקון.
ובזה מבואר מאוד המאמר בסיום המסכת "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", כלומר תלמיד חכם שמת ואשתו מתיבמת "מרבים" לאחרים "שלום בעולם" הבא, אבל הוא בעצמו אינו צריך ליבום שנאמר "וכל בניך לימודי ה'" -- הרי יש לו בנים הרבה, כל התלמדים שהעמיד, "ורב שלום בניך", ב' תיבות "ורב שלום" המה בגימטריא כמנין "מי שלא היה לו בן ולא יבום". דוק ותשכח. לזה מועיל היבום של אשת תלמיד חכם. נמצא תלמידי חכמים מרבים לאחרים שלום בעולם הבא. לדעתי היא כוונה אמתית בע"ה וה' יאיר עינינו בתורתו.
(פ"מ המשנה האחרונה בסוד ורמז נפלא באריכות)
והואיל דאתי לידן ענין יהודה ותמר נימא בה מילתא, גם להבין דברי חכמים במשנה סוף מסכת (משנה, יבמות טז, ז) "אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וכו'" עד "לא תהא כהנת כפונדקית? אמר להם לכשתהא פונדקי' נאמנת! הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיו בידו". ולכאורה הדברים תמוהים מאוד. חדא דלענין מאי קאמר שהיה מעשה בבני לוי ושהלכו לעיר התמרים? היה להם לומר בקיצור "מעשה בכת אנשים שהלכו בדרך וחלה וכו'". ועוד מה ענין כהנת לכאן? הגם שרש"י פירש כלומר מיוחסת, מכל מקום קשה, היה להם לומר בלשון מבואר "ולא תהא ישראלית כנכרית". וגם התשובה שהשיב להם הוא תמוה.
ולענ"ד דברים גדולים דיברו כאן על פי רמז וסוד ה' ליראיו. מצאתי בס' יר"ג פרשת וישב שכתב בשם ספר חסד לאברהם שרחב היתה גלגול תמר, ותמר ילדה שנים, ורחב הצילה שנים. וכעת אין הספר חסד לאברהם מצוי בידי לעיין בו ונסמוך על הספר יר"ג שהביאו ואעשה סמוכות לדבריו. שבמסכת מגילה מסיק דאיגיירה רחב ונסבה יהושע, וכשתחשוב "יהושע ורחב זונה" עם הכולל תמצא מכוון כמנין "יהודה ותמר". ושניהן בגימטריא תרע"ו -- כמנין שם אדני; במילוי עולה תרע"א כידוע, עם האותיות והכולל -- הרי תרע"ו. שידוע שיהודה ותמר שניהן הן בסוד מלכות, ולכן יצא מהם מלכות בית דוד, ומלכות היא שם אדני. וכן יהושע ורחב היו גם כן בסוד מלכות ולכך אמרו "פני יהושע כפני לבנה" כידוע.
וסוד זה מגלה לנו התרגום בנביאים על מילת "זונה" האמור ברחב "פונדקיתא", ולא מתרגם "נפקת ברא". וכשתחשוב פונדקית תמצא בגימטריא תמר י, שידוע מספר מאורי אור ומשארי ספרי מקובלים שמידת מלכות נקראת "תמר" כשהיא מקבלת ב' פעמים ש"ך דינים מאבא ואימא, וב' פעמים ש"ך עולה תמר. ואז היא במרירות, שכולה דינים, וצריך להמתיק אותה בהמשיך לה החסדים כאשר אבאר בע"ה. וידוע ה' פעמים דין בגימטרא ש"ך זהו סוד ה' גבורות. נמצא שב' פעמים ש"ך הם י' פעמים דין. וכל זה מגלה לנו התרגום במילת "פונדקיתא" שהיא בסוד תמר, י' פעמים דין, להורות שהשכינה כולה דינים נגד האומות וזהו בשורה טובה לישראל.
והואיל דאתי לידן ענין רחב נימא בה מילתא. דאיתא בילקוט שם שאמרה "רבש"ע בג' חטאתי לפניך -- בנדה בחלה בהדלקה, בג' מחול לי -- בחבל בחלון בחומה. ומה שכר נטלה על כך? רבי אלעזר אומר זכתה שיצאו ממנה ח' נביאים כהנים וכו'". ועיין שם בספר כלי יקר מה שכתב בזה. ואני אוסיף על דבריו פרפרת נאה מאוד להעמיד ג' כנגד ג':
• חבל נגד חלה. לכך חבל עם האותיות הוא מנין חלה.
• חומה נגד נדה המה מנין שוה.
• חלון כנגד הדלקה -- כשתכפיל נו"ן, שכל אות נון הוא כפל, תמצא מכוון מנין הדלקה.
• וכשתחשוב שלשתן יחד -- חלה נדה הדלקה -- עולה רמ"ו כמנין ח' נביאים כהנים. דוק ותשכח שהוא דבר פלא.
ונחזור לענין יהודה ותמר שאמרה ליהודה "חותמך ופתילך ומטך וגומר", ואיתא במדרש רבה (ב"ר פה, ט) ובילקוט "נצנצה בה רוח הקודש, חותמך זה מלכות ,פתילך זו סנהדרין שהן מצויינין כפתיל, ומטך זה מלך המשיח", יעו"ש. ולענ"ד יבואר כך שרמזה לו דברים גדולים שהשכינה מידת מלכות היא, מלאה דינין בסוד תמ"ר על מכירת יוסף שהוא צדיק יסוד עולם כידוע. לכן אמרה לו חותמך שיתן לה חותם, היינו להמשיך לה החסדים מן ג' פעמים אהי"ה במילואיו -- קס"א קנ"א קמ"ג, שהם בגימטריא חותם כידוע.
ועוד אמרה לו פתילך שיתן לה פתיל היינו סוד פ"י ת"ל. פי המה ט' יודין של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כידוע מכוונת התפלה "ופי יגיד תהלתך", והיינו להמשיך לה ט' יודין אלו על ידי צדיק יסוד עולם בגימטריא ת"ל, והיינו פ"י ת"ל לפי שהם חטאו בצדיק יסוד עולם לכך צריכים לתקן.
ואפשר עוד שבתיבת "פתיל" רמזה לו כמו אינך שנים שרמזה לו מלכות כמבואר במדרשים הנ"ל כן פתיל בגימטריא מלכות דויד והוא היה ראש לסנהדרין לכן סנהדרין עם האותיות עולה כמנין דוד בן ישי.
ובזה נבא עוד אל ענין המסכת שלכך נקראת יבמות כמנין חותם עם האותיות. שיבום ראשון היה על ידי חותם ובסוד חותם. וראשי אותיות עולים ש"ע כמנין פרץ הנולד מהם שממנו הושתל מלכות בית דוד. וסופי האותיות עולים תתכ"ו כמנין חותם בן ישי עם הכולל. נמצא שכל הרמזים הכל מדבר בסוד יבום יהודה ותמר.
ובזה נבא לביאור סוד משנה אחרונה. וכבר כתבנו כמה פעמים דאין המשנה יוצא מידי פשוטה שמעשה היה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם וכו'. אבל אם המשנה לא היה כונתה אלא על מעשה זו יקשה כל הקושיות שהקשינו לעיל -- היה להם לומר בקצרה "מעשה בכת אנשים שהלכו בדרך וחלה אחד מהם", ולמה להם לומר שמעשה היה בבני לוי ושהלכו לצוער עיר התמרים? אלא ודאי שרמזו במתק לשונם על מעשה רחב ובזה מדויק מאוד.
"מעשה היה בבני לוי" -- דידוע שב' השלוחים היו פנחס וכלב, פנחס היה משבט לוי וגם כלב נקרא על שם אשתו מרים שהיא בת לוי כמבואר בפסוק "ויקח כלב את אפרת" - זו מרים. "שהלכו לצוער עיר התמרים" -- שיריחו "עיר התמרים" נקראת ובודאי היו בסכנה גדולה ובצער אלא שהיו בטוחים בה' וכו' ולכך נקראת אז בשם "צוער" מלבד שם "יריחו". ואפשר שבאמת זו היא עיר יריחו וכשבנה אותה חיאל בית האלי שינה את שמה וקרא אותה "צוער".
"והאמינו את הפונדקית" היינו רחב, במה שהחיו אותה ואת כל אשר לה, דלכאורה קשה היאך היו רשאים לעבור על "לא תחיה כל נשמה"? ובאמת יש כמה מדרשים שנענשו על זה, אך לדעת התוספת במגילה בד"ה דאיגיירה ונסבה יהושע (מגילה יד, ב) שכתבו שרחב לא היתה משבעה עממים רק מאומה אחרת ונתיישבה שם, אם כן היו רשאים להחיותה עם כל אשר לה, אך קשה מנא ידעו דבר זה? וצריך לומר שהאמינו לדבריה שאמרה כך. דאין לומר שעשו זה באונס שהיו בסכנת נפשות ואחר שנשבעו לה לא היו יכולים לעבור על השבועה וכמו שהיו בגבעונים ואין להאריך כאן -- זה אינו, דהא היא בעצמה אמרה להם מה שיחיו אותה זהו מידת אמת, מדה כנגד מדה על שהיא מציל אותם, אבל במה שיחיו את כל משפחתה דבר זה לא ביקשה מהם אלא מצד החסד, וכמו שכתוב הרד"ק שם ושארי המפרשים בפסוק "ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת", ואם כן היאך היו רשאים לעשות דבר זה לעבור על התורה מצד החסד, אבל לשיטת התוספות ניחא. אך מוכרחין אנו לומר שהאמינו לדבריה.
וזהו שאמרו חכמים במתק דבריהם "ולא תהא כנהת", היינו תמר שהיתה בת כהן, "כפונדקית" -- היינו רחב שהיתה גלגול שלה. כלומר לתמר לא האמינו לדבריה עד שהראה להם הסימנים ויהודה הודה בעצמו ולמה לא תהא כהנת כפונדקית שהאמינו לדבריה. ואין לומר דבאמת אלו אמרה תמר שמיהודה היא מעוברת היו מאמינים לה אך שהיא לא היתה רוצה לביישו וכמו שאמרו חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש ואל ילבין חברו ברבים מנלן מתמר" -- זה אינו, דודאי דברי חז"ל מוכחי שפיר מדקאמרה "לאיש אשר אלה לו" ולא קאמרה בפירוש מיהודה אני הרה ואלו סימניו, וכמו שפירש"י שם, אבל אם לא היה בידה הסימנים -- אף אם היתה אומרת לו "ממך אני הרה והיו בידי אלו הסימנים" -- לא היה מאמין לדבריה. וכמו שדרשו שם בפ"ק דסוטה (דף י:) בפסוק "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם" לאחר שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. ורמז לדברי חז"ל, דלכאורה היכן מרומז כאן הרחקת סימניה, ומצאתי רמז נכון כשתחשוב ד' תיבות אלו "אלם רחוקים לדוד מכתם" עם הכולל תמצא מכוון כמנין חותם ופתיל. דוק ותשכח.
וזהו שאמרו "ולא תהא כהנת נאמנת כפונדקית!? אמר להן לכשתהא פונקדית נאמנית". ועיין בפרש"י חילוף נוסחאות ולדידי הנוסחא מדויקת כך כמו שהיא כתובה לפנינו, לכשתהא הכהנת פונקדית כלומר שכהנת עצמה היתה פונדקית בגלגול לכך היתה נאמנת עתה הפונדקית, "והוציאה להם" היינו בדבריה, "מקלו ותרמילו וס"ת", הרי שחשב כאן ג' דברים כנגד חותם ופתיל ומטה שהוציאה תמר, כלומר שרחב גילה להם כל זה ברוח הקודש שהיא גלגול תמר.
ומצאתי רמז נפלא לזה בפסוק "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו", כשתחשוב ב' תיבות "האנשים ותצפנו" עם ב' כוללים תמצא מכוון מנין חותם ופתיל ומטה. דוק ותשכח. לכך האמינו לרוח הקודש שבה. ויש לכוין אלו שלשה שבמשנה נגד אלו שלשה אך אין להאריך עוד. ודוק היטב ויונעם לך וה' יאיר עינינו בתורתו.
ואם שגיתי ח"ו בדברים אלו ה' הטוב יכפר.
עוד סוף המסכת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיו בידו, וכתבתי הרמז שרחב הוציאה להם בדבריה ברוח הקודש מעשה יהודה ותמר וג' אלו מרמזין על חותם ופתיל ומטה והבאתי סמך מפסוק. ועכשיו אני מוסיף שהוציאה להם בדבריה מעשה דוד המלך לעתיד ובזה מדוקדק מאוד לשון המשנה "מקלו ותרמילו וספר תורה", וידוע דאיתא במדרש מוניטן, היינו מטבע, של דוד היה מקל ותרמיל מצד אחד על שבהם הרג את גלית. וגם ספר תורה היה בידו כשנעשה מלך שצריך להיות לו ספר תורה תמיד לפניו. כל זה גילה להם ברוח הקודש מה שיהיה לעתיד. ורמז לדבר בפסוק "ותקח את שני האנשים ותצפנו", כשתחשוב ארבעה תיבות אלו "את שני האנשים ותצפנו" עם ב' כוללים תמצא מכוון כמנין מקל תרמיל ספר תורה. דוק ותשכח כי הוא דבר נפלא.
מסכת כתובות
(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)
במסכת זו יש י"ג פרקים והתחלת אותיות עולים ת"ס וסופי האותיות עולים קנ"ד -- כל זה צריך טעם ודעת.
לכאורה על פי פשוטו היה נראה לומר שראשי תיבות וסופי תיבות עולים כמנין חתן כלה בחופה. אך קשה מאי בעי להודיענו בזה, ואמינא ביה תרי תלת טעמי וזו יצא ראשונה, שיסוד מסכת זו קאי בנישואי יעקב עם ארבע נשיו לאה רחל בלהה זלפה, ולכך התחיל המסכת בתיבת בתולה שמרמז כל זה -- בתולה בגימטריא באמת, היינו יעקב, תתן אמת ליעקב. וגם כן בגימטריא לאה רחל בלהה זלפה עולים תל"ח. נשאר אות ה' מן "בתולה" שכולן היו בסוד אות ה' ומאות זה בא ההולדה בסוד "הא לכם זרע". לכן יש בכל אחת מהן אות ה' חוץ מרחל, לכן היתה עקרה עד שאמרה "הנה אמתי בלהה" שיש בה תרי ההי"ן "ואבנה גם אנכי ממנה". וגם ידוע שלאה היא סוד ה' ראשונה בשם ורחל סוד ה' שניה ויעקב סוד ו' המייחד לשתיהן.
גם כשתקח ה' הנשאר מתיבת "בתולה" ותצרף עם ראשי אותיות וסופי אותיות של המסכת עולה הכל יחד עם הכולל כמנין יעקב לאה רחל בלהה זלפה. דוק ותשכח. והכל בגימטריא כתר כמנין האותיות בעשרת דברות ראשונות שהמה נגד תרי"ג מצות ושבעה מצות דרבנן, הכל שמר יעקב ונשיו, וזהו שאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. ולא תימא שעבר ח"ו בנישואי שתי אחיות כי הכל היה בסוד ה', וכמו שכתבתי במסכת חגיגה ובכמה דוכתי. ולכן יש במסכת זו י"ג פרקים נגד י"ג שבטים שיצאו מהם בהתחלק יוסף לשנים. ובמה שכתבתי מיושב מה שהקשו התוס' הא דלא קתני "הבתולה וכו'", ולדידי ניחא מאוד לרמז כל מה שכתבתי.
(פה מבואר סוד משנה ראשונה)
ובזה נבא לביאור סוד משנה ראשונה (משנה, כתובות א, א), שידוע שכל כונתו של יעקב היה על רחל שהיא סוד מידת מלכות לתקן אותה ולייחד אותה עם תפארת שהוא סוד מידת יעקב. וידוע שסוד ששת ימי בראשית המה כנגד ששה ספירות חג"ת נה"י -- יום א' בחסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, יום ד' בנצח, יום ה' בהוד, יום ו' ביסוד. ולכך בתי דינין יושבין שני וחמישי שהמה ימי דין כנגד גבורה והוד, מה שאין כן שארי ימים.
נמצא שיעקב אבינו שהוא בסוד תפארת ישראל, כשאתה מונה הימים מלמעלה למטה הוא סוד יום ג', וכשאתה מונה מלמטה למעלה אלו הימים הוא סוד יום רביעי. ובזה מבואר דהתנא מתחיל ממטה למעלה -- "בתולה", היא השכינה הנקראת "גן" כידוע, ולכן כשתצרף השכינה גן עולה מכוון מנין בתולה. "נישאת ליום הרביעי" -- היינו תפארת שהוא יום הרביעי ממנה ולמעלה. ולסוד זה תיקנו חז"ל שתהא בתולה נישאת ברביעי בשבת, אף על פי שרביעי בשבת הוא בסוד נצח -- מכל מקום לרמז שכתבתי שתפארת הוא יום רביעי ממנה ולמעלה תיקנו יום רביעי.
ובזה אפשר ליישב הברייתא (כתובות ג, ב) "ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי בשבת ולא מיחו בידם חכמים, ובשני לא יכנוס וכו'". ולכאורה הדבר תמוה שנהגו מעצמן בשלישי בלי תקנות חכמים ולא מיחו בידם חכמים, ולמה בשני לא יכנוס. ודברי רבותינו חכמי הגמרא ידוע, אבל כל דבריהם נאמרים בסוד ורמז, שמה שנהגו בשלישי בזה לא עקרו כלל תקנת חכמים שבאמת מידת תפארת הוא יום שלישי בשבת כדכתבתי, אבל ביום שני לא יכנוס שאז נעקרה תקנת חכמים. ודוק.
ונחזור לדברי המשנה שאמרו בתולה נישאת ליום הרביעי לסוד הנ"ל לייחד מלכות בתפארת שהוא יום רביעי ממנה ממטה למעלה. אך מאן יימר שסוד ששת ימי השבוע המה כנגד ששה ספירות הקדושים חג"ת נה"י? לזה קאמר התנא "שפעמים בשבת בתי דינין יושבין, ביום השני וביום החמישי", ולמה באמת תיקון עזרא ימים אלו? אלא משום שהן כנגד גבורה והוד, קו הדין, מזה מוכח שפיר דששת ימי השבוע המה כנגד ששה ספירות חג"ת נה"י. נמצא שמידת תפארת הוא יום רביעי ממטה למעלה ולכך תיקנו שפיר בתולה נישאת ליום הרביעי. ובזה מיושב קושית הגמרא "ותינשא באחד בשבת?". וקל להבין.
ואין להקשות לדברי שעיקר תקנת חז"ל שבתולה נישאת ליום הרביעי הוא נלמד מנישואי יעקב, והלא מצינו בספר כונת אר"י שנשואי יעקב עם לאה היה בהכנסת שבת והביא כמה רמזים גדולים על פי הסוד. אני אומר שדברים אלו המה סיועה לדברי, שידוע שסוד לאה היא בסוד אימא עילאה שבת הגדול, לכך היה הנישואין שלה בשבת, אבל רחל שהיא בסוד מלכות וצריך להעלות אותה לבעלה שהוא בסוד תפארת ישראל באמת היה הנישואין שלה ביום ג' או ביום ד' כדכתבתי.
(פה מבואר על פי נגלה כמה מדר[שים] פרשת ויצא)
והואיל דאתי לידן סוד נשואי יעקב עם נשיו בכלל ובפרט אכתוב דבר נכון מה שאמרתי בנגלה במדרש רבה פרשת ויצא רק בקיצור נמרץ.
"כי בא השמש -- שמע קול של מלאכי השרת שאמרו אתא שמשא אתא שמשא כיבה השמש שלא בעונתה וכו' אותן שתי שעות ששקעו עבורו כו' ויקח מאבני המקום וכו' אמר: אבי אבא יצא ממנו פסולת, אבי יצא ממנו פסולת, אני אם יתאחו האבנים זו לזו יודע אני שלא יצא ממני פסולת וכו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' ר' לוי אמר תרכוסא של שלש רגלים הראו לו". ופירשו המפרשים כסא של ג' רגלים הראה לו לומר שהוא רגל שלישי במרכבה.
הנה במדרשים אלו הארכתי בדרושים שלי וכאן אכתוב בקיצור דרך הפשוט ויש בהם דקדוקים הרבה. חדא, למה באמת שקעה חמה שלא בעונתה? ועל טעם המבואר בגמרא ובמדרש "אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטור בלא לינה", שהוא היה רוצה לילך משם מיד, מיד שקעה חמה שלא בעונתה כדי שילין שם -- על זה קשה מאוד לפי הגמרא בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) כשיהב דעתו למיהדר למקום שהתפללו אבותיו קפצה לו ארעא, ויפגע במקום והתפלל. כד צלי בעי לחזור ולילך משם מיד שקעה חמה. אם כן קשה מאוד למה היה תחלה קפיצת הדרך מוטב היה שילך כדרכו ויגיע למקום בית המקדש קודם חשיכה ויתפלל שם וילין שם ממילא ושני ניסים קפיצת הארץ ושקיעת חמה שלא בעונתה היו לכאורה בחנם.
וגם מה מדקדק המדרש אותן שתי שעות לאשמועינן שהיתה השקיעה ב' שעות - מאי נפקא מינה אם היה פחות או יותר? וגם מה ביקשו מלאכי השרת שקראו אותו אז בשם "שמש" - הלא דבר הוא. וגם הסימן שעשה אם לא יצא ממנו פסולת גם כן לכאורה קשה. וגם מה שהראה לו בחלום כסא של ג' רגלים מה הראו לו בה עכשיו דוקא.
וכבר האריכו המפרשים בכל מדרשים אלו ולענ"ד נראה ליישב הכל בחדא מחתי בדרך פשוט, שכל מורא יעקב היה שלא יתלכלך באיזה חטא בבית לבן וכמו שכתב רש"י בפירוש הפסוק "ושמרני בדרך הזה וגו'", וידוע הגמרא מי שעבר עליו רוב שנותיו בלא חטא שוב אינו בא לידו חטא. ויעקב היה אז בן ע"ז שנים כידוע, וכל שנותיו היו קמ"ז. נמצא כבר עברו רוב שנותיו בקדושה ובטהרה שממעי אמו היה קדוש. ואם כן לא היה לו לירא שיכשל בחטא. אך בזוהר איתא שכל אחד מן האבות היה לו לחיות ק"פ שנה, אך נחסר לאברהם ה' שנים שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה כידוע, ויצחק חי באמת ק"פ שנה, וליעקב נחסר ל"ג שנה כמנין יחיה על שאמר (בראשית לא, לב) "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" ודיבור זה גרם שמתה רחל על ידו לכך נחסר משנותיו כמנין יחיה.
ובודאי דבר זה היה ידוע להם שכל אחד ראוי לחיות ק"פ שנה. ולענ"ד נראה טעם פשוט שידוע שהאבות המה בסוד ע"ב ס"ג מ"ה, וחיותן בא משמות הקדושים אלו, לכן היה ראוי לחיות כל אחד מהם ק"פ שנה כמנין ג' שמות אלו ע"ב ס"ג מ"ה, שכל אחד מהם כלול משלשתן. נמצא עדיין לא היו עברו רוב שנותיו של יעקב שהיה אז בן ע"ז שנה ולכך נתירא שלא יתלכלך בחטא בבית לבן.
לכן הראה לו הקב"ה אז ברמז ששקעה השמש שלא בעונתה שתי שעות, ושמע גם כן קולן של מלאכי השרת שקראו אותו "שמש", מזה הבין שדבר זה שקיעת החמה שלא בעונתה מרמז עליו שהוא ילך מן העולם קודם זמנו, וחשבון שתי שעות מבואר כשאתה מחלק ק"פ שנה לי"ב חלקים נגד י"ב שעות היום מגיע לכל חלק ט"ו שנה. נמצא כשיחסר משנותיו כמנין שתי שעות והיינו שלשים שנה כבר עברו רוב שנותיו. ואף שבאמת נחסר שלשה שנים יותר -- מכל מקום לא היה מהצורך להראות לו כיון דעיקר הכונה היה להראות לו שכבר עברו רוב שנותיו ואף אם יחסר לו רק כמנין ב' שעות דהיינו שלשים שנה גם כן כבר עברו רוב שנותיו ואין לו לירא מן החטא.
אך עכשיו נולד לו מורא חדשה שמא יהיה ח"ו בבניו פסולת ולכך יגוע בלא עתו כדי שלא יראה הדבר וכמו שאירע לאברהם שנחסר משנותיו ה' שנים מטעם זה שלא יראה בן בנו בתרבות רעה, לכן גם הוא מתירא מאוד בזה. ולכך עשה הסימן באבני המקום אם יתאחו זה לזה ידע נאמנה שלא יצא ממנו פסולת, וכן היה באמת שנתאחו האבנים והיו כולם לאחד. נמצא שגם מדבר זה לא יעלה מורא על ראשו. ועל שיוחסר לו משנותיו הראה לו בחלומו כסא של ג' רגלים ואתה הוא רגל שלישי ועדיין חסר רגל רביעי שהוא דוד דלית ליה שנים מגרמיה וצריך אתה להניח לו משנותיו כמו שמבואר בזוהר בכמה דוכתי ודבר זה עשה יעקב אבינו מרצונו הטוב ונתישבה דעתו בכל. ויותר אין להאריך בכאן ודוק ויונעם לך.
(פה מבואר משנה אחרונה הכל מעלין לא"י)
נחזור לענין שמסכת זו נתיסד על נישואי יעקב עם נשיו ובניו שהוליד. ובזה מבואר משנה אחרונה (משנה, כתובות יג, יא) "הכל מעלין לארץ ישראל וכו'" ופרש"י והר"ב את כל בני ביתו אדם כופה לעלות, ולשיטתי מבואר המשנה בטוב טעם, כשתחשוב ד' תיבות אלו הכל מעלין לארץ ישראל עם ד' כוללים תמצא כמנין יעקב אבינו את כל ביתו עם הכולל. והוצרך התנא לאשמועינן שאדם יכול לכופו את כל בני ביתו לעלות, ולא תימא מדמצינו ביעקב שהיה מרצה לנשיו בדברי פיוס וריצוי שיעלו אתו עמו כמבואר בפסוקים -- אלמא שאינו יכול לכופם. לכך אשמועינן דשאני הכא שהיה סכנה בדרך שידע שלבן ירדוף אחריהם לאבד את הכל כמו שהיה באמת והיכא שיש סכנת דרכים באמת אינו יכול לכופם כמבואר בתוס'. לכך הוכרח לדבר עמהן בטוב טעם ודעת ה' אשר הציל אותו בבית לבן שהחליף את משכרתי עשרת מונים וה' עוזרו -- הוא יציל אותם גם בדרך ממנו וסייעתו וכמו שהיה באמת. אבל בלאו הכי יכול לכוף אותם לעלות. זה פשוט לענ"ד.
(פה מבואר פסוקים פרשת ויצא)
אך שלא תקשה הא אין סומכין על הנס ובפרט היכא דשכיח היזקא -- לזה אפרש לך מקראי קודש דשם (בראשית ל"א, י"ד-ט"ז): "ותען רחל ולאה וגו'" עד "ויאכל גם אכל את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה". ועיין שם בפרש"י. ויש דקדוקים הרבה בפסוקים אלו, וביותר מאי "ועתה"? היאך נקשר זה עם הקודם?
ולדרכינו יתישבו בטוב טעם בהקדים מה שכתבתי בחידושים שלי על המשניות במס' ברכות פרק ה' משנה א' (משנה, ברכות ה, א) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו", וקאמר הגמרא לא שנו אלא מלך ישראל אבל למלך אוה"ע פוסק. וכבר הקשו האחרונים הא מצינו שם בגמרא מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום וכו'. וכתבתי שם מדקדוק התנא דמתניתין דמסמיך שני דינים אלו יחד "חסידים הראשונם וכו'" ואח"כ קאמר "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו", וקתני סתמא, ולא קאמר מלך ישראל, אלא בא להורות באמת לחסידים הראשונים יכולים לסמוך על הנס ואפילו למלך אוה"ע לא ישיבנו, וכמעשה דההוא חסיד. ובגמרא שם אשמועינן הדין לדידן יש חילוק בין מלך ישראל למלך אוה"ע אבל לחסידים ראשונים באמת אין חילוק דיכולים לסמוך על הנס.
ואל תשיבני ממשה ושמואל שלא היו סומכין על הנס -- ישבתי שם ואין כאן מקום להאריך. וידוע איזה חסיד? המתחסד בכל דבר, ועושה הכל לפנים משורת הדין על פי מידת חסד. ואין לך חסיד גדול יותר מיעקב אבינו שעשה הכל על פי מידת חסד, ובפרט מה שעשה נגד לבן. דעל פי הדין המציל מן הארי הרי הוא שלו, ויעקב אבינו הציל בזכותו צאן לבן מן הארי כמבואר במדרשים ואפילו הכי נתן הכל ללבן זולת מה שבא בשכרו.
ובזה מבואר הפסוקים בטוב טעם. "ויאכל גם אכל את כספינו" - שלפי הדין כי "כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו", היינו שהציל את הצאן מן הארי היה בזכותך, ואם כן שייך "לנו ולבנינו" על פי הדין, רק אתה מתנהג אפילו נגדו במידת חסד כמדתך, ואם כן יכול אתה לסמוך על הנס. "ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה", והקב"ה יצילנו מידו על פי הנס וכמו שהיה באמת. דוק ויונעם לך.
(פה מבואר על ש??? בברכות כהנים ג' ברגות ובהם ששים אותיות)
ועיקר ברכת נישואין המה ששה ברכות, לכך ברכם משה בברכת כהנים שהם ג' ברכות וכל אחת כלולה משתי ברכות כמבואר בש"ע א"ח סוף סימן קכ"ח. הרי ששה ברכות כדין ששה ברכות של נישואין.
אמנם כדי להבין בטוב טעם ודעת למה יש בברכות אלו ששים אותיות מלבד הטעמים הנאמרים במדרשות. וגם אלו ס' אותיות נחלקים לשלשה, בברכה ראשונה יש ט"ו אותיות, ובברכה שניה יש כ' אותיות, ובברכה שלישית יש כ"ה אותיות. וגם משמעות ספר חסידים הברכה שברכם עבור מלאכת המשכן ולא עבור הנישואין.
לכן נלע"ד כך: על פי מה שכתבתי שתחלת נדבת המשכן היה מחרת יום הכפורים וגמר מלאכת המשכן היה כ"ה בכסליו כידוע, אך ציוה הקב"ה היה שלא לגמור הקמתו ולחנכו עד ראש חדש ניסן מטעמים נסתרים וגלוים כמבואר במדרשים. וגם כבר כתבתי למעלה טעם למלאות קס"ז ימים על פי הטעם הנ"ל. אבל השלמת המלאכה בכל מכל כל היה בכ"ה בכסליו. נמצא שעשו מלאכתן בג' חדשים; רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם. וכשתחשוב הימים מן מחרת יום הכפורים עד כ"ה כסליו ולא עד בכלל -- שכך הוא משמעות במדרשים שביום כ"ה כסליו היה ראוי להתחיל חנוכת המשכן ושילם לו הקב"ה לדורות שבו מתחיל ימי חנוכה, מכלל דנגמר המלאכה כ"ד כסליו -- נמצא יש ע"ג ימים כמנין חכמה. ואפשר ליתן רמז "בחכמה יבנה בית". אך ידוע שמלאכת המשכן לא היה דוחה שבת וי"ט. ולפי מה שכתבתי למעלה שמחרת יה"כ היה ביום רביעי בשבת נמצא היה ראשון של חג ושמיני עצרת ביום אחד בשבת.
ומעתה צא וחשוב בכמה ימים נגמר מלאכת המשכן -- בתשרי מן מחרת יה"כ עד כלות החודש המה כ' ימים, מזה נחסר ג' שבתות וב' ימים יום טוב, ראשון ושמיני של חג. נשאר בחדש תשרי ט"ו יום שעשו בהם מלאכה. וחודש חשון הוא כ"ט יום נחסר מהן ארבע שבתות. נשאר כ"ה יום. ובחדש כסליו כ"ד ימים נחסר מהן גם כן ד' ימים דהיינו ג' שבתות, שראש חדש כסליו היה אז ביום ד' לפי החשבון הנ"ל. נמצא שיום כ"ד בו היה בערב שבת. נמצא נחסר ג' שבתות ועוד יום אחד נתקבץ מן ההוספות של כל שבת ושבת שבכל שבת צריך להוסיף מחול על הקודש ב' שעות כמבואר בפוסקים. נמצא שבי"ב ימי שבתות וי"ט נתקבץ יום אחד שלם שלא עשו בו מלאכת המשכן. ויום זה אי אפשר לחשוב כי אם באחרונה בחדש כסליו שאז נשלם היום. נמצא נשאר מן כסליו כ' ימים שעשו בהם המלאכה. ובדרושים שלי פרשת ויקהל הארכתי בזה בס"ד.
נמצא נגמר כל מלאכת המשכן בששים יום והיו נחלקים לג' חלקים: בחדש תשרי ט"ו יום, בחדש חשון כ"ה יום, בחדש כסליו כ' יום. לכך ברכם משה בברכת כהנים ג' ברכות ובהם ס' אותיות כמנין הימים, והמה נחלקים במכוון כמנין החדשים. בברכה אחת ט"ו אותיות, ובברכה אחת כ' אותיות, ובברכה אחת כ"ה אותיות. ואין להקשות אם כן היה לו להקדים כ"ה אותיות שהמה נגד חשון מן כ' אותיות שהמה נגד כסליו -- זה אינו קושיא, דמעלין בקודש ולא מורידין. דוק היטיב.
(פה מבואר עוד טעם על שיש במסכת זו י"ג פרקים. פה מבואר המשנה סוף מס' בדרך רמז נפלא)
ועל פי זה מצאנו עוד טעם נכון על שיש במסכת זו י"ג פרקים כנגד י"ג יודין שיש בברכת כהנים, כנגד י"ג מידות הרחמים כידוע דרך כלל שסוד מס' זו על הקמת המשכן שהיו נישואי הקב"ה עם כנסת ישראל.
ובזה אפשר להבין חכמים וחדותם במשנה שבסוף המסכת (משנה, כתובות יג, יא) "נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל וכו'", ולכאורה תמוה למה מזכיר התנא דוקא קפוטקיא ולא איזה מקום אחר? הגם שבפירוש הרמב"ם כתב "וייחד אותה על דרך משל מפני שהיא קרובה לא"י" -- אין זה מספיק ליישב -- שכמה מדינות ומקומות יש שהמה קרובים לא"י.
אמנם לדרכינו רמז גדול רמז לנו רבינו הקדוש בכאן, והוא דמצינו במדרש רבה פרשת וישב מעשה חד בר נש אזיל לגבי ריב"ח ואמר לו חמית בחלמי שאקח ממון אבי מן קפודקיא. שאל לו ר' יוסי אזיל אביך לקפודקיא מן יומיה? אמר "לא". אמר לו ר"י זיל מני עשרים קורות בביתך ושם תמצא ממון אביך. וכן היה. וע"ש במתנות כהונה שהביא בשם הערוך שתיבת "קפודקיא" נחלק לשנים - קפ"ו המה קורות בלשון יון, ו-דקי"א המה עשרים. מזה הבין ריב"ח חלומו של זה.
ובזה תבין סוד משנה זו. ותחלה אגיד לך אף על פי שבמשנה נכתב קפוטקיא באות ט' ובמדרש איתא באות ד' -- הכל חד, דאותיות אלו מתחלפין - דטלנ"ת. נמצא גם קפוטקיא דמתניתין יכולני לפרש עשרים קורות, והיינו המשכן שהיה עשרים קרשים בארכו, והכתוב קורא אותן קרשים "קורות" כמו דכתיב (שה"ש א, יז) "קורות בתינו ארזים" ופרש"י שבח המשכן הוא זה, והרי במשכן לא היה קורות למעלה אלא היינו קרשים אלו.
וזהו סוד המשנה "נשא אשה בקפוטקיא" היינו הקב"ה שנשא את ישראל לאשה והנשואין היה במשכן היינו בקפוטקיא, "וגירשה בארץ ישראל" אף על פי שלא היה גירושין גמורים בין הקב"ה ובין ישראל -- מכל מקום היה כעין גרושין כמו שנכתב לקמן בע"ה במסכת גיטין.
ובזה מדוקדק מאוד לשון המשנה דלכאורה קשה למה קאמר המשנה דינים אלו בנתגרשה, הא רובה דרובה במסכת זו מיירי במת הבעל והיא באה לגבות הכתובה מיורשים אם כן היה לו לומר גם דינים אלו במשנה זו במת הבעל. אבל לדידי דקאי הרמז על ישראל ניחא מאוד, והנה כבר כתבתי כמה פעמים דודאי עיקר דיני המשנה המה כפשטן אבל הרמז תדרש מדנקט התנא קפוטקיא דוקא ולא איזה מקום אחר הסמוך לארץ ישראל. אלא ודאי דהתנא מרמז גם לנישואין וגרושין של ישראל. אבל לענין פרעון הכתובה אינם שוים, דלענין דין המשנה בשעת גרושין צריך לפרוע הכתובה שלה אבל לענין פרעון הכתובה של ישראל לא יהיה אלא לעתיד כשיבא משיח צדקינו.
ומצינו בילקוט סימן של"ו משל למלך שכעס על המטרונה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים ביקש להחזירה, אמרה יכפול כתובתי ואח"כ הוא מחזירני. כך אמר הקב"ה לישראל בסיני אמרתי לכם פעם אחת "אנכי" ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". הרי מבואר במדרש שהקב"ה יכפול להם הכתובה, הגם דמשמעות המדרש שהכפלה יהיה במה שיגלה להם סודות התורה כפלי כפלים ממה שגילה להם בסיני -- מכל מקום אומר אני שגם נתינת הכתוב יהיה בהכפלה ממש.
ובזה אפשר לפרש פלוגתת חכמים ורשב"ג במשנתינו. דחכמים סבירא להו דפרעון הכתובה הוא במקום הגרושין, כך לעתיד יהיה הכפל הכל בירושלים ובארץ ישראל שמשם נתגרשו ולכך יהיו לעתיד שלשה ירושלים וגבהו של כל אחד ואחד שלשים דיורין כמו שמבואר בבתרא פרק הספינה והבאתי במסכת עירובין דברים נאים בזה. וגם ארץ ישראל יהיה מרחיב והולך כמבואר במדרשים. והכל יהיה בתורת הכפלת הכתובה.
ורשב"ג סובר נותן לה ממעות קפוטקיא, היינו מקום דנישואין, סבירא ליה שגם המשכן עצמו הנקרא קפוטקיא יוחזר להם לעתיד וכמו שאמרו חז"ל ביומא ובסוכה בפסוק "עשרים קרשים עומדים. מאי עומדים? שעומדים לעולם ולעולמי עולמים", והיינו שיוחזר להם לעתיד המשכן עצמו ברוב הוד והדר בבי"א.
ובזה אפשר ליישב גם הסיום מסכת בגמרא במאמר (כתובות קיא, א) "עתידין אילני סרק שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו וגו'", ועיין במהרש"א והכל יהיה מטעם הכפלת הכתובה. ורמז לדבר שד' תיבות אלו כי עץ נשא פריו המה בגימטריא כמנין כתובות ג'. שב' פעמים היה גרושין לישראל -- ממקדש ראשון וממקדש שני, מגיע להם ב' כתובות, ומצד הכפלה יתן להם ג' כתובות. ולכך יהיה לעתיד ג' ירושלים. ולכך נקראת המסכתא כתובות בלשון רבים. ודוק ויונעם לך.
מסכת נדרים
(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)
במסכת זו יש י"א פרקים והתחלת אותיות עולים שצ"ט וסופי האותיות עולים תשס"ג -- כל זה צריך טעם ודעת.
ונראה לענ"ד ליישב באופן זה, דהרי באמת אסור להיות נודר כמבואר במסכת זו בכמה מקומות, והרי מצינו שיעקב אבינו התחיל בנדר תחלה ודוד המלך גם כן נדר ותלה את נדרו ביעקב כדכתיב (תהלים קלב, ב) "נדר לאביר יעקב". הגם מיעקב כבר הקשו התוס' בריש חולין ב' ע"ב ותירצו על פי מדרש רבה דבעת צרה מותר לנדור והכי פסקינן בש"ע תחלת הלכות נדרים וזה התירוץ עולה גם בדוד, דהרי נדרו היה (תהלים קל"ב, ג'-ה') "אם אבא באהל ביתי וגו' עד אמצא מקום לה' וגו'" -- היינו שימצא מקום המקדש, ולזה הלך אצל שמואל וישבו בניות ברמה כמבואר בזבחים שם באותו מזמור (תהלים קלב, ו) "הנה שמענוה באפרתה וגו'", וזה היה בעת צרה של דוד כשהיה בורח מפני שאול כמבואר בכתובים. ועל יסוד זה יהיה הולך מסכת זו.
ולכך תיקן בה רבינו הקדוש י"א פרקים כנגד י"א אותיות יעקב דוד נדרו. וסופי האותיות עולים תשס"ג עם הכולל הוא תשס"ד כמנין יעקב דוד נדרו נדרים עם ד' כוללים. דוק ותשכח. ותירוץ הוא שנדרו בעת צרה, ולזה תמצא שמספר תשס"ג עם ד' אותיות עולים כמנין בעת צרה במכוון. נמצא שהעמיד הקושיא והתירוץ כאחד.
וראשי אותיות עולים שצ"ט דיעקב אבינו כששילם נדרו היה בן צ"ט שנה, דידוע שבן ס"ג נתברך וי"ד שנה היה בבית שם ועבר -- הרי ע"ז שנה. ואח"כ הלך לחרן ואז נדר נדרו ונשתהא בבית לבן כ' שנה -- הרי צ"ז. ואח"כ נשתהא בדרך ב' שנה ובסוף שנה ב' קיים נדרו כמבואר במקראי קודש פרשת וישלח, שמתחלה שהה בסוכות שנה ומחצה ואח"כ אירע לו מעשה שכם. ואח"כ היה הדיבור אליו שיעלה לקיים את נדרו. לכך העמיד הראשי אותיות מספר שצ"ט שהוא נטריקון -- שנת צ"ט. הרי טעם אחד על מספר אותיות תחלה וסוף.
(פה מבואר עוד טעם על מנין האותיות על דרך סוד)
וסוד הדבר שנדרים המה בסוד בינה ולכך נקרא נדר או נדרים מלשון נ' דר, להורות ששורש הנדר הוא בבינה שבה נ' שערי בינה. ולכך אמרו חז"ל (ספרי על במדבר ל, ג) "כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך", והיינו בינה שממנה נמשך חיי המלך, היינו ז"א. אבל שבועה כנשבע במלך עצמו, היינו בז"א. ודבר זה מבואר ברעיא מהימנא בכמה דוכתי ובכל ספרי הקבלה.
וכתבו שלכך מתירין הנדרים ביום הכפורים שאומרים "כל נדרי" משום דיום הכפורים הוא גם כן בסוד בינה כידוע, ולכך פותחין בתיבת כל שהוא בגימטריא חמשים לרמז על חמשים שערי בינה. ובמגיד משרים כתב שמשום הכי נודרין בעת צרה לאסתלקא בבינה שהוא מקום הנדר, דמאן דמדביק בה הוא בן חורין מכל צרות וכו'.
ובזה תמצא דבר נפלא, שרבינו הקדוש מרמז כל זה הסוד במשנתינו, הלכך פתח המסכת (משנה, נדרים א, א) "כל" להורות שסוד נדרים בבינה דתמן נ' שערי בינה כמנין כל. ולזה העמיד ראשי האותיות מנין שצ"ט ועם הכולל הוא ת' מכוון כמנין כנודר בחיי מלך. דוק ותשכח. וסופי האותיות עולים תשס"ג ועם ד' אותיות והכולל עולים כמנין אבל נשבע במלך עצמו עם האותיות במכוון.
ובזה תבין סוד המשנה ריש פרק ג' (משנה, נדרים ג, א) "ארבעה נדרים התירו חכמים: נדרי זרוזין וכו'" עד "אומר כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל", ומפרש בגמרא דחסורא מחסרא והכי קתני וכו' והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל. וכתב הר"ן ושארי מפרשים שמכאן נתפשט המנהג שאומרין כל נדרי ביום הכפורים. ואף שבגמרא איתא "יעמוד בראש השנה" -- מכל מקום המנהג לומר אותו ביום הכפורים מטעם שכתבתי בשם המקובלים שיום הכפורים הוא בבינה ומשם נמשך היתר נדרים.
ומה גם שמצינו שגם יום הכפורים נקרא "ראש השנה" בספר יחזקאל סימן מ' (יחזקאל מ, א) והבאתי במס' ר"ה, ולכאורה מכל מקום נשאר התמיה על רבינו הקדוש למה העמיד דין זה כאן בדיני נדרי זרוזין? ולדרכינו ניחא מאוד שהתנא אתי להורות אף על פי שבכל השנה יוכל לעשות כן לבטל נדרים שלו להבא וכמו שכתב הר"ב -- מכל מקום יהיה כל אדם מכת הזרוזין לעשות כן בראש השנה והיינו ביום כפורים כדכתבתי שהיום הכפורים הוא מבינה. ולכך תמצא שראשי תיבות אלו כ'ל נ'דר ש'אני ע'תיד ל'ידור ה'וא ב'טל עולה כמנין יום כפורים בבינה עם הכולל60. ובמשנה צריך להיות הגירסא "יהא בטל" דהוא לשון להבא וכן הוא הלשון בגמרא. ובלשון הר"ב ובלשון הש"ע סימן רי"א. ודוק. והרי לך טעם שני על מספר אותיות תחלה וסוף.
עוד טעם שלישי על התחלת אותיות שצ"ט וסופי אותיות תשס"ג, וגם יבואר בטוב טעם על שסידרו חז"ל במסכת זו כל דיני בקור חולים. וגם טעם המשנה פרק ד' (משנה, נדרים ד, ד) "המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב", ומוקמינן בגמרא כשנכסי המבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ולא על עמידה. והביאו הר"ב והתי"ט ולענ"ד דברי התנא על פי רמז וסוד אמורים, ויתישב הכל בטוב טעם.
וזה לשון ספר מאורי אור באות ח': "חולה גימטריא מט', כי משם נמשכת החולה בחסרון שער הנ'". ועיין שם ביאיר נתיב. ובזה יבואר הכל, דלדבריהם פשוט המבקר את החולה ומבקש עליו רחמים שיחיה היינו על ידי המשכת אליו חסד משער הנ', וידוע הגמרא דבבא מציעא דיעקב אבינו חידש את החולה ועד יעקב לא הוה חולשא והוא ביקש רחמים שיהא אדם חולה קודם מותו כדי שיוכל לצוות לבניו ולברך אותם ומתקיים גם המצוה של ביקור חולים. ולכן נלע"ד הא דיעקב התחיל בנדר תחלה והיינו שיהיו נודרין בעת צרה כמו שכתבו התוס' בריש חולין שהבאתי בשם מדרש רבה לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרה -- היינו משום שהוא חידש שיהא אדם חולה קודם מותו, ולמדם גם כן רפואה שיהא החולה נודר נדרים וגם המבקרים ובזה ממשיכים אליו חסד משער הנ', דנדר הוא נ' דר כמו שכתבתי ויכול להחיות.
ובזה מבואר שגילה לנו רבי כל זה במספר האותיות מן המסכת זו. התחלתן עולה שצ"ט עם ג' אותיות עולה כמנין בקור חולים במכוון. וסופי האותיות עולים תשס"ג ועם הכולל תשס"ד כמנין נו"ן שערי בינה עם האותיות. דוק ותשכח.
וגילה לנו שעיקר מצוה של בקור חולים הוא להמשיך אליו חסד משער הנ' על ידי תפלתו ועל ידי הצדקה שנודר בעדו. נמצא מבואר בטוב טעם על שסידרו חז"ל במסכת זו דיני בקור חולים. ובזה מבואר טעם המשנה "המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו" - ואינו מבקש להתיר את נדרו, דהרי יש לו כאן פתח פתוח להתרה! ואין לומר דהוי נולד -- זה אינו , חדא דחולה שכיח ודבר השכיח לא מקרי נולד, ותו דגם בנולד גופה אם מתחרט מעיקרו אף על פי שעושה מכח הנולד מתירין לו כמבואר בהגהות ש"ע סימן רכ"ח סי"ג. וזה אינו מבקש להתרה -- שמע מינה שאינו חפץ להמשיך אליו משער הנ' שמשם הוא מקום היתר נדרים61. ולכך עומד בדרך ארעי אבל לא יושב דלא יעשה שום פעולה בישיבתו. ודוק היטב ויונעם לך.
ואפשר שמטעם זה סידר י"א פרקים כנגד ב' תיבות ואותיות בקור חולים דרך כלל, שסוד התרת נדרים וסוד בקור חולים הכל אחד להמשיך התרה וחסד משער הנ'. ולכך מביא במכלתין הא דחמשים שערי בינה נבראו בעולם בפרק אין בין המודר.
והואיל דאתי לידן האי מילתא שכתבתי לעיל דיעקב אבינו היה בשנת צ"ט כששילם נדרו אכתוב לך דבר נאה ומתקבל. איתא בירושלמי במסכת שבת (שבת פ"טז ה"א) קמ"ז מזמורים שבתהלים כנגד קמ"ז שנותיו של יעקב, וכן יש דיעה במדרש רבה פרשת ויצא שיעקב אבינו אמר כל ספר תהלים בהיותו בבית לבן. ומקשה היפה מראה הא ק"ן מזמורים הן? ומתרץ ד"אשרי האיש" ו"למה רגשו" (תהלים, א) (תהלים, ב) חדא פרשה היא כמבואר בברכות, ויש לומר שיש עוד מזמורים שהמה חדא ונשאר קמ"ז. ותירוצו לכאורה דחוק דהא לא מצינו בגמרא כן רק ב"אשרי האיש" ו"למה רגשו" ומהיכא תיתי לומר כן בשארי מזמורים? הגם שמצינו בפרש"י ותוס' במגילה פ"ב דמשמע מנייהו דמזמור ט' עם י' הכל אחד -- כבר כתבו המפרשים שם שיש טעות סופר בדברי רש"י, ועיין במהרש"א בחידושי אגדות ושאר מפרשים, ועל כרחן בגמרא דברכות מוכח בהדיא דהן שתים.
(פה מבואר כמה ענינים נא[??] במזמורי תהלים)
ונראה לבאר על פי מה שכתב הראב"ע בהקדמתו לספר תהלים דעות אם יש בספר תהלים נבואות לעתיד או לאו. וכתב שם שאין בתהלים שום נבואה לעתיד וב' מזמורים "אלהים באו גוים נחלתך" (תהלים, עט) ו"על נהרות בבל" (תהלים, קלז) באמת נתיסד אחר החורבן ונתחברו לספר תהלים. נמצא לדיעה זו מכוונת לדברי הירושלמי בהסיר ב' מזמורים אלו שלא אמרו דוד כלל, ו"אשרי האיש" ו"למה רגשו" המה חדא ואם כן נשאר קמ"ז במכוון.
ואין לדחות ולומר הא יש עוד מזמורים המרמזין על החורבן -- מכל מקום משמעות לשון הראב"ע דנקט רק ב' מזמורים אלו, וגם המנהג הפשוט שב' מזמורים אלו אומרים בתיקון חצות וגם בשומרים לבקר על החורבן -- משמע דוקא הנך ותו לא, והירושלמי מסייע.
אך הקשתי לשאול לדיעה זו שב' מזמורים אלו נתיסדו לאחר החורבן ונתחברו לספר תהלים, אם כן למה סידרן המסדר במקומות אלו? מזמור אחד בסימן ע"ט ומזמור שני בסימן קל"ז? הלא דבר הוא.
ולדרכינו הנ"ל מבואר בטוב טעם שכתבתי הגמרא כשהלך יעקב לחרן היה בן ע"ז שנה שלמות -- נמצא בהתחלת שנת ע"ח ראה החלום ושם ראה החורבן בית המקדש כמאמר חז"ל אין זה חרוב, ולכך סידר המסדר מזמור "אלהים באו גוים בנחלתך" בסימן ע"ט, ובאמת הוא רק ע"ח דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא, דבשנת ע"ח ליעקב ראה החורבן, ובשיטת הירושלמי קיימינן דקמ"ז מזמורים הם כנגד שנותיו של יעקב.
ומזמור שני סידר בסימן קל"ז שהוא באמת לשיטה זו רק סימן קל"ה -- דאשרי ולמה רגשו חדא היא, ומזמור ע"ט אינו מן החשבון קמ"ז -- נמצא לא נשאר רק קל"ד מזמורים ואח"כ סידר המזמור ב' המורה על החורבן, דידוע דיעקב אבינו היה בן מאה ושלשים שנה בעמדו לפני פרעה, ויוסף שלח לאביו כי עוד חמש שנים אשר אין חריש וגו' -- נמצא לפי פשוטו היה ראוי יעקב אבינו וכל ביתו להיות במצרים רק חמש שנים אלו ואח"כ לחזור ולשוב אל מקומו לארץ כנען ומכל שכן לדיעות שנתבטל הרעב מיד כשבא למצרים היה יכול לחזור מיד אחר שראה פני יוסף או אחר איזה זמן. ועל כל פנים אחר כלות חמש שנים היה ראוי לחזור אל מגורי אביו בארץ כנען. אלא הכל היה סיבה מאת המסבב כל הסיבות שמאז התחיל גלות מצרים ולכך נתעכבו במצרים.
וכבר הבאתי שמן גלות מצרים נמשכו כל הגליות וחורבן בית המקדש, שאם היו בגלות מצרים ת"ל שנה בשלמות לא היה אח"כ שום גלות, רק בעונותיהם שנשתקעו במ"ט שערי טומאה ואילו היו שם עוד לא היה תקנה לכך מיהר הקב"ה גאולתם משם ולא הוציאו הרפ"ח ניצוצין שנפלו בקליפה, ומכח זה נמשכו שארי הגליות וחורבן בית המקדש. נמצא שאחר שנת קל"ד ליעקב ראה יעקב ברוח הקדש כל זה שאינו יכול לחזור ולשוב לארץ כנען רק מוכרחים להיות כאן בגלות ומזה ימשכו החורבן והגלות. לכן סידר המסדר מזמרו ב' המורה על החורבן בסימן קל"ז שהוא באמת לפי חשבון שנות יעקב רק אחר סימן קל"ד. ודוק ויונעם לך.
ובזה נבאר גם כן "מזמור לתודה" (תהלים, ק) הוא בסימן ק' ומזמור זה קאי על השלמת נדרו של יעקב שהביא קרבן תודה על שהצילו הקב"ה מלבן ומעשו ועל זה מפורש כל המזמור באר היטב. ומזמור ק' הוא לפי החשבון שלי מזמור צ"ח; ד"אשרי" ו"למה רגשו" חדא פרשתא, ומזמור ע"ט אינו מן החשבון שנתחבר אח"כ דבאמת היה ראוי יעקב לשלם את נדרו בשנת צ"ח שלו מיד אחר שבא מבית לבן והוא עיכב בדרך ולא שילם את נדרו עד שנת צ"ט שלו כמו שכתבתי למעלה, לכך נענש באמת על איחור נדרו, דשנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עוברים בבל תאחר. ודוק.
מסכת נזיר
במסכת זו יש ט' פרקים והתחלת אותיות עולים תשל"ב וסופי האותיות עולים תשע"ו, כל זה צריך טעם ודעת. ולפי פשוטו יש לומר דט' פרקים המה כנגד ט' אותיות נזיר שמשון שהוא היה נזיר מפורסם וזולתו לא מצינו, דשמואל הנביא איכא פלוגתא כמבואר בסוף מכילתין וכאשר נבאר. וגם נגד ט' אותיות נזיר אלהים דכתיב בשמשון. ולכן התחלת אותיות עולים תשל"ב, ועם הכולל תשל"ג כמנין "שמש מגן" כדאיתא בסוטה "שמשון נקרא מעין שמו של הקב"ה שנאמר כי שמש ומגן וגו'". וגם יש לומר שחשבון תשל"ב עם הכולל מרמז להא דאיתא בגמרא בכמה דוכתי וגם בזוהר הובא בפרשתא דנזיר "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" -- ב' תיבות "לא תקרב" המה בגימטריה תשל"ג.
וסופי אותיות עולים תשע"ו כמנין שמשון יסוד, כלומר על שפגם באות ברית קודש שהוא מדות יסוד, לכך נענש. ועיין בזוהר נשא דף קכ"ז.
והואיל דאתי לידן דבר זה נימא בה מילתא לפי פשוטה דאיתא בסוטה (סוטה ט, ב) דרש רבי62 תחלת קלקלו בעזה לפיכך לקה בעזה יעו"ש בגמרא וכן הוא בירושלמי. ואמרתי למה דרש רבי דוקא דרש זה? וגם מאי נפקא מינה אם היה תחלת קלקולו בעזה או בתמנת? ונלע"ד דרבי אתי מדוד בזה הדרש היה מהפך בזכותא דדוד, דאיתא במסכת מועד קטן (דף טז.) שהיה דוד זורק חץ ומפיל שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדוף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי. ומקשים התוספות דהא בקרא כתיב רדיפה ולא הריגה ואם כן אמאי היה מתאנח דוד. וישבתי כך, דמצינו דיעקב אבינו בירך את דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל ופרש"י "על שמשון ניבא נבואה זו שינקום נקמת עמו מפלשתים כדוד שבא מיהודה". ומי נתלה במי? קטן נתלה בגדול. ומצינו בשמשון שהרג אלף איש כאחד בלחי החמור ואם כן שפיר היה דוד מצטער דשמשון שנתלה בו הרג אלף איש כאחד והוא לא הרג רק שמנה מאות. וידוע שזה המעשה היה בין מעשה תמנת למעשה עזה. ובזה מבואר דדרש רבי הך דרשה לזכותא דדוד דאי הוה אמרינן דתחלת קלקולו היתה בתמנת ואפילו הכי הרג אחר כך אלף איש בפעם אחת ואם כן יהיה מהכרח לומר שהיה בדוד יותר מחטא אחד ולכך לא הרג אלא שמנה מאות חלל דאי לא היה בו אלא חטא אחד הרי שמשון חטא בתמנת ואפילו הכי הרג אחר כך אלף כאחד, ומי נתלה במי הרי הקטן נתלה בגדול. לכך דרש רבי דשמשון תחלת קלקולו בעזה הוה אבל בתמנת לא היתה קלקול, דגיירה ונסבה, ולכך הרג אלף כאחד, ובדוד היה חטא אחד כאשר אמר הבת קול "רק בדבר אוריה" ולכך לא הרג אלא שמנה מאות כאחד. ודוק.
וכאשר נבא לעומק ליישב כל הדקדוקים שהתחלנו במסכת ע"פ רמז וסוד נבין גם כן מה יש בין נזיר עולם לנזיר שמשון, הגם שמבואר במשנה מה יש ביניהן לענין דינא, אבל בסוד הענין מה יש חילוק ביניהן. ונקדים שכבר דיברו בכמה ספרי קבלה בסוד המשנה פרק ב' (משנה, נזיר ב, ב) "אמר אמרה פרה הרינו נזירה אם עומדת אני, אמרה הדלת הריני נזיר אם נפתח אני בית שמאי אומרים נזיר ובית הלל אומרים אינו נזיר", וכל דברי המשנה המה דברים תמוהים שלא היו ולא נבראו וגם דברי הגמרא תמוהים. והאריכו מאוד בזה. ותורף דבריהם - שכל דברי המשנה המה רזין דרזין. "אמרה פרה" קאי על השכינה שנקראת 'פרה' כשמקבלת ה' גבורות אותיות מנצפ"ך שהמה בגימטריה "פר" ועם ה' כוללים הרי "פרה". ואמרה בגלותא הריני נזירה אם עומדת אני מעצמי, אם לא יבא בעלי ת"ת ויקים אותי, וכמו שפירש בזוהר הפסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל שפירושו שלא תקים מעצמה כמו אחר הגלות הראשון אלא הקב"ה בעצמו יקים אותה בגאולה אחרונה כמו דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת - "אקים" דייקא. ובזה מפרשים המשנה וגמרא באריכות.
וגם בבא שניה "אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני" -- מפרשים שזה אמירת הקב"ה לכנסת ישראל, אם נפתח אני תחלה, אם לא שתפתחו אתם בהתעוררות שלכם מלמטה, שובו אלי ואשובה אליכם. ועיין בספר אור ישראל ובספר חמדת צבי בדף ע"ח שהאריכו בזה, והיוצא מדבריהם שבבא ראשונה אמרה פרה וכו' קאי על השכינה. וכן הוא בזוהר פרה אדומה שכינתא תתאה.
ועיין ברעיא מהימנא פרשת חקת שכתב ושכינתא תתאה איהי פרה, אדומה מסיטרא דגבורה, תמימה מסיטרא דחסד וכו', אשר אין בה מום מסיטרא דעמודא דאמצעיתא וכו'. ולענ"ד מרומז כל זה באלו ב' תיבות "פרה אדומה" שהמה בגימטריא אמ"ש. וידוע מספר יצירה שאותיות אמ"ש המה א'ויר מ'ים א'ש, והיינו חסד גבורה תפארת כידוע.
ולזה קאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שדרשו חז"ל שאמר פסוק זה על פרשת פרה אדומה ועיין ביומא פ"א. וכשתחשוב ב' תיבות "והיא רחוקה" תמצא מנין "פרה אדומה". וזה היו תמיהתו. שלפי פשוטה נקראת השכינה כן כשהיא מלאה גבורות כדכתבתי, ולפי הגימטריא אמ"ש משמע שהיא כלולה מחג"ת. ואין כאן מקום להאריך בזה. וכשיזכני ה' להגיע במס' פרה שם מקומו להאריך.
נחזור לענינינו שבבא שניה אמר הדלת הזה וכו' בספר חמדת צבי מפרש שקאי על ת"ת כאשר כתבתי למעלה. ובספר אור ישראל מפרש גם בבא זו קאי על השכינה. ואפרשה בע"ה כונת רבינו הקדוש בחשבון האותיות ובסוד המשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון כדברי חמדת צבי. התחלת אותיות תשל"ב, עם הכולל הוא בגימטריא כמנין דלת זה זעיר. נמצא שמפרש בעצמו דברי קדשו שסוד דלת הוא ז"א ת"ת. וסופי אותיות עולים תשע"ו, עם ד' אותיות עולה תש"פ, ועם הכולל כמנין שכינתא. נמצא שהורה לנו באצבע שסוד מסכת זו בנויה על סוד ב' נזירים - זעיר אנפין ושכינה תתאה. ולזה יש בה ט' פרקים כנגד ט' אותיות זעיר אנפין ונגד ט' אותיות שכינה תתאה.
ובזה יופתח לך שערי אורה לפרש כמה משניות וגמרות במסכת זו. וזה יצא ראשונה שזה גם כן סוד נזיר עולם היינו שכינתא כידוע דשכינה נקראת "עולם" כאשר כתבתי כמה פעמים. וסוד נזיר שמשון היינו שמש ומגן ה', והיינו ת"ת כידוע. וידוע שיש הפרש גדול בין ב' בחינות אלו, בין נזירות דידיה ובין נזירות דידה. דאין נזירה אלא פרישה כמו שפרש"י ובגלותינו בעו"ה יש פרישה בין ז"א לנוקביה ואין ביניהם יחוד וזיוג אלא בעתים ידועים. וזה לשון הזוהר ויקרא דף ז' ע"ב (ח"ג ז, ב) "ורזא דמלה כנסת ישראל בגלותא וקב"ה סליק לעילא לעילא וזוגא אתפרש ושמא קדישא לא אשתכח שלים וכו'". וכן הוא בהרבה מקומות בזוהר ובתיקונים. ומה שאמר "סליק לעילא לעילא" היינו לג' ראשונות בסוד או"י והו"י. וידוע דשם אין להקליפות וס"א שום שליטה ולא שייך שם טומאה כלל וכלל. מה שאין כן השכינה שירדה(?) למטה עמנו בגלות לשמור אותנו, מקום ששולט הטומאה והקליפות, וזהו שאמר הכתוב "השוכן אתם בתוך טומאתם".
ובזה מבואר החילוק שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. שנזיר עולם אינו רשאי לטמא במת ונזיר שמשון רשאי לטמאות עצמו כמבואר במשנה וגמרא, היינו משום שמעשה התחתונים מגיע ומעורר למעלה. ולכך מי שהוא נזיר עולם, היינו בסוד השכינה, אינו רשאי לטמאות שלא יגרום שום טומאה בה, מה שאין כן מי שהוא בסוד נזיר שמשון רשאי לטמאות את עצמו שאין שום חשש שיגרום ח"ו טומאה למעלה. ויותר אין להאריך בזה.
וזה הטעם נמי דנזיר עולם הכביד שערו ומיקל בתער ונזיר שמשון אינו מיקל, היינו משום דשערות שלה הכל גבורות ודינים, ועיין בזוהר פ' נשא בפרשתא דנזיר, מה שאין כן שערות שלו שהמה בסוד שער רישיה כעמר נקי ושם למעלה לא שייך תגבורת הדינים, לכך אינו מיקל כלל.
ובזה אפשר ליישב דברי הרמב"ם בהלכות נזירות שכתב שמואל היה נזיר עולם, ומקשה התוספות יום טוב דהא ילפינן גזירה שוה משמשון אם כן יש לומר שהיה נזיר שמשון. ולפי דברינו אלה - רוח ה' דיבר בו, שכתבו המקובלים שמואל היה נשמתו מסיטרא דנוקבא ולכך לא האריך ימים כי אם נ"ב שנה בסוד שם ב"ן שהוא במלכות. וגם סוד הפסוק "עד עקרה ילדה שבעה" בגימטריא שמואל כמו שפרש"י שם. וידוע דסוד שבעה היינו מלכות. כל זה מורה שהיה מסיטרא דנוקבא ואם כן היה נזיר עולם כדכתבתי. וכשתחשוב ג' תיבות אלו נזיר היה שמואל תמצא מכוון כמנין זה נזיר שכינה.
וכן מה שאיתא בגמרא אבשלום נזיר עולם היינו דאבשלום עם האותיות כמנין שכינה.
הגה: יסוד(?) דשמש היינו ת"ת, ומגן בגימטריא יסוד טוב עם ב' כוללים.
ואפשר ליישב לפי דברי שכתבתי שנזיר שמשון קאי על מידת ת"ת - שמש ומגן, ונזיר עולם קאי על השכינה -- בזה יש לפרש המשנה (משנה, נזיר א, ה) "הרינו נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו". ויש לדקדק דפתח בתרתי - בית או קופה, וסיים בקופה לבד? גם מאי האי דקאמר "הבית" "הקופה" בה' ידיעה? היה לו לומר "מלא בית או מלא קופה". וגם למה רואין כאילו מלא חרדל דוקא? ודברי רבותינו חכמי הגמרא ידועים עם פרש"י ותוספות. וכבר כתבתי כמה פעמים בודאי שכל דבריהם אינם יוצאים מידי פשטן אבל יש בהן רמזים וסודות. וגם להבין דברי התוספות שכתבו מלא הבית או מלא הקופה פירוש בית ריקנית או קופה רקנית. וגם ליתן טעם למה סתם נזירות שלשים יום -- הגם דילפינן סמך מקראי מכל מקום טעמא בעי.
ולדרכינו(?) יתישב הכל בטוב טעם שכל יסוד מסכת זו על סוד ב' נזירים אלו, זעיר ונוקביה, שהם בעו"ה בגלות נזירים ואין נזירה אלא פרישה כדכתבתי. וכן קורא אותם בזוהר ובתיקונים בכמה דוכתי "אובדים" בסוד הפסוק "ובאו האובדים וגומר" והיינו יסוד ומלכות שנקראים בגלות "אובדים" כמה דכתיב "הצדיק אבד וגו' ואבדה האמונה וגו'", והיינו שבגלות אין להם השפעה להשפיע לישראל כל צרכם וישראל בגלות ניזונין מתמצית האומות שהם שרוים ביניהם כידוע.
ובזה יבואר המשנה "הריני נזיר מלא הבית" - הידוע, היינו מלכות דנקראת "בית" כמו שכתבתי כמה פעמים, ועתה בגלותא ביתה ריקנית מכל טוב והיא נזירה, לכך קיבל זה גם כן על עצמו נזירות. וכשתחשוב מלא הבית עם האותיות והכולל תמצא מכוון מלכות. "או מלא הקופה" -- היינו יסוד, דכשתחשוב מלא הקופה תמצא מנין קו"פ יסוד, עם הכולל. וידוע קו"פ בגימטריא מקום, שם הויה ברוך הוא -- י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה'. ועתה בגלותא מידת יסוד ריקן מטוב השפעתו להשפיע למלכות בסוד "ונהר יחרב ויבש והצדיק אבד", ולכך קיבל זה על עצמו נזירות מלא הקופה. וכשתחשוב מלא הקופה תמצא כמנין נזיר. ובזה מדוקדקין דברי רבותינו בעלי התוספות שכתבו פירוש בית ריקנית או קופה ריקנית. ואל תתמה על שנאמר ביסוד לשון נקיבה דבגלותא תש כחו כנקיבה בסוד צור ילדך תשי וכמה פסוקים המורים על זה.
וידוע שעיקר הגלות לא נגזר רק יום אחד, יומו של הקב"ה אלף שנה, בסוד נתנני שוממה כל היום דוה, ובעונותינו שרבו ניתוסף הגלות עד היום ואין הדבר תלוי אלא בתשובה. ולזה קאמר התנא "בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי", דהיינו נגד עיקר הגלות הנגזר יום אחד וזהו פירוש "אחת גדולה" -- שאף על פי שהיא אחת, היינו יום א', מכל מקום היא גדולה, אלף שנה. ולכך הוא נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות משלשים יום. דכשתחשוב ג' תיבות אלו "נזיר שלשים יום" תמצא מכוון מנין אלף עם ג' אותיות, דוק ותשכח. וזה נלע"ד טעם אמיתי שהעמידה התורה סתם נזירות שלשים יום הכל כדי לזכור הגלות המר שיש נזירה ופרישה בין הקב"ה ושכינתיה אלף שנה, על אחת כמה וכמה שאנחנו גורמים בעונותינו להמשיך הגלות עד היום הזה.
ולזה סיים המשנה "ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל", וכבר כתבתי במס' כלאים ובשארי דוכתי שסוד חרדל היינו הגבורות, יעוין משם. ולזה מסיים רק בחדא היינו בקופה, דבחינת בית אין צריך לומר שהיא מלאה גבורות דזה פשיטא, ולכך נקראת פרה אדומה כדכתבתי בהתחלת דברי משנה אמרה פרה וכו', אלא אפילו הקופה שהוא בסוד יסוד שמידתו להשפיע טוב למלכות ובניה -- עתה בגלותא בעו"ה גם הוא מלא חרדל, היינו גבורות, ולכך הוא נזיר כל ימיו כנגד כל ימי הגלות. ודוק היטב ותראה לשון המשנה מדוקדק מאוד.
ויש לי לפרש כמה משניות בענין זה אך פתחתי פתח כחודה של מחט והמשכיל יבין מעצמו. וכשתדקדק עוד במשנה תמצא שנקט תחלה מלא הבית שהוא נגד השכינה ואחר כך מלא הקופה שהוא נגד יסוד. וכן במשנה מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון -- התחיל בנזיר עולם. וכן במשנה אמרה פרה ואחר כך אמר הדלת -- הכל לכונה אחת, שהיא הזירה תחלה, ואחר כך אמר הדלת הריני נזיר וכו', ומרומז בזה סוד המשנה פ"ד (משנה, נזיר ד, א) אמרה הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר לה. וקל להבין.
הגה: כאן כתבתי קושיא חזקה בדברי הרמב"ם וצריכה נגר ובר נגר
והנה אציג לפניך קושיא גדולה בדברי רבינו הרמב"ם אף על פי שאינה מכונת זו החיבור מכל מקום מאחר שהקשיתי בה זמן רב ולא מצאתי בה ישוב והקשיתי לכמה גדולים חקרי לב ולא מצאו מענה, בכן אציגה פה ומי שימצא תשובה יודיענו ויהיה לי לנחת. וזה לשון רבינו בהלכות נזירות פרק ט הלכה י"ו: וכיצד יולד להם ספק זה בטומאה? כגון שהיו שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והיה אחד מבחוץ רואה אותן וכו' אבל אם היה עד זה עמהן בחצר הרי שניהן טהורין כיון שהם שלשה הרי הם רבים ורבים ברה"י ספקן טהור כמו ספק טומאה ברה"ר שספקו טהור. והוא ממשנה וגמרא פרק שני נזירים דקאמר (נזיר נז, א) מכדי כל ספק טומאה ברה"י טמא גמרינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת דהוין תרי אבל הכא הא תלתא וכו' יעו"ש.
ובהלכות סוטה פ"א הלגה ג' כתב רבינו קנא לה על שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהתה כדי טומאה אפילו הם שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה. וכתב מרן הכסף משנה שדבריו הם מירושלמי שהביא שם. ואף שהירושלמי צריך ביאור - אין כאן מקומו, וכבר האריך בספר משנה למלך. ומה שכתב עוד ראיה ממשנה דכריתות -- כבר מחקו בעצמו בספר בדק הבית שלו בהלכות סוטה דשם מיירי שקינא לה על כל אחד בפני עצמו ולא על שנים כאחד, אך מהירושלמי המה דבריו. ואם כן יש תמיה רבתא עליו -- הא גמרא דילן הנזכר לעיל סותר בהדיא דברי הירושלמי, שמבואר בהדיא דוקא שנים, בועל ונבעלת, אבל כשהן שלשה אין כאן סתירה וטומאה דהוי כרה"ר, ואם כן דבריו בעצמן סותרין זה את זה מהל' סוטה להלכות נזיר וגם סותר גמרא דילן. ואי היה שום חילוק בעולם לא היה מקשה הגמרא בנזיר מידי וצער"ב.
משנה אחרונה - נזיר היה שמואל
משנה אחרונה (משנה, נזיר ט, ה) "נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי וכולי". ופסק הרמב"ם והר"ב דהלכה כר' נהוראי. ולכאורה קשה דהא ידוע שר' נהוראי הוא ר' מאיר כדאיתא בעירובין פ"ק, ובפ"ד דערובין אמרינן כל היכא דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי, ואם כן אמאי פסקו הכא הלכה כר' נהוראי.
ודאי ע"פ פשוטה יש ליישב מדשתיק ר' יוסי לבסוף במה שדחה רבי נהוראי את דבריו שאמר אין מורה אלא של בשר ודם, וגם פשט הכתוב מורה בה' קאי על תער ולא מורא ב"ו שכתב כל מקום מורא בא'. וגם אפשר לדייק לשון התנא שאמר כדברי רבי נהוראי ולא קאמר דברי ר' נהוראי -- משמע שבא לסתום כמותו. כל זה נראה נכון לפי פשוטו.
ועוד נראה לי שכל מקום שרבינו הקדוש מזכיר אותו בשם ר' מאיר הוא הכללים הנאמר שם בעירובין, אבל במקום שמזכיר אותו בשם רבי נהוראי הלכה כמותו. וזה מתרי טעמי. חדא לפי מה שאיתא שם בערובין פ"ק מאיר עיני חכמים בהלכה ומנהיר עיני חכמים בהלכה. ומבואר בהקדמת שו"ת של הגאון מוהר"ם מלובלין דהחילוק הוא, מאיר עיני חכמים - היינו בחריפות שהיה מראה טעם לכל דבר ומשום הכי לא קבעו הלכה כמותו שלא עמדו חבריו על סוף דעתו כמבואר שם. ומנהיר עיני חכמים - היינו מה שהורה להם הלכה למעשה. ומשום הכי כל מקום שרבינו הקדוש רוצה לסתום כמותו קראו בשם "רבי נהוראי". ועוד קאמינא בדרך רמז שתיבת נהוראי כמין מאיר, אך ניתוסף אותיות יה"ו שהמה אותיות השם והמה חותם שהלכה כמותו.
ונבא לביאור סיום הגמרא, שמביא אחר משנה זו פלוגתא אם המברך עדיף או העונה אמן עדיף, ואין לדבר זה שום שייכות הן למשנה זו והן למסכת כולה. ודוחק לומר משום דמוזכר שם תנאים אלו ר' יוסי ור' נהוראי המוזכרים במשנה ולכך מסמיך דבר זה לכאן. זהו דחוק. וגם להבין דברי חכמים וחידותם שאמר ר' יוסי גדול העונה אמן יותר מן המברך ואמר לו ר' נהוראי השמים כך הוא תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין, ועיין בפרש"י ותוספות ולכאורה הדברים תמוהים מאי בעי ר' נהוראי בדברים אלו וגם מה שסיים עוד בתלמוד(?) מימרא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' -- כל זה צריך ביאור רחב. וגם במה שסידר רבינו הקדוש משנה זו בסוף המסכתא צריך טעם ומה שכתב התוי"ט אינו מספיק.
וליישב כל זה בס"ד ניישב גם כן גמרא סוף פ"ב מס' ראש השנה (דף כה:) "שקל הכתוב שלשה קלי עולם, ירבעל זה גדעון שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון דאתי מדן, יפתח כמשמעו, כשלשה חמורי עולם, משה ואהרן ושמואל, לומר לך יפתח בדורו כשמואל בדורו". ויש לדקדק שם למה כינה אותם הכתוב שם בשמות אלו - ירבעל בדן, ולמה לא נכתב שמות שלהם - גדעון שמשון? גם מקשה שם מהרש"א הא יפתח קדים לשמשון ולמה מהפכין הכתוב. ועוד כמה דקדוקים.
והנה מצאתי בס' כונת האר"י זלה"ה דשמשון היה גלגול נדב וזהו כונת הגמרא בדן זה שמשון, אותיות בדן המה אותיות נדב. ובזה מבואר ממילא הדקדוקים הנ"ל שהכתוב העמידן במכוון שלשה נגד שלשה. ירבעל שעשה מריבה עם הבעל ושרף אותו נגד משה רבינו ששרף את עגל. ובדן זהו גלגול נדב נגד אביו אהרן.
לכן נלע"ד שהוכרח שמשון להיות נזיר מן הבטן בשתיית יין ובתגלחת לתקן בזה חטא נדב. והובא בתוספות במס' יומא דף נ"ג דיש פלוגתא בתורת כהנים, יש אומרים פרועי ראש נכנסו לאוהל מועד ויש אומרים שתויי יין היו. ואפשר דתרווייהו אמת, לכך הוצרך שמשון לתקן זה בנזירות שלו. ולכך היה שמשון מטמא למתים שבזה ודאי לא חטאו ולא הוצרכו לתיקון.
יפתח נגד שמואל ששניהן נדרו. דכבר הקשו הרד"ק על דברי רבותינו שאמרו נזיר היה שמואל והלא אין אשה מדרת את בנה בנזיר? ומתרץ הרמ"ז שאמו הרגילה אותו בקדושת נזיר ושמואל באמת קיבל על עצמו הנזירות. נמצא ששניהן נדרו, ויפתח נדר והפסיד, וחנה ושמואל נדרו ונשתכרו. נמצא המה מכוונים ממש -- שלשה קלי עולם כנגד שלשה חמורי עולם, ומיושבים כל הדקדוקים שם. ועיין שם במהרש"א והבוחר יבחר.
וכדי לבא אל עומק סוד המשנה והגמרא נלע"ד שדבר גדול הורה לנו רבינו הקדוש במה שסידר משנה זו בסוף המסכתא. שכבר אמרנו שכל יסוד מסכת זו קאי על זמן הגלות שיש נזירה ופרישה בין קב"ה ושכינתיה, רק בזמנים ידועים שיש יחוד וזיוג ביניהם, ולכך כל עשיות המצות ולימוד התורה צריך להיות הכל לייחד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, היינו להמשיך מאור אין סוף לג' ראשונות כתר חכמה בינה, ומהם לזעיר ונוקביה לייחדם, וזה היה קדושת נזיר שהיה ממשיך הקדושה כן. וקריאת שם 'נזיר' מורה על זה שב' אותיות ר"ז בגימטריא "אין סוף", להמשיך לכתר. ומשם לב' אותיות י"נ - היינו חכמה בינה, כידוע שאות י' מורה על חכמה ואות נ' על בינה בסוד נ' שערי בינה.
ונלע"ד שזה סוד הפסוק בשמואל א' סימן ט' (ש"א ט, ט) "כי לנביא היום יקרא לפנים הראה", וכל "הראה" שבמקרא שם הוא חסר ו', ואות ה' ראשונה אינה משורש התיבה רק לשימוש, ושורש התיבה הוא ראה, ומרמז על ג' ראשונות. שאות א' מורה על כתר, ואות ר' על חכמה בסוד ראשית חכמה, ואות ה' על בינה כידוע. ובא הפסוק להורות שעד שמואל הנביא ועד בכלל היו הנביאים רואים עד ג' ראשונות ולכך היה נקרא "ראה", ומשם ואילך לא היו רואים רק מז' ספירות חג"ת נהי"מ, כל אחד כפי מעלתו ונבואתו, לכך היו נקראים בשם "נביא" ולא בשם "רואה". ועיין ברד"ק שם שכתב שבימי שמואל היה נקרא בשני שמות, יש שהיו קוראים רואה ויש שהיו קוראים נביא.
וזה סוד הורה לנו רבינו הקדוש בזו המשנה "נזיר היה שמואל", כשתחשוב "נזיר" עם האותיות עולה כמנין ראה נביא עם ב' כוללים, ותיבת ראה הוא חסר ו' כמו שהוא במקרא ומטעם שכתבתי שהוא מרמז על ג' ראשונות. ולכך היה נזיר, שסוד קדושת נזיר גרם לו זה שהיה "ראה" בסוד ג' ראשונות. ואפשר שגם התנא נהוראי מורה על זה שכבר דקדקתי למה קורא אותו כאן בשם נהוראי ולא בשם מאיר מלבד מה שכתבתי לעיל דברים נכונים בס"ד, ולדברי אלה מבואר בטוב טעם שבתיבת נהוראי יש אותיות רואה, וגם נהוראי בגימטריא כמנין נזיר עם האותיות והכולל. דוק ותשכח הכל במכוון.
הכלל שהתנא רצה להורות לנו שכל עשיות המצוה צריך להיות בכונה זו לייחדא קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. וזה הוא גם כן כונת הגמרא שהביא כאן פלוגתא דתנאי אם המברך גדול או העונה אמן גדול, ולכאורה יש לנו ראיה ברורה מפסוקי שמואל בסימן ט' שהמברך עדיף שהרי כתוב שם כי הוא יברך הזבח ואחרי כן יאכלו הקרואים -- מבואר בהדיא שהוא היה המברך שכך הוא הדין גדול שבכולם מברך. ואי אמרת שעונה אמן גדול מן המברך, אם כן מה מעלתו של גדול שיברך? ותו הא אין עונין אמן במקדש כלל ואי עניית אמן גדול אמאי אין עונין במקדש?
לכן נלע"ד דודאי אם המברך מכוין כראוי בכל כונתו - המברך עדיף אליבא דכ"ע. כי פליגי היכא שהמברך אינו יכול לכוין כראוי, בזה פליגי. ובזה תבין המשל של רבי נהוראי -- הגוליירים, והיינו חלשים כפרש"י, מתגרין במלחמה, והגבורים מנצחין. אבל אם הגבורים הולכין תחלה למלחמה בודאי הם מנצחין רק שדרך ארץ הוא כך שגוליירים מתגרים במלחמה. ומשל דומה לנמשל. אם המברך הוא חלש שאינו יודע לכוין כראוי - אז גדול העונה אמן הבא אחריו, אבל אם המברך יודע לכוין ומי לנו גדול משמואל ודכוותי' שהיו יודעים לכוין כונת כל ברכה וברכה. וכן בבית המקדש כשהיו צדיקים בודאי המברך גדול ואפשר שלא היו צריכים כלל לעניית אמן.