מעשה ניסים על הגדה של פסח· רבי יעקב לורברבוים מליסא
מגיד · ארמי אבד אבי
פסקה ב
צא ולמד. הספיקות שבפיסקא הזאת הן רבים. א) מה רוצה ללמוד מלבן אם מה שבכל דור ודור עומדים עלינו אין זה ראיה ממה שאירע כן ליעקב שהוא כן בכל דור. ב) שא"צ ראיה כלל שעינינו רואין אותו בכל יום. ג) שהיה לו להביא מעשה המן שרצה לאבד כל היהודים. ד) במה רצה לבן לעקור אם במה שרצה להרוג אותם במה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע יותר יה לו להביא מקרא זה שהוא קודם לפ' מקרא ביכורים הרבה שהוא בפ' ויצא. ה) הא גם פרעה רצה לעקור הכל כיון שביקש לאבד כל הזכרים. ובהתרת כל זה נאמר. דהנה הכתוב שהביא ג"כ תמוה שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי. ולכאורה אין ענין זה לזה גם הלשון תמוה כי אובד לשון הוה היא והיה לו לכתוב ביקש לאבד אבי. ועוד דכתוב זה היא בפ' כי תבא שהצריכה התורה למביא ביכורים לומר וקשה הדבר כי למה היה לו להמביא ביכורים לומר זה. לכן נראה דהאי צא ולמד מוסב על הא שאמר מתחלה עובדי ע"א שפרשנו שמספר שגוף סבת מצרים היה לטובה כדי להתיך זוהמת אבות אמר ג"כ שמחמת שלבן היה אבי האמהות הוכרח ג"כ בסיבתו שיהיה ירידת מצרים כדי להתיך זוהמתו כי זוהמתו היה קשה מכל הזוהמת כי (צא ולמד מה בקש לבן ארמי לעשות ליעקב אבינו) כי מה שלבן לא היה רוצה להניח יעקב ובניו לצאת ממנו לא היה לאהבתו אותם רק שהיה משתדל להעבירם על הדת ולפתותם אחר ע"ז ולהקנות להם דיעות נכריות והאות על זה כי יעקב אמר לבניו הסירו את אלהי נכר אשר בתוככם ואפשר שמטעם זה נענש יעקב עד שאמר עליהן וסופי ללקות כנגדן מחמת הדבקו בלבן ונתרחק מהקדושה שכל זמן שהיה אצל לבן לא היה לו השראת שכינה ומחמת זה נתגלגל הדבר שנמכר יוסף למצרים והוכרח יעקב בעצמו לירד שם ונראה כי מחמת אברהם לא היה צריך יעקב בעצמו לירד למצרים רק בניו ומחמת שהיה יעקב בעצמו אצל לבן במקום טומאה והרחיק מהקדושה והכניס עצמו בסכנה עצומה אצל לבן שנתחכם עליו ועל בניו להעבירם מהדת גלל כן נגזר עליו לירד בעצמו למצרים. והנה מה שפרעה גזר על הזכרים. נראה דהנה הרמב"ן בפ' לך לך כתב דאם נביא רוצה להגיד נביאות שיתקיים צריך לעשות פועל דמיון כמו שעשה ירמיה שהשליך אבן ואמר ככה תשקע בבל. וכן נראה שאותן המתדבקין עצמו בסטרא דמסאבותא ועושין בחרשוי צריכין ג"כ לעשות פועל דמיון ופרעה שידע באיצטגנינות שלו שהישראלי ונקין סטרא דדכורא ורצה להגביר הטומאה לכן השליך הזכרים כדי להשליך היניקה מישראל ולא רצה כלל לעשות כן לעולם. אמנם לבן התחכם לבטל כל הקדושה אמר הבנים בני והבנות בנותי דהיינו שכוונתו היה להכניס כולם ח"ו תחת סטרא דמסאבותא דידיה והקב"ה הצילם מידו. וכן הוא ג"כ כוונה הכתוב שאמר ארמי אובד אבי כי אובד נקרא מי שיצא מהדת שהוא אבוד מהעולמות כמ"ש ובאו האובדים בארץ אשור דהיינו אותן שהועברו על הד"ת. וזהו מאמרו (ארמי אובד (היה) אבי) דהיינו לבן הארמי שהיה אבי היה בבחי' אובד (וכן פירש הראב"ע קצת בענין זה) ועי"ז (וירד מצרימה) דהיינו שעי"ז הוכרח יעקב לירד למצרים. והא שלא פי' וירד יעקב דדרך המקראות לקצר כשידוע מי היורד כמו שפירש"י בכמה דוכתי יאריך לזוכרם. ומספר אותו המביא בכורים לאשר שמספר גודל קדושת הארץ שבלתי אפשרי היה לבא לגודל קדושת של הארץ עד שהתיך מאתנו בתך כור הברזל של מצרים זוהמת לבן ברחמיו יתברך כדי להכניסנו לקדושת הארץ ומספר ירידת מצרים והעינוי והעבודה קשה. היא בכלל סיפור הטובות וחסדיו של הקב"ה כמו שפירשתי למעלה ולזה מביא המגיד מקודם קרא דיהושע שנאמר בו סיבת ירידת מצרים מחמת התכת זוהמת אבות. ומביא ג"כ קרא דארמי אובד אבי וירד מצרים להורות שהסיבה השני של ירידת יעקב למצרים הוא ג"כ מצד לבן כדמוכח מהכתוב שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי מוכח שזה היה סיבה לזה.
פסקה ג
וירד מצרימה אנוס ע"פ הדבור. יפלא איך משמע מלשון וירד שהיה אנוס. אמנם לפמ"ש בפיסקא הקודמת א"ש דמוכיח דאם וירד היינו שברצונו ובחירתו ירד למצרים האיך תלה אותו במה שארמי אובד אבי. אלא ע"כ דוירד מצרימה מוסב על ארמי וכו' דהיינו כמו שפירשתי דמחמת שהיה בבית לבן נענש בוירד מצרימה.
ויגר שם. פי' דמוכח מדלא כתיב וישב שם דהיה משמע שקנה שם ישיבה וכתיב ויגר שם. משמע דכל ישיבתו היה בגירות שיהיב דעתיה מיד למיהדר למקום המקודש אך הקב"ה לא סיפק בידו ולא הניחו. ומביא ג"כ ראיה מקרא דויאמר אל פרעה וגו' עד כי כבד הרעב דמשמע שלא היה רוצין לישב שם רק עד שיעבור זעם הרעב.
פסקה ד
במתי מעט. הספק הכולל כל הדרש שדורש מארמי אובד אבי שהיא בפ' כי תבא שאומר מביא הביכורים עד שגומר כל הפרשה כמבואר בש"ס פרק ע"פ במשנה. שאין זה ענין דרוש שאינו דורש וחוקר שום דבר רק שמביא ראיה מקרא אחד על קרא אחר ועל כיוצא בזה הקשו בש"ס קרא לקרא. ועוד קשה דלמא הביא סיום הכתוב דועתה שמך ולא היה לו להביא רק הא דבשבעים נפש ירדו. ועוד קשה דהיה לו להביא הקרא דבפרשת שמות כל נפש הבאה בית יעקב מצרימה שבעים ולמה לו להביא קרא דבפרשת עקב והוא תמהון גדול.
ובהתרת כל זה נאמר. דדרך של המגיד הוא כך שהיה קשה לו אקרא ומביא מקרא אחר יישב הקושיא והיה קשה לו בכאן דכתיב וירד מצרים ויגר שם במתי מעט דמשמע שכל ימי הגירות היה במתי מעט ובאמת לא היה רק הירידה במתי מעט דהא לא מצת יעקב עד שראה ששים רבוא יוצאי יריכו וכך היה לו לכתוב וירד מצרים במתי מעט ויגר שם ויהי שם לגוי וגו' לזה מביא קרא. (דבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב) שהוא ג"כ קשה מאוד מאי ועתה שמך דמשמע שעכשיו הושמו והא כבר בהיותם במצרים הושמו ואדרבה עכשיו נתמעטו ע"ד חלק חמישי עלו ממצרים כדכתיב וחמישים עלו בפרשת בשלח ע"ש ברש"י והיה לו לכתוב ושמך ה' וגו' וע"כ צל דהנה רש"י בפרשת שמות כתב וז"ל ואלה שמות אע"פ שמנאם בחייהם וכו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר וכו'. וא"כ במצרים לא היו אצלו ית' כולם בבחי' כוכבים להיות נמנין כל אחד ואחד במספר רק השבעים נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואגבן מפרנס לבני משפחתו שאינו מונה רק האהובים אצלו אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם אצלו ככוכבים להמנות בפרטות לכל אחד ואחד. וזהו שנאמר כאן ג"כ ויגר שם במתי מעט שבכל הגירות לא היה חשובים אצלו יתברך רק למתי מעט שלא נמנו אצלו בפרטות עד אחר שיצאו וקיבלו התורה נמנו כ"א וא' בפרטות וכ"א נחשב ונמנה אצלו לגוי.
גדול מלמד שהיו. פי' שהיה קשה לו שאם גדול עצום ורב הכל נאמר על ריבוי הכמות הרי דיבר בכפל לכך פירש שמלת גדול נאמר על ריבוי האיכות שהיו חשובים ומצויינים. ועצום נאמר על ריבוי הכמות.
פסקה ו
ורב כמה שנאמר. אין לומר שמביא ראיה מקרא דרבבה כצמח השדה שהיה ריבוי הכמות דזה נלמד מקרא דוירבו ויעצמו כמו שאמר בפיסקא הקודמת.
לכן נראה דהנה המפרשים תמהו אהא דאמרו בש"ס (יומא כ"ב) אקרא דוהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום. דקשה וכי אפשר שברגע אחד ישתנו ממספר לאין מספר. וגם בלא"ה יש לתמוה האיך אפשר כלל שימצאו אישים אין תכלית למספרם כמ"ש במורה נבוכים חלק ב' וגם החוש מכחיש דהא יש מספר לישראל ואדרבה האומות שלא נתברכו הם יותר מישראל. וביישוב זה נ"ל. כיון שהש"י הבטיח לישראל שכאשר יעמיד השמים החדשים והארץ החדשה כן יעמיד זרעכם ושמכם וכיון שהיה הבטחתו שהישראל יהיו קיימים לעולם ולנצח נצחים ואפילו שבטא גמירי דלא כלה א"כ בודאי אין מספר לישראל בכללות מחמת הרבוי שיהיה להם עד בלתי תכלית משא"כ באותן שיהיו כלים ואובדים לבסוף ודאי שיש מספר לכללם. וזהו שאמרו בש"ס דלאותן שעושין רצונו של מקום אין מספר והוא מטעם שזכו להיות זרעם קיים לעולם משא"כ באותן שין עושין רצונו ערירים ימותו ויכלו זרעם ויש להם מספר וא"כ אפילו לאיש אחד צדיק שייך לומר עליו שיאן לו מספר כיון שהוא כחני על דבר שאין מספר ואין לו תכלית כיון שיזכה להיות זרעו קיים לעולם כמו אברהם. וזהו שאמר ורב כמ"ש (רבבה כצמח השדה) פי' שכולם היו מאותן שהם כחנים שיזרעו זרע וזרע זרעי' עד בלי תכלית כעשב השדה שהוא כחני להיות חוזר ומצמיח ולא כעשב הארץ אשר עולה מאליו אשר סופו להיות כלה כן לא היה בישראל אנשים אשר יהיו בכלל ערירים ימותו שלא יהיו כחנים.
עוד יש לפרש דהנה יש צמחי השדה וצמחי יער וצמחי השדה מחמת שעובדין סביבם הם גדולים וטובים ויפים משא"כ בפירות היער. וזה אומרו ורב כמ"ש (רבבה הצמח השדה) פי' שהרבוי היה מטובים וראוים לקבל השראת קדושה כצמחי השדה ולא כצמחי יער. וכמו שסיים הכתוב (ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח) דהיינו שהיו מוכנים לקבל השראת קדושה.
פסקה ז
וירעו אותנו המצרים כמ"ש. פי' שהיה קשה לו כפל הדברים במ"ש וירעו ויענונו ויתנו עבודה קשה. לזה דורש שכ"א מורה על דבר בפ"ע. שוירעו מורה על ההתחכמות להרע לנו באיזה אופן שיהיה שהיו"ד מורה לפעמים על המחשבה כמו שפירש"י על אז ישיר משה ע"ש. והכלבו פי' וירעו אותנו המצרים היינו שהחזיקו אותנו לרעים שרצוננו להוסיף עצמנו על שונאיהם ולהלחם עמהם כל כך היינו רעים ורשעים בעיניהם.
פסקה ח
ויענונו כמ"ש. פי' דמקרא דויענונו היינו אומרים שהעינוי היה לטובת עצמן שהיו צריכין מס ולבנות עריהם וכדרך כל המלכים שעובדין עם עבדיהם עבודת פרך לצורכן ולטובתן. ולזה אמר ויענונו כמה שנאמר. וישימו עליו שרי מסים. (למען ענותו בסבלותם) דהיינו שהעבדות שעשה עמהם לא היה רק למען ענותו ורק לכוונת עינוי ולא לטובות עצמן כלל. וכמו שאמרו חז"ל שהבנין היה במקום שכל מה שבנו נשקע בארץ ולא היה להם שום צורך בהבנין רק שעשו בכוונת עינוי מיראתם פן ירבה.
פסקה ט
ויתנו עלינו עבודה קשה כמ"ש. פי' שמביא ראיה על מהות העבודה קשה ולזה מביא ראיה מקרא (דויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך) דמשם אנו למדין מהות העבודה קשה כמ"ש התוס' בפסחים דף קי"ז דהגימטריא של בפרך עולה ל"ט לומר שבכל הל"ט מלאכות עבדו בנ"י את מצרים.
פסקה יא
ונצעק וגו' כמ"ש. פי' שלא נאמר דהצעקה היתה דרך תשובה ובלב שלם ובכוונה רצויה אל ה' כדמשמע לכאורה מקרא דונצעק אל ה' וגו'. לזה מביא שהצעקה היה כענין שנאמר בקר (ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה) ולא כתיב ויזעקו אל האלהים. מזה מוכח דהצעקה לא היה אלא כאדם הגונח מלב מרוב כאב ומגודל חסדי הבורא ית' עלה שועתם אליו וקבל שועתם וכמו שסיים הכתוב ותעל שועתם מהעבודה דמשמע שהשועתם לא היה רק מהעבודה.
פסקה יג
וישמע ה' את קולנו כמ"ש. בזה ג"כ מביא ראיה שלא נאמר ששמיעת קולנו בלבד היה מספיק להביא גאולה. ולזה מביא מקרא (דוישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב) שמורה ששמיעת קול בלבד לא היה מספיק מחמת שלא היה בכוונה רצויה להשם וכמ"ש לעיל רק מצד זכירת ברית אבות.
פסקה יד
וירא את ענינו זו פרישות ד"א כמ"ש. בכאן יתפלא לב הקורא שאין מהמקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' שהביא המגיד שום ראיה אל להפירוש שפירש בהא דענינו שזו היא פרישת ד"א. וגם אין ראיה להענין שהיה פרישות דרך ארץ ואין זכר כלל בקרא שהביא. ונראה בכוונת המגיד שדורש וירא וירא לגזרה שוה כידוע ברוב מדרשים ז"ל. דהנה בקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שמשמעו שע"י ראייתו לדעת העשוי להם לישראל נתן לב לדעת ולגאלם כמו שפי' רש"י שנתן עליהם לב לדעת וכו' ע"ש מוכח מזה ראיה שזכירת ברית אבות לבד לא הספיק לגאלם מחמת שלא הגיע הזמן של ח' שנה רק מחמת שראה העשוי לבית ישראל קושי השיעבוד קירב הגאולה כמאמרם ז"ל וע"כ אנו למדין מזה דוירא את ענינו דהכא ג"כ משמעו דראייה היה סיבה לקירוב הגאולה להוציא אותנו כמו וירא דהתם מכח הג"ש. וא"כ על כרחך דהאי עינוי דהכא לאו כעינוי האמור למעלה בקרא דויענונו משתעי דבראיה כזו ליכא סיבה לקירוב הגאולה דעינוי כזו נגזר עליהם להיות ת' שנה כמ"ש ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אלא דהאי ענינו מיירי העינוי אחר שלא נגזר עליהם וע"ז דרש (וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ) דהוא ג"כ נקרא ענוי בלשון הפסוק כענין שנא' אם תענה את בנותי (בראשית ל״א:נ׳) ופירש"י למנוע מהן עונת תשמיש. ועינוי כזו לא נגזר עליהם והוא מכלל קושי השיעבוד דראייה כזו הוא סיבה בודאי לקירוב הגאולה כמו וירא דהתם. וא"ש. וגם מלשון הקרא גופיה מוכיח כן דאי מעינוי המבואר למעלה היה לו לכתוב וירא את עיניינו דהיה משמע עינו שלנו. ולשון ענינו הוא פועל יוצא משמעו מה שענינו אחרים ע"י המצרים. ובזה א"ש מה דקאמר ויענונו וירא את ענינו ואי קאי אעינוי דלמעלה לא היה לו לומר רק ויענונו וירא אלהים ומה לו לשנות הדברים אלא ודאי דהוא ענין אחר וירא את ענינו וזהו היה סיבה לגאלנו וכמ"ש וירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' דהיינו שראיות הדברים כזו היה סיבה לתת לב לדעת ולגאלם ועיקר הראייה שמביא הוא כיון דמקרא גם אינו מבואר בפירוש שראיית העינוי קירבה הגאולה משא"כ בהקרא דוירא אלהים את ב"י וידע אלהים דהיינו כמו שפירש"י שנתן לב לדעת מבואר בהדיא שראיית הדברים היה סיבה להגאולה ומזה מוכח בבירור שהעינוי שראה לא היה העינוי שגזר עליהם רק עינוי אחר דהיינו פרישות דרך ארץ.
פסקה טו
ואת עמלנו אלו הבנים כמ"ש. לא מביא ראיה על הפירוש שפירש דעמלינו אלו הבנים רק על הענין של גזירת הבנים. ועל הפי' לא הוצרך להביא ראיה כי ידוע כי עמלנו נזכר בקרא כמה פעמים על הבנים.
פסקה טז
ואת לחצינו זו הדחק כמ"ש. גם בזה קשה על הראייה שמביא מקרא דוגם ראיתי את הלחץ הא גם שם אינו מבואר דלחץ זה הדחק ומנין לנו ללמוד משם לכאן. ונראה שדרשת המגיד הוא דשם לעיל מיניה (שמות ג׳:ז׳) כתיב בקרא ראיתי את עני עמי וגו' כי ידעתי את מכאוביו. ופירש"י שמתי לב להתבונן לדעת את מכאוביו. ואח"כ כתיב וגם ראיתי את הלחץ. מלשון וגם שאמר משמע שראייתו העינוי לבד לא היה מספיק לקרב את הגאולה וכמו שהקדמנו דעינוי נגזר עליהם ת' שנה. עוד וגם ראיתי את הלחץ. וא"כ ע"כ לחץ זה הדחק שיש בו די לקרב את הגאולה. והיינו קושי העבודה. דשיעבוד בלא דחק נגזר עליהם. וקושי השיעבוד השלים את הזמן כנודע.
פסקה יח
ויוציאנו ה' ממצרים. לא ע"י מלאך. בכאן הרבו לתמוה מהרי"א ובעל מעשה ה'.
שהאיך נאמר ולא ע"י מלאך והלא נאמר בהדיא וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. וגם היאך אמר והכתי ולא שרף. הלא נאמר ולא יתן המשחית. וגם תימה מה ענין הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ואחר ושליח מאחר שאין הפרש ביניהם. וגם מאין לו לדרוש מועברתי מלאך ומוהכיתי שרף ומאני ה' שליח ואחר.
וביישוב כל זה נראה. דהנה שם שליח נאמר על אחד שמצוין לו לעשות ונסתלק ממנו והשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד וכשעושה מדעת עצמו הוא עושה זה נקרא בשם שליח. אבל אם אחד עושה הדבר על ידי אמצעי והעושה לא נסתלק בשום פעם מהאמצעי מראש ועד סוף המעשה ההוא יקרא כלי ולא שליח כמו הרודה במקל לא יקרא המקל שליח רק כלי לעושהו וכן אפילו אם אמצעי הוא בר דעת כשאוחז העושה ביד האמצעי ומכה בו או עושה בו שאר מעשה לא יקרא האמצעי שליח רק כלי לעושהו ולא יקרא שליח רק כשנותן רשות לאחד והשליח עושה מדעת עצמו ההוא יקרא שליח ולזה בשאר עונשים שהקב"ה נותן רשות למשחית להשחית וכענין אמרם כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וכן מעשה הטוב כשהמלאך עושה בציווי הקב"ה מדעת עצמו נקרא שליח ומלאך כי מלאך ג"כ שם נופל על השליח רק שעל מעשה הטוב נקרא מלאך ועל השחתה נקרא משחית או שרף וכן לא יאמר כלל על מה שנקרא כלי לעושהו שהדבר נעשה על ידו כמו שלא שייך לומר על הרודה במקל שהכה על ידי המקל רק שהכה במקל ולזה במצרים שהקב"ה לא נתן רשות להמשחית כענין שנאמר ולא יתן המשחית והקב"ה היה אוחז מראש ועד סוף אף שהמשחית היה אמצעי בהכאה לא יקרא להמשחית שליח רק כלי ושפיר אמר המגיד שלא היה ע"י שליח אף שנאמר ולא יתן המשחית כי באמת היה המשחית רק שלא נקרא שליח וכן במעשה הטוב לא יקרא האמצעי לא מלאך ולא שליח כיון שהיה על יד הקב"ה בעצמו רק שהאמצעי היה כלי לעושהו. ובזה מיושב ג"כ קושי' המפורשים שהקשו שבפרשת משפטים לא התפלל משה על שליחות מלאך ובפ' כי תשא התפלל ואמר אם אין פניך הולכים. ובזה א"ש שבפ' משפטים אמר לו כי שמי בקרבו ולא היה נקרא המלאך רק כלי ולכן לא התפלל משא"כ בפ' כי תשא שאמר לו כי לא אעלה בקרבך והיה רוצה שיתנהגו ע"פ שליח ולזה התפלל ואלו הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ושליח ואחר. נראה כי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ח"ב פ"ו כתב שמלאך נאמר ג"כ על כח טבעי המוטבע בטבע.
והנה בשעת יציאתן ממצרים היה ארבעה דברים. א) שהוכו בכורי מצרים. ב) שניצולו בכורי ישראל. ג) שהפיל לאלהיהם כמ"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ד) שנגלה עליהם מלך מ"ה הקב"ה כמ"ש המגיד שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. והנה הקדמנו בשם הרמב"ם ששם מלאך נאמר על כח טבעי וכענין אמרם שהקב"ה שולח מלאך בבטן האשה לצייר הוולד שהוא כח טבעי ע"ש שהאריך בהרבה מאמרים בש"ס. ולזה רצה המגיד למעט שהן בהשחתה הן בהצלה במכת בכורות לא היה ע"פ כח טבעי כעפוש האויר וכדומה. וגם רצה למעט שלא היה כדרך שאמרו תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע. ורצה למעט זה שלא היה זה ע"פ טבע שהטביע הקב"ה בשעת בריאה רק היה בריאה מחודשת הן בהשחתה הן בהצלה. לזה אמר שלא היה ע"י מלאך שהוא שם שליחות על הטוב ולא ע"י שרף שהוא שם שליחות על השחתה. ולזה ממעט (מועברתי מלאך ומוהכתי שרף) וגם רצה למעט שבהפלת השר של מצרים שלא שייך בו כח טבעי לזה נקט שלא היה ע"י שליח. ולזה ממעט (מבכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא השליח) וכן כשנגלה עליהם לא היה נגלה עליהם ע"י אמצעים ומסכים מבדילים רק שכולם הכירו והראו באצבע שזה אלהינו וכולם ראו (שאני ה' ולא אחר) ובזה לא שייך לתפוס לשון שליחו לה נקט ולא אחר. ובעל מעשה ה' כתב. כי בשעת הכאת בכורות היו מוכים כל מצרים דכתיב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ולא כתב בנגפו את בכורי מצרים וכן כתוב ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף ולא כתב ולא בבכוריהם נגף אלא ודאי שנגיפה היה בכל מצרים רק לא מכת מיתה כי נגיפה סתם לא נאמר רק על הכאה. והאמת כדבריו שכן פירש"י בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך בצפרדעים שכל לשון מגיפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה ע"ש. והנגיפה שהיה כוללת כל בתי מצרים היה ע"י משחית ולזה הוצרך דם פסח להצילם מהנגיפה של משחית. אבל הכאת בכורות מכת מות היה ע"י הקב"ה בעצמו המבחין בין טפה של בכור ולזה באמת לא היה צריך שום אות.
פסקה כ
ביד חזקה זו הדבר כמ"ש. הספיקות אשר ההתעוררות ראוי בהם כבר נזכרו במעשה ה' בשם מהרי"א. וא"א לפורטם כי רבים הם והישובים שכתבו הם בדוחק גדול כאשר יראה המעיין בספריהם.
ומה שנראה לי בזה. כי הנה העשרה מכות נחלקו לשנים שבחמשה מכות הראשונות היה פרעה בעצמו מחזק את לבו. ובחמשה מכות האחרונות חזק ה' את לב פרעה. והמפורשים כתבו שלכך כתיב אצל דבר יד ה' אף שהמכות לא היו רק באצבע כמו שדרש רבי יוסי הגלילי וכתבו שבהשלחת חמשה מכות נאמר יד ה' שנשלמו חמשה אצבעות והדבר היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' וכן מכת בכורות היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' ג"כ. לזה דרש המגיד ביד חזקה על הדבר שמרמז על כל השלמת החמשה מכות הראשונות. ועבמ"ש בפיסקא שאח"ז.
פסקה כא
ובזרוע נטויה זו החרב כמ"ש עיין הספיקות בספר מעשה ה'. ולפמ"ש א"ש דהנה הזוהר בפ' שמות בפסוק ויהי בימים הרבים ההם כתב וז"ל וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך אלא שהיתה הרשות בידו לעשות דין. וזה כוונת המגיד שדורש בזרוע נטויה בגז"ש (מוחרבו שלופה בידו נטויה) שזו החרב דהיינו החמשה מכות האחרונות שחזק ה' את לבבו וכבר היה הרשות ביד המלאך לעשות דין. משא"כ בחמש הראשונות לא היה הרשות בידו לעשות דין כי אם יחזרו בהם לא היה יכול להכות. אבל בחמש השניות היה חרבו שלופה בידו נטויה דהיינו שהיה הרשות בידו לעשות גמר דין בלי שום ספק וזהו אמרו זו החרב. דחרב נאמר על הרשות לעשות דין כמו שכתב הזוהר נמצא יד חזקה כול חמש הראשונות וזרוע נטויה חמשה האחרונות.
פסקה כב
ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר. עיין הספיקות במעשה ה'. ועוד יש לתמוה במקרא שהביא לראיה שהוא מה שנאמר או הנסה אלהים לבא וגו' ג"כ לא מוכח שהיה גילוי שכינה ששם ג"כ לא נאמר רק שהיה במוראים גדולים ומנא לן שהיה גילוי שכינה וערבך ערבא צריך.
ונראה שדורש זה מהא דכתיב במקרא שהביא (ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך) וכמו שפירש"י ומהרש"א בחידושי אגדות בפסחים דף פ"ז שדרש גבי שבירת לוחות שהיו אותיות פורחות מהא דכתיב ואשברם לעיניכם. וע"ש במהרש"א שדורש זה מהא דכתיב לעיניכם ולא כתיב לפניכם מוכת שהיה דבר רוחני ע"ש. וה"נ דורש כן מדכתיב לעיניך ולא כתוב לפניך מלמד שהיה בגילוי שכינה והיה דבר רוחני לכך כתיב לעיניך. ועיין עוד בפסקא שאח"ז.
פסקה כג
ובאותות זה המטה. בכאן תמוה מאוד הא אין המטה אותות רק הוא כלי לאותות. וגם למה השמיט הקרא המכות אשר נעשו שלא באמצעות המטה וביותר תמוה לפמ"ש שכולל כל העשרה מכות בקרא דביד חזקה ובזרוע נטויה ומה מרבה עוד בהא דבאותות זה המטה.
ונראה דהנה הרמב"ן פ' לך כתב כי כאשר יעשה הנביא איזה פועל דמיון למה שיקרה יתקיים הדבר עכ"פ ולזה הנביאים יעשו מעשים בנביאים כמאמר ירמיה לברוך תקשור עליו אבן והשלכתו לתוך פרת ואמרת ככה תשקע וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויאמר חץ תשועה. ונאמר ויקצוף עליו איש אלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם לזה נראה דמה שעשה משה במטה היה דרך פועל דמיון שעשו הנביאים. ומזה נראה ליתן טעם על השלשה מופתים שעשה הקב"ה למשה בתחלת שליחתו דהיינו הפיכת המטה לנחש והפיכת היד הטהורה לצרעת ושפיכת מים לדם. ונראה הטעם להיות שהוצרך המטה להיות פועל דמיוני לרע להעניש לפרעה והמטה אשר נברא בערב שבת כמבואר באבות הוכן בתחלת בריאתו להיות פועל דמיוני לכל הטובות כאשר עשו בו משה לישראל בהכאת הצור ליתן מים וכיוצא בו לזה הוצרך ההפיכת המטה לנחש להיות כחני על פועל דמיוני לרע ולאשר שהיו העשר מכות קצתן על ידי המטה וקצתן על ידי משה וקצתן על ידי הקב"ה לכך הראה לו השלשה מופתים הפיכת המטה שהיה מוכן לטוב לנחש להיות כוחני לרע וכן הפיכת יד הטהורה שהיה מוכן לטוב לצרעת והפיכת מים לדם שהוא אות להפיכת חסד לדין והנה הדבר שהוא פועל דמיוני נקרא אות שהוא אות שיתקיים דבר שהוא כיוצא בו. לכן אמר ובאותות זה המטה כי המטה היה האותות על המכות ע"י הפועל דמיוני שנעשה בו.
פסקה כד
המופתים זה הדם כמה שנאמר. התמהון שבפיסקא זו מבואר. ולפמ"ש בפיסקא הקודמת הדבר מבואר שהמופתים נקראים הדברים שנעשו שלא על ידי פועל דמיוני שלא הוצרך פועל דמיוני לקיום הדבר כי אותן שהוצרכו לפועל דמיוני נקראו אותות כמש"ל והדברים שלא הוצרכו לפועל דמיון היה סיבתן מה שהראה הקב"ה למשה הפיכת מים לדם דהיינו הפיכת הרחמים לדין שהמים נמשלו לחסד ודם לדין. ולזה מביא ראיה מקרא (דונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן) שמרמז ג"כ לתגבורת הדינים.