אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק תשיעי המקבל › דף קטו.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק תשיעי המקבל · דף קטו.

דף קיד:

בגמרא למה ממשכנין מעיקרא שלא תהא שביעית כו' צ"ע דעת הפוסקי' שפסקו דמסדרין לב"ח שמניחין לו כמפורש בעירכין וקשה יקחנו בתורת משכון עכ"פ ויחזירנו לו וירויח שלא יהיה שביעית משמטת וכו' ומפרש"י לעיל דף הקדום נראה באמת דחזרה לעולם היינו סדור בב"ח וכמ"ש שם אבל לשון הפוסקים נא משמע כן ואפשר דקשיא קושית מהרש"א לעיל בשם יש מקשים ל"ל מיכה מיכה ת"ל דאיכא ק"ו מה הקדש שאין מחזירין מסדרין ק"ו בב"ח שמחזירין וס"ל דאי מק"ו לא הוה ילפינן רק סידור שיקחנו המלוה ויחזירנו שלא יעשה מטלטלין אבל מג"ש ילפינן לגמרי שיהיה הסדור כמו בעירכין שלא יטלנו המלוה כלל מה שמשאירין וזה לא ידעינן מק"ו די"ל דדוקא בהקדש דלא שייך חזרה הוא דמסדרין להניחו למעריך לגמרי אבל היכא דחייב בחזרה ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו לא איכפת ליה ללוה:

בגמרא למה ממשכנין כו' לכאורה קשה לפמ"ש בסמ"ע סימן צ"ד סכ"א דאין הלוה נאמן לומר פרעתי בלא מיגו דה"ל כפקדון בידו א"כ נימא דממשכנין שלא יוכל הלוה לטעון פרעתי ואפשר דיכול להתרות בו ועיין ברמ"א ח מ סימן צ"ז סכ"א שכשמחזיר לו המשכון צריך להתרות בו שלא יחזירנו למלוה אלא בעדים דאל"כ נאמן הלוה פרעתי במיגו דהחזרתי אם לא שהוא תוך זמנו ותמהו על רמ"א דגם תוך זמנו נאמן במיגו דמיגו במקום חזקה איבעיא דלא איפשטא ומספיקא אין מוציאין ואני לא הבינותי איך שייך תוך זמנו במשכנו שלא בשעת הלואתו דמסתמא אין ממשכנין אותו כי אם כשהגיע הזמן ולא פרע ודוחק לומר במשכנו מדעתו תוך זמנו ואפשר דמיירי שהמלוה הרחיב לו זמן שלא יפרע לו קודם הזמן שקבע כדי שלא יוכל לומר פרעתי קודם הזמן ובזה י"ל כיון דהמלוה עשה כן בכונה כדי שלא יהיה נאמן לומר פרעתי וא"כ אם תמצי לומר שנאמן במיגו דהחזרתי לך המשכון א"כ מה הועיל בתנאו ע"כ לומר שגם החזרתי לא יהיה נאמן בלא עדים וא"כ גם אם יטעון החזרתי אינו נאמן כיון שקבע לו זמן כדי שלא יהיה נאמן אמנם כן עיינתי בלשון בעל התרומות שער א' ח"ו דין ד' וכתב בשם ר"י אברצלוני שכתב דאין הלוה נאמן לומר החזרתי לך המשכון ואם החזירו ללוה הרי הוא כאילו הוא ביד מלוה ונשבע ונוטל מיהו בהחזיר מלוה ללוה שלא בעדים מתוך שיכול הלוה לומר לא החזרת ני מעולם ולא משכנתי לך כלום והוה נאמן בהיסת כך כשאומר החזרת לי ופרעתיך נאמן והנ"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמן אינו נאמן וכגון שמשכנו בשעת הלואתו והחזיר לו תוך זמנו עכ"ל בקצרה ומשם תוצאות דברי הרמ"ק שנמשך אחר דברי ב"י וגם כל האחרונים הבינו כן אמנם לפענ"ד לא זו הדרך בכונת הברצלוני דהא בלא"ה הקשה הגי"ת למה נקט וכגון שמשכנו בשעת הלואתו הא בדין השבה עסקינן ועוד קשה לי מ"ש שיכול לומר לא החזרת לי מעולם ולא משכנתי לך כלום ול"ל לטעון לא משכנתי לך כלום הא סגי שיאמר לא החזרת לי ויש לי בידך כנגד המשכון שבידך לכן ברור כוונת דברי ר"י ברצוני לפי שיטתו שסובר שאם החזירו בעדים אין הלוה נאמן לטעון החזרתי לך המשכון ונראה דס"ל דודאי כיון שצותה התורה להחזיר המשכון לנוה בדרך גמילות חסד וצדקה וקשיא ליה א"כ מגרע גרע המלוה שעכשיו יהיה פתח פתוח ללוה לכפור ולומר החזרתי לך המשכון ונפטר מחובו ולא אמרה תורה חזרה לתקלה וכמו שהקשה באמת האיכא מ"ד בבעה"ת שם. לכן אמרינן דכל שמחזירו ללוה לא איתרע כח המלוה בשביל זה ואין הנוה נאמן לומר החזרתיו נפטור עצמו מחובו והוה כאינו הוא ביד המלוה ועל הלוה לברר והשתא קאמר אם המלוה בא נדין עם הלוה על חפץ אחד שראו ביד נוה באמרו שזו משכון שהחזיר לו ועדיין לא פרע לו והלוה טוען אמת שהיה משכון בידך ופרעתי לך והחזרת לי המשכון והנה לפי שיטתו בודאי כיון שיש עדי ראיה שראו החפץ אצל הלוה אם יש למלוה עדי משכון שהושכן חפץ זה בידו אף שלא החזירו בעדים הרי אחר שאנו רואין אותו אצל הלוה הרי ודאי החזירו וכשהחזירו המלוה אין לו נאמנות ללוה שפרעו בלא עדים דכל שמחזיר ללוה בתורת טובה וחסד נשאר הנאמנות למלוה לכן הוצרך לומר המיגו שלא החזרת ני מעולם ולא משכנתי אצלך כלום ר"ל על החפץ שדנין עליו וזהו כשאין עדים שהשכין הלוה החפץ ביד המלוה והשתא ממילא כשהוא תוך זמנו ויש עדים שהיה חייב לו וקבע לו זמן כמ"ש התוס' ב"ב ובר"ס ע"ח והמלוה תובע החפץ באמרו חפץ זה החזרתי לך והיה משכון בידו ויש למלוה עדים שהיה חייב לו וקבע לו זמן אף שאין העדים יודעין מן המשכון נאמן המלוה לטעון על החפץ כדי דמיו ואין ללוה מיגו דלא החזרת צי ולא משכנתו אצלך כלום דהא בלא משכון נמי אינו נאמן לטעון פרעתי תוך זמנו וא"כ ממנ"פ אין הלוה נאמן אם יש עדי משכון אינו נאמן דכל שבא לידו המשכון מיד מלוה אינו נאמן לומר פרעתי ואם אין עדי משכונא הרי חייב לפרוע גם בנא משכון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ולפי שמשכנו שלא בשעת הלואה לא שייך ביה תוך זמנו להכי אסבר ליה במשכנו בשעת הלואתו ויליף לה כיון דחזינן דהתורה נתנה נאמנות למלוה על המשכון גבי שלא בשעת הלואה ממילא לא מפלגינן שאם עשה חסד עם הלוה במשכנו בשעת הלואה שלא הפסיד המלוה נאמנות שלו אמור מעתה שכל זה לדעת הר"י ברצלוני שהתורה נתנה נאמנות למלוה משא"כ לדעת האיכא מ"ד שצריך להתרות בו ולא יפה כח המלוה כלל בשביל חסד וצדקה שעשה עם הלוה לענין נאמנות א"כ ממילא לעולם יש ללוה מיגו אפילו תוך זמנו ואפילו ראו אצל הלוה כל שלא התרה בו המלוה יכול לומר פרעתיך והחזרת לי המשכון וגם תוך זמנו נאמן כיון שהמשכון תחת יד הלוה במשכנו בשעת הלואתו אם ידוע שהיה משכון ביד מלוה אין המלוה יכול לטעון שהחזירו לו בתורת חסד ושיתבע חובו מיהו אם אין עדים שהיה למלוה משכון רק עדי הלואה וקביעת זמן והמלוה טוען שהיה לו משכון והחזירו לו בזו י"ל שפיר דנאמן המלוה במיגו דאי בעי היה תובעו בעדי הלואה לחוד ואפשר דרמ"א מיירי בכה"ג שאין עדים שהיה למלוה משכון רק עכשיו המלוה טוען שהחזיר לו המשכון והוא תוך זמנו דלא שייך מיגו ללוה שיכול לומר החזרתי לך המשכון כיון דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו א"כ יש למלוה מיגו דאי בעי היה תובעו בעדים בלי משכון וזה אפשר דין אמת ולא שייך בזה מיגו להוציא חדא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מסייעא למלוה ועוד דהלוה גופיה טוען טענה גרוע נגד החזקה וצריך להיות נלוה מיגו מעליא שיהיה נאמן נגד החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ממילא אינו נאמן כיון שגם למלוה יש מיגו לעומתו וא"כ בזה דברי רמ"א נכונים:

בתוספות ד"ה אלמנה כו' וא"ת כו' קושית התוס' עצומה ולכאורה היה נראה ליישב דבלא"ה קשה מאי פריך לעיל מלא תחבול בגד אלמנה הא אחרים חבל נימא דודאי ניתוח שרי גם באלמנה אלא דהחילוק בין אלמנה לאחרים הוא זה דבאחרים, נראה אם כבר ניתחו המלוה והחזירו ואין רוצה הלוה להשיבו יוכל ליכנס לביתו ג"כ אח"כ למשכנו כיון שכבר זכה בו אבל באלמנה אפילו אחר שניתתו והחזירו נמי חסור ליכנס לביתה והיינו קרא דלא תחבול בגד אלמנה וצ"ל דא"כ איך הזהירה תורה דוקא לא תחבול דהיינו שיכנס לביתה א"כ משמע דניתוח שרי והא לא מסתבר כלל דמה יועיל לו הניתוח הרי אם יחזירנו לה פעם תחת ולא תרצה להחזירו לא יוכל ליכנס לביתה א"כ לא אהני ליה הניתוח כלום וא"כ למה יצער האלמנה ללא הועיל וא"כ הא גופא קשיא למה הוציאה התורה בלשון חבלה דמשמע שניתוח מותר וזה נגד השכל אע"כ כשתמצי לומר דחבלה אסור אפילו לאחר השבה גם ניתוח אסור אלא די"ל למאי שמבואר לעיל דאהני ליה שלא יעשה מטלטלין אצל בניו וא"כ י"ל דלכך הותר הניתוח שלא יעשה מטלטלין אצל בניו דודאי בשביל שביעית לחוד דחוק הוא שהרי יוכל לכופו לפרוע קודם שביעית מיהו י"ל לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ מן התורה מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים דפקע שעבודו א"כ גם במשכון ומת י"ל מן התורה פקע השעבוד ולא אהני המשכון רק כל זמן שישנו ביד המלוה ואם אין יכול ליכנס לביתו אח"כ לא אהני ליה מידי ולמאי דמשני לעבור עליו בשני לאוין הוציאה התורה בלשון חבלה וא"כ י"ל דודאי לא תחבול היינו בביתה אלא דלא אפקה התורה בלשון ניתוח משום דלא תחבול כולל נמי כניסה לביתה בתחינה בלא ניתוח ובהא איכא שני לאוין משא"כ אי אפקה בלשון ניתוח לא הוה ידעינן רק חד לאו די"ל דלא הוסיפה תורה באנמנה רק ניתוח. אנא דכבר כתבו התוס' דלא מוקמינן בלאוי יתירי וע"כ מוקמינן ליה לא תחבול היינו בכל גווני ליכא היתר ליכנס לביתה וא"כ ממילא נשמע שגם ניתוח חסור דאי ניתוח שרי א"כ היה היתר ליכנס לביתה אחר הניתוח וע"כ גם ניתוח אסור והא דלא אפקה רחמנא בלשון ניתוח היינו משום דבכניסה איכא שני לאוין וא"כ באלמנה גם ניתוח אסור גם י"ל סברא הנ"ל בפשיטות דלפי האמת ע"כ נא תחבול מפרשינן ליה בכל גווני אפילו אחר שלקחו והחזירו וממילא משמע דנתוח אסור כעין מ"ש התוס' לקמן דאו ניתוח מותר לא שייך לא תחבול אם כבר היה בידו והחזירו לה. עוד אפשר לומר ליישב קושית התוס' דודאי קושית הש"ס לעיל דפריך לא תחבול בגד אלמנה הא אחרים חבל וקשה מאי קושיא הא לכאורה נראה שאם התנה שיכנס לביתו למשכנו דהוה תנאי שבממון שהוא קיים וא"כ י"ל שאם התנה עם האשה בעודה אשת איש שיוכל למשכנה לכאורה כדמשמע בסב"ח דמהני תנאי שלא יסדרו וא"כ י"ל דנ"מ בלאו דלא תחבול בגד אלמנה לענין שאם מת בעלה אח"כ א"כ ע"ז לא היה התנאי מועיל שזה לאו חדש שלא היה שייך קודם וצ"ל לעיל הקושיא דתקשי למ"ד מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל א"כ לא צריך לא תחביל כלל רק לשני לאוין וא"כ מתני' דאתיא כרבי יהודה דבין עניה ובין עשירה אין ממשכנין אותה י"ל דמיירי אפילו התנה שיכנס לביתה ואח"כ נעשית אלמנה אפ"ה אין ממשכנין אותה שלא התנה על לאו זה ועדיין צל"ע אי תנאי מהני. עוד אפשר לומר דלא תבא אל ביתו לא שייך רק כשבא לבית הלוה משא"כ כשיש ללוה פקדון ביד אחרים נכנס לבית הנפקד לאו בית הלוה מיקרי וא"כ י"ל דלאו דלא תחבול לא משמע רק מתוך הכית אבל לא יחוייב דוקא שיהיה משמעו מבית הלוה דוקא א"כ י"ל דבאלמנה איכא לא תחבול אפילו בפקדון ביד אחרים אלא די"ל אי אמרינן שעבודא דר' נתן ה"ל הנפקד משועבד ללוה וה"ל כמו חוב שאינו מחמת הלואה דהנפקד נשתעבד לו ויכול לחבול מביתו של נפקד שהרי משועבד ליתנו לו ולא הוה בגד אלמנה מיהו אי לא אמרינן שעבודא דר' נתן שפיר י"ל דקרא להכי אתי שאף שאינו בבית הלוה בשאר אינשי שרי ובאלמנה אסור וא"כ י"ל הקושיא לעיל למאן דלא ס"ל כר' נתן ל"ל לא תחבול ומאי דקיי"ל כר' נתן י"ל באלמנה אין חובלין אפילו כשהוא בבית נפקד שאינו בכלל לא תבא אל ביתו ועיין ברא"ש פ"ק דפסחים במה שנחלק על ה' יונה בענין חמץ שהפקיד וצ"ע ועוד נראה לסייע לדעת הרמב"ם שסובר דלא תחבול בגד אלמנה שייך נמי בשעת הלואה והקשו עליו מאי פריך לעיל מלא תחבול בגד אלמנה דילמא מיירי בשעת הלואה. ונראה דבלא"ה צריך טעם דהא הרא"ש כתב דמותר מפני שהוא כמוכרו לו והרמב"ם ס"ל דאסור דהא באמת ב"ח קונה משכון אינו רק שלא בשעת הלואה ובשעת הלואה לא קני ליה א"כ אין לי קנין בו עדיין רק אח"כ כשיצטרך לתופסו על חובו וא"כ אכתי ברשותיה דאלמנה איתא כי אין דעתו ללוקחו רק לבטחון אבל דעתו שתפרע לו מעות א"כ אח"כ כשדעתו לתופסו לגוביינא הו"ל חובל בגד אלמנה לכן אסור מיד שהרי אז קונה אותו בחבלה מיהו אי ליתא לדר' יצחק ולא קני לעולם המשכון א"כ אין לתלות הטעם שאסרה תורה חבלה משום שאז קונה המשכון שהרי גם אז נא קנהו ושייך האיסור אע"פ שלא קנאו א"כ כשנותנת לו בשעת הלואה מדעתה אף שדעתו לתופסו למשכון אח"כ לא שייך האיסור כלל מאחר שנתנה לו מדעתה ולאחר שיצטרך לו המשכון לתופסו לית ביה קנין יותר ממה שהוא מעיקרא וא"כ הקושיא לעיל אי ליתא דרי"צ דקשה לוכח מהכא דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואה דאל"כ אין טעם לאסור בחובל בשעת הלואה וכן לפום ס"ד דש"ס דר' יצחק ס"ל אפילו בשעת הלואה ופליגי תנאי בהכי א"כ אי אמרינן גם בשעת הלואה קני משכון א"כ כשנתנה לו מדעתו קנאו מיד ולא שייך לא תחבול והרמב"ם לשיטתיה ס"ל דלפי מסקנא דר' יצחק דוקא שלא בשעת הלואה א"כ בשעת הלואה אסור שהרי כשיצטרך לתופסו יהיה שלא בשעת הלואה וא"כ א"ש דלא תחבול שפיר איירי בשעת הלואה וא"כ מתני' איירי בשטת הלואה וא"ש מתני' כפשוטה דגם בשעת הלואה אסור ועיין בש"ך סימן ע"ב ומ"ש לעיל בסוגיא דמשכון:

בא"ד לכך נראה דר"ש לית ליה דשמואל כו' עכ"ל וקשה דאפילו כת"ק דר"ש לא אתו שמואל דהא לר"ש ע"כ באלמנה אפילו ניתוח אסור א"כ כשאומר עניה אין ממשכנין אותה היינו אפילו ניתוח א"כ ת"ק דלא מפליג בין עניה לעשירה משמע דאפילו ניתוח אסור גם בעשירה וזו דלא כשמואל דלדידיה שרי ניתוח מן התורה וצ"ל דהא לא קשיא לן דכיון דסתם משכון היינו בביתו א"כ ודאי הא בהא תליא דלר"ש דדריש טעמא דקרא הה"ד ניתוח אסור ולת"ק דלא דריש טעמא דקרא באמת ניתוח שרי אפילו בעניה ומתני' דאין ממשכנין אותה צ"ל כמ"ש התוס' לעיל דקאי על לאו דשייך בין בעניה בין בעשירה אבל ניתוח שרי באמת אלא דאכתי קשה לפמ"ש בח"מ סימן צ"ז סט"ז דגם במשכנו מדעת הלוה נמי צריך להחזיר וא"כ אכתי ר"ש מחמיר טפי מת"ק דלר"ש אפילו מסרה לו מדעתה אסור ליקח בעניה ולת"ק שרי במסרה לו מדעתה אפילו בעני' דלא איכפת לן בהשבה וצ"ל דלמה שמחמיר בעני' טפי מת"ק ליכא קפידא רק שלא יחמיר בעשירה טפי דגם בניתוח מחמיר טפי מת"ק דלת"ק דחבלה היינו מתוך הבית א"כ ניתוח שרי בין בעניה בין בעשירה ור"ש אוסר ניתוח בעני' ודברי ר"ש הם כאילו אמר כל שיש בו דין חזרה אין ממשכנין וכולל נמי נתוח ועשירה היינו דלית ביה דין חזרה באיזה אופן שיהיה ועיין בתומים סימן צ"ז סק"ט מה שדחה קושית המ"מ ג"כ דלר"ש ודאי בשעת הלואה לעשירה דמיא ע"ש ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דאדרבה חייליה דהרמב"ם ממתני' דתנן דאין ממשכנין אותה ודברי התוס' דחוקים לכן י"ל דמתני' איירי בשעת הלואה וא"ש ממשכנין כפשוטו ולעיל דפריך מלא תחבול בגד אלמנה היינו לר"ש דלדידיה ליכא לפרושי בשעת הלואה דא"כ לא שייך טעמא דשם רע כיון שא"צ השבה ומתני' דס"ל דגם בעשירה אין ממשכנין א"ש בפשיטות בשעת הלואה דלא תליא בהשבה דודאי דחוק לאוקמא בלאוי יתירי ולק"מ אלא דקשה מנ"ל לאסור ניתוח באלמנה דהא בתוך ביתו גם בשאר ב"ח אסור ואפ"ה שרי נתוח א"כ לימא גם באלמנה דניתוח שרי מיהו לזה י"ל בפשיטות דכיון דהחמירה התורה אפילו בשעת הלואה שמוסרם לו ברצון א"כ כ"ש ניתוח דאסור ולק"מ על הרמב"ם ובאמת לפי שיטת התוס' י"ל בפשיטות דודאי מה שחילק שמואל בין ניתוח לבא אל ביתו י"ל מתוך הסברא אין לחלק דמה לי ביתו מה לי ידו דהא חצר נמי משום יד אתרבאי אלא כיון דכתיב ביתו אין לנו עסק בטעמא דקרא א"כ ממילא לר"ש דדריש טעמא דקרא איכא למימר דהיכא דאסור לבא לביתו כ"ש נתוח דאסור וא"כ ע"י שליח ב"ד אפילו לביתו מותר וע"י עצמו אפילו נתוח אסור א"כ לר"ש אין חילוק בין נתוח לבא אל ביתו וא"כ א"ש בפשיטות לר"ש אלא לר' יהודה דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ קשה דה"ל לפלוגי בנתוח ולזה י"ל דנתוח אפשר דנלמד מק"ו דאם ליקח מתוך ביתו אסור כ"ש מתוך ידו אלא די"ל דהוה דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל שאם באת ללמוד לאסור נתוח למלוה עצמו בקל וחומר א"כ ע"כ שליח ב"ד יהיה מותר אפילו ליכנס לתוך ביתו וכל דין כו' אינו דין וא"כ הכא ר"י לשיטתיה דיליף דין כה"ג דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר י"ל גם לדידיה נתוח אסור במלוה עצמו מק"ו ושליח ב"ד מותר אפילו לבא אל ביתו ואנן לא קיי"ל בהא כר"י א"כ נתוח מותר למלוה עצמו מן התורה לשיטת התוס' ושליח ב"ד אסור לבא לביתו והכל ניחא ולק"מ:

בגמרא ת"ר אלמנה בין כו' דעת הסמ"ע דהה"ד גרושה אבל פנויה לא ובט"ז הקשה עליו דלר"ש דס"ל טעמא משום שם רע א"כ אפילו פנויה אסור ואפשר לומר דהשם רע שיש קפידא עליו היינו שע"י השם רע ימנעו הרבה מלישאנה וא"כ י"ל דבבתולה לא שייך כ"כ שאם תכנס בחזקת בתולה מסתמא בתולה היא דאל"כ הרי בעל נאמן להפסידה כתובתה ולאוסרה באשת כהן והוה עבידא לאגלויי ובבעולה בזנות כ"ש דלא שייך לחוש לשם רע א"כ י"ל שפיר שאין פנויה בכלל מיהו כבר השיג בתומים שאין להוסיף על מ"ש בתורה ומ"ש הש"ך דוקא אלמנה שלבה נכנע קשה הא אנן לא דרשינן טעמא דקרא מיהו הא ליתא דכ"ש אי לא דריש טעמא דקרא דאין לך אלא מ"ש בתורה א"כ ממילא אפי' נימא לר"ש הה"ד גרושה מ"מ לדידן אלמנה הוא דוקא ועיין לחם משנה שהקשה על הרמב"ם שפסק דלא כר"ש ובפ' י"ב מאיסורי ביאה פסק כר"ש דהבא על אחת מכל האומות לוקה שנאמר יסיר לרבות כל המסירין ואפשר לומר ליישב דודאי טעמא דר"ש משום דדריש טעמא דקרא וס"ל באלמנה הטעם שצריך להחזיר לה שחרית וערבית ואתה משיאה שם רע בשכנותיה וקשה לפמ"ש הפוסקים שצריך המלוה להתרות בלוה שלא יחזירנו אלא בעדים דאל"כ נאמן לטעון פרעתי במינו דהחזרתי וא"כ קשה איך שייך שם רע הא לעולם תחזיר לו בעדים כדאיתא בח"מ סימן צ"ז סכ"א לכן נראה דכבר כתבתי לעיל דעת הר"י לכן א"ל דר"ש ס"ל דגם באמר אל תחזירני אלא בעדים נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ והלכו למדינת הים וא"כ אינו מועיל בהתראה זו כלום ודרך להחזיר בלא עדים שייך שפיר שם רע ובהא איכא פלוגתא דתנאי בשבועות דף מ"א ע"ב וא"כ הרמב"ם לשיטתיה שפסק באומר פרעתיך ביני נבין עצמי אינו נאמן במיגו א"כ שפיר יש תקנה שלא יחזירנו רק בעדים ומסתמא עביד הכי ולא שייך טעמא דשם רע כלל א"כ ממילא אין לחלק בין עני' לעשירה ור"ש ע"כ ס"ל דדרך להחזיר בלא עדים ואף דיכול לומר לא תחזיר אלא בפני פלוני ופלוני י"ל דס"ל לר"ש דאין דרך שיהדר המלוה תמיד שלא תחזיר רק בפני מיוחדים לכן ס"ל דדרך טפי שיחזיר בלא עדים כיון שאינו מועיל בהתראה וא"כ לדידן אף דדרשינן טעמא י"ל דהא לאו טעמא הוא כלל לדידן דמחזיר בעדים תמיד וסוגיא דש"ס כאן היינו אי אמרינן דנאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ אבל לדידן י"ל דלא שייך האי טעמא ומסיק הכי דלא נפשוט דר"י ס"ל דנאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ אבל לפי מאי דפסקינן דאינו נאמן במיגו א"ש בפשיטות דלא שייך טעמא דשם רע כלל

בתוספות ד"ה וחייב כו' ותימא דהיכא לקי כו' ניתק לעשה. אפשר לומר דמצינו בחובל בחבירו שריבתה תורה לתשלומין ובהכהו הכאה שאין בה ש"פ לקי דלא ניתן לתשלומין א"כ י"ל בחבל רחיים ורכב וקלקל פחות מש"פ שאינו ראוי למלאכה עוד א"כ לא שייך בזה ניתק לעשה דליתא בתשלומין מיהו במכות דף ט"ו משמע דלא משכחת מלקות ע"י ביטלו במשכון ולפ"ז משכחת לה בכלי אוכל נפש וקילקל פחות מש"פ או שכל הכלי היה פחות מש"פ כגון מחט ושברו דלא שייך בה תשלומין ואפשר דמ"מ מנכה מחובו הפחות מש"פ שמפסיד מחובו כנגדו וה"ל שפיר ניתק כמ"ש התוס' וצ"ע ועוד אפשר לומר דכיון דלא יחבול לדברי רב יוסף לעיל מיירי בשליח ב"ד א"כ י"ל בחבל השליח ב"ד לאביי דס"ל אי עביד מהני א"כ כבר זכה בו השליח ב"ד במשכון בשביל המלוה וא"כ השליח ב"ד לוקה ועל המלוה אין שייך עשה דחזרה שהוא לא חבל כלום וא"כ איכא מלקות בשליח ב"ד וא"כ י"ל לפמ"ש הרמב"ם דתמורה לוקין אע"פ שניתק לעשה לפי שאין העשה שוה בציבור א"כ גם כאן כיון שבשליח ב"ד אין עשה וגם זה צ"ע:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה