אור ברסלב

מעשה רוקח על המשנה· רבי אלעזר רוקח

סדר זרעים

פתיחה לשיתא סדרי משנה

מסכת ברכות

יש ליתן טעם הא דהתחיל רבינו הקדוש במסכת ברכות. וגם על קריאת שם המסכתא ברכות. וגם על שחילק אותה לט' פרקים ולא עשר שהוא מנין כולל. וגם כשתחשוב הראשי אותיות מן הט' פרקים עולים תתי"ב. וסופי האותיות עולים תתכ"ח. ובודאי שלא במקרה עשה את כל זה רק הכל לכונה על פי רמז וסוד שכל דבריו המה רזין דרזין כאשר כתבנו בהקדמה. ואולי נזכה להבין דברי קדשו כטיפה מן הים הגדול. וגם על שהתחיל בתיבת "מאימתי".

(פה מבואר על מנין ט' פרקים ועל חשבון האותיות)

ונלע"ד ליישב כל זה, דרבינו הקדוש הורה לנו בהתחלת המשניות שהיא תורה שבעל פה, דעיקר לימוד התורה ועשיית המצות וכל התפלות והברכות צריך להיות הכל לייחד הקב"ה ושכינתיה שהוא סוד חיבור תורה שבעל פה לתורה שבכתב כידוע, ולייחד כל עשר ספירות הקדושים. ובזה יבואר הכל בס"ד.

והנה ידוע שכל עשר ספירות מרומזים בשם הוי"ה ב"ה. ספירת כתר לרוב העלמו נקרא 'אין' ומרומז בקוצו של יו"ד, וספירת חכמה נקרא 'יש', התחיל להתגלות יש מאין בסוד "והחכמה מאין תמצא" והוא יו"ד, ומחכמה לבינה והיא ה' ראשונה, ומבינה לת"ת כולל ו' ספירות מחסד עד יסוד והמה אות ו', ויסוד נקרא 'כל' ששם מגיעין כל האורות, ומיסוד למלכות בסוד "כל הנחלים הולכים אל הים", והיא ה' אחרונה בשם. וביחוד קריאת שמע צריך לכוין כל זה בתיבת אחד. אות א' מורה על כתר ולכך צריך לקצר באלף כמבואר בגמרא ובפוסקים לרוב העלמו, ואות ח' מורה על ח' ספירות מחכמה עד יסוד, ואות ד' מורה על מלכות כידוע ומפורסם כל זה בכל ספרי הקבלה.

ולכך התחיל במסכת זו וחילק אותה לט' פרקים כנגד ט' ספירות מחכמה עד מלכות ועד בכלל. ונגד ספירת כתר לא העמיד פרק מיוחד לרוב העלמו. אך בקריאת שם המסכתא ברכות אותיות בו כתר. ובזה הורה שבכל התפלות והברכות צריך לכוין וליחד הספירות הקדושים, וכשיעשו כן נעשה מהם כתר לקב"ה ושכינתיה.

ועיקר היחוד הוא על ידי יסוד ומלכות כדכתבתי. לכך העמיד התחלת האותיות מן המסכתא עולים תתי"ב כמנין במלכות שדי. וידוע דשם שדי הוא ביסוד. נמצא מרומז יחוד זה. וגם בתיבת ברכות גופה מרומז כל עשר ספירות. אות כ' מורה על כתר, אות ר' מורה על חכמה בסוד ראשית חכמה, אות ב' מורה על בינה, אות ו' מורה על ו' ספירות מחסד עד יסוד, אות ת' מורה על מלכות כידוע מכונת האר"י זלה"ה בכונת התפלה. ולכך התחיל בתיבת מאימתי שהיא בגימטריא מלכות עם האותיות. שעיקר הכונה לתקן מידת מלכות שהיא סוד תורה שבעל פה וליחדה עם בעלה ת"ת סוד תורה שבכתב.

ויש עוד לצרף תחלת אותיות תתי"ב עם הב' מן תיבת "ברכות" עולה שם שדי במילוי -- שין דלת יוד. ולכך העמיד ט' פרקים כנגד ט' אותיות במילוי שם זה. וכבר כתבתי שעיקר היחוד הוא על ידי יסוד שבו שם שדי.

וכן "פתחי לי שערי צדק", ג' תיבות לי שערי צדק עולים תתי"ד. ומסכתא זו היא פתח שער לכל התורה שבעל פה להורות שלא על עצמה יצאה שלא בקריאת שמע ותפלה ברכות לבד צריך לכוין ביחודים אלו אלא על הכלל כולה יצאה שבכל המצות ולימוד התורה צריך לכוין ולייחד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב שהמה ת"ת ומלכות על דרך ההוא טמיר ונעלם.

ונמצא מבואר כל הדקדוקים שהתחלנו. אך הסופי אותיות שעולים תתכ"ח נשאר לנו לבאר. ונראה על פי שכתבנו בפתיחה דרבינו הקדוש דאתי מדוד ולכך סידר תורה שבעל פה שהיא סוד מלכות דלעילא וממנה נמשך מלכות בית דוד, לכך העמיד כאן בהתחלת תורה שבעל פה סופי האותיות עולים תתכ"ח עם הכולל עולה כמנין דוד מלך ישראל חי וקיים. דוק ותשכח. הרי לך טעם אחד נפלא על כל הדקדוקים הנ"ל.

עוד טעם שני על שהתחיל בתיבת מאימתי וגם על התחלת האותיות עולים תתי"ב וסופי האותיות תתכ"ח, יבואר הכל בטוב טעם על פי מה שאיתא בתיקונים -- "אלין דמייחדין כחדא עמודא דאמצעיתא ושכינתא תתאה בק"ש אתמר עלייהו לא תקח האם על הבנים וכו'". וידוע דעמודא דאמצעיתא היינו תפארת, ושכינתא היינו מלכות, ואם היינו בינה אימא עילאה. ובזה יבואר הכל, כדתצטרף תתי"ב עם תתכ"ח תמצא מכוון מנין תפארת מלכות. נשאר ס"ג, וידוע דשם ס"ג הוא בבינה אימא עילאה. נמצא גילה לנו רבינו כל זה בחשבון האותיות שעל ידי יחודא דק"ש ותפלה ושארי ברכות המבוארים במסכתא זו, אם יתכוין בהם כראוי אתמר בהון "לא תקח האם" היינו בינה אימא עילאה, "מעל הבנים" היינו תפארת ומלכות כידוע.

וכל זה מרומז גם כן בתיבת "מאימתי" שהתחיל. דכבר כתבנו שתיבת מאימתי היא בגימטריא מלכות עם האותיות. וגם יש בתיבת מאימתי אותיות אמי, היינו אימא עילאה, וגם יש בה אותיות אמת היינו תפארת. נמצא מרומז הכל בתיבת זו. הרי לך טעם ב'.

עוד טעם ג' על קריאת השם המסכתא ברכות וסידר בה ט' פרקים. דכשתחשוב תיבת ברכות עם הכולל ובהצטרף ט' כנגד ט' פרקים שבה, עולה הכל תרל"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. שהמה תיקנו ג' תפלות שבכל אחת מהן ח"י ברכות ועם ברכת המינין המה י"ט. נמצא שבכל ג' תפלות המה נ"ז ברכות. רוב הברכות שאדם מברך בכל יום כמבואר במרן בית יוסף סימן מ"ו. ולכך קרא שם המסכתא "ברכות" ומבאר בתוכה כל הג' תפלות.

וכשתחשוב הראשי אותיות תתי"ב עם סופי האותיות תתכ"ח עם הכולל עולה הכל אלף תרמ"א (1,641), כמנין ב' לחובה ערבית רשות. דוק ותשכח. וכן סתם במשנה "תפלת הערב אין לה קבע", ומפרשינן בגמרא כמאן דאמר תפלת ערבית רשות.

(פה מבואר דברי הזוהר שכתב דוד המלך לא התפלל תפלת ערבית)

על פי זה אבאר לך בס"ד על פי נגלה דברים נכוחים ומתוקים. איתא בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה דף קל"ב סוף ע"ב וזה לשונו: "תא חזי דוד אתא ואמר אלין תלת זמנין דצלותא דכתיב ערב ובוקר וצהרים, הא תלתא. ואיהו לא צלי אלא תרי מנייהו דכתיב אשיחה ואהמה, ולא יתיר. אשיחה לצלותא דצפרא, ואהמה לצלותא דמנחה". וצריך ליתן טעם למה באמת לא התפלל כלל תפלת ערבית.

(פה מבואר הגמרא מעשה בתלמיד אחד שאל תפלת ערבית רשות או חובה על פי נגלה)

ותחלה אבאר הגמרא פרק תפלת השחר אך הגמרא כולה אין כאן מקומה לבאר אותה. אך אכתוב בקיצור מה ששייך לכאן. מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע ושאל תפלת ערבית רשות או חובה. אמר לו רשות. בא לפני רבן גמליאל אמר לו חובה וכו'. כיון שנכנסו בעלי תריסין לבית המדרש עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה. אמר רבן גמליאל חובה. אמר רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק עלי בדבר זה? אמר לו רבי יהושע לאו וכו'. ומסיים הגמרא בסוף ואותו תלמיד ששאל ערבית רשות או חובה רבן שמעון בן יוחאי הוה.

ויש לדקדק על ר' יהושע היאך הכחיש את דבריו הראשונים שאמר רשות ובבית המדרש אמר לרבן גמליאל שאין מי שחולק עליו שאמר חובה. ואין לומר שחזר בו באמת -- זה אינו דהרי הלכה כר' יהושע דאמר רשות וכן כתבו התוספות. גם דקדקתי לשון הגמרא "עמד השואל ושאל" -- למה לא קאמר "עמד התלמיד ושאל"? וגם מה שסיים הגמרא "ואותו תלמיד רשב"י הוה" - מאי נפקא מיניה, יהיה מי שיהיה.

ואבאר בקיצור נמרץ בהקדים גמרא דשבת דף י"א. "מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה". היינו חברים העוסקים בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. "אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנתן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה". וכתבו התוס' בד"ה כגון רשב"י וחביריו וכו': והא דאמר לקמן בפ"ב כשהיה במערה כי הוה מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי -- ההוא מצלי היינו ק"ש.

ולכאורה דברי רבותינו בעלי התוספות אינם מספיקין, דהא ידוע בכמה מקומות ד"מצלי" היינו תפלה ולא ק"ש. ובפרט כאן דקאמר בהדיא "כי הוה מטי זמן תפלה וכו'", מכלל דבתפלה מיירי.

(פה מבואר ישוב על קושית התוספות במסכת שבת דף י"א)

ונלע"ד ליישב קושית התוס' ותחלה ניישב פסוקים פרשת ויצא. "ויפגע במקום וגו'", ודרשו רבותינו אין פגיעה אלא תפלה שתיקן באן תפלת ערבית. "וישכב במקום ההוא - כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהיה בבית שם ועבר לא שכב שהיה עוסק בתורה יום ולילה". ואמרתי דבר פשוט שמכאן למדו רבותינו דין זה מי שתורתו אומנתו אין מפסיק לתפלה. והפסוק אומר מילתא בטעמא. ויפגע במקום שתיקן כאן תפלת ערבית, וכי יקשה לך מה היום מיומים שתיקנה אז ולא מקודם? לזה אמר הפסוק "וישכב במקום ההוא" - כאן שכב אבל כל י"ד שנה לא שכב אלא היה עוסק בתורה יום ולילה. וכן קודם לכן כשהיה בבית אביו היה תמיד יושב אוהלים של תורה והיה תמיד תורתו אומנתו ולכך לא היה מפסיק לתפלה לתקן תפלת ערבית. אבל עכשיו שהיה בדרך ולא עסק בתורה כראוי - תיקן אז תפלת ערבית. כנלע"ד ברור.

נמצא דיש לנו ראיה גמורה מן התורה דמי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לתפלת ערבית. ואם נאמר תפלת ערבית היא חובה כמו תפלת שחרית ומנחה אם כן דון מינה כמו שאין מפסיקין מן התורה לתפלת ערבית הכי נמי אין מפסיקין לתפלת שחרית ומנחה, דהא כולם שוים לחובה. אבל אי אמרינן תפלת ערבית רשות -- בודאי הסברא דדוקא לתפלת ערבית הוא דאין מפסיקין אבל לשחרית ומנחה שהמה חובה מפסיקין גם מן התורה.

ובזה מיושב קושית התוספות בטוב טעם. דבאמת פסקינן הלכה דתפלת ערבית רשות, ואם כן הא דקאמר המשנה בשבת "מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה" קאי דוקא על תפלת ערבית. ובזה מדוקדק המשנה מאוד דלפני זה מיירי בתפלת המנחה כמו שמבואר במשנה וקאמר אחר כך באותה ק"ש ותפלה שהיא אחר מנחה, והיינו ערבית, מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה מי שתורתו אומתנו כגון רשב"י וחביריו, והיינו דוקא לתפלת ערבית שהיא רשות אבל לשחרית ומנחה שהמה חובה מפסיקין אף מי שתורתו אומנתו. ובזה אתי שפיר "כד הוה מטי עידן צלותא" היינו שחרית ומנחה, "לביש ומכסי ומצלי". ודוק.

ובזה נבא לביאור הגמרא. מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע ושאל תפלת ערבית רשות או חובה ואותו תלמיד ר' שמעון בר יוחאי הוה. ומאז ומקדם היה תמיד תורתו אומנתו והיה לו ראיה מן התורה מיעקב אבינו שאינו צריך להפסיק ואפשר שאינו רשאי להפסיק מתורתו לתפלת ערבית. אך היה רצונו לידע אי מחויב להפסיק מתורתו לשחרית ומנחה. ולזה שאל תפלת ערבית רשות? -- אם כן דוקא לתפלת ערבית הוא דאין מפסיקין אבל לשחרית ומנחה שהמה חובה מפסיקין. או דילמא גם תפלת ערבית חובה ואם כן כמו שאין מפסיקין לתפלת ערבית כך אין מפסיקין לשחרית ומנחה דהרי שוים הם לחובה.

ואמר לו ר' יהושע רשות שהיה מכיר אותו שתורתו אומנתו ולכך אמר "לו" דייקא, לך ולכל דכוותיך שתורתן אומנתן תפלת ערבית רשות ואין מפסיקין לתפלת ערבית דוקא אבל לשחרית ומנחה אפילו גברא דכותיך מפסיק מתורתו. ושארי תלמידי חכמים שאין תורתן אומנתן אפילו לתפלת ערבית מפסיקין, וכמו שאמר ר' יוחנן "אבל כגון אנן מפסיקין לק"ש ולתפלה", וכבר כתבנו שזה קאי אתפלת ערבית.

ולכך אחר כך בבית המדרש כשעמד השואל ושאל וכבר דקדקנו למה קאמר "השואל" ולא קאמר "התלמיד"? לכן נלע"ד שהיה מנהגם כך בבית המדרש שלהם, מי שהיה לו שאלה לשאול לא היה שואל בעצמו דשמא יכשל באיזה דיבור ויהיה מבויש בפני הכל אלא היה להם שואל אחד שכל מי שהיה לו שאלה אמר לאותו שואל ועמד השואל ושאל ברבים. ומדוקדק הלשון מאוד.

ולכך כששאל השואל ואמר לו רבן גמליאל חובה ולא היה יודע ר' יהושע ששאלתו מגיע לר' שמעון בר יוחאי ודכותיה שתורתן אומנתן, רק היה סבור ששאלתו מגיע לסתם תלמיד חכם שבבית המדרש שאין תורתן אומנתן. ולכך אמר לרבן גמליאל שאין מי שחולק עליו בדבר זה. שכנגד מי שאין תורתו אומנתו גם תפלת ערבית נקראת חובה שמפסיק מתורתו לתפלת ערבית ומכל שכן לשארי תפלות.

ובזה תבין דברי חכמים וחידותם במה שאמר ר' יהושע "אלמלא אני חי והוא מת הייתי יכול להכחיש אותו אבל עכשיו שאני חי והוא חי האיך יכול החי להכחיש את החי", כלומר שהוא אינו ישן אף בלילה, דשינה הוא אחת מס' במיתה ותמיד הוא חי, ולכך אמרתי לו רשות. אבל לסתם תלמיד חכם שאין תורתן אומנתן וישנים בלילה כדרך כל הארץ להם גם תפלת ערבית חובה ומפסיקין מתורתן גם לתפלת ערבית. ולכך מסיים הגמרא שפיר "ואותו תלמיד רשב"י הוה", לגלות כל זה. ויותר אין להאריך כאן.

וממילא מבואר מאמר הזוהר פר' חיי שרה שדוד המלך לא ישן בלילה שיתין נשמי שלא יטעום טעם מיתה ותמיד חי אקרי כמבואר בזוהר פרשת ויגש. ולכך לא התפלל תפלת ערבית רק שחרית ומנחה. ודוק בכל זה ויונעם לך.

(פה מבואר המשנה סוף המסכתא)

נחזור לענין ראשון שגם בסיום המסכתא קא רמיז סוד יחוד יסוד ומלכות והיינו גם כן סוד סמיכת גאולה לתפלה כידוע. ולכך הביא הפסוק "עת לעשות לה'", דידוע דמלכות נקראת "עת" כמבואר בזוהר בכמה דוכתי וגם בפסוק זה גופא מפרש כן בזוהר. "עת" היינו מלכות, "לעשות" היינו לתקן אותה לייחדה, "לה'" היינו תפארת ויסוד. נמצא שבתיבת מלכות יש יחוד; דאותיות מל"ת בגימטריא עת, ואותיות כ"ו בגימטריא הוי"ה ב"ה.

וזהו סוד "התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם". היינו מן עולם עליון היינו בינה, עד עולם תתאה היינו מלכות כידוע. ששתיהן נקראו "עולם". או איפכא - מן עולם תתאה עד עולם עילאה דמעלין בקודש.

וגם התקינו שיהא אדם שואל שלום חברו בשם, היינו תיבת שלום הוא שם מלא, יחוד הוי"ה אדני בשילוב בזה האופן: י' פעמים א', ה' פעמים ד', ו' פעמים נ', ה' פעמים י'. היינו מנין שלום עם ד' אותיות כידוע. הרי יש כאן יחוד תפארת מלכות על ידי יסוד. שתיבת "שלום" הוא יסוד שמשים שלום בין איש לאשתו.

וזהו גם כן כונת המשנה לעיל פרק ב' (משנה, ברכות ב) "ומשיב שלום לכל אדם" וכתב הרמ"ז שאינו רשאי להפסיק אף לאביו ולרבו רק בתיבת "שלום" שזה בעצמו מורה היחוד. ובזה מדוקדק שם לשון המשנה שר' מאיר אומר תחלה דין בין הפרקים ואחר כך דין באמצע הפרק, ור' יהודה מהפך הסדר ואומר תחלה דין באמצע - שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ואחר כך אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. אלא להורות זה דבין מפני היראה היינו אביו ורבו, ובין מפני הכבוד ובין לכל אדם -- אינו שואל ומשיב אלא תיבת "שלום" לבד ולא יותר ומטעם שכתבתי. ולזה מסיים דבריו "ומשיב שלום לכל אדם" וקאי על כל הנזכרים למעלה. ודוק.

דרך כלל שכל המסכתא מראש ועד סוף, הכל מדבר בסוד היחוד. וזה הוא פתח שער לכל המשניות.

וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה ויברך את עמו בשלום.

פירוש המשנה פרק ה' (משנה, ברכות ה) "חסידים הראשונים וכו' אפילו מלך שואל בשלומו לא יפסיק" -- תמצא במסכת כתובות.

מסכת פאה

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים ועל חשבון האותיות)

במסכת פאה יש שמנה פרקים. והתחלת אותיות מן הח' פרקים עולה קי"ז, וסופי אותיות עולה שד"ם. כל זה צריך טעם. וגם לכאורה קשה הא במסכת זו מבואר מצות לקט שכחה פאה, א"כ למה נקרא המסכתא בשם "פאה"? הגם שכבר כתבתי בחידושי על מסכת זו על פי נגלה טעם נכון, דלקט ושכחה אינם מצות הכרחית דאפשר שלא יהיה שום לקט או שכחה, רק כשיש לקט או שכחה הוא מוזהר ומצווה להניח לעניים. אבל מצות פאה היא הכרחית להניח פאה, לכך נקרא המסכת בשם פאה. אבל על פי רמז וסוד תמצא כאן טוב טעם.

ונלע"ד שגם מסכתא זו יהיה כעין מסכתא שלפניה לתקן מידת מלכות דוד, ולכך יש בה ח' פרקים כנגד ח' אותיות מלכות דוד, ולייחד יסוד ומלכות. דידוע שמלכות בית דוד נשתל מבועז ורות, ומבואר במדרש הנעלם מרות שזיוג בועז ורות הוא מדמו על הייחוד עליון יסוד ומלכות, דבועז צדיק יסוד עולם ורות היא מלכות וע"ש בפסוק "ולנעמי מודע לאישה וכו'"6 שהאריך בזה וגם בספר מגדול דוד על רות7.

ולכך נראה לע"ד שבכל מגילת רות תמצא בעז חסר ו' בגימטריא ע"ט. עם הכולל -- פ', כמנין יסוד. וגם כשתחשוב בועז מלא הוא כמנין יסוד עם האותיות והכולל. לכן יש במגילת רות פ"ה פסוקים כמנין בועז. ורות היא שכינה אמרה (רות ב, ב) "אלכה..השדה", היינו סוד חקל תפוחין, "ואלקטה בשבלים ובעמרים", היינו ליקוטי האורות שעל ידם היא מזדווגת בבעלה על ידי מידת יסוד. ואין להאריך כאן יותר שכבר כתבתי שאין לנו עסק בנסתרות רק כעין ראשי פרקים.

ומסכתא זו יהיה נסמך לסיום מסכת ברכות במשנה האחרונה "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", וילפינן מבועז שאמר לקוצרים "ה' עמכם". ועיין בזוהר הנ"ל ובספר מ"ד [=מגדול דוד] שהאריכו בסוד זה.

ועיקר דבועז היינו יסוד, משים שלום בבית, היינו יחוד הוי"ה אדני כאשר כתבתי למעלה. ופתח אחר כך מסכתא זו (משנה, פאה א, א) "אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה", בגימטריא הוי"ה אדני, פירוש שיראה תמיד בכל מעשיו לייחד הוי"ה אדני, תפארת ומלכות. עד "ותלמוד תורה", תלמוד תורה -- בגימטריא תפארת; נשאר וד, היינו יסוד מלכות; ו' היינו יסוד, ו' זעירא, ד' היינו מלכות כדכתבתי למעלה בסוד ד' דאחד. והכל כדי לתקן מידת מלכות דוד להמשיך לה ה' חסדים וה' גבורות. וזהו "וגמילות חסדים".

ולכך ראשי האותיות מן ח' פרקים עולה קי"ז כמנין אל אלהים. "אל" היינו חסד אל, "אלהים" היינו גבורה. וכשתחשוב אל אלהים עם ב' כוללים עולים כמנין המלך דויד.

וסופי האותיות עולים שד"מ כמנין ישי דויד. וכשתצרף ראשי אותיות קי"ז עם סופי האותיות שד"מ עולים תס"א עם הכולל תס"ב כמנין יעקב רחל ולאה. שזהו עיקר היחוד והזיוג, תפארת ומלכות כידוע.

והכל לתקן השדה עליון הנקרא "חקל תפוחין". וסוד חקל הוא ידוע, גימטריא יחוד הוי"ה אדני הוי"ה אהיה. ועם הכולל הוא לקט.

(פה מבואר טעם נפלא על התנא שפעמים קורא "בעל השדה" ופעמים "בעל הבית")

ובזה אפשר ליישב כד דייקת במסכת זו ג' פרקים ראשונים אינו מזכיר בהם אלא דיני פאה ולא לקט ושכחה ומזכיר בהם "השדה", ובפרק ג' משנה ה' "אימתי בזמן שלא שייר בעל השדה וכו'", ומפרק ד' ואילך מזכיר גם לקט ושכחה ושארי מתנות ומזכיר הכל "בעל הבית". דוק ותמצא. וכבר הרגיש התי"ט במשנה י' (משנה, פאה ד, י) שכתב שהיה לו לקרותו בעל השדה ודחק בזה.

ולענ"ד רמז בכאן סוד גדול. שבאמת שתי בחינות יש במידה זו מידת מלכות נוקבא דז"א -- נקראת שדה ונקראת בית. דהיינו קודם הזיוג נקראת שדה ואחר הזיוג נקראת בית, בסוד "מעולם לא קריתי לאשתי אשתי ולביתי ביתי אלא לאשתי ביתי". ומציאות הזיוג שלמעלה אי אפשר להיות אלא על ידי לקט, שהיא מלקטת האורות והנשמות הצדיקים בסוד מיין נוקבין, ואז הוא הזיוג. ובספר מגדול דוד האריך בזה בכמה דוכתי. ולזה מפרק ד' ואילך שמזכיר דיני לקט ושכחה ופאה היא בבחינת 'בית', ולכך קורין אותו "בעל הבית". ודוק היטב ויונעם לך.

ורמז לדבר לקט שכחה פאה שלשתן בגימטריא תקנ"ח, היינו כשהשדה עליונה מקבלת כל האורות כח"ב . גג"ת8 . נהי"מ -- הרי תקמ"א כמנין ישראל, ועל ידי מי מקבלתה? על ידי יסוד הנקרא 'טוב' בסוד הפסוק הנאמר בבועז ורות "אם יגאל טו"ב יגאל" -- הרי תקמ"א טו"ב, הכל בגימטריא תקנ"ח כמנין לקט שכחה פאה.

(פה מבואר כמה רמזים בלקט שכחה פאה על פי סוד)

ולכך היה גם זיוג בועז ורות למטה ונתגלגל הדבר על ידי מצות אלו. לקט מפורש בכתוב. וגם שכחה במאמר בועז (רות ב, טז) "שול תשולו לה" וכפרש"י שם. וגם פאה נרמז שם -- "כאיפה" (רות ב, יז) אותיות פיאה מלא יו"ד. ומהם הושתל מלכות בית דוד. ולכך נקרא המסכתא פאה כמנין בועז עם הכולל.

ולזה תמצא ביחוס סוף מגילת רות בעז עובד ישי דוד, כשתחשוב ארבעתן עם הכולל עולה במכוון כמנין מלכות. ועיין במאמר עולם קטן סימן ה' מה ששייך לכאן ותמצא נחת (עשרה מאמרות, מאמר עולם קטן ה).

ואפשר עוד לומר כשתחשוב לקט שכחה פאה בהסיר ג' כוללים עולים תקנ"ה, כמנין שמירה, שמצות אלו המה שמירה לשדה העליונה שלא יכנס בה הס"א לילית ומחנותיה. וזהו מרומז בתיבת פאת, בגימטריא לילית עם הכולל. ופירוש הפסוק "לא תכלה פאת שדך" כך הוא: לא תכלה שדה משום פאת. ואפשר לומר שזה הוא פלוגתא ת"ק ור' שמעון בפרק קמא משנה ג' (משנה, פאה א, ג), דתנא קמא אומר נותנין פאה מתחלת השדה ואמצעה, ור' שמעון סובר שצריך להניח הפאה בסוף השדה דוקא. וכבר כתבתי בנגלה דברים נכונים בזה בע"ה. ולדרכינו כאן יש לומר דר' שמעון סובר הטעם משום שמירה מס"א, ולכך צריכה להיות בסוף השדה דוקא ששם הוא עיקר השמירה שלא יכנס הס"א כלל תוך השדה הקדושה. ותנא קמא סובר דטעמא לאו משום שמירה רק לכונות ויחודים שכתבתי, אם כן יכול להניחה גם באמצע השדה.

ואפשר עוד כדי למתק הדינים בשדה זו שהיא מידת מלכות, אדני, בסוד דינא דמלכותא דינא, על ידי שם אהי"ה שהוא בג' ראשונות כח"ב, בסוד אהיה אשר אהיה; אהיה - כתר, אשר - חכמה, אהיה - בינה כידוע. וג' ראשונות המה חסד ורחמים. וגם שם י"ה הוא בג' ראשונות; קוצו של יו"ד - כתר, ויו"ד - חכמה, ה"י - בינה. וכשתחשוב אהיה אשר אהיה יה תמצא תקנ"ח כמנין לקט שכחה פאה. ובזה נמתיק הדינים שבשדה.

ולכך נקרא שם המסכתא פאה כמנין אהיה אדני. ואפשר שלכך יש ח' פרקים כנגד ח' אותיות בשתי שמות אלו. וראשי אותיות מן הפרקים קי"ז כמנין ע"ב מ"ה שהמה חסד ורחמים; ע"ב חסד, מ"ה רחמים כידוע. והכל כדי למתק הדינים בשדה זו.

ואפשר שלכך במשנה אחרונה ממסכתא זו הביא (משנה, פאה ח, ט) "וכל דיין שדן דין אמת לאמתו". ולכאורה אין לזה שייכות כלל במסכת זו. ולפי מה שכתבתי ניחא מאוד. שגם כונת הדיין למתק מידת דין על ידי מידת אמת שהוא רחמים בסוד אהיה פעמים אהיה, גימטריא אמת. ולזה הביא הפסוק (ירמיהו יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגומר", שג' תיבות אשר יבטח ביהוה המה בגימטריא תקנ"ח במכוון. ודוק היטב ויונעם לך.

ויש עוד לפרש שידוע שיש ה' חסדים וה' גבורות. ה' חסדים המה חמשה הוי"ה, וה' גבורות המה חמשה אלהים. וכשתחשוב ה' פעמים הויה ו ה' פעמים אלהים עולים תק"ס, ועם הכולל תקס"א כמנין לקט שכחה פאה עם הג' כוללים. שה' חסדים ימתקו את ה' גבורות על ידי מצות אלו.

וכבר כתבתי שיש בכל משנה ומשנה רזין דרזין ואין לנו עסק בנסתרות. וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו כטיפה מן הים הגדול.

מסכת דמאי

(פה מבואר טעם על סדר המסכתות דמאי כלאים שביעית וגם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

לכאורה תמוה מאוד הסידור דמאי אחר פאה; דתחלה היה להסדיר מסכת תרומות ומעשרות ואחר כך דמאי שהיא מדרבנן על שראו עמי הארץ נחשדו על המעשרות.

הגם שכבר כתבתי בנגלה פרפרת נאה לזה שסיום מסכת פאה (משנה, פאה ח) כמה נותנין לכל עני מקופה ותמחוי וכן לעני העובר ממקום למקום, ומבואר שם דנותנין לכל אחד כדי חייו ופרנסתו לאותו יום או לשבוע בצימצום. ובודאי התנא אשמועינן שלא יפחתו מזה השיעור כדי חייו של אדם. אבל באמת אם יש בקופה של צדקה צריך ליתן לכל אחד די מחסורו אפילו בשר ותרנגולים פטומות כמבואר במסכת כתובות. לכך סידר מיד מסכת דמאי שהוא נוטריקון (דברים טו, ח) "ד'י מ'חסורו א'שר י'חסר" להורות זה.

אבל בודאי יש כאן רמז וסוד על הסדר. וגם למה חילק המסכתא לשבעה פרקים. והתחלת האותיות עולה ע"א, וסופי האותיות עולה אלף תס"ה (1,465). וגם קריאת שם "דמאי" -- כל זה צריך טעם נכון. וגם סידר המסכתות כלאים שביעית אין כאן מקומם, דאחר פאה דמבואר בה מצות לקט שכחה פאה ומעשה עני היה מהראוי לסדר תרומות ומעשרות מעשר שני ואחר כך דמאי כלאים שביעית.

לכן לבי אומר לי דרבינו הקדוש סידר ג' מסכתות אלו מיד אחר פאה שהמה נגד ג' אבות העולם כמו שאבאר אחת לאחת בע"ה.

מסכת דמאי שבו מבואר מי שמקבל עליו להיות נאמן לענין מעשר וכן מי שמקבל להיות חבר לטהרות, ומשתי דברים אלו מיירי כל המסכתא, ושניהם מצינו שאברהם אבינו היה הראשון שקיים שניהם. מעשר דכתיב (בראשית יד, כ) "ויתן לו מעשר מכל", ועיין בהרמב"ם פ"ט מהל' מלכים (פ"ט מהל' מלכים) בהשגת הראב"ד שם. וכן טהרות מבואר במציעא (בבא מציעא פז, א) "אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה היה".

ולזה תמצא שב' תיבות אלו נאמן חבר המה בגימטריא במכוון כמנין אברהם חסד אל, שידוע שמידתו של אברהם הוא מידת חסד אל. ולכך יש ז' פרקים במסכתא זו נגד אותיות נאמן חבר. וגם ידוע שאברהם הוא הראשון לשבעה צדיקים כורתי ברית שהמה נגד ז' ספירות חג"ת נהי"מ כידוע, ולזה תמצא שסופי האותיות מן הז' פרקים עולים אלף תס"ה כמנין אברהם תקן מעשר בדמאי, אף על פי שבימיו לא היה דמאי שהרי לא היה מעשר בימיו זולת הוא ובנו -- מכל מקום תיקן לעתיד.

וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, בפסוק "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", ארבעה תיבות אלו יהוה לעשות צדקה ומשפט עולה כמנין ארבעה תיבות אלו אברהם תקן מעשר בדמאי עם הכולל.

(פה מבואר כמה טעמים על קריאת שם מסכתא דמאי)

ולכך נקרא שם המסכתא דמאי, אותיות אדם על שם אברהם הנקרא "אדם" בפסוק (יהושע יד, טו) "האדם גדול בענקים". וי' מרמז על י' נסיונות.

וגם מספר אלף תס"ה עולה שלש עשר נהרי, שידוע בכמה דוכתי שלשה עשר נהרי דאפרסמונא דכיא. ועיין בספר חמדת צבי סוף דף מ"ו וריש דף מ"ח שכתב שי"ג נהרי אלו נמשכין מי"ג מכילי דרחמי סוד וא"ו של שם מ"ה. ומילוי של שם הוי"ה במילוי אלפין הן יאא"א -- הרי י"ג מכילין דרחמי שורש כל החסדים.

וכבר כתבנו שמדתו של אברהם אבינו חסד. והוא היה ראשון לתיקון מצות אלו המבוארים בזו המסכתא, ולכך נקרא המסכתא דמאי נגד שם מ"ה וי' אותיות שלו כידוע. והתחלת האותיות ע"א כמנין הוי"ה מ"ה במכוון. ומזה השם נמשך השכר שלש עשר נהרי אפרסמונא דכיא. לכך סופי האותיות ממסכתא עולה במכוון כמנין שלש עשר נהרי. ובד' פרקים מהם סופי האותיות המה אותיות נהרי ממש. ובג' פרקים מהם ג' תוי'ן כמנין שלש עשר. נמצא מי שאוכל אכילתו בטהרה ובמעשר זוכה לשכר זה.

ורבינו הקדוש דאתי מדוד דרש בזכותא דדוד. ובקריאת שם המסכתא "דמאי" הורה בזה מעלות דוד המלך ע"ה. שכבר כתבתי שז' פרקים במסכת זו המה כנגד ז' צדיקים כורתי ברית והמה אחוזים בז' ספירות הבנין והמה אברהם יצחק יעקב אהרן משה יוסף דוד. ודוק ותמצא שכולם נרמזים בתיבת דמאי, ודוד בראש כולם. ד' מרמז דוד. מ' מרמז משה. א' מרמז אברהם אהרן. י' מרמז יצחק יעקב יוסף. ודוד יהיה לעתיד בראש כולם על פי הגמרא דסוכה דף נ"ב ע"ב בחשבון שבעה רועים, דוד באמצע, אברהם יעקב משה בשמאלו. וגם על פי הגמרא מועד קטן ט"ז ע"ב ראש השלישים תהא ראש לשלשת אבות. ועיין לקמן במסכת סוכה מה שכתבתי בזה. נמצא מרומז כאן היטב מעלות מלכות בית דוד. הש"י ברחמיו יזכינו לראותם בבי"א.

וכבר כתבתי שבודאי יש בכל מסכתא ופרק ומשנה כמה רזין והלואי שאזכה להבין כעין ראשי פרקים.

מסכת כלאים

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת כלאים יש ט' פרקים, והתחלת אותיות הם בגימטריא רמ"ב, וסופי האותיות אלף רצ"ג (1,293). ובמסכת זו מבואר כלאי זרעים ואילן, וכלאי הכרם, וכלאי בהמה, וכלאי בגדים. ומבואר בו שאין נקרא כרם פחות מחמש גפנים. כל זה צריך טעם ודעת, וה' יאיר עיני בתורתו.

ונלע"ד שמסכת זו מיירי כשהשכינה בגלות בעו"ה, ולכן נקרא כלאים, כמו ב' תיבות כלא ים, דמידת מלכות הנקרא "ים" היא כמו בבית הכלא בגלות מצד תגבורות הקליפות הנקראים "כלאים". וכל זה מצד תגבורות הדינין הקדושים של יצחק מכח עונות שלהם נתגבר קליפת עשו שהוא מצידו והחריב את מקדשינו בבית שני וכנסת ישראל אזלא בגלותא. ומקרא מלא שכנסת ישראל נקרא "כרם" דכתיב "כרם ה' צבאות בית ישראל", וכמה פסוקים כהנה. וכן השכינה נקראת "כרם" כשהיא מקבלת כל האורות, עשר ספירות. י' הוי"ה עולה כמנין כרם. ובעת הגלות נקראת כרם דל. ועל זה יהיה סובב כל המסכתא כאשר אבאר בס"ד.

לכך יש במסכת זו ט' פרקים כנגד ט' אותיות יצחק גבורה, וגם כן כנגד ט' אותיות גלות שכינה. והתחלת האותיות רמ"ב כמנין יצחק ומנין דל, שמכח מידת יצחק -- היינו גבורה -- נעשה הכרם דל, וסיהרא לית לה מגרמה כלום. וסופי האותיות אלף רצ"ג (1,293), להורות על המרכבה שלה שהלכה עמה בגלותא. וידוע שהמרכבה שלימה היא בסוד ארגמן -- א"ורפניאל ר"פאל ג"בריאל מ"יכאל נ"וריאל. ולכן אלף הוא אות אלף. ורצ"ג היא מנין רג"מן. ולכן כרם דל הוא כמנין ארגמן, להורות אף שהשכינה בגלות -- המרכבה שלה עמה כאשר ראה יחזקאל.

(פה מבואר טעם נפלא על שאין נקרא כרם פחות מה' גפנים, ועל ה' מיני כלאים המבוארים במסכת)

וזה הטעם שאין נקרא 'כרם' פחות מחמשה גפנים, היינו בסוד חמשה אורות של המרכבה שלה. ו ה' פעמים גפן עולה תרס"ה. שהשכינה בגלות נקראת "אסתר", בסוד הגמרא "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר", דכשהיא בגלות המרכבה שלה מסבבין אותה ומסתירין אותה שלא ינקו הקליפות ממנה. וכבר כתבתי שיש במסכת זו חמשה עניני כלאים, היינו כלאי זרעים וכלאי אילן וכלאי כרם וכלאי בהמה וכלאי בגדים. ו ה' פעמים כלאים בגימטריא תק"ה עם הכולל כמנין שור, קליפת עשו, שור המועד. ולכך כשתכתוב עין שין ואו עם הג' אותיות הוא בגימטריא שור. נמצא שקליפת עשו יונק מה' כלאים אלו. וזה לעומת זה, אין כרם פחות מה' גפנים היינו ה' אורות המרכבה שלה שלא יינקו הקליפות ממנה.

וכדי לבא לעומק הענין תראה נפלאות. שידוע שיש חמשה גבורות בסוד ה' אותיות מנצפ"ך, וכדי למתק הגבורות צריך למתקם על ידי שם אהי"ה בג' מילואין, קס"א קנ"א קמ"ג, העולה תנ"ה. וגם כן ה' פעמים הויה אדני עולים תנ"ה. ובאלו היחודים ממתקים הגבורות. ועיין בכונת התפלה של ראש השנה תמצא זה באריכות ואין להאריך כאן. ו ה' פעמים גבורה עולה תתר"ף. וכל זה הסוד גילה לנו רבינו הקדוש כאן שכבר כתבתי שמסכת זו היא נגד מידת יצחק גבורה. ולכן כשתצטרף התחלת האותיות רמ"ב וסופי האותיות אלף רצ"ג (1,293) תמצא מכוון -- תתר"ף, המה ה' גבורות, נשאר תנ"ה היינו היחודים הנ"ל כדי למתק בהם הגבורות. וה' חסדים ימתקו ה' גבורות, ויהיה סוד הכרם בשלימות, י' פעמים הוי"ה בגימטריא כרם.

ובזה יבואר גם כן כמה משניות במסכת זו בענין זריעות חרדל, דחרדל היא גבורה בסוד חר דל, ב' תיבות. ח"ר כמנין יצחק, היינו גבורה וכדכתבתי לעיל בהתחלת האותיות רמ"ב. וחרדל בגימטריא רמ"ב, ולכך לא יזרע שדה שלימה חרדל שלא יגביר הגבורות בשדה עליונה. וכבר כתבתי שאני לא באתי אלא כעין ראשי פרקים אבל יש במסכת זו כמה וכמה רזין דרזין.

וגם מעלות מלכות בית דוד מבואר כאן, בסוד אין כרם בלא ה' גפנים, וכשתחשוב תיבת כרם ו ה' פעמים גפן תמצא מכוון כמנין מלכות בית דוד עם ג' כוללים. דוק ותמצא. ולכך נקראת השכינה "כרם" שהיא מלכות בית דוד.

כלל העולה שבמסכת זו הורה פחיתות עשו שהוא יונק מ ה' פעמים כלאים ומעלות יעקב אבינו שהוא נקרא "כרם"; כשתחשוב יעקב אבינו עם האותיות תמצא מכוון כרם. ולכן סידר אחר כך מסכת שביעית כנגד יעקב אבינו כאשר אבאר בע"ה.

מסכת שביעית

במסכת שביעית יש עשרה פרקים כנגד אותיות יעקב רחל לאה, שעבד בכל אחת מהן שבע שנים שהמה בסוד שמיטה ויובל. רחל מלכות בסוד שמיטה, לאה בסוד בינה, יובל, אימא עילאה, כמבואר בזוהר פרשת ויצא ובכמה דוכתי. ובשניהן, בשמיטה ויובל, נוהגין כל הדינים המבוארים במסכתא זו. וראשי האותיות מד' פרקים ראשונים בגימטריא יעקב.

וסימן לדבר (שמות לד, כא) ב'חריש ו'בקציר ת'שבות ראשי תיבות עולה ת"ח. עם הג' תיבות והכולל עולה כמנין שמיטה יובל והמה גימטריא בית. שרחל ולאה העמידו בית ישראל9. ובינה ומלכות שניהן נקראין "בית" כידוע. וסופי תיבות מן בחריש ובקציר תשבות עולה תת"ק עם הכולל עולה תתק"א כמנין יעקב רחל ולאה שמיטה ויובל עם האותיות. דוק ותשכח.

וראשי אותיות מן כל עשרה פרקים עולה תתכ"ט. וסופי האותיות עולים תשע"ו -- הכל עולה בקנה אחד. דידוע שרחל ולאה כל אחת נקראת 'בית', ושתיהן הן בסוד ה' מהשם. ולכך ראשי האותיות עולה תתכ"ט כמנין ב' פעמים בית - הרי תתכ"ד, וה' יתירים נגד ה' מהשם. וסופי האותיות עולה תשע"ו כמנין רחל ולאה מלכות, ששניהן בסוד מלכות; רחל מלכות תתאה, ולאה מלכות עילאה. וכשתצטרף יחד תתכ"ט עם תשע"ו עולה אלף תר"ה (1,605). קח מהם אלף פ"א (1,081) כמנין תפארת, סוד תפארת ישראל -- נשאר תקכ"ד כמנין כח מלכות כמו שכתבתי בפתיחה.

נמצא יש כאן יחוד תפארת ומלכות בסוד יעקב רחל ולאה אשר בנו שתיהן בית ישראל. וכשתחשוב ב' תיבות בית ישראל עם ב' כוללים עולה תתקנ"ה, כמנין תתק"נה רקיעים כמנין השמי"ם במ"ם סתומה עולה ת"ר כידוע. להורות שכולן נבראו בשביל בית ישראל. וכשהן זכאין הן מקיימין את כולם.

ויש עוד לומר רבינו הקדוש דאתי משבט יהודה דאתי מלאה לא דבר אלא מלאה ובניה. לכך התחלת האותיות המה תתכ"ט כמנין יעקב לאה וששה דהיינו ששה בניה שהמה כנגד ששה ספירות חג"ת נה"י היוצאים מבינה אימא עילאה. דוק ותשכח שהוא במכוון יעקב לאה וששה בגימטריא תתכ"ט. (הג"ה מספר תתכ"ט עם הכולל כמנין מטתו שלמה). וסופי האותיות תשע"ו עם הד' אותיות עולה תש"פ כמנין דויד בן ישי משיח יהו"ה עולה תש"פ. ובכל מקום מצינו השביעי חביב, שדוד היה שביעי לבני ישי, וגם יהודה נקרא שביעי -- אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, לוי, יהודה. ולכך נקרא המסכתא שביעית כמנין כי דויד בן ישי משיח יהו"ה.

ולדרך ראשון שכתבתי שמדבר בשתיהן ברחל ובלאה אתי שפיר הא דתנן ב' פעמים בזו המסכתא "כלל גדול"10 להורות ששתיהן המה 'כלל גדול'. אף על פי שמצינו שרחל נקראת 'קטנה' לגבי לאה בפסוק "ושם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל" -- מכל מקום גם היא נקראת 'גדולה' בסוד "הגדולות" כידוע11. לכך תנא שתי פעמים "כלל גדול", אחד כנגד לאה ואחד כנגד רחל. ורמז לדבר: ב' פעמים כלל גדול עולה כמנין רחל, וח' יתירים נגד לאה שהיא נגד בינה ספירה ח' ממטה למעלה כידוע.

(פה מבואר רמז נפלא לפסוק והיה בכזיב בלדתה אותו)

ולפי מה שכתבתי שיהודה הוא בסוד שביעי מצאתי לדעתי דבר נפלא. ותראה דלית לך מידי דלא רמיז בתורה. בפסוק פר' וישב (בראשית לח, ה) "ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אותו", וכתב רש"י "בכזיב - שם מקום, ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב וכו', דאי לאו כן מה בא להודיעני. ובבראשית רבה ראיתי ותקרא שמו שלה וכו' פסקת", ולכאורה תמוה מאוד, דגם לדברי רש"י קשה מה בא הפסוק להודיעני.

לכן נראה לענ"ד דהפסוק בא להודיענו סוד אחד מדיני שביעית המבואר במשנה ריש פרק ו' (משנה, שביעית ו, א) "מארץ ישראל עד כזיב לא נאכל ולא נעבד", כלומר שהוא ארץ ישראל גמור ונוהג בה כל דיני שביעית. "מכזיב ולהלן נאכל ולא נעבד". ומלשון המשנה משמע דבכזיב עצמה נאכל ולא נעבד ואין נוהג בה כל דיני שביעית. וזהו כונת הפסוק "ותקרא את שמו שלה", תיבת שלה נוטריקון -- ש'ביעית ל'כל ה'דברים. ולזה קאמר הפסוק "והיה בכזיב וכו'", כלומר עד כאן הוא קדושת א"י גמור ונוהג בה שביעית לכל הדברים, אבל מכאן ואילך פסקה קדושת שביעית. וזה הוא גם כן כונת המדרש שהביא רש"י ודוק. ויש לי עוד רמזים באותו פרשה בענין זה ולקצר אני צריך בכאן.

בפרק ט' משנה ג' (משנה, שביעית ט, ג) "וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים", כלומר שאין כאן חילוק ארצות כמו בשארי פירות. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו. ומצאתי סמך נכון לזה מדכתבה התורה "ארץ" בפני עצמה גבי "זית שמן ודבש". ולמה לא כללינהו בהדי הנך. אלא להורות דין זה לענין זית שמן ודבש תמרים הכל ארץ אחת. זה פשוט.

ובאמת יש כאן רמז גדול. כשתחשוב ארץ זית שמן ודבש תמצא כמנין מלכות משיח בן דויד יהיה על כל הארץ, דהיינו הכל עם התיבות תמצא החשבון מכוון12.

הש"י ב"ה יזכינו לראותו בבי"א.

וכבר כתבתי שלא באתי אלא כעין ראשי פרקים כולי האי ואולי אזכה לדעת רבינו הקדוש. זכותו וזכות כל התנאים יגינו עלי שלא אכשל בשום דבר. וה' ברחמיו יאיר עיני בתורתו הקדושה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך.

מסכת תרומות

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת תרומות יש י"א פרקים. והתחלת האותיות עולה ק"ב, וסופי האותיות עולה תת"ן. כל זה צריך טעם ודעת.

ונראה על פי מה שכתבתי במסכתא שלפניה שהיא נגד יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה, לכך סידר אחריה מסכתא זו היא נגד י"ב שבטי י"ה. ולכך סידר י"א פרקים נגד י"א שבטים. ונגד שבט לוי לא הוצרך לסדר פרק אחד שגוף המסכתא נגדו, שהתרומות שייכים לו. ולכך אמרו אם נפל סאה תרומה תוך מאה ונתבטל צריך להרים מפני גזל השבט.

וידוע הגמרא שאמר יעקב לבניו שמא ח"ו יש פסולות13 ביניהם. אמרו לו שמע ישראל וכו'. ולזה תמצא שראשי האותיות ק"ב וסופי האותיות תת"ן עולים יחד תתקנ"ב כמנין שמע ישראל עם הכולל. ובשני תיבות אלו הוא יחוד. שמע היינו מלכות בסוד שם ע', ו"ישראל" היינו ישראל סבא. וכשתכתוב קו"ף בי"ת במילוי עולה תקצ"ח כמנין ראשי תיבות מן י"א שבטים14 מלבד שבט לוי עולה תקצ"ז, עם הכולל - תקצ"ח, כמנין קו"ף בי"ת. וגם ב' תיבות אלו -- קוף בית -- המה יחוד תפארת ומלכות. קוף הוא שמו של הקב"ה, הוי"ה, י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה' כידוע. ושם הוי"ה הוא ת"ת. ותיבת "בית" היינו מלכות כידוע. נמצא קו"ף בי"ת היינו היחוד שאמרו השבטים שמע ישראל.

וזה הסוד מרומז גם כן בתיבת תרומה. וזה לשון הזוהר פרשת ויקהל בפסוק "קחו מאתכם תרומה לה'" (ח"ב ר, א): "תו שמענא מבוצינא קדישא תרומה, מהו תרומה? תרי ממאה. תא חזי כל אינון דרגין קדישין וכו' אינון עשר דרגין", היינו עשר ספירות, "ואלין עשר סלקין למאה. וכד אצטריך לן לההיא נקודה תתאה", היינו מלכות, "לארמא לה, אסיר לן לארמא לה בלחודהא אלא לה ולבעלה ואינון תרי מאינון מאה דקאמרן. ועל דא אתקרי תרומה בכללא חדא".

פירוש: תרומה - תרם ו"ה, היינו תפארת ומלכות. ומזה הטעם יש י"א פרקים במסכתא זו כמנין ו"ה. נמצא שסוד יחוד שמע ישראל וסוד קו"ף בי"ת, וסוד תרומה -- הכל כונה אחת.

וכשתחשוב אברהם יצחק יעקב דוד תמצא מכוון כמנין תרומה עם הכולל. וזהו גם כן כונה הנ"ל. יעקב הוא תפארת ודוד הוא מלכות, ומתיחדין על ידי אברהם ויצחק, בסוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" כידוע.

וסופי האותיות תת"ן המה יחוד הוי"ה אהי"ה בד' מילוין. הוי"ה -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן -- עולה רל"ב. ושם אהי"ה בד' מילוין -- קס"א קס"א קנ"א קמ"ג -- עולה תרי"ו כמנין התורה. כשתצטרף יחד רל"ב תרי"ו עולה תת"מח, עם הב' כוללים -- עולה תת"ן. נמצא מרומז כאן כל היחודים שכיונו השבטים באמרם שמע ישראל.

ובמה שכתבתי יש ליתן טוב טעם בהא דמבואר במשנה פ"ג (משנה, תרומות ג, ז) "יקדמו בכורים לתרומה שהן בכורים לכל ותרומה למעשר ראשון וראשון לשני", מפני שהבכורים הן בסוד ג' ראשונות - כתר חכמה בינה. לכך כשתחשוב תיבת בכורים - אות מ"ם סתומה היא ת"ר כידוע, עולה במכוון כמנין כתר חכמה בינה. נשאר ע"ח כמנין שלשה הויו"ת שיש בשלשה ספירות אלו. ואחר כך תרומה שהיא בסוד חג"ת ומלכות כמו שכתבתי אברהם יצחק יעקב דוד כידוע. ואחר כך מעשר שהיא בסוד מלכות לבד, מידה עשירית, ה' אחרונה שבשם. וראשון לשני שהיא בסוד מילוי ה"י כאשר אבאר בע"ה. נמצא מי שהפריש המתנות כסדר וכראוי היה מייחד כל עשר ספירות הקדושים.

וזהו כונת הפסוק שהביא שם, "מלאתך" עם האותיות היינו מלכות. "ודמעך", כ"ף רבתי היא ת"ק, עולה תיבת "ודמעך" כמנין כתר. וקחשיב הפסוק מתתא לעילא, כל עשר ספירות מן מלכות עד כתר. "אל תאחר" -- שלא תשנה את הסדר.

ואל תקשה, לכתוב "דמעך ומלאתך" כסדר מלעילא לתתא וכסדר המתנות -- יש להשיב ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטה כפרש"י או כשארי מפרשים וצריך לכתוב תחלה "מלאתך". וגם לפי הרמז שכתבתי אי היה כתוב "דמעך" תחלה לא היה עולה כמנין כתר15. וקל להבין.

ועיקרא דמילתא על פי הפסוק "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה", הרי ישראל בכלל נקראין תרומה, וב' תיבות קודש ישראל כמנין שמע ישראל שאמרו השבטים. וב' תיבות אלו עם האותיות עולים תתק"ס.

(פה מבואר המשנה דג טמא שכבשו עם דג טהור בדרך נפלא)

ובזה תבין משנה ח' בפרק י' (משנה, תרומות י, ח) "דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'", לפי דברי הת"ק החשבון הוא תת"קס. אם הבליעה הוא בתת"קס חלקי היתר עדיין הוא אסור, ואם הוא תתקס"א חלקי היתר אז הוא מותר. ולכאורה משנה זו אין שייך כלל במסכתא זו רק במסכת חולין ששם מבואר ביטול האיסורין.

ונראה לענ"ד שרבינו הקדוש רמז בכאן סוד גדול, שכבר כתבתי שמסכת זו מיירי משבטי יה שהיו כולם קדושים בסוד קודש ישראל לה' ראשית תבואתה ונקראים תרומה. וזה מורה מעלות יעקב אבינו שהיתה מטתו שלמה. אך שלא תקשה לך הלא גם אברהם ויצחק היו צדיקים גמורים ולמה יצא מהם פסולת? וידוע גמרא דשבת פרק חביות16 "עד ג' דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו, אברהם יצא ממנו ישמעאל, יצחק יצא ממנו עשו, יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי". וכתב מהרש"א שם בשם ספר ישן היינו אותו זוהמא שהטיל נחש בחוה היה סיבה להוליד הרשעים עד שנתבטל אותו זוהמא. וכן האריכו שארי המפרשים והמקובלים בזה.

ומצאתי דבר נפלא בספר מגלה עמוקות שכתב אברהם שרה יצחק עולים תתקס"א. ובזה יבואר דרבינו הקדוש גילה כאן סוד זה. "דג טמא" עם ב' תיבות עולה כמנין זוהמא, "שכבשו עם דג טהור", כלומר אותו זוהמא שנתערב בקדושה שנקרא דג טהור, שהצדיקים נקראים בשם דגים טהורים כמבואר בזוהר וברעיא מהימנא, "אינו מתבטל רק ביותר מתת"קס", ולכך יצחק שיצא מאברהם ושרה שעדיין לא היה כדי ביטול זוהמא ונשאר ביצחק קצת זוהמא, לכך יצא ממנו עשו. אבל יעקב שיצא מיצחק כבר היה כדי ביטול זוהמא דהיינו תתק"סא כמו שכתבתי בשם מגלה עמוקות אברהם שרה יצחק עולים תת"קסא במכוון. לכך נתבטל הזוהמא והיתה מיטתו שלמה.

וזהו היתה גם כן כונת השבטים שאמרו לאביהם שמע ישראל וכו'. שכבר כתבתי שב' תיבות שמע ישראל עם האותיות וב' כוללים עולה תתק"סא. וכבר נתבטל הזוהמא ואין בנו שום פסולת. ואין לנו אלא ה' אלהינו ה' אחד. ודוק ותמצא שהוא דבר נפלא.

(פה מבואר סוף המשנה בנגלה)

בסוף אותה משנה (משנה, תרומות י, ח) "ור' יוסי אומר אחד מששה עשר בו", לפי הבנת מוהרש"ל והתי"ט יהיה פלוגתא רחוקה בין התנא קמא ור' יהודה לר' יוסי. שהרי בכל האיסורין הביטול בששים וכאן מחמיר התנא קמא עד תת"קס ור' יהודה מחמיר עד קרוב למאתיים, ור' יוסי היה מקיל טובא שאינו אוסר אלא עד ששה עשר קיל הרבה משארי איסורין.

לכן נראה לפי עניות דעתי דר' יוסי קאי אדברי תנא קמא, כלומר אחד מששה עשר בו מן השיעור של תנא קמא שהוא תת"קס. חלק ששה עשר ממנו דהיינו במכוון ששים כמו שארי איסורין. ואין להקשות על שמפסיק בדברי ר' יהודא בין תנא קמא לר' יוסי -- דנקט להו כסדר החומרא, ת"ק מחמיר ביותר, ור' יהודה מחמיר גם כן, ור' יוסי סבירא ליה שהוא כשארי איסורין ממש. ודוק.

מסכת מעשרות

(פה מבואר טעם על מנין הפרקים וחשבון האותיות)

במסכת מעשרות יש חמשה פרקים. והתחלת האותיות המה עולה מ', וסופי האותיות עולים תצ"ו. כל זה צריך טעם.

ונראה לענ"ד, אחר שבמסכתא שלפניה דיבר מי"ב שבטים וידוע דאיתא בכל המדרשים דשבט לוי הוא מעשר מן השבטים, דיעקב אבינו קיבל על עצמו בנדר (בראשית כח, כב) "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וגו'", לכך הופרש לוי למעשר. אך הקשיתי לשאול הא איתא בכתובות (כתובות נ, א) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" ומביא ראיה מיעקב שאמר "עשר אעשרנו" - היינו חומש, ואם כן היאך יצא ידי נדרו במה שהפריש לוי למעשר הלא קיבל על עצמו חומש?

וישבתי בטוב טעם דהרבה טעמים נאמרו בגמרא ובמדרשים מפני מה זכה יהודה למלכות, וחלקי אמרה נפשי כך: דידוע ג' כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות. כתר תורה כל מי שרוצה לזכות בה יכול לזכות אם הוא יגע בה לשמה. וכתר כהונה זכה שבט לוי. וכתר מלכות זכה בה יהודה. וידוע שב' כתרים אלו כמעט שווים הן בקדושתן. כמו שכה"ג נמשחו בשמן המשחה כן מלכי בית דוד נמשחו בשמן המשחה, וכן בשארי מעלות, הרי שב' שבטים אלו נתקדשו מכח נדר יעקב שקיבל על עצמו חומש. נמצא מן עשרה שבטים מגיע להיות ב' שבטים קודש. וכשתמנה השבטים אחורנית תמצא יהודה תשיעי ולוי עשירי. לכך היו שתיהן קודש, תשיעי ועשירי, זה למלכות וזה לכהונה ולויה.

ובזה מבואר על פי פשוטה כל הדקדוקים שהתחלנו. ולכך נקרא המסכתא מעשרות בלשון רבים, כלומר יעקב אבינו קיבל על עצמו ב' מעשרות והיינו חומש. לכך יש ה' פרקים במסכתא זו.

ובמה יצא ידי נדרו? לענין השבטים. לכך התחיל בראשי האותיות מנין ארבעים, כמנין ר"ת ל'וי י'הודה. וסופי האותיות עולה תצ"ו כמנין מלכות. לומר שמזה זכה יהודה למלכות, ונמשכה ממידת מלכות דלעילא ה' אחרונה בשם וסוד שם ב"ן כידוע. לכך מתחיל פרק ראשון באות כ'17 כנגד יו"ד שבשם. וד' פרקים אחרונים מתחיל כל אחד באות ה'. ויש כאן ד' ההין כנגד ד' ההין שבשם ב"ן. ונשאר אות ו"ו. וידוע שיש יחוד אחד, כל ה' שבשם זה היא כדמות ג' ווין - ה, נמצא יש בד' ההי"ן י"ב ווין כנגד י"ב שבטים. וכשתכתוב שם ב"ן, כל ה' בדמות ג' וו"ין, עולה ק"ד18 כמנין מלך דוד, להורות שמשם זה נמשכה מלכות בית דוד.

(פה מבואר כמה טעמים על קריאת שם המסכתא מעשרות)

וכבר כתבתי טעם על קריאת המסכתא בלשון רבים. עוד טעם שבתיבת מעשרות יש תיבה עשר ותיבה תשע, לכונה שכתבתי תשיעי ועשירי מן השבטים שניהם קודש. גם תיבת מעשרות עולה כמנין כהונה ומלכות בית דוד עם ב' כוללים. ודוק.

ותמצא שתיבת עשר הוא כסדר בתיבה מעשרות, ותיבת תשע הוא למפרע. דידוע דמידת חסד הוא בסוד אור ישר, א"ב כסדר. ודין הוא בסוד אור חוזר, תשר"ק. לכך עשר דקאי על כהונה שהיא מידת חסד לכך הוא כסדר התיבה, אבל תשע דקאי על מלכות שהיא דין בסוד דינא דמלכותא דינא, לכך התיבה למפרע בסוד אור חוזר.

ואפשר שלכך התחיל רבינו הקדוש המסכתא בתיבה (משנה, מעשרות א, א) "כלל אמרו וכו'", ואחר כך "ועוד כלל אחר אמרו וכו'" - להורות כל זה. כלל ראשון קאי על שבט לוי, ותיבת כלל הוא נוטריקון -- כ'הונה ל'ויה ל'וי -- שהוא היה מעשר גמור. "ועוד כלל אחר אמרו", כשתחשוב ג' תיבות אלו כלל אחר אמרו תמצא מכוון כמנין מלכות יהודה עם האותיות.

ובזה יש ליישב קושיות הגמרא במסכת שבת ריש פרק כלל גדול (דף סח.), דמקשה שם גבי מעשר אמאי לא תני כלל גדול דהא איכא כלל אחר, ובר קפרא תני במתניתא דיליה כלל גדול במעשר, יעו"ש בגמרא. ולשיטתינו מיושב בטוב טעם. רבי דאתי מדוד לא תני "כלל גדול" להורות דקדושת שבט לוי אינו גדול מקדושת שבט יהודה ושניהם שוים במעלה. אבל בר קפרא סבירא ליה דקדושת לוי גדול משל יהודה, שזה הוא מעשר גמור וזה הוא תוספות מעשר, לכך תני "כלל גדול" בראשון. ובזה מיושב קושית התוספות שם בד"ה והא גבי מעשר, ודוק בכל זה ויונעם לך.

(פה מבואר סוד גנת ורדים שהיה בירושלים)

בפרק ב' משנה ה' (משנה, מעשרות ב, ה) "אמר ר' יהודה מעשה בגנת ורדים שהיתה בירושלים והיו תאנים נמכרות וכו'". כדי להבינך סוד גנת ורדים אכתוב לשון הגמרא בבא קמא פ"ב ע"ב: "אין עושין בירושלים גנות ופרדסים חוץ מגנות ורדין שהיו מימות נביאים הראשונים". ופרש"י "גינת ורדין כך שמה והיא היתה צריכה לקטורת והיינו כיפת הירדן על שם שדרך הורד לגדל על שפת הירדן".

(פה מבואר ישוב על רמב"ם שפוסק כיחידאה בענין מעשה הקטורת)

לכאורה כונת רש"י ליתן טעם למה באמת הניחו גינה זו, לכך כתב מפני שהיא צריכה לקטורת. ובזה ישבתי דעת הרמב"ם שכתב בהלכות כלי המקדש פרק ב' (פ"ב מהל' כלי המקדש ה"ב) בענין מעשה הקטורת שנתנו לתוכה כיפת הירדן כל שהוא, ולכאורה קשה דהא בברייתא בכריתות דף ו' קאמר "ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא", משמע מלשון דת"ק פליג על ר' נתן וסבירא ליה שלא היו נותנין בתוכה כיפת הירדן, אם כן אמאי פסק כיחידאה.

אבל לדברי רש"י הנ"ל מיושב בטוב טעם. מדחזינן שהניחו אותה גינה בירושלים מפני שהיו צריכים לקטורת - מוכח דהלכה כר' נתן. אבל חפשתי מוציא מקום לדברי רש"י אלו ולא זכיתי למצוא. ולכאורה המה דברים תמוהים. אם מין ורד זה הוא מצוי על שפת הירדן מאי היה צריך לעשות גינה שלימה בירושלים? הרי הירדן לא היה רחוק מירושלים מהלך יום אחד, אם כן היו יכולים להביא משם לעת הצורך. וגם מה מדייק הגמרא שאותה גינה היה מימות נביאים ראשונים, וידוע דנביאים ראשונים היינו שמואל ודוד.

וכדי ליישב - ידוע ורד היינו שושנה. ושכינתא נקראת "ורדא קדישא". וגם נקראת "שושנה". ועיין בספר מאורי אור באות ו' ובאות ש'. לכן ב' תיבות גנת ורדים כמנין גן שושנה. ועיין בתיקוני זוהר סוף תיקון כ"ה דאית שושנה עילאה היינו שכינתא עילאה בסוד לאה, ואית שושנה תתאה שכינתא תתאה בסוד רחל. ורבינו הקדוש מיירי כאן בשושנה תתאה שממנה נמשכה מלכות בית דוד. ועיין בזוהר פנחס דף רל"ג מה שדרשו בפסוק "על שושן עדות מכתם לדוד". וגם בשארי ספרי קבלה.

והיוצא מדברי כולם שמדת מלכות משתנות גוונהא מדינא לרחמי ומרחמי לדינא כשושנה דאית בה חיור וסומק. ודוד המלך היה אכזרי לאומות ורחמן לישראל - היינו כפי מידתו; כשהיה צריך למלחמה על האומות היה מתלבש בגבורה ודין. וכשתחשוב ששן חסר ו' הוא כמנין י' פעמים אדני. וגם שושנה כמנין אלהים במילוי יו"ד עולה ש', אלהים במילוי ה' עולה רצ"ה, ואדני. ועיין בספר מאורי אור. ושמות אלו המה גבורות ודין כנגד האומות.

אבל כנגד ישראל היה הכל במידת חסד ורחמים. היינו שהיה מתלבש במדת חסד. וכשתחשוב תיבת ורדים במ"ם עולה ר"ס כמנין י' פעמים הוי"ה. נמצא כשמדה זאת מקבלת הגבורות נקראת בשם "שושנה" ובשם "שושן עדות לדוד", וכשמקבלת החסדים נקראת בשם "גנת ורדים", שמדה זאת נקרא "גנת" בסוד הפסוק "אל גנת אגוז ירדתי". וסוד ורדים היינו שהיא מקבלת החסדים, י' פעמים הוי"ה. ולכך הסכימו נביאים ראשונים שגינת ורדים תהיה בירושלים לכבודו של מלכות בית דוד, שלא יעלה על דעתך שהוא הכל דין בסוד דינא דמלכותא דינא, לכך הניחו גנת ורדים להורות שכנגד ישראל המה הכל בחסד וברחמים.

ואפשר שזה הכונה "היתה בירושלים", דתיבת ירושלים גם כן אותיות יר"ו, מנין גבורה, ואותיות שלם מנין ש"ע, היינו ש"ע נהורין שהמה חסד כידוע.

וכדי לישב דברי רש"י דלעיל אפשר לומר כשתחשוב גנת ורדים עולה תשי"ג כמנין תרי"ג ק'. על פי דברי רש"י בפרשת נשא בפסוק "כף אחת מלאה קטרת" היינו תרי"ג כשתחלף הק' בד' באותיות א"ת ב"ש. וזה כוונתו גם כן כאן -- גנת ורדים היתה צריכה לקטרת, ולכך בגימטריא תשי"ג כמנין תרי"ג ק'.

הג"ה: קטרת עם האותיות עולה גם כן תשי"ג וזה נראה יותר. גם תיבת ורדים עולה מנין ירדן עם הכולל עם האותיות.

מסכת מעשר שני

(פה מבואר טעם מנין פרקים וחשבון האותיות)

מסכת זו מיירי מן מעשר שני וכרם רבעי ויש בה ה' פרקים, וראשי האותיות המה ממלכה -- עולה קל"ה, וסופי האותיות עולה ע"ר. כל זה צריך טעם.

הגם לפי מה שכתבתי במסכת שלפניה יובן כאן מאליו, דשם היה מדבר מב' מעשרות מן השבטים, לוי ויהודה, וכאן מדבר מן מעשר שני לבדו היינו שבט יהודה. ולכך ראשי האותיות המה "ממלכה", היינו מלכות. ונכלל בתוכה כרם רבעי עולה כמנין ישראל עם הכולל, לומר שמסכת זו מיירי בביאת משיח צדקנו שיהיה מלך אחד על כל ישראל ולא יחצו עוד לשתי ממלכות כנבואת יחזקאל סימן ל"ז.

וכשתחשוב הראשי אותיות עם סופי אותיות עולה מנין ת"ה, כמנין דוד בן ישי חי עם הכולל.

ובזה נבין מה דאיתא בירושלמי בפרק ה' משנה ב' (ירושלמי מעשר שני ה, ב), "ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהיה". וקאמר שם "א"ר אחא זאת אומרת שבה"מ עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד". והובא בתי"ט וכן משמע בגמרתינו פ"ק דפסחים (דף ה.) "בשכר ג' ראשון יזכו לג' ראשון, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות בה"מ ולשמו של משיח" -- הרי קחשיב שמו של משיח אחר בנין בה"מ. וכתבתי במקום אחר שג' דברים אלו המה בעצמם מה שאיתא בסנהדרין ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, לבנות בה"מ. אך שישתנה הסדר. דהא מסקינן שם דהעמדת מלך תחלה ואח"כ הכרתות זרעו של עמלק ואח"כ בנין בה"מ. אבל לעתיד יהיה בנין בה"מ קודם לביאת בן דוד.

(פה מבואר טעם נכון על שבה"מ לעתיד יבנה קודם מלכות בית דוד)

ונראה פשוט בטעמו, דודאי הכרתת זרעו של עמלק צריך להיות קודם בנין בה"מ, דבבה"מ היה מזכירין את השם ככתבו, ואין השם שלם עד שיוכרת עמלק, לכך במקדש הראשון שהיה מלחמות עמלק על ידי ישראל הוצרך להם מלך תחלה, שעיקר מלחמה הוא על ידי מלך. מה שאין כן לעתיד יהיה מלחמות עמלק על ידי הקב"ה בעצמו דהיינו השר שלהם ס"מ ימחה בעצמו כידוע. וממילא העם שלו ימחו מן העולם. וממילא יכול להיות בנין בה"מ קודם למלכות בית דוד.

וכבר כתבתי שמס' זו מיירי בביאת משיח צדקנו, לכך רמז רבינו הקדוש בתחלת האותיות מנין קל"ה כמנין סמאל עם ד' אותיות שלו. וסופי תיבות כמנין ר"ע, שאחד משמותיו הוא ר"ע. וכשתחשוב מעשר שני עולה במכוון לעתיד יהיה מלחמה ליהו"ה בעמלק עם ה' תיבות. דוק ותשכח. לכך נקרא המסכת "מעשר שני" להורות כל זה.

וכשתצטרף מעשר שני כרם רבעי תמצא כמנין מלכות משיח בן דויד גואל ישראל. וכבר כתבתי במס' כלאים שמקרא מלא הוא ישראל נקראו כרם, אך בעה"ז נקראו כרם סתם, ובביאת משיח יהיו נקראים בשם "כרם רבעי" כמנין ישראל עם הכולל. בסוד לי ראש, שאז יהיה כל הספירות ביחוד גמור כח"ב חג"ת נהי"מ עולה ישראל, ואחד יתר שיהיה ה' אחד ושמו אחד וישראל גוי אחד.

(פה מבואר טעם על סעודת לויתן בשוקי ירושלים)

גם כשתחשוב מעשר שני כרם רבעי תמצא כמנין סעודה מבשר של לויתן, דידוע גמרא בתרא דף ע"ה "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשר של לויתן בשוקי ירושלים ומעורו יעשה לכל צדיק כראוי [לו], יש מהן סוכה וכו' והמותר יפרוס על חומת ירושלים". ופשוט שסעודה זו יהיה בשוקי ירושלים שכל מצות אלו מעשר שני וכרם רבעי שהיו מעלין לירושלים. ולזה תמצא דבר נפלא, ארבעה תיבות אלו מעשר שני כרם רבעי עם הכולל עולה במכוון כמנין ד' תיבות סעודה מבשר של לויתן. גם ב' תיבות כרם רבעי עולה כמנין מבשר. ותיבת רבעי לחוד עולה כמנין עורו. ולזה תמצא שם ד' כתות, יש שעושין להם סוכה ויש שעושין להם צלצול ויש שעושין להם ענק, ויש שעושים להם קמיע. לכך רבעי כמנין עורו, שמן עורו יתחלק לכל ד' כתות לכל אחד כראוי לו. דוק ותשכח ויונעם לך.

וה' ברחמיו יזכינו למען שמו הגדול לראות משיח צדקינו. ולהנות מסעודה של לויתן במהרה בימינו א.נ.ס.ו.19

תוכן העניינים

מעשה רוקח על המשנה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה