מעשה רוקח על המשנה· רבי אלעזר רוקח
סדר מועד
מסכת שבת
במסכת שבת יש כ"ד פרקים הגם שטעמו ידועה וכבר הזכרתי אותו בהקדמה שהוא נגד כ"ד קישוטין דכלה העליונה, כ"ד צירופי אדנ"י, מכל מקום נימא ביה עוד טעמי. וראשי האותיות עולים אלף תנ"ח (1,458), וסופי האותיות עולים שני אלפים שצ"א (2,391), דהיינו על פי הנוסחא סוף פרק כ' "ושומטו" ולא כנוסחא אחרת "ושומטן". כל זה צריך טעם ודעת.
(פה מבואר טעם נפלא על שיש בשיר השירים קי"ז פסוקים על פי נגלה)
וקודם שנבא לביאור נפרש תחלה תרי ותלת טעמי על שהתקינו הקדמונים לומר בכל שבת ספר שיר השירים ומיוסד בין הכ"ד פרקים מוכח שיש לו שייכות עם הפרקים. וגם למה אמר שלמה המלך בספר שיר השירים קי"ז פסוקים, לא פחות ולא יותר?
טעם אחד כבר נשמע משמי בכל בתי מדרשות והוא זה דאיתא במדרש חזית (שיר השירים רבה א, א) "כל מעשה שלמה היו משולשין" עד "ג' עברות עבר, הרבה לו סוסים, הרבה לו נשים, הרבה לו כסף וזהב וכו'". וגם לפני זה איתא שם "שמעשה שלמה היו דומין לאביו" עד "דוד אמר שירים ושלמה אמר שיר השירים. ריב"ל אמר הואיל ואת מקישו מקישו מכל צד מה אביו נמחול לו עד עונותיו24 אף זה כיוצא בו". ופירשו המפרשים היאך תלוי דברי ריב"ל במה שקדם? ופירשו ע"פ המדרש (ילקוט שמעוני ??) "מי שאומר שירה על נס שנעשה לו נמחל לו כל עונותיו", וילפינן שאחר שירת הים נאמר "ויסע משה את ישראל", שהסיען מעונותיהן. לכך דוד ושלמה שאמרו שירים נמחל להם עונותיהם. ושלמה עבר על ג' לאוין האמורים במלך, ג' לא ירבה, ועל כל לאו נתחייב מלקות ל"ט, ג' פעמים ל"ט עולה קי"ז. נמצא היה חייב קי"ז מלקות ועל ידי שיר השירים נמחל לו. לכך אמר קי"ז פסוקים במכוון.
אך בתורה כתוב "ארבעים יכנו" ואתו רבנן ובצרי חדא כדאיתא במסכת מכות. וזהו כונת הפסוקים "שיר השירים אשר לשלמה", ואיתא במדרש "שיר חד השירים תרין הא תלת", כלומר שאמר שיר השירים נגד תלת לאוין שעבר עליהן, ולכך אמר קי"ז פסוקים. אך שלא תקשה הא בתורה כתיב ארבעים יכנו, אם כן היה לו לומר עוד ג' פסוקים. לכך אמר "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", ודרשינן מיניה בגמרא "חביבין דברי סופרים מדברי תורה", נמצא שפיר הוא קי"ז פסוקים דאתו רבנן ובצרי חדא. הא לך טעם אחד.
(פה מבואר עוד טעם ב' וגם על שהתקינו לומר אותו בכל שבת ושבת)
עוד טעם ב' שאמר קי"ז פסוקים ועל שתקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת על פי דברי הזוהר (פרשת נח דף ס"ב ע"ב) "תלת זימנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם, בכל פעם שעתא ופלגא שעתא, בשעה שישראל מתפללין, ולבתר תייבין לאשייהו". וידוע ביום השבת אית להון נייחא בכל כ"ד שעות, לילה ויום. ובשיתא יומי דחול יש קמ"ד שעות, ואית לון נייחא בכל יום ד' שעות וחצי, כמבואר במאמר הנ"ל. עולה לששה ימים -- כ"ז שעות אית לון רווחא ונייחא. ואם כן נידונין בכל שבוע קי"ז שעות במכוון. לכך אמר שלמה קי"ז פסוקים בשיר השירים להנצל בזה מדינא של גיהנם קי"ז שעות. ולזה דרשו בפסוק "הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות" - "מפחדה של גיהנם הדומה ללילה", אלמא שהיה מפחד מגיהנם, לכך אמר קי"ז פסוקים להנצל מזה. ולכך תיקנו הקדמונים לומר אותו בכל שבת, לומר מי שאומר אותו בכונה שלימה -- ניצול מדינה של גיהנם בכל שבוע קי"ז שעות. הרי לך טעם שני.
עוד טעמים אחרים אמרתי בו ואם יזכני ה' להגיע במס' ידים אזכירם שם בע"ה כי שם מקומם.
וכדי לבא לביאור המסכתא נזכיר עוד טעם נפלא על שתיקנו לומר שיר השירים בכל שבת ויסדו אותו בין הפרקים, מכלל שיש לו איזה חיבור עם הפרקים, והוא זה על פי מאמר רעיא מהימנא פרשת יתרו דף צ"ב (ח"ב צב, א) בפסוק זכור את יום השבת "תלת דרגין אינון וכולהו אקרון שבת, שבת עלאה, שבת דיומא, שבת דליליא, וכולהו חד ואקרו כולא שבת", יעוין שם. ו"שבת עילאה" היינו בינה ואקרי גם כן "שבת הגדול" כאשר נזכיר לקמן בע"ה.
ובזה נבאר דלכך תיקנו לומר שיר השירים בכל שבת, וכונת המדרש שהזכרנו "שיר - חד, השירים - תרין, הא תלת", כלומר שסוד שיר השירים הוא כנגד תלת דרגין דאקרון שבת:
שבת דלילה היינו מלכות, שבת היום היינו תפארת או יסוד, שבת עילאה או שבת הגדול היינו בינה.
וכשתחשוב ב' תיבות אלו שיר השירים עולים תתרע"ה. קח מזה תת"ק עולה ג' פעמים ש', לרמז על ג' דרגין דאקרון "שבת". נשאר קע"ה עולה כמנין לילה יום גדול עם הכולל. דוק ותשכח.
הג"ה: ובזה מצאנו עוד טעם נכון על קי"ז פסוקים, שהרי כתבנו שסוד שיר השירים המה כנגד ג' דרגין דאקרון שבת, והמה מלכות יסוד בינה. וכשתחשוב ראשי תיבות מן מ'לכות י'סוד -- הרי נ'. ובינה עולה ס"ז. הרי הכל קי"ז. ואל יקשה לך למה כנגד מלכות יסוד אמר רק כנגד ראשי התיבות ולא כנגד התיבה כולה ונגד בינה אמר כנגד התיבה כולה. אני אומר בודאי אילו היה רק טעם זה לחוד היה קושיא שלך קושיא, אבל כבר אמרנו בעזרת השם כמה טעמים בזה, לכן גם טעם זה נכון. ודוק.
וזהו כונת המדרש "שיר חד", היינו מלכות, "השירים תרין", היינו יסוד או תפארת עם בינה. ולזה סידר רבינו הקדוש כ"ד פרקים במסכת שבת וחלקו הקדמונים אותן. ח' פרקים לומר בלילה כנגד ח' אותיות שבת דלילה, וח' פרקים שניים כנגד ח' אותיות שבת דיממא, וח' פרקים שלישיים כנגד ח' אותיות שבת הגדול.
ובכמה מקומות בזוהר ובתיקונים מזכיר רק שתי בחינות, לילה ויום, לילה בסוד שמור ויום בסוד זכור כידוע, לכך התחלת האותיות מן כ"ד פרקים עולים אלף תנ"ח (1,458) ועם ב' כוללים עולה כמנין ב' פעמים שבת25; שבת יום שבת דלילה 26(הוא שבת סתם. שבת יום קאמר בפירוש, דכבוד יום מרובה משל לילה כידוע, וגם שבת יום כולל ב' בחינות).
וסופי האותיות עולים ב' אלפים שצ"א (2,391) -- כאן העמיד כנגד כל שלש דרגין דאקרון שבת, ו ג' פעמים שבת עולים ב' אלפים ק"ו (2,106). נשאר עוד רפ"ה כמנין דלילה דיממא גדול בינה עם הכולל, והיינו שבת דלילה, שבת דיממא, שבת גדול בינה עם הכולל, דבאמת בינה כולל כתר חכמה, דג' ראשונות המה חד בסוד ריעים דלא מתפרשין כידוע.
גם יש לפרש הראשי אותיות אלף תנ"ח כמנין מכוון דעתיקא קדישא לזעיר אפין, אלף מכוון כמנין דעתיקא קדישא, תנ"ח כמנין לזעיר אפין שהוא סוד חתן כשהוא מקבל המוחין, ג' מילואי אהי"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג -- עם ג' כוללים עולים מנין חתן.
נמצא לפירוש ראשון שכתבתי הראשי אותיות בסוד שבת דלילה ושבת דיום, ולפירוש השני שכתבתי הראשי אותיות המה בסוד עתיקא קדישא (שהוא שבת הגדול) וזעיר אפין (היינו שבת דיום). ואלו ואלו דברי אלהים חיים. נמצא שגם בראשי האותיות נרמזו שלשתן. ודוק.
(פה מבואר לשון המשנה "כלל גדול ועוד כלל אחר אמרו")
ואפשר שזה הוא כונת התנא "כלל גדול אמרו בשבת...ועוד כלל אחר אמרו". "כלל גדול" היינו שבת דיום שהוא כולל ב' בחינות. "כלל" כמנין יסוד, "גדול" הוא בינה. לכך נקרא "כלל גדול". "ועוד כלל אחר אמרו" היינו שבת דלילה שהוא רק בחינה אחת מלכות, לכך ג' תיבות אלו כלל אחר אמרו המה בגימטריא מלכות, ומ' יתירה כנגד ארבעים מלאכות שאסור בהן; אף שהתנא אומר ארבעים מלאכות חסר אחת, כשתחשוב הוצאה והכנסה בתרתי המה ארבעים שלימות. ועיין בתוספות יום טוב מה שכתב בזה.
היוצא מדברינו שמסכת שבת מיוסד על ג' דרגין דאקרון "שבת"; מלכות היא שבת דלילה, יסוד הוא שבת דיממא, בינה הוא שבת הגדול. לזה יש בפרשת ויכולו ג' פעמים "שביעי" נגד ג' דרגין אלו; מלכות היא שביעי לימי הבנין, יסוד הוא שביעי לבינה (דג' ראשונות נחשבות כאחת, נמצא יסוד הוא שביעי מעילא לתתא), ובינה הוא שביעי מתתא לעילא בר ממלכות.
ובזה נבא לביאור משנה ראשונה "יציאות השבת שתים שהן ארבע וכו'". וכבר דקדקו התוספות למה התחיל המסכת בהוצאה שהיא מלאכה אחרונה בחשבון אבות מלאכות בפרק ז'. גם הרמב"ם הקשה כן והביאם התוי"ט. גם דקדקו "הוצאות" היה לו למתני. ועיין בדברי הר"ב גם שארי דקדוקים.
ולענ"ד נראה שדבר גדול דיבר רבינו הקדוש כאן כשתחשוב חמשה תיבות אלו יציאות השבת שתים שהן ארבע עולים כ"ו מאות כמנין שם הויה בכללות מאה, ועוד ב' יתירים. עולה הכל כמנין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. נשאר קי"ב כמנין הויה אלהים, דידוע שכינתא תתאה היינו מלכות נקראת "אלהים" ושכינתא עילאה היינו בינה הויה בניקוד אלהים.
נמצא מדוקדק מאוד לשון המשנה "יציאות השבת שתים" בלשון נקיבה - ב' נוקבות כידוע, אימא עילאה ואימא תתאה, "שהן ארבע" -- כל אחת עם בעלה, בינה עם חכמה, מלכות עם ת"ת. להורות אף שבימי החול אין זיוג ויחוד ת"ת עם מלכות, אם לא בעתים ידועים, אבל ביום השבת יש יחוד וזיוג ביניהם, לכך הן בסוד שתים שהן ארבע אותיות הויה בכללות מאה כדכתיבתא. ולכך העמיד חמשה תיבות שהן סוד ב' ההי"ן בשם הוי"ה כידוע.
וגם בתיבת יציאות מרומז ג' אבהן ודוד המלך שהן כנגד ד' אותיות הויה כידוע. אותיות יא"י המה ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב, נשאר תצ"ו בגימטריא מלכות, ועיקר המסכת לייחד מלכות עם בעלה ת"ת בכ"ד קישוטין דילה. וגם סוד ג' סעודות דשבת המה נגד ג' אבהן כמבואר בזוהר וסעודת מלוה מלכה היא נגד דוד כידוע, לכך התחיל בתיבת "יציאות" לרמוז כל זה.
וסוד איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא ידוע בכל ספרי המקובלים שסוד רה"י הוא שם הוי"ה, רחבו ארבעה היינו ד' אותיות, וגבהו עשרה היינו במילוי של ע"ב ס"ג מ"ה, בכל אחד מהם עשר אותיות, יוד הי ויו הי, וכן בס"ג וכן במ"ה. ורה"ר הוא מקום שהקליפות שולטין ולכך אסור להוציא דבר מן הקדושה, היינו רה"י, לרה"ר, היינו מקום הקליפות. והכנסה בכלל הוצאה.
והנה אעתיק מאמר אחד בתיקונים תיקון שלשים וכן הוא בהרבה מקומות בזוהר ובתיקונים ומתוכה ויפתח27 לך שערי אורה להבין הרבה דברים וזה לשונו (תיקוני זהר עג, א): "והאי נקודה איהי אות שבת וכו' והאי נקודה עלה אתמר מחלליה מות יומת. מאי מחלליה? מאן דעאיל רשו נוכראה בחלל דילה דאיהי רשות היחיד וכו' מאן חלל דילה? ב'. בעלה איהו ו', ביה איהי טמירא וסתימא בגלותא הדא הוא דכתיב (יחזקאל מו, א) יהיה סגור ששת ימי המעשה. כגונא דא ם סתימא וכו'" עד "ועלה אתמר וביום השבת יפתח אבל ביומין דחול - גן נעול אחותי כלה". והמאמר הוא ארוך יעו"ש.
(הג"ה: עיין בזוהר פר' ויקהל דף ר"ד ע"א סוד נקודה זו ותוכל להבין שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו'. ודוק היטב)
דרך כלל, הנקודה היא שכינה, ובכל שיתא יומין דשלטין בהם הקליפות איהי סתימא וטמירא בתוך ם סתימא, אבל ביום השבת דלא שלטין בו הקליפות אז "וביום השבת יפתח" -- הנקודה עולה למעלה וכו'. זהו פשוט לענ"ד שלכך פתח התנא "יציאות השבת", לרמז סוד זה שהנקודה יוצאת מטמירא דילה.
וגם כן מבואר במאמר הנ"ל שהכנסה בכלל הוצאה, כמו שאסור להוציא מן הקדושה היינו רה"י למקום הקליפות היינו רה"ר -- כן אסור להכניס מרה"ר לרה"י כמו שאמר "מאן דעאיל רשו נוכראה בחלל דילה דאיהי רשות היחיד". ומה שכתבתי שלשון "יציאות" קאי על נקודה זו תמצא רמז מופלא: יציאות בגימטריא נקודה מטמירא דילה עם ג' תיבות במכוון. ועיין בראשית חכמה שער הקדושה פ"ב שהאריך בסוד נקודה זו.
ובזה נבא לביאור המשנה פי"ב (משנה, שבת יב, ג) "הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות בכל לשון חייב כו' אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל". ויש לדקדק הרבה.
חדא, דתיבת "מצינו" אין לו הבנה כלל. היה לו לומר "אפילו שם קטן משם גדול". ועוד למה אמר ב' שמות משמעון ושמואל? וכי אינו די בחדא? ומה שכתב הרמ"ז בזה הוא דוחק. וגם למה האריך להביא ד' שמות -- שם נח דן גד, וכי אינו די בחדא או בשנים? וגם למה הביא דוקא שמות אנשים, הרי בגמרא מבואר דאף כתיבות אחרים כיוצא בהם חייב, היה לו לומר "אב מאברהם או שב משבת" וכדומה שהוא תיבה קטנה מתיבה גדולה, ולמה הזכיר דוקא שמות אלו? וגם מה שמקשה הגמרא על שם משמעון הרי מ' דשמעון פתוחה ומ' דשם סתום, ומשני זאת אומרת דסתום ועשאו פתוח כשר, והאריך שם בזה. כל זה צריך ישוב כי בודאי שלא בחנם דיבר רבינו הקדוש דברים יתירים וכל דבריו המה רמזים וסודות.
ונראה על פי מה שאיתא בכתבי האר"י ז"ל והובא קצת בשערי ציון שיש שבעה מרגלאין, שבעה שמות קדושים, והם הויה הויה אל אלהים מצפץ מצפץ יה-אדני (בשילוב), ושבעה שמות אלו נמשכין מב' שמות הקדושים אהיה יהו, ובשבת מאירים כל שבעה מרגלאין אלו, לכן יש להדליק בשבת ז' נרות ועיין בספר אור ישראל בהלכות שבת דף קי"ט ע"ג ע"ד. וכשתחשוב שבעה מרגלאין אלו עולים תתמ"ט. דוק ותשכח. וכשתחשוב ב' תיבות אלו שמעון ושמואל תמצא מכוון מנין תתמ"ט כמנין שבעה מרגלאין אלו, וכשתחשוב עוד ב' שמות אהיה יהו עולים מ"ב, וט' כוללים -- דהיינו שבעה שמות מרגלאין וב' שמות אלו -- עולה הכל תת"ק במכוון. ומספר תתמ"ט הוא כמנין שבת קמ"ז - הוא שנותיו של יעקב. ואם תצרף לזה ב' שמות הנ"ל עולה תתצ"א כמנין שבת יעקב עם האותיות.
(פה מבואר סוד הפסוק ויחן את פני העיר)
וזהו שדרשו חז"ל "ויחן את פני העיר - ששמר יעקב את השבת", וידוע דיעקב בגימטריא שבעה הויות נגד שבעה שמות מרגלאין ולכך תיקן הוא את השבת ולזה תמצא דבר נפלא: ויחן את פני העיר עולה במכוון תת"ק כמנין כל השמות כדכתבתי, ולכך השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלא מצרים כיעקב.
ובזה נבא לביאור המשנה "הכותב שתי אותיות חייב", ודאי בגמרא ילפינן מקרא דדוקא ב' אותיות חייב ולענ"ד מצאו רמז נכון לזה, הואיל שבשבת מאירין כל הז' שמות מרגלאין העולים תתמ"ט כשתחשוב מספר תתמ"ט עם הד' אותיות עולה כמנין אותיות חייב, ומיעוט אותיות שתים. גם תיבת שתי עולה מנין שבת ח'. וידוע דיש ד' מילואי שם הויה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולה רל"ב וג' מילואי שם אהי"ה -- קס"א קנ"א קמ"ג עולה תנ"ה. שני המילואים ביחד עולה תרפ"ו בהצטרף שם י"ה שהוא הסיכתא עולה מנין שבת וזהו כונת הזוהר מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, וזהו שבת ח' שכתבתי שתיבת שבת כולל ח' שמות, ד' מילואי הוי"ה וג' מילואי אהי"ה ושם יה שהוא הסיכתא. לכך הכותב שתי אותיות חייב שהוא פוגם בכל השמות הקדושים.
ובזה מיושב מה שהקשו התוס' במשנה "אבות מלאכות וכו'" דבכל מלאכות לא תני שיעורא ובעושה שתי בתי נירין ובאורג ובתופר ובכותב תני שיעורא והניחו בקושיא. ולדידי ניחא מאוד דבכל הני שיעורא בשתים לכך תני בהם "שתי" להורות הטעם שחייב בשתים מפני שפוגם בשבת ח'. ואף על גב דבאורג תני "שני" לשון זכר -- אין זה קושיא. וגם לפי מה שכתבתי שבשבת יש שתי בחינות, שבת דלילה בסוד שמור היינו נוקבא, ושבת דיומא היינו זכור -- הכל ניחא דתני "שתים" ו"שני" שהוא לשון זכר ונקיבה להורות שפוגם בשתי בחינות אלו. לכך שיעורא בשתים. וגם נגד ב' שמות אהי"ה יה"ו שמהם נמשכין כל השמות הנ"ל.
וכל זה רימז רבינו הקדוש במשנה זו "הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות וכו' חייב" ומלת "שם" הוא שם הקודש ממש להורות על ב' שמות אלו.
"אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול", כלומר דלהכי חייב בשתי אותיות לפי שמצינו בהם שבשתי אותיות כולל כל השמות המרומז בשם הגדול כגון שם משמעון ושמואל. וכבר כתבתי דב' תיבות שמעון ושמואל עולים במכוון תתמ"ט כמנין שבעה שמות מרגלאין ובהצטרף אליהם ב' שמות אלו עם הט' כוללים עולה הכל תת"ק כמנין שם - ם' סתומה עולה ת"ר כידוע, ונמצא שתיבת "שם" כולל כל אלו שמות הקדושים, לכך חייב בשתי אותיות. ונמצא שלשון המשנה מדוקדק מאוד. "מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל", ולהכי פריך בגמרא שפיר הרי מ' דשמעון ושמואל פתוחה ואם כן כשכותב שמ הרי אין כאן סוד הנ"ל ומשני שפיר זאת אומרת סתומה ועשאה פתוחה כשר.
ויש לי להאריך בפירוש הגמרא אבל אין כאן מקומו.
ואמר אחר כך "נח מנחור" -- תדע שיש יחוד הוי"ה אלהים. וכבר כתבתי שד' מילואי הויה עולה רל"ב עם ל"ב נתיבות חכמה עולה מכוון כמנין נחור. ו ג' פעמים אלהים יש בפרשת ויכלו עולה רנ"ח. וכל שם אלהים יש לו ב' כוללים בסוד מי אלה או אלהים. נמצא ג' פעמים אלהים עם ג' כוללים עולים גם כן כמנין נחור.
נמצא שבתיבת "נחור" מרומז יחוד הויה אלהים. זהו שם גדול. והוא כותב שם קטן נח כולל כל זה. שבד' מילואי הויה יש ט"ל אותיות; במילואי ע"ב ס"ג מ"ה יש בכל אחד י' אותיות ובמילוי ב"ן יש ט' אותיות -- יוד הה וו הה, לכך אסור בשבת ל"ט מלאכות מאחר ששולטין ט"ל אותיות אלו. וד' כוללים הרי מ"ג. וג' פעמים אלהים -- ט"ו אותיות. הרי הכל נ"ח אותיות. הרי שבתיבת "נח" כולל כל היחודים הרמוזים ב"נחור".
ואמר אחר כך "דן מדניאל", זהו כפשוטו שתיבת דניאל עם הכולל בסוד אל אדני, וזהו סוד הפסוק "ודניאל בתרע מלכא יתיב", שידוע שם אדני במילואה עולה תרע"א ותרע הוא תרגום של שער בסוד "זה השער לה'", וגם תיבת דניאל בגימטריא מלכה היינו סוד שבת דלילה שנקראת מלכה, כלה בכ"ד קישוטי אדני. ובשם קטן שהוא כותב "דן" מ"דניאל" כולל זה, דשורש שם אדני הוא דין בסוד דינא דמלכותא דינא. נמצא דבא רבינו הקדוש לאשמועינן דבכל אופני היחודים הנאמרים בשבת מצינו שם קטן הכולל כל מה שמרומז בשם גדול -- שם משמעון ושמואל, היינו יחודי הויה אהיה כדכתבתי, נח מנחור היינו יחוד הויה אלהים, דן מדניאל היינו יחודי אדני.
ואמר עוד "גד מגדיאל" שיש עוד יחוד בשבת שולט כל שם מ"ב, ותיבת גדיאל עם הכולל עולה מ"ט כמנין אותיות שם מ"ב עם המלות כידוע מכונת הספירה. ובשם קטן "גד" כולל כל זה דבשם גד מרומז ז' שמות ובהם נכללים האותיות. הפוך בה ותמצא נחת. ואם שגיתי ח"ו באיזה דבר ה' הטוב יכפר.
בפרק י' משנה ה' (משנה, שבת י, ה): פלוגתא דת"ק ור' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ת"ק מחייב עליה ותנא קמא הוא ר' יהודה כמבואר בגמרא, ור' שמעון פוטר.
(פה מבואר טעם נפלא על פי נגלה פלוגתא ר' יהודה ור' שמעון במלאכה שאינה צריך לגופה)
אמרתי טעם נכון על פי נגלה במאי קמפלגי ר' יהודה ור' שמעון על פי הגמרא סוף פרק קמא דחגיגה (משנה, חגיגה א, ח) "הלכות שבת כהררים תלויין בסערה"28, ומסיק שם דהיינו הלכה החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ואנן מלאכת מחשבת בעינן ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיב. ופרש"י מדסמיך שבת למלאכת המשכן ילפינן מלאכת מחשבת בשבת והיינו הררים תלויין בסערה.
וידוע דר' יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה רק במשנה תורה כדאיתא ביבמות. ובזה מבואר דר' יהודה אזיל לטעמיה דלא דריש סמוכין, אם כן לא צריך בשבת מלאכת מחשבת, לכך מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל ר' שמעון וסייעתיה דרשי סמוכין, לכך סבירא להו דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה דבעינן מלאכת מחשבת כמו במשכן. ואם כן לכאורה יש לתמוה על הרב והרמב"ם שפסקו דלא כר' שמעון -- הא אנן דרשינן סמוכין בכל התורה.
(פה מבואר סוד המשנה ארבעים מלאכות חסר אחת)
במשנה (משנה, שבת ז, ב) "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", דקדק ולמה לו להאריך למיתני ארבעים חסר אחת היה לו למיתני שלשים ותשעה. וכבר כתבתי בזה למעלה. ונראה ליישב על פי נסתר קצת ותחלה ניישב גמרא דף ח' ע"א עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפין עליו הוי כרה"ר, וליישב הכל בחדא מחתא.
שכבר כתבתי למעלה דשם הויה הוי רשות היחיד רחבו ד' אותיות, וגבהו עשרה, היינו במילוי י' אותיות, והיינו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה, שבכל אחד מהם יש יו"ד אותיות. אבל במילוי ב"ן יש רק ט' אותיות. וידוע דמילוי ע"ב הוא בעולם אצילות, ומילוי ס"ג בעולם הבריאה, ומילוי מ"ה בעולם היצירה, ומילוי ב"ן בעולם העשיה, ושם שולטין הקליפות ביותר. וזהו סוד הגמרא "עמוד תשעה", היינו במילוי ב"ן שהוא רק תשעה אותיות, "ברה"ר", היינו בעולם עשיה ששם שולטין הקליפות, "הוי כרה"ר", בסוד שכינה עמנו בגלות, ואני בתוך הגולה.
וזהו דוקא בימי החול, אבל ביום השבת בסוד עליות העולמות נעשה רשות היחיד וגובהו עשרה, שנכנס א' בתוך וו' כזה: יוד הה ואו הה, ונעשה בסוד ג"ן בסוד "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" "וקראת לשבת ענ"ג", היינו ע'דן נ'הר ג'ן.
נמצא ביום השבת המילואים בסוד ארבעים שלמות והקליפות אינם שולטין ולכך אסור בכל מלאכה שבאו מצד הקליפה. אבל בימי החול היא "חסר אחת", ואז הקליפות שולטין, לכך מותרין בכל ל"ט מלאכות.
וכבר ידעת שסוד עדן היינו בינה, ונהר היינו יסוד, וגן היינו מלכות -- המה תלת דרגין דאקרון "שבת" כאשר הארכתי בזה. וכשתחשוב עדן ס"ג בינה נהר יסוד גן מלכות עולה אלף חק"ל (1,138). וידוע שסוד אלף היינו פלא, סוד כתר עליון. וחק"ל הוא מלכות, סוד 'חקל תפוחין'. שבשבת נקשרה הכל -- מן כתר עליון עד מלכות. וזהו סוד סיום מסכת שבת (משנה, שבת כד, ה) "ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת", כשתחשוב ג' תיבות אלו -- פוקקין ומודדין וקושרין, תמצא מכוון מנין אלף חק"ל (1,138). דוק ותשכח שהוא ענין נפלא.
וכבר כתבתי שאין לי עסק בנסתרות, ואם שגיתי ח"ו באיזה דבר -- ה' הטוב יכפר בעדינו ויאיר עינינו בתורתו אמן נצח סלה ועד.
מסכת עירובין
(פה מבואר טעם על מנין פרקים וחשבון האותיות)
במסכת עירובין יש עשרה פרקים והתחלת האותיות עולה ר"ל וסופי האותיות עולה תרט"ו. כל זה צריך טעם.
הגם על פי פשוטו יש לומר טעם על עשרה פרקים, דכבר ידעת שכתבו כל הספרים סוד עירוב היינו ע"ב רי"ו, היינו שם של ע"ב שיש בו רי"ו אותיות. והשם של ע"ב הוא נגד מילוי ע"ב בשם הוי"ה. ובשם זה יש עשרה אותיות, לכך סידר כאן רבינו הקדוש עשרה פרקים. גם יש לומר דסידר י' פרקים נגד ב' פעמים עירוב שהם עשרה אותיות, ולכך נקרא המסכתא עירובין בלשון רבים על שם שני מיני עירוב.
וזה לשון ספר מאורי אור: "עירובי מבואות היינו בתי גואי ת"ת, המערב חסד ע"ב גבורה רי"ו, וזהו עירוב. וכן יסוד מערב נצח הוד, וזהו נקרא "עירובי חצירות", בתי בראי". ואף על גב דהמסכתא מדבר גם כן מעירובי תחומין מכל מקום העמיד רק עשרה פרקים נגד ב' מיני עירוב אלו שהמה נגד ת"ת ויסוד כאשר אבאר בע"ה.
ובתיקונים תיקון כ"ד איתא (תיקוני זהר סט, א) "עירוב איהו עמודא דאמצעיתא וביה מטלטלין מבית לבית אינון שכינה עילאה ותתאה וכו'"29. נמצא יש עוד טעם על י' פרקים נגד ב' פעמים שכינה והיינו בינה ומלכות שהם נקראים בתים וגם הן ב' ההי"ן שבשם -- לכך יש י' פרקים. ועל זה סובב כל המסכתא.
וסופי האותיות עולים תרט"ו, דאיתא בגמרא ובזוהר דמאן דנטר שבתא כאילו נטר אורייתא כולה, והביאו ראיות מכמה פסוקים דמצות שבת שקול ככל התורה, ובודאי מיירי מי שמשמר כל ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואפילו מה שהוא מדרבנן - אז הוי כאילו נטר אורייתא כולה. וידוע דכתבו התוס' בריש שבת ובכמה דוכתי דהוצאה מלאכה גרועה היא מכל ל"ט מלאכות. נמצא מי ששומר מלאכות הוצאה כדינו ואפילו מה שהוא מדרבנן שלא להוציא מבית לבית ומחצר לחצר בלתי עירוב מכל שכן שמשמר בודאי כל ל"ט מלאכות כדינו והוי כאילו קיים כל התורה.
ודבר זה רמז רבינו הקדוש כאן במס' עירובין ולא במס' שבת, שכבר כתבתי עירובין הוא ב' מיני עירוב, וכשמקיים ב' מיני עירוב אלו שהמה מדרבנן, משמרת למלאכה הוצאה, בודאי שמקיים כל ל"ט מלאכות. וכשתחשוב ב' פעמים עירוב עולה תקע"ו -- בהצטרף ל"ט עולה תרט"ו. ועם הכולל כמנין התורה מכוון לומר כאילו קיים כל התורה. זהו פשוט לענ"ד.
(פה מבואר סוד ענ"י ורוכב על חמור)
וכדי לבאר טעם להתחלת אותיות עולה ר"ל -- גם מה שהתחיל המסכתא "מבוי" -- נבאר תחלה מאמר הידוע מרעיא מהימנא. במשיח כתיב עני ורוכב על חמור. ענ"י הוא נוטריקון -- ע'ירובין נ'דה י'במות -- שהמה מסכתות חמורים. וכבר כתב בס' חמדת צבי דף ז' ע"ב שכל משכיל ישתומם על זה, יעו"ש מה שכתב בזה.
ולענ"ד נראה כך, דידוע מה שכתבו כל המקובלים דבראשית הבריאה נפלו רפ"ח ניצוצין לתוך הקליפות, וזהו סוד המלה מרחפת -- רפ"ח מת, שזהו סוד שבירת הכלים ושבירתן הוא מיתתן. ואין בן דוד בא עד שיתבררו כל אותן הנצוצין מתוך הקליפות, שכל זמן שיש בהם מאותן ניצוצין יש להם חיות, וכשיתבררו כל הנצוצין מהם אז יתבטלו הקליפות. וזהו לענ"ד, וכן מצאתי בס' אור ישראל, סוד הגמרא 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', היינו אותן הנצוצין שהמה כמו הנשמה שנותנת חיות לגוף, כן אלו הניצוצין נותנין חיות לגוף הקליפה.
וזה מרומז בפסוק "עני ורוכב על חמור". חשבון תיבות אלו עם האותיות עולים כמנין רפ"ח מת עם האותיות. ובזה תלוי אורך גלותינו בעו"ה עד שיתבררו כל הניצוצין ואז בן דוד בא. ותיקון בירור הניצוצין רימז רבינו הקדוש בג' מסכתות ענ"י כאשר אבאר בע"ה כל אחת במקומה. וזו יצא ראשונה דידוע דסוד בירור הניצוצין תלוי עד שיומתקו ה' גבורות על ידי ה' חסדים. וזהו סוד ויעבור -- ע"ב רי"ו -- הוא שם של ע"ב שיש בהם רי"ו אותיות. ע"ב הוא חסד וע"ב רי"ו בגימטריא רפ"ח, וזהו גם כן סוד עירוב להגביר החסדים.
ובזה מבואר דלכך סידר התחלת אותיות ר"ל, והתחיל במלת מבוי שהוא בגימטריא נ"ח, שניהם יחד -- ר"ל נ"ח מכוון רפ"ח, כלומר שסוד מסכתא זו להמתיק הגבורות ולברר הניצוצין רפ"ח מתוך הקליפות.
ולכך נקרא המסכתא "עירובין" לשון רבים, שיש כאן ב' דברים במלת עירוב. אחד, ע"ב מנין חסד, רי"ו מנין גבורה, להמתיק הגבורה, לכך בא רי"ו בין אותיות ע"ב שהוא חסד. ודבר שני עירוב מנין רפ"ח, לברר רפ"ח ניצוצין, ואז בן דוד בא.
לכך התחיל בתיבת "מבוי", כשתכתוב מבוי במילוי -- מם בית וו יוד -- כחשבון מלכות דויד, ותיבת "דויד" עם האותיות. וגם ב' פעמים עירוב עולה כמנין מלכות בן דויד עם האותיות.
וזהו גם כן כונת המדרשים, "ורוח אלהים מרחפת - זהו רוח של משיח", כלומר כשיתוקן ב' דברים אלו, היינו ורוח אלהים עולה ש"ו, היינו שיומתק ש"ו דינים כידוע בסוד שופר, וגם תיבת מרחפת, היינו אותן רפ"ח ניצוצין -- אז יבא משיח. ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ותורה. וזהו "על פני המים" כדדרש התם במדרש. ולכך סופי האותיות כמנין התורה כדכתבתי.
ובזה נבא לביאור כמה משניות בע"ה. (משנה, עירובין א, ב) "הכשר מבוי לחי או קורה" -- סוד מבוי פירושו מבוא העיר, היינו מדת מלכות שהיא בית שער לעלות למעלה בסוד "זה השער לה'" כאשר הבאתי כמה פעמים. וכבר ידוע שפעמים יש יחוד יסוד ומלכות ופעמים תפארת ומלכות. וזהו הכונה "הכשר מבוי" -- מידת מלכות, "לחי" היינו יסוד בסוד ל' ח"י; למ"ד היינו נה"י, כל אחת כלולה מעשר, ויסוד כולל שלשתן (כאשר הבאתי למעלה שיסוד נקרא "עירוב חצירות" היינו נצח הוד), ויסוד נקרא "חי", נמצא תיבת "לחי" היינו יסוד. "וקורה" היינו ת"ת, כן כתב בהדיא בספר מאורי אור יעו"ש. ות"ת נקרא גם כן עירוב ח"ג30. נמצא שסוד לחי וקורה המה סוד ב' עירובין היינו ת"ת ויסוד. לכך לחי וקורה בגימטריא שס"ה; ס"ה היינו אדני מלכות, ואות ש' היינו תפארת או יסוד, שת"ת הוא בסוד ש', ג' קוין חג"ת, ויסוד הוא ש', ג' קוין נה"י. וזהו גם כן סוד שבת כידוע ש' בת.
וזהו סוד המשנה (משנה, עירובין א, ג) "הקורה שאמרו רחבה כדי לקבל אריח ואריח וכו'", ולכאורה תמוה מאוד כיון שאומר אח"כ "דיה לקורה שתהא רחבה טפח" אם כן היה לו לומר בקיצור "הקורה רחבה טפח". ואם רוצה לומר הטעם כדי לקבוע עליה בנין של אריח והוצרך להודיע שיעור של אריח -- מכל מקום תיבת "ואריח" שני הוא מיותר לגמרי. היה לו לומר "כדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה".
ולכן תראה שכל דברי המשנה המה רזין דרזין, דכבר ידעת בסוד תפלין של ראש ארבעה בתים המה, חכמה בינה חסד גבורה. ותפארת המניחן, שת"ת מקבל אורות אלו בסוד מוחין לצורך היחוד. ודבר זה רמז רבינו הקדוש כאן: "הקורה שאמרו", היינו תפארת, "רחבה כדי לקבל אריח ואריח וכו'", וכשתחשוב ב' תיבות אלו אריח ואריח המה מכוון כמנין חכמה בינה חסד גבורה עם האותיות. דוק ותשכח ויונעם לך מאוד.
(פה מבואר סוד המשנה העני מערב ברגליו וכו')
ובזה תבין גם סוד המשנה פ"ד (משנה, עירובין ד, ט) "זו היא שאמרו העני מערב ברגליו אמר ר' מאיר אנו אין לנו אלא עני", כלומר אבל עשיר מערב בפת דוקא. "ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו וכו'". וצריך להבין פלוגתתן בדרך נסתר.
ונראה לענ"ד כך, שכבר הבאתי למעלה שמדת תפארת ויסוד שניהם נקראים "עירוב", שמדת ת"ת מערב חסד גבורה להמתיק הגבורה, ויסוד מערב נצח הוד. וידוע דנצח הוד המה תרין ירכין. ואיתא ברעיא מהימנא פרשת כי תשא (ח"ב קפז, ב) "העשיר לא ירבה - דא עמודא דאמצעיתא", היינו תפארת וכו', "והדל לא ימעיט - היינו צדיק", זהו יסוד. נמצא תפארת נקרא "עשיר" ויסוד נקרא "דל" היינו עני. ותיבת פת המה תחלת אותיות מן מדת תפארת.
ובזה מבואר, "זהו שאמרו העני" - היינו יסוד, "מערב ברגליו" - היינו נצח הוד, שהמה תרין ירכין ורגלין, וזהו שאמר ר' מאיר "אין לנו אלא עני", "אבל עשיר" היינו תפארת "מערב בפת", כל אחד כפי מדתו. ובזה מדוקדק שבמשנה זו קאמר "פת" ולקמן בפרק ז' משנה י' קאמר "ככר הוא עירוב". וכן בפרק ח' (משנה, עירובין ח) קאמר "ככר". ולדידי ניחא מאוד שכאן רומז לסוד זה שכל אחד מערב כפי מדתו, העני שהוא כנגד מדת יסוד מערב ברגליו, והעשיר שהוא נגד מדת ת"ת מערב בפת. ור"י אומר אחד עני ואחד עשיר שוין הן, שידוע דת"ת ויסוד כחדא אזלין. ואין להאריך בזה כי כבר כתבתי שאין לי עסק בנסתרות רק כעין ראשי פרקים.
(פה מבואר סוד ע' אמה ושירים וגם הלשון קרפף מה היא)
כדי להבין סוד ורמז המשנה פ"ב (משנה, עירובין ב, ה) "הגינה והקרפף שהם שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מטלטלין בתוכה". וצריך להבין למה לו למיתני תרתי -- הגינה והקרפף, ליתני חדא. וגם הלשון "קרפף" מה הוא? וגם השיעור של שבעים אמה ושירים למה דקדקו חז"ל כל כך בשיעור הזה? היה להם להעמיד שבעים מצומצם או ע"א שלמים, הגם שבגמרא (עירובין כג, ב) מביא סמך מחצר המשכן ומפסוק "חמשים בחמשים" -- "אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים" -- מכל מקום כל זה צריך טעם.
וגם המשנה בפרק ה' (משנה, עירובין ה, ב) (עירובין נז, א) "נותנין קרפף לעיר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נותנין קרפף אלא בין שתי עירות וכו'". ופרש"י כל הבא למדוד תחום העיר מניח הוספה לעיר ע' אמה ושירים ואח"כ מודד. גם זה צריך טעם למה זה? וגם השיעור, ידעתי גם ידעתי שגם כאן יליף בגמרא סמך מפסוק "מקיר העיר וחוצה - תן לה חוצה ואח"כ מדוד" -- מכל מקום קשה טעמא מאי? וגם במאי קמפלגי ר' מאיר וחכמים?
וכן המשנה שאחריה (משנה, עירובין ה, ג) "וכן ג' כפרים המשולשין אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש וכו'", ואיתא בגמרא "לא משולשין ממש אלא שלישי עומד מרחוק" היינו כמין סגו"ל, יעו"ש בגמרא ופרש"י והר"ב, וצריך טעם ודעת, דבודאי דבריהם בכאן המה רמז וסוד. וכבר כתבתי כל הדינים אינם יוצאים מפשטן אבל מרמזים לדברים גדולים. וביותר תמוה השינוי דבמשנה שלפני זה העמיד הדין בעיירות וכאן העמיד כפרים.
וכדי להבין כל זה נבאר תחלה הלשון קרפף מה הוא. דכבר כתבתי יסוד המסכתא זו להמתיק הגבורות והדינים. וידוע שיש פ"ר דינים יוצאים מה' גבורות אותיות מנצפ"ך עולים פ"ר דינים. וזה לשון ספר מאורי אור: "עיר נקרא מלכות, פ"ר דינים שבה גימטריא עיר וכו'".
ובזה מבואר המשנה "נותנין קרפף לעיר" היינו להמתיק פ"ר דינים שהמה בעיר הזאת נותנין לה קרפף, ואותיות קרפף המה קף ר"פ, ואותיות ר"פ באמצע ואותיות ק"ף מקיפים לה. פירוש, שממשיכין לה שם הוי"ה בג' מילואיו, ע"ב ס"ג מ"ה, עולים ק"פ במכוון. ושמות אלו המה חסד ורחמים. ובזה ממתיקים הפ"ר דינים שבה. ולכך אותיות ר"פ המה באמצע אותיות ק"ף. דוק ויונעם לך.
(פה מבואר גמרא סוף פ"ג דפסחים וגם גמרא ב"ב פרק ה' בדרך נפלא על פי סוד ורמז)
ובזה נבא לבאר הכל. ואגב נבאר גמרא בפסחים סוף פ"ג (פסחים נ, א) "ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה' אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שעה שהסוס רץ ומיצל", ופרש"י כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום וכו'. וגם איתא בבבא בתרא פ"ה (בבא בתרא עה, ב) "עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפף גינאות וכו'", ופרש"י אלף פעמים טפף גינאות כל הני גמטריא הם והאי דהאריך בסימנים כי האי גונא היינו משום דלשון הגון הוא בעיר31 בלא חשבון. ולכאורה אין לדברים אלו הבנה כלל, מאי לשון הגון כאן? וגם החשבון צריך טעם למה יהיה ההוספה גינאות מכוון כחשבון זה?
והנה הגם שכתבתי לשון רש"י, אלף פעמים טפ"ף, מכל מקום אפשר לפרש אלף וטפף, היינו שיהיה הוספה רק אלף קס"ט גינאות. ואל יקשה לך אם כן יהיה חסר ו' -- אני אומר הא גם לפרש"י חסר תיבה "פעמים", שהיה לו לומר "אלף פעמים טפף". ותחלה אני אומר כשתחשוב אותיות אלף טפף עולים פ"ר. גם איתא בגמרא שם שלעתיד יהיה שלשה ירושלים, הגם שבגמרא שם מסופק שם אם שלשה או שלשים, מכל מקום אני אומר שתנא דמשנה דעירובין יהיה סותם כדיעה זו שיהיה שלשה ירושלים. ועיין בפרש"י ובמהרש"א בעין יעקב שם.
והנה לפי מה שכתבתי הפירוש מן אלף טפף היינו כפשטה אלף קס"ט גינאות אפשר להעמיד החשבון שיהיה הגמרא דפסחים שהבאתי וגם הגמרא דבבא בתרא לאחדים, שיהיה אלף קס"ט גינאות, וכל גינה יהיה שיעורו ע' אמה ושירים כשיעור המבואר בעירובין. וטעם שיעור זה אפשר לומר שידוע שיריים הללו המה ד' טפחים כמבואר החשבון בפרש"י, וכשתחלק הע' אמה בטפחים עולה ת"כ טפחים באמה בת ו' טפחים. ועם השירים, ד' טפחים, הרי תכ"ד כמנין משיח בן דוד במכוון. כלומר שכל הוספה הנ"ל יהיה בימי משיח בן דוד. ומצאו סמך מן המקראות שהבאתי שגם לענין שבת יעמדו שיעור זה לזכר הגאולה שאם שמרו מצות שבת כהלכתו מיד נגאלין.
וכשתחשוב אלף קס"ט פעמים גינאות, וכל גינה ע' אמה ושירים, עולה ההוספה מ"א מילין בקירוב32. דוק ותשכח החשבון מכוון. והוא עשרה פרסאות ומיל, מהלך אדם בינוני ליום. ואציג לפניך החשבון.
אלף פעמים ע' אמה עולה ע' אלף אמה -- הרי ל"ה מילין, כל מיל ב' אלף אמה. ועוד אלף פעמים ד' טפחים עולה תרס"ו אמה ב"ש [=ב' שלישים]. עוד קס"ט פעמים ע' אמה33. ק' פעמים ע' עולה שבעת אלפים אמה. הרי ג' מילין וחצי. עוד ק' פעמים ד' טפחים הרי ס"ו אמה ב"ש [=ב' שלישים]. עוד ס"ט פעמים ע' -- הרי ד' אלף תת"ל אמה. וכשתצרף לזה ק"ע אמה מן חשבון טפחים הרי ב' מילין וחצי. הרי מ"א מילין ורבע מיל בקירוב.
ומה שאדם הולך ברגליו ביום שלם -- כשהוא רוכב על סוס ורץ יכול לילך בחצי יום. נמצא דגמרא דפסחים וגמרא דבתרא המה לאחדים.
ואם נפרש כפרש"י יהיה רחוקים מאוד. שאלף פעמים טפף הוא שיעור גדול אם לא שנאמר שכל גינה יהיה קטן מאוד הוא גם כן דוחק. לכן נלע"ד כמה שכתבתי.
ואל יקשה לך הא בגמרא דבבא בתרא איתא עוד הוספה מגדלים ובירניות כמבואר שם, אם כן אכתי פליגא גמרא דבתרא אגמרא דפסחים. יש לומר דכל הנך הוספות מגדלים ובירניות יהיו בתוך ירושלים גופא, ואין זה מיקרי הוספה על ירושלים אלא בתוך ירושלים, אבל הוספה דגינאות בודאי היא חוץ לירושלים דאין עושין גינה ופרדס בתוך ירושלים כמבואר במסכת בבא קמא ומכל שכן בירושלים דלעתיד. אלא ודאי חוץ לירושלים יהיה אלו גינאות וכל אלו הגינאות יהיה כמו קרפף לעיר ירושלים.
וכאשר שלעתיד יהיה הפ"ר דינים הכל מתוקן והעולם הכל יתנהג בחסד, אפשר מה שקורא עכשיו קרפף ואותיות ר"פ בין אותיתות ק"ף כדי להמתיק הדינים כאשר כתבתי, יהיו לעתיד נקרא בשם אלף טפף. וכבר כתבתי שאותיות אלו המה עולים פ"ר ולא יצטרך לאותיות ק"ף, כי אותיות פ"ר בעצמם יהיה ממותק הכל.
ולכך אותיות פ"ף מן קרפף ישאר, רק אותיות ק"ר שהמה אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, כמבואר במאמר הקדמת ספר הזוהר כשבאו האתוון לפני הקב"ה לברא בהם את העולם, ששתי אותיות אלו ק"ר נדחו מפני זה. ולכך לעתיד שיתעבר שקר מעולם ויהיה הכל בסוד אמת לכך יהיה במקום אותיות ק"ר -- אלף ט שהמה אותיות 'אמת'. תיבת אלף הוא בסוד פלא עליון, וגם אות ט' הוא מספר קטן מן אמת כידוע בסוד שפת אמת תכון לעד. לכך מה שקורא עכשיו קרפף יהיה לעתיד נקרא "אלף טפף". ואפשר שזהו כונת רש"י במה שכתוב "מפני שלשון הגון הוא". דוק היטב ויונעם לך מאוד.
ובזה נבא לביאור המשניות שהבאתי למעלה. שכבר כתבתי שחז"ל מצאו סמך מן המקראות לענין שבת יעמדו שיעור זה לזכר הגאולה ולזכר ירושלים דלעתיד. ולכך קאמר "הגינה והקרפף", הזכיר שניהם לרמוז על ירושלים דלעתיד, שכל אותן גינאות שיתוספו המה בסוד קרפף כאשר כתבתי שיעורן. ע' אמה ושירים לזכר משיח בן דוד כאשר כתבתי במנין הטפחים שעולים כך. ואם המה כשיעור זה מטלטלין בתוכה.
ובזה יבואר גם המשנה "נותנין קרפף לעיר" לזכר ירושלים דלעתיד, שיתוסף עליה אלף טפף גינאות, דברי ר' מאיר. וחכ"א אין נותנין קרפף אלא בין ב' עיירות, דסבירא להו שירושלים דלעתיד יהיה שלשה ירושלים כמבואר בגמרא שהבאתי, ויהיו כך: ב' ירושלים יהיו בשורה אחת וביניהם יהיה ההוספה אלף טפף גינאות. לכך סבירא להו דאין נותנין קרפף אלא בין ב' עיירות. וירושלים שלישי יהיה למעלה מהם כמו שנרשם במוהרש"ל ובגמרות החדשים.
ולזה קאמר במשנה שאחריה "וכן ג' כפרים משולשין" ומסקינן בגמרא דלא משולשין ממש אלא האמצעי רחוק מהם כמו שהביא הר"ב וכמו שרשמתי. והא דקרו להו לעיל "עיירות" וכאן "כפרים" -- שתיהן למעליותא, דודאי יהיו עיירות גדולות אך לענין זה יהיו כפרים שפרזות תשב, כדאיתא בגמרא דבתרא שם כעין כפרים שיושבים בלא חומה והקב"ה יהיה להם חומת אש סביב.
ובזה תבין למה שונה כאן אם יש ביניהם קמ"א אמות וכו', ולמה לא קאמר כן במשנה הקודמת? ומאריך בלשונו "אם יש לזו ע' אמה ושירים ולזו ע' אמה ושירים". ונראה לענ"ד שרמז כאן סוד גדול, שג' ירושלים דלעתיד יהיו בסוד רם ונישא וגובה מאוד. דהיינו בסוד ג' ראשונות, כתר חכמה ובינה, ולכך נרשם האחד למעלה משנים כי כן המה סוד ג' ראשונות בסוד ג' קוין. מה שאין כן חג"ת נה"י, שהאחת למטה משתים בסוד סגול כזה [ציור של ניקוד סגו"ל כאן]. ולכך קאמר כאן השיעור קמ"א אמה דחכמה בינה עולים ק"מ וא' היינו סוד כתר, פלא עליון. דכאן מיירי מכל שלשה ירושלים שהמה בסוד כח"ב. לכך קאמר שיעור זה. מה שאין כן במשנה הקודמת דלא מיירי אלא בשתים מהשלשה, היינו שתים שהן בשורה אחת, לכך אינו יכול לומר השיעור קמ"א, לכך הוכרח להאריך הלשון ולומר "לזו ע' אמה ושירים וכו'". ודוק היטב.
(פה מבואר המשנה סיום המסכתא באריכות)
בסוף המסכתא (משנה, עירובין י, טו) "ר' שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות". וקמפרש בגמרא והביאו הרמב"ם והר"ב דר' שמעון הכי קאמר, דלעיל במשנה קושרין נימא במקדש פליג ר"ש בברייתא (דף קב:) ואומר דאין קושרין נימת כנור שנפסק אלא עונבה. נמצא דר' שמעון מחמיר. ולעיל במשנה סוף פרק ד' מיקל ר"ש ואומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס. וקאמר ר"ש לחכמים -- אל תתמה עלי שאני מחמיר בנימת כנור ולענין תחומין אני מיקל טפי. לכך קאמר כאן הא דמיקל אני בתחומין משלך נתנו לך וכו'.
ומעולם תמהתי על זה. דלכאורה אין לדברים אלו הבנה כלל, מה ענין נימת כנור לתחומין דיקשה זה על זה? משום דמחמיר בזה יחמיר גם בזה? הרי מצינו כמה דברים שר' שמעון מיקל גבי שבת -- במלאכה שאינה צריכה לגופה, ובדבר שאינו מתכוין, וכן עוד בכמה דברים -- ולא יקשה משום מקום למה מיקל שם ובנימת כנור מחמיר. רק מתחומין יקשה עליו שהוצרך לתרץ דבריו?! ותמיהני מאוד שלא שם שום מפרש לבו לדבר זה. וביותר תמוה למה לא הזכיר רבינו הקדוש לעיל במשנה פלוגתת ר"ש כלל, מאחר שהביא בסוף הפרק דברי ר' שמעון לתרץ דבריו היה מוכרח להביא לעיל פלוגתת ר' שמעון כדי שנדע מה שקשה עליו.
וגם קושית התוס' למה נטר ר' שמעון עד הכא ולא העמיד דבריו לעיל במשנת קושרין נימא. וגם במשנה סוף פ"ד צריך טעם למה דוקא חמש עשרה אמה יכנס ולא יותר. ודברי רש"י ידועים.
ונראה לענ"ד לישב בדרך רמז וסוד. שכל דברי ר' שמעון המה רזין דרזין. טעם להא דר' שמעון ט"ו אמה יכנס ולא יותר, שכבר הבאתי במס' שבת בסוד ענג שבת על פי הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", "גן" דא שכינתא מדת מלכות, והיא נקראת "גן נעול כו' מעין חתום", אותיות תחום, שעד כאן תחום עולם אצילות עולם היחוד, "ומשם יפרד כו'" שמשם ולמטה מתחיל עולם המלאכים נקרא עולם הפירוד. וזהו סוד הפסוק "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", היינו מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. וזהו הכונה שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, היינו מעלמא דיחודא בסוד עד"ן נה"ר ג"ן לעלמא דפרודא שחוץ לתחום עולם אצילות היינו עולם המלאכים.
(פה מבואר המדרש מלאכים עומדים ט"ו אמה רחוק מן השכינה בנגלה ובנסתר)
ואיתא בילקוט שיר השירים בפסוק "בין שדי ילין" "אתה מוצא שחיבב הקב"ה את ישראל יותר ממלאכי השרת, שאלו אין מתקרבין לשכינה אלא ברחוק חמש עשרה אמה שנאמר שרפים עומדים ממעל לו, וישראל עומדים במשכן בין בדי הארון". ובפסוק שהביא מצאתי רמז נכון. שג' תיבות עומדים ממעל לו המה בגימטריא כמנין ברחוק ט"ו אמה עם האותיות. ובדרושים שלי על התורה בפרשת וירא כתבתי בזה דברים נחמדים. נמצא מבואר כאן שקדושת עולם אצילות מתפשט לחוץ ט"ו אמה, לכך אינם יכולים המלאכים להתקרב שם.
ובזה מבואר טעם ר' שמעון אם יצא חוץ לתחום אפילו ט"ו אמה יכנס, שעד שם מתפשט קדושת עלמא דיחודא, אבל לא יותר שמתחיל עלמא דפרודא. לדעתי הוא כפתור ופרח. אך למה באמת המלאכים המה רחוקים ט"ו אמה מכבוד השכינה, לא פחות ולא יותר? אמרתי טעם כך: דאיתא במדרש הנ"ל "חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת", וכן איתא בפסוק "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - עתיד שיהיה מחיצת הצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת". וידוע דגברא באמתא יתיב, ופסוק מלא (מיכה ה, ד) "והקימנו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם", ובמסכת סוכה חשיב להו מאן נינהו, לכך עומדים המלאכים ברחוק ט"ו אמה להניח ריוח לאותן ט"ו צדיקים שיהא מחיצתן לפנים ממלאכי השרת.
ולטעמא דידי ניחא כמו שכתב הרמב"ם והר"ב כאן בסוף המסכתא דאפילו ביצא חוץ לתחום סבירא לר"ש ט"ו אמה יכנס, ולא כמה שכתב הר"ב לעיל סוף פ"ד דדוקא בממשיך34 חוץ לתחום הוא דסבירא ליה ט"ו אמה יכנס אבל ביוצא לא. ודוק.
ובזה נבא לביאור המשנה "קושרין נימא במקדש", פירוש, נימת כנור שנפסק קושרין אותו במקדש, שהשיר הוא צורך עבודה אבל לא במדינה. ואיתא בברייתא שר' שמעון פליג ואומר שגם במקדש אסור לקשור אלא עונבה. וכבר הקשיתי למה לא הוזכר פלוגתת ר' שמעון במשנה. גם לבאר משנה במס' עירוכין35 פ"ב (משנה, ערכין ב, ה) "אין פוחתין מט' כנורות במקדש". ורש"י כתב "לא אתפרש טעמא", פירוש לפירושו למה תשע ולא עשר שהוא מנין שלם. וגם איתא שם בגמרא שכנור של מקדש היה של ז' נימין, ולימות המשיח יהיה של ח' נימין, ושל עוה"ב יהיה עשר נימין. והביא ראיה מפסוק "עלי עשור ועלי נבל" הנאמר במזמור של יום השבת, היינו עוה"ב שכולו שבת.
(פה מבואר משנה וגמרא במס' עירוכין פ"ב בענין כנור של מקדש)
וכדי לבאר כל זה נראה לענ"ד דידוע שכל שיר וניגון הוא מצד הגבורה, ולכן הלוים משוררים שהמה מסיטרא דגבורה. וכל הגבורות נמשכין מה' אותיות מנצפ"ך נקראים ה' גבורות. והמה בגימטריא פ"ר, המה פ"ר דינים כאשר הבאתי כמה פעמים. וה' אותיות מנצפ"ך המה ביסוד דבינה, וכל אחת כלולה מעשר, מהם נמשכים נ' שערי בינה. ועיין כל זה בס' מאורי אור באות נ'. דידוע מבינה דינין מתערין. ובספר יאיר נתיב באות כנור הביא "מצאתי כתוב כנור עם ד' אותיות המה בגימטריא פ"ר". והכל עולה בקנה אחת. וגם ידוע שמילוי ס"ג הוא בבינה. וגם ידוע מ"ט שערי בינה נמסרו למשה ושער הנ' לא נמסר לו, ואותו שער כולל כ"א שערים כמנין אהיה שהוא בבינה. ובהצטרף מ"ט וכ"א הרי ע', מהם נמשכין ע' פנים לתורה.
ובזה יבואר משנה וגמרא דערוכין "אין פוחתין מט' כנורות" ולא אתפרש טעמא למה תשע דוקא. ובגמרא מגלה הטעם קצת שכנור של מקדש היה של ז' נימין כנגד ז' הבלים האמורים בקהלת, ואותן הבלים נמשכין משם ס"ג, שמילוי ס"ג בלא הפשוט הוא ל"ז כמנין הבל. ודבר זה מבואר הרבה בתיקונים ובכונות האר"י זצ"ל. ולכך היה תשעה כנורות, ט' פעמים ז' עולה ס"ג. והכל הוא כדי להמתיק הגבורות שהמה פ"ר כמנין כנור עם האותיות.
(פה מבואר הגמרא כנור היה למעלה ממטתו של דוד)
וידוע הגמרא "כנור היה למעלה ממטתו של דוד", ואיתא בתיקוני זהר תיקון יו"ד36 שהיה בו ה' נימין גם כן לסוד הנ"ל, כנור עם האותיות המה פ"ר ונמשכין מן ה' אותיות מנצפ"ך, לכך היה בו ה' נימין. ולכך היה תלוי למעלה ממטתו של דוד דידוע דמדתו של דוד היא מלכות, אחת מן החמשה גבורות, והוצרך לזה להתלבש בגבורה לנצח אויביו לעילא ותתא. ובעסקו בתורה מחצות הלילה ואילך על ידי התעוררות הכנור בזה היה ממתיק הגבורות נגד ישראל. לכך כשעלה עמוד השחר סוד חסד נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו עמך ישראל צריכין פרנסה ואמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, שכבר נתלבש בגבורות נגד אומות לנצח אותם. ואין להאריך כאן יותר בזה.
ובמשנה "קושרין נימא במקדש", יש גרסות "קושרין" בנו"ן, ויש גרסות "קושרים" במ"ם. ולפי הגירסא בנו"ן תחשוב ב' תיבות קושרין נימא עם האותיות עולים בתשעה, וגם ב' תיבות נימת כנור עם הכולל עולה בתשעה. להורות בתשעה כנורות אם נפסק נימא קושרין, שכולם המה סוד אחד, שם של ס"ג.
ואם תדקדק יותר תמצא חשבון תשעה על פי מה שכתבתי במס' שבת, שסוד שבת המה ח' שמות הקדושים דהיינו ד' מילואים של שם הוי"ה, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולים רל"ב, וג' מילואים של שם אהי"ה, קס"א קנ"א קמ"ג, עולים תנ"ה. הרי תרפ"ז, ושם י"ה -- הכל עולה מנין שבת. וכשתחשוב האותיות מן ח' שמות אלו עולים ע"א. דוק ותשכח. ועם ב' כוללים של הויה אהיה עולה הכל תשעה. לכך היה תשעה כנורות, שעל ידי שמות אלו יתמתקו הגבורות. גם כתר חכמה בינה עם שם יה עולים תשעה גם כן לכונה הנ"ל. ובמקדש היו כל היחודים הללו אבל לא במדינה. וזה מרמז התנא "קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה".
ולפי הנוסחא "קושרים" במ"ם, תמצא ג' תיבות קושרים נימא במקדש עולים כמנין הקדוש ברוך הוא וישראל. לומר ישראל המה קשורים בהקב"ה ושניהם מעידים על שבת. וזהו הקישור היה במקדש אבל לא במדינה.
ור' שמעון פליג בברייתא ואמר לא היה קושרה אלא עונבה. לומר שגם במקדש לא היה קשר של קיימא עד ביאת משיחנו אז יהיה קשר של קיימא. וסבירא ליה דלכך היה בכנור רק ז' נימין שלא היה הקשר רק בז' ספירות חג"ת נהי"מ, אבל לימות המשיח שאז יהיה הקישור גם בבינה וג' ראשונות חשובה כאחת -- אז יהיה קשר של קיימא, ומכל שכן לעולם הבא שיהיה הקישור בכל עשר ספירות יהיה הכנור של עשר נימין.
נמצא דר"ש מיקיל כאן בכבודן של ישראל ובכבוד המקדש שעברו ואומר שלא היה קשר של קיימא. לכך סבירא ליה שגם במקדש לא היה קושרה אלא עונבה. ואפשר שמפני כך השמיט רבינו הקדוש דברי ר' שמעון במשנה מפני כבודן של ישראל וכבוד המקדש. ובזה מבואר סוף המסכתא דקאמר ר' שמעון אל תתמה עלי שבנימת כנור אני מיקל בכבוד ישראל ולכך אני מחמיר ואומר שלא היה קושרה אלא עונבה, ולעיל בתחומין אני מיקיל טפי שאפילו ט"ו אמה יכנס ובזה אני מראה חיבתן של ישראל שהמה קרובים לשכינה ממש יותר ממלאכי השרת כאשר כתבתי לעיל.
ומה דנטר עד כאן -- אפשר לומר שגם פלוגתא במשנה זו האחרונה דפליגי ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא תלוי בזה. דר' שמעון בן ננס סובר שלא היה מוציאין הטומאה רק מן בין האולם ולמזבח ולפנים, אבל לא מן העזרה -- סבירא ליה שלא היה הקישור של ישראל רק בז' ספירות אבל לא בג' ראשונות, ועד ז' ספירות יוכל לשלוט הטומאה והקליפות דהיינו בקדושה עצמה ח"ו שיהיה להם שום שליטה רק במדורין המקיפין יש שליטה לישמעאל מצד ימין ועשו מצד שמאל כידוע, לכך סבירא ליה שלא היה מוציאין הטומאה מעזרת ישראל. ור' עקיבא סבירא ליה שהיה הקישור של ישראל גם בג' ראשונות בסוד לי ראש, לכך סבירא ליה שהיו מוציאין הטומאה מן עזרת ישראל ולפנים. ואין להאריך יותר.
לכך קאמר ר' שמעון אל תתמה עלי, שלכאורה דברי סותרין זה את זה על שאני מחמיר בנימת כנור ואני מיקיל בתחומין כאשר כתבתי למעלה. ולזה קאמר כאן "מקום שהתירו לך חכמים". כשתחשוב ב' תיבות שהתירו לך תמצא מכוון מנין בחמש עשרה אמה, "משלך נתנו לך וכו'", דבאמת דברי ר' שמעון אלו ואלו דברי אלהים חיים, דנגד מלאכי השרת שאין להם קישור כלל בעולם אצילות אדרבה עומדים ברחוק ט"ו אמה, לכך מתיר ביצא חוץ לתחום ט"ו אמה שיכול לכנוס לפנים היינו משום דעדיין לא יצא מתחום עלמא דיחודא לעלמא דפירודא, היינו עולם המלאכים, שעלמא דפירודא הוא רחוק ט"ו אמה. אבל בענין קישור בעולם אצילות יש להם קישור רק בז' ספירות הבנין.
וזהו שאמר כאן "משלך נתנו לך", כשתחשוב ג' תיבות אלו עם האותיות עולים תת קנ"ו. וכבר ידעת דת"ת הוא מדת יעקב וקנ"ו בגימטריא יוסף, ששה הויות, דיעקב ויוסף המה בסוד ו' משם הויה, לכך לא היה בקישור של קיימא בג' ראשונות עד ביאת משיחנו שיהיה כינור של שמנה נימין, לכך מחמיר בנימת כנור. ודוק היטב.
וה' יאיר עינינו בתורתו. וידעתי גם ידעתי שיש במסכתא זו רזין דרזין אך כבר כתבתי שאין לנו עסק בנסתרות, עד שיבא עני ורוכב על חמור ויתבערו רוח הטומאה מן הארץ ותמלא הארץ דיעה כמים לים מכסים. בבי"א.
מסכת פסחים
(פה מבואר טעם על מנין הפרקים והאותיות על פי רמז)
במסכת פסחים יש עשרה פרקים, והתחלת האותיות עולה תקצ"ח, וסופי האותיות עולה אלף תקע"א (1,571) (וסוף פרק ד' הוא "ומיחו בידם חכמים", ומה שיש אח"כ במקצת משניות הוא ברייתא) -- כל זה צריך טעם. וגם שם המסכתא "פסחים" בלשון רבים, הגם שכבר אמרו על שם פסח ראשון ושני -- מכל מקום נימא ביה טעמי אחרינא.
וכבר ידוע שסוד ביטול וביעור חמץ מרמז על ביטול יצר הרע, היינו סמאל. וזה לשון התיקונים בתיקון כ' (תיקוני זהר נא, א) "שאור וחמץ דאינון סמאל ונחש וכו' ואומאה דיתמחון בארבעה עשר דאינון ארבע סרי יומי דפסחא וכו' ודא ז' יומי דפסחא דגלותא קדמאה וז' יומי דפסחא דגלותא בתראה". וכן מבואר בכמה מקומות בזוהר ובתיקונים.
וזהו סוד הפסוק (שמות יז, טז) "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק", י"ד היינו י"ד בניסן שאז יהיה מלחמה לה' בעמלק ושר שלו למעלה ויתמחו מן העולם.
ובזה מבואר דלכך נקרא המסכתא פסחים לשון רבים, דקאי על פסח העבר ועל פסח לעתיד, שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ולכך יש בה עשרה פרקים כנגד שני פסחים אלו.
והתחלת האותיות תקצ"ח כמנין מחיית סמאל בהסיר מנו אות א', זה הוא שחיטתו, נשאר "סמל", מחיית סמל הוא מכוון תקצ"ח. וגם מחיית עמלק למטה כידוע, דעמלק הוא אותיות עם קל, היינו שר שלו סמל.
וסופי האותיות עולה אלף תקע"א (1,571) כמנין ביטול שאור וחמץ דאינון סמאל ונחש ועמלק עם הכולל. דוק ותשכח דבר נפלא.
(פה מבואר דברי מסכת סופרים הובא בטור א"ח הלכות פסח על פי נגלה)
והואיל דאתי לידן נימא בה מילתא, אף שכבר נדפס בספר אחר משמי אין שם מקומו, כי נדפס שלא בידיעתי שם וכאן הוא מקומו. בטור אוה"ח בתחלת הלכות פסח (או"ח סי' תכט) "אין מתענין בניסן שבא' בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו בי"ב ימים וכל אחד עשה י"ט וכו'". ומקשה מרן בית יוסף הא הטעם שאמר במסכת סופרים אינו אלא עד אחר חג הפסח ולמה אומר שאין מתענין בכל החדש. ומפרש שם מפני שכבר יצא רובו בקדושה, יעו"ש.
ולכאורה קשה דאם כן עיקר חסר מן הספר. ויותר תמוה דבמסכת סופרים איתא (פרק כ"א) והובא שם בבית יוסף הלשון הנזכר בטור עד "וכל אחד עשה ביומו י"ט וכן לעתיד לבא עתיד להבנות בית המקדש בניסן לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין וכו'". ולדברי מרן הקדוש כל הדברים הללו "וכן לעתיד לבא וכו'" המה דברי מותר במסכת סופרים וחלילה לומר כן.
לכן נלע"ד שכונת המסכת סופרים כך הוא: ותחלה נבאר הגמרא "ר' יוחנן בן זכאי התקין שיהא יום הנפת עומר כולו אסור בחדש. מ"ט? מהרה יבנה בית המקדש וכו'". ומקשה הגמרא (סוכה מא, א) "דאיבני אימת וכו'". ומסיק דאיבני בחמיסר או בליל שיתסר. ועיין שם ברש"י ותוס'. וקצרתי לשון הגמרא שידוע היא בכמה מקומות בגמרא.
והקשיתי לשאול דלכאורה חששא רחוקה היא שיבנה בי"ט או בלילה, הגם שיוכל להיות כמו שפרש"י ותוס' מכל מקום טוב טוב להבנות קודם י"ט כדי שיוכלו להקריב פסחיהן במועדו ומהיכא תיתא שיבנה בי"ט.
וישבתי בטוב טעם על פי הקדמה הנזכר למעלה, שמחיית עמלק לעתיד יהיה בי"ד בניסן. וידוע הגמרא שתחלה צריך להיות מחיית עמלק ואח"כ בנין בית המקדש. אם כן חששא דריב"ז היא קרובה מאוד שקודם י"ט אי אפשר להיות בנין בה"מ עד שיתמחה עמלק בי"ד ומיד אח"כ בט"ו יבנה המקדש, ואיתא במועד קטן "מנין שאין מערבין שמחה בשמחה" ויליף מחנוכת הבית שעשה שלמה שבעה ימים קודם חג הסוכות ולא המתין עד החג וכו'. נמצא לעתיד, כשיבנה הבית המקדש בי"ט, אימת יהיה החינוך? אחר י"ט, שאין מערבין שמחה בשמחה, ועל כל פנים יהיה החינוך שבעת ימים כמו בחינוך דשלמה. נמצא יהיה החינוך עד כלות חודש ניסן.
ובזה מבואר דברי המסכת סופרים בטוב טעם, דקאמר בא' בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם לחינוך וכל אחד עשה ביומו י"ט וכן לעתיד יבנה בית המקדש בניסן, ואימת יהיה זה? קודם י"ד -- אי אפשר להבנות קודם מחיית עמלק, ואם כן יהיה הבנין לעתיד אחר י"ד, ואימת יהיה החינוך? לאחר י"ט, עד כלות חודש ניסן, לפיכך אין מתענין עד שיעבור ניסן לזכר מקדש דלעתיד. ובדרושים שלי הארכתי בזה וכאן לקצר אני צריך.
(פה מבואר משנה אור לי"ד על פי סוד)
ונבא לביאור המסכתא במשנה ראשונה כבר נאמרו הרבה דברים בספרי המקובלים וכמדומה שגם דבר זה שאכתוב כבר נאמר באיזה ספר. (משנה, פסחים א, א) "אור לארבע עשר בודקין את החמץ לאור הנר" -- אור בגימטריא אין סוף, והיינו כשיאיר אין סוף "לארבע עשר", היינו מידת ת"ת שהוא בסוד רשות היחיד, גובהו עשר ורוחבו ארבעה כאשר כתבתי במסכת שבת.
אז "בודקין את החמץ" -- יהיה ביטול הקליפות לגמרי, שביטול הקליפות אינו יכול להיות אם לא בהארת אור אין סוף לספירות הקדושים. וכשתחשוב ג' תיבות בודקין את החמץ תמצא מנין ביטול שאור וחמץ עם ח' אותיות של "שאור וחמץ", והיינו סמאל ונחש כמבואר למעלה.
ואז יהיה "לאור הנר", וידוע נר היינו שכינה בסוד "נר מצוה ותורה אור", אור ונר היינו ת"ת ומלכות, וכן תורה ומצוה כידוע. וכשיהיה ביטול שאור וחמץ אלו יהיה זיוג ויחוד תמיד "לאור הנר", היינו ת"ת ומלכות. מה שאין כן עתה בעונותינו הרבים שקליפות אלו עושים פירוד בין שש לשבע; שש היינו ת"ת עם ו' קצוות, ושבע היינו מלכות. לכך שריפת שאור וחמץ מן התורה בין שש לשבע כמבואר דבר זה בזוהר ובתיקונים ובשארי ספרי קבלה. ואין להאריך כאן.
(פה מבואר טעם על פי רמז מה שאסרה תורה החמץ מו' שעות בערב פסח)
ואבא לביאור המשנה (משנה, פסחים א, ד) "ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ור' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת ו'". הגם שבגמרא מבואר טעם על שהקדימו החכמים ואסרו עוד שעה אחת -- מכל מקום אכתוב טעם דרך רמז וסוד. שבטור או"ח הלכות ר"ח הביא מדרש שמועדים נתקנו נגד אבות, פסח כנגד אברהם דכתיב "לושי ועשי עוגות", ופסח היה וכו'. ובזה נראה לי טעם נכון שהתורה אסרה החמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה, ולכאורה קשה -- כמו שמצות אכילת מצה מתחיל מבערב כה יהיה מצות ביעור חמץ, ולמה הקדימה התורה ביעור חמץ מו' שעות ולמעלה?
ולפי הקדמה הנ"ל יש ליישב, דהתורה אתי לאורויי מעלת אברהם אבינו, שכבר כתבתי שסוד ביעור חמץ היינו ביטול יצר הרע, וידוע דיש פלוגתא, חד אמר בן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו, וחד אמר בן ג' שנים. ובבתרא (דף יז.) איתא שבאבות לא שלטה בהם יצר הרע. ושנותיו של אברהם היה קע"ה ובשבעת ימי פסח המה קס"ח שעות. לכך אמרה התורה ו' שעות קודם הרי הכל קע"ד שעות כנגד קע"ד שנים של אברהם להורות שכל ימיו היה בו ביטול יצר הרע ולא שלטה בו. ואתו חכמים והוסיפו עוד שעה אחת ואסרו מתחלת שעה ו' להורות שאפילו בשנה א' לא שלט בו יצר, היינו שהיה מתגבר על יצרו מיד כשנולד ולא שלט בו. ועיי"ש בתוס'37, וגם על פי הקדמה הנ"ל הוא נכון, שחכמים גזרו לשורפו בין ה' לו' כדי שלא יהיה פירוד בין ה' לו' ויהיה השם שלם בהתבטל חמץ ושאור כנ"ל.
ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, פסחים ג, א) "אלו עוברין בפסח", פירוש אלו מתבערין מן העולם, "כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו'". ולכאורה תמוה מאוד כיון שבא להורות דחמץ על ידי תערובות צריך לבער מן העולם, למה לו להאריך כל כך וליחשוב כל הני, וכי לא היה די באחת מהם או בשתים?
לכן נלע"ד דהתנא בא להורות בצחות לשונו כל הגאולות שעברו שהיו בפסח. וגם גאולה עתידה יהיה בפסח ואז יתבערו כל הקליפות מן העולם. כותח הבבלי מנין מכוון גלות בבלי, וידוע שבלשצר נהרג בליל פסח ובזה נתבטל קליפות בבל וישראל נגאלו על ידי כורש כמבואר בפסוקים ובמדרשים.
ושכר המדי עם הכולל בגימטריא מכוון ארור המן וי' בניו, שהיתה מפלתן בפסח. ואלו הן גאולות שעברו מבבל ומדי. אבל יון לא קחשיב שלא היתה מפלתו בפסח. ואח"כ אומר וחומץ האדומי עם האותיות כשתחשוב ה-ץ' פשוטה תשעה מאות כידוע עולה ביטול ס"מ שר של אדום, שיתבטל מן העולם בפסח לעתיד. וידוע המדרשים שה' אותיות הכפולים כמנפץ מרמזים על ה' גאולות, ד' מהם כבר עברו וגאולה אחרונה תלויה באות צץ, ולכך מרמז התנא כאן הגאולה אחרונה במספר ץ' פשוטה על ידי משיח צדקינו, צמח צדיק שמו (ירמיהו כג, ה), וצמח למפרע המה אותיות חמץ, שעל ידו יתבער החמץ מן העולם.
ואח"כ אומר "וזיתום המצרי" כמנין גלות מצרים עם ה' אותיות של המצרי. גם ב' תיבות עוברין בפסח עולה במכוון סמל נחש. לומר אלו מתבערין מן העולם בפסח לעתיד.
והא דקחשיב התנא גלות מצרים לבסוף -- על פי הקדמה הידוע אלו היה בגלות מצרים ת' שנה כמו שהיה בגזירת בין הבתרים היה אז גאולה שלימה ולא היה אחריה שום גלות. אך כאשר נשתקעו במ"ט שערי טומאה על ידי מעשיהם ואלו היו עוד שם שוב לא היה להם תקנה, וה' ברחמיו הוציאם קודם זמנו וכל הגליות המה השלמה לגלות מצרים. נמצא שלא נגמר גאולת מצרים עד זמן גאולה אחרונה. ומזה הטעם גם לימות המשיח לא תעקר זכירת יציאת מצרים אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל כמבואר סוף פרק קמא דברכות. לכך נקט התנא כאן גלות מצרים לבסוף.
ומכח זה ניחא לקמן בפרק יו"ד דקאמר "מצה על שם שנגאלו וכו' מרור על שם וכו'", וקשה דאם כן איפכא מיבעי, לאכול מרור תחלה ואח"כ מצה? ולטעם הנ"ל ניחא מאוד כאשר סידר בעל הגדה, "מצה זו וכו'" עד "ולא יכלו להתמהמה", שלא ישתקעו בתוך הטומאה ולכך גאלם קודם הזמן מכח זה היה מרור באחרונה כל הגליות. וכמדומה לי שדבר זה ראיתי באיזה ספר.
הרי עד כאן חשיב התנא חמץ גמור על ידי תערובות. ואח"כ תנא חמץ נוקשה, היינו נוקבא דס"א כמבואר בזוהר בכמה דוכתי38 "חמץ דא דכורא, מחמצת דא נוקבא". ונוקבא קשה מדכורא. לכך יש אצלה אותיות מת ואותיות חמץ באמצע. לכך היא נקראת "חמץ נוקשה". ולזה קאמר התנא תחילה "וחומץ האדומי" היינו דוכרא ס"מ, ואח"כ תנא חמץ נוקשה היינו נוקבא שכולם יתבערו מן העולם. וזהו דקאמר "וזומן של צבעים", דידוע שיש צבוע זכר וצבוע נקבה ושניהם נחשים רעים. וזהו דקאמר "וזומן", היינו זוהמא שהיה נמשך מצבעים אלו -- הכל יתבער מן העולם.
ויש עוד כמה רמזים וסודות במשנה זו ולקצר אני צריך. וכבר כתבתי לעיל דהתחלת אותיות של המסכתא עולה תקצ"ח כמנין מחיית סמל, היינו דוכרא דס"א. וגם מרמז על מחיית הנוקבא, שהיא חמץ נוקשה כאשר כתבתי, ותקצ"ח עם הכולל עולה מנין חמץ נוקשה.
ועוד טעם ג' על התחלת האותיות, תקצ"ח עם הכולל עולה מנין זה מצה ומרור. דמסכתא נקרא פסחים ע"ש פסח ראשון ושני, ושניהם מצות אכילתן עם מצה ומרור. הרי לך ג' טעמים נפלאים. ולכך יש עשרה פרקים נגד יו"ד אותיות עם מצה ומרור.
וגם שחיטת הפסח ואכילתו צלי אש גם כן מרמז על שחיטת ס"מ לעתיד כמבואר בהדיא בזוהר פ' בא וכמה דוכתי. ולכך נתיסד בליל פסח זמר חד גדיא עד "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות". תיבת ואתא הוא לשון תרגום שכך היה לשונם, אבל הלשון הקודש הוא "ויבא", וכשתחשוב ויבא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המות תמצא מנין אלף תקס"ט (1,569), ועם ב' כוללים עולה אלף תקע"א כמנין סופי האותיות של המסכתא. נמצא הראשי אותיות וסופי האותיות הכל מתכוין לדבר אחד לומר שכל המצות הנוהגין בפסח -- הן ביעור חמץ ושאור, והן שחיטת הפסח ואכילתו עם מצה ומרור -- הכל מרמז על ביטול היצר הרע, היינו ס"מ ונוקביה, שיהיה בפסח לעתיד במהרה בימינו אמן.
וזהו כונת הפסוק (זכריה יד, ז) "והיה לעת ערב יהיה אור", דכמו שחיטת הפסח הוא לעת ערב אחר תמיד של בין הערבים, ככה יהיה שחיטת היצר הרע לעת ערב ואז יהיה אור גדול לישראל.
(פה מבואר משנה הפסח נשחט בג' כתות על פי סוד)
ובזה נבא לביאור המשנה (משנה, פסחים ה, ה) "הפסח נאכל בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכו'". ומסיק בגמרא דבעינן ג' כתות של שלשים שלשים. ועיין בגמרא. וצריך טעם למה באמת ציוה התורה כך שיהא ג' כתות ובכל כת לא פחות משלשים.