מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק תשיעי המקבל
דף קג.
בתוספות ד"ה המקבל כו' אותו שנקצץ כו' צ"ע בפסוק יאכלמו כקש וכן בית עשו לקש ובסוכה חבילי קש כו' לסיכוך ואין דרך לסכך גם לעשות חבילות כי אם מעיקר התבן ובר"פ מפנין חבילי קש ובשבת דף קמ"א הקש שעל המטה ואין דרך להניח על המטה רק התבן ולא השרשים שהם קשים. ואפשר לומר כי השורש נקרא קש לכן כשהתבן בכלל עם השורש נקרא הכל קש וכשנחתך התבן מן השורש מובדל כל אחד בשם לעצמו התבן הוא מה שלמעלה והקש הוא הנשרש בארץ לכן חבילי קש הם כשהתבן עם השורש באתרא דנהיג לעקור ועיין מ"ש בסמוך:
בא"ד ה"ל למימר דתתקש עכ"ל אפשר לומר דעיקר הראוי לזבל הוא מה שלמעלה מן השורש וכשקוצרין נשאר מה שלמעלה מן השור ג"כ לכן נקט תתבין וכן בעינא תיבנא על של מעלה:
דף קג:
גמ' האי אמר בעינן דתינקר ארעאי והקשה מהרש"א ה"ל למימר דאמר בעינא תיבנא. ונראה דנ"מ אם רוצה האריס לקצור חלקו ולעקור של בעל בית דיש לעקור כדי שתנקר ארעיה אפילו חלק המקבל צריך לעקור. ולפ"ז במקום שנהגו לעקור ובעה"ב רוצה שיקצור חלקו של בעה"ב מאיזה טעם אין ביד המקבל לעכב שאין לו שום טעם לעכב שהרי יכול לעקור המקבל חלקו וחלק של בעה"ב נוח לו לקצור ובהכי ניחא שסיים משום דשניהם מעכבין זה על זה והוא שפת יתר ולפ"ז בא להורות היכא שאין טעם לעיכוב אין יכול. ובפשיטות י"ל דנ"מ בזה בחכירות. מיהו הא ליתא כיון דגם בחכירות נותן לה מתוכה כמ"ש לקמן דף ק"ו ע"ב במשנה
בתוספות ד"ה ואזיל כו' תימא כו' וי"ל דהכא איירי שהאריס נותן זרע עכ"ל ויש לדקדק למה נקט דוקא בכה"ג וי"ל דהא נמי רבותא דאף דמה שהאריס נוטל יותר הוא בשביל הזרע שנותן וא"כ באילנות שאינו נותן זרע אין לו ליטול כ"כ וזה קצב לו יותר הו"א אדעתא דלא שקל קמ"ל דמ"מ ה"ל לפרושי ובסיפא נקט הכי אגב רישא:
בתוספות ד"ה מנכה כו' ואע"ג דתנן לקמן כו' כיון דאמר לו זו כו' עכ"ל וקשה הא בס"ד לא מפליג בהכי ואמאי לא קשי' ליה ממתני' גופה ולולי דבריהם היה נ"ל דכאן שלא התחילה הפעולה ויש לו מונע מן הדברים שצריך לשדה משא"כ באכלה חגב שעשה פעולתו רק שזרע הרבה ומעט יאסוף בזו חולקין במה שיש:
דף קד.
גמרא ואמאי לימא ליה שמא בעלמא כו' וקשה מנ"ל דמתקרי בית השלחין בית האילן אם אין בו מעיין. ונראה דהקושי' הוא למאי דמוקמינן מתני' ביבש נהרא זוטא א"כ פשיטא דמתקרי בית השלחין בלא נהרא זוטא וא"כ מבית האילן לא קשי' כלל די"ל דלא מתקרי בית האילן בלא אילן לכן לא הזכיר רבינא רק בית השלחין דלא מקרי בית האילן בלא אילנות ועפ"ז נראה ליישב דברי הרא"ש שמביא התוספתא באמר לו בית השלחין סתם צריך להעמיד לו אחר והוא תמוה דהא הרמב"ן ונ"י מייתי ראיה מן התוספתא דבחוכר למחכיר א"צ לומר זו והרא"ש דמסיק דגם בחוכר למחכיר טעמא דאמר זו ואיך הביא התוספתא בלא אמר זו הא י"ל שמא בעלמא מכר ולפ"ז נראה דודאי פשיטא לן ביבש נהרא רבא לא מקרי בית השלחין וכמו כן בית השלחין סתם פשיטא דהוא בלא נהרא זוטא ולפ"ז נראה דסיפא דקאמר מנכה לו מן חכורו איירי ע"כ באפשר לאתויי בדוולא דאל"כ אינו שוה כלום ואם אינו עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם פשיטא שאין לו טענה ביבש נהרא זוטא אם לא שאמר לו בפירוש בית השלחין עם נהרא זוטא ובאמר בית השלחין סתם ויבש נהרא רבא דלא אפשר לאתויי בדוולא באמת צריך להעמיד לו אחר וכן אם אמר נו בית השלחין עם נהרא זוטא בפירוש צריך להעמיד לו אחר ולא הוצרך הרא"ש לבאר זה דפשיטא דבאינו עומד בתוכה אין בכללו נהרא זוטא עד שיפרש וכן בלא אפשר לאתויי בדוולא ולא אמר זה אפשר דמ"מ צריך להעמיד אחר כיון שאינו ראוי למלאכה כלל כשלא אמר זה ולא דמי לאכלה חגב שראוי לפעולה ואחר הפעולה באה הסיבה ובזו מיושב קושית התוס' לעיל ד"ה דאפשר דבלא אפשר לאתויי שאינו ראוי כלל הוה כמו בית זה ונפל דפטור מן השכירות עכ"פ כיון שאינו ראוי למלאכה אבל אכלה חגב היה הפסד בפירות השדה ובבית השלחין סתמא ויבש נהרא רבא צריך להעמיד לו אחר או דנפרש התוספתא דומיא דמתני' שהבית השלחין עם נהרא זוטא ובאינו עומד בתוכו על כרחך במפרש איירי ובס' קצות החושן תירץ דהקושי' היא דוקא על אם אמר זו כמ"ש הריטב"א ובבית כור נמי איירי בזו ובאמת הריטב"א כתב זה גרסינן בכולהו וברא"ש לא נזכר זה ומ"מ נ"ל דבית השלחין סתם ודאי לא משמע נהרא זוטא כדפרישית:
במשנה המקבל שדה מחבירו כו' שכן כותב לו אם אוביר כו'. עיין בתשובתי שכתבתי ליישב לדעת שאינו יכול לשעבד בדבר שאינו קצוב א"כ אפי' כתב בפירוש לא יוכל להשתעבד מאחר שאין ידוע כמה תעשה והארכתי שם.
בתוס' ד"ה היה כו' דאי דוקא כשכתב כו' פשיט' עכ"ל אפשר שכך כותב אם אוביר ולא אעבוד ולא כתב מעכשיו וא"כ בתנאי אם יכול לחזור קודם ולכן קמ"ל דמ"מ מל' שכותבין כך מסתמא אין כותבין בכדי וצריך לקיים:
בתוספות ד"ה לא כו' דאע"ג דאינו משלם לו הגרעון אלא בכתב כו' עכ"ל עיין מפרשים שנדחקו בהבנת דיבור זה דבאמת לשון הדיוט בלא נכתב כנכתב דמי ונראה לי כונת התוס' דריב"ק עושה יסוד מזה שכותב לו שלא ימשכננו יותר מחובו ורש"י פירש שא"כ יגבה שלא כדין אם ימשכננו יותר על חובו והתוס' לא ניחא להו בזה דהא לפ"ז עושה ריב"ק המסובב סיבה דודאי מה שכותב לו כל קבל דיכי הוא לפי שאין המשכון שוה יותר אבל אם ימשכננו יותר על חובו פשיטא דלאו בשופטני עסקינן שישלם לו יותר מחובו וא"כ אם ימשכננו יותר על חובו מסתמא יכתבו כמה מגיע לו על המשכון שאפי' יופחת המשכון כל שיהי' נגד חובו של מלוה אין למלוה טענה וא"כ בשביל שכותבין לא יזיק אם ימשכננו יותר על חובו שאז בודאי לא יכתבו רק כפי שווי החוב לכן כתבו דאין הטעם משום שיפסיד הלוה ע"י שיגבה המלוה יותר מחובו דמסתמא לא יכתבו אם יהיה הדין שישלם לו לוה הגרעון וא"כ אין זו סיבה לשלא ימשכננו לכן פירשו התוס' דלא ימשכננו היינו משום כיון דרגילין לכתוב כך א"כ המנהג שיתפייס המלוה במשכון שוה כדי חובו א"כ ממילא אין לו ליקח משכון יותר אפילו ירצה לכתוב שווי המשכון ולפ"ז לפי האמת אפשר אפי' לא נכתב נמי מחזיקינן שהי' חובו כדי המשכון ומשלם לו הגירעון דמסתמא לא לקח יותר מחובו דאין הלוה נותן לו משכון רק כדי חובו ובאם אתרמי שנתן לו יותר על הלוה לברר:
בד"ה טעמא כו' תימא והא כיון דדריש לשון הדיוט כו' עכ"ל לכאורה נראה ליישב דודאי הכתיבה לא תועיל שיגבה מיתומים דהא אפי' בשטר מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וא"כ לא תועיל הכתיבה לענין יתומים כלום דבלא שעבוד מטלטלי אג"ק אינו גובה מיתמי וע"כ אין הכתיבה מועלת רק לגבי דידיה לענין שיהיה הוא קודם לב"ח אחר משא"כ בלא כתב לו אין קדימה במטלטלין וא"כ הא גופא קשי' מדצריך כתיבה ע"כ ס"ל שאינו קונה המשכון בלא כתיבה וא"כ לענין יתמי לא מהני כתיבה ופריך דר' יוחנן ס"ל דשמטו מעל בניו וזה ע"כ מטעם שקנוי לו דכתיבה לא מהני גבי יתמי וא"כ לא צריך לכתיבה כלל אלא דתמוה לי הא י"ל שצריך כתיבה שלא יטעון הלוה החזרתי או יכפור בו אלא נטלו כלל ואפי' יש למלוה שטר עלי' כיון שידוע שעבט אותו י"ל דנאמן הלוה לטעון החזרתי העבוט ואפילו נימא דבשטר אינו נאמן לטעון החזרתי אהני ליה שלא יצטרך לעדים שמשכנן ובלא שטר י"ל שיהיה נאמן במיגו דפרעתי וא"כ אהני הכתיבה טובא. לכן אפשר לומר דלא דייק על עיקר הכתיבה רק למה צריך לכתוב כל קבל דיכי כדי שלא יאמר הלוה שאינו מגיע לו כפי המשכון ופריך כיון דשומטו מעל בניו דב"ח קונה משכון א"כ בלא"ה נאמן המלוה כמה מגיע לו עליו וכמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דהמלוה נאמן לומר כמה מגיע לו על המשכון ובהכי מדויק לשון דכתב ליה הכי וכה"ג דקדק מהרש"א בריש הכותב ולמ"ש ניחא ועפ"ז יש לפרש שינויא דש"ס אהני כתיבה לגירעון שנדחקו בו התוס' למה תועיל הכתובה לפטור המלוה מן הגירעון ולפ"ז י"ל דהכתיבה מהני לגירעון שאם לא היה כתב לו קבל דיכי אם נפחת המשכון היה יכול לטעון שהי' שוה יותר מחובו אבל כיון שכתב לו כל קבל דיכי אם נגרע צריך לשלם לו וא"כ ממילא לא קשי' קושית התו' ועמ"ש בע"ב:
דף קד:
גמ' אהני כתיבה לגירעון כו' משמע אם נפחת המשכון ביד הלוה בלא כתובה היה ההפסד על המלוה וקשה מכאן לדעת התוס' והפוסקים דאין המלוה חייב באונסין וא"כ אין לך אונס גדול במה שמשתמש הלוה ונפחת על ידו והי' המלוה חייב אילו לא כתב לו כמ"ש התוספ' עמ"ש לעיל לפרש בע"א אבל התו' לא כן:
בתוספות ד"ה אהני כו' וא"ת היכא משמע כו' עכ"ל למאי דפרישית לעיל לא קשי' דאדרבה ס"ד דלא מהני רק לגבי דידיה וכן לפי' שכתבתי לעיל לק"מ:
בגמרא ר"י אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פרש"י בעל גובה וקשה א"כ איך כותבין כתובה לאיש אע"פ שאין אשתו עמו הא יוכל להערים כדי להוציא מן האב ועוד איך יוציא מן האב והכתובה תחת ידי האשה וצ"ל שהבעל לוקח שטר על הכתובה שעדיין לא סילק לו אבי הבת:
שם אי מקנא לא מיכפל. וקשה דלא סגי בלא"ה דא"כ כשתבא לגבות הכתובה לא תגבה רק מחצה ממה שכתוב בה די"ל שהסך שכתוב בכתובה הוא נכפל ואפשר דכותבין בכתובה וקנו מיניה דאב דאז גובה הכל כיון שנתחייב האב ליתן כל כך וצ"ע:
שם אי אמר הבו לה ד' מאה דאינון תמני וקשה הא הדין דתוספת שליש וא"כ בד' מאה הוי י"ב מאה כדאיתא בכתובות פ' מציאת האשה דף ס"ו דסלע נעשה ששה דנרין והיה אפשר לומר דגובה שליש נוסף על מה שכתוב בכתובה ואם כתוב בכתובה אלף גובה אלף ת"ק ולא משמע כן מפרש"י ואפשר דתמני מאה נקט מה שהיא גובה וצ"ע:
שם אוביר תילתא. וקשה מה איכפת ליה לבעה"ב שהרי יש לו שני חלקים שלו והשליש שהוביר יהיה לחלק של האריס ואפי' תימא דהאריס לא נטל רק רביע מ"מ איך יתן שליש מאלף וצ"ל אוביר תילתא ממה שהוא חלקו של בעה"ב וצ"ע:
בפירש"י ד"ה דקביל ארעא קבלנות היתה כו' עכ"ל. נראה דמשמע ליה לרש"י דאילו בחכירות לא שייך לא לכחוש מרא שהרי חיכורו הוא נוטל ואם פסק לו שומשמין הרי נותן לו שומשמין וגם ליכא נ"מ ביוקר החטין ולפ"ז בחכירות מנכה לו כחשא דארעא וצ"ע:
בגמרא סבר ר"כ למימר מנכה ליה כחשא דארעא. קשה הא בכל שינוי הדין כן דאם הרויח הרויח לאמצע ובהפסיד הפסיד לעצמו כמו שהדין בשותף ששינה כדאיתא ב"ק דף ק"ב ובח"מ סימן קע"ו בשותף כ"ש כאן שקרקע שלו השביח וצ"ע:
בתוספות ד"ה סבר כו' ומתני' דקתני אומדין כו' עכ"ל אפשר ליישב דבמתני' י"ל שזה טוען שאינו מקפיד על כחשא דארעא וזה אין יודע להכחישו א"כ ה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוה ליה מתוך שאין יכול לישבע ואף דלא ה"ל למידע כיון דפשע הוה כמו ה"ל למידע משא"כ הכא אין כאן הודאה במקצת שהרי חולק עמו וה"ל הילך:
בגמרא האי עיסקא כו'. כתבתי בחדושי לי"ד סימן קע"ז ע"ש באורך בכל סוגיא דהכא:
דף קה.
במשנה אין שומעין לו נ"ל דדוקא לכתחיל' אבל אם לא עבדה א"צ ליתן לו יותר ממה שפסק עמו דהא תנן לעיל בהובירה שמין כמה ראוי לעשות אבל טפי לא משלם ליה:
גמרא ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא עי' לעיל דף ק"ג ע"ב בתו' ד"ה ואזיל דכשהאריס נותן זרע משמע שנוטל יותר מפלגא א"כ קשה איך נוטל כאן פלגא וצ"ל דהכא בעל בית נותן הזרע אלא שההוצאות מן האריס:
דף קה:
בתוס' ד"ה על אדם כו' תימא כו' הלא יטמא התחתון לעליון עכ"ל. אפשר לומר דהתחתון הולך לדבר מצוה כגון לעשות פסחו כדאיתא בפסחים דף צ"א ע"ב דלא העמידו דבריהם בבית הפס אבל העליון שא"צ לו לדבר מצוה ולא הותרה לו בית הפרס שפיר י"ל דטמא:
גמרא הי' נושא כו' אם היו תפיליו רוצצות כו' עיין בטא"ח סימן מ"א הביא ב"י דברי הרי"ף והרא"ש שהעתיקו להך מימרא וגם כתבו דברי ר' שילא שאפי' מטפחת שלהן אסור להניח והם דברים סותרים והתעוררו הגדולים ליישב הדברים ובט"ז א"ח סותר כל הישובים מיהו גם הישוב שכתב בט"ז דמטפחת נחשב כמשא אם הוא רוצץ ודוחק התפילין הוא דחוק ג"כ ולענ"ד נראה דבלא"ה יש להבין דרש"י פירש באיזה משא הזה רצוצה וקשה הא הדבר ניכר אם הם רוצצות ומה תלוי במשא הלא כל אחד יבחן בנפשו לכן נלע"ד דודאי ענין רוצצות אינו שזזות ממקומן דא"כ פשיטא דאסור אלא פי' רוצצות דודאי על התפילין גופייהו אסור ליתן שום משא אלא שהמשא בראשו ונדחק עד מקום התפילין ולפי שע"כ קשורות היבע בענין שאין נתקין ממקומן א"כ טבע המשא להרחיקן קצת שלא יגעו בגון הראש ונדחקות להלן נמצא שאין מונחות על הראש ממש אבל אין לחוש שהמשא עצמו תחוץ ותכנס בין עור התפילין לבשר הראש שאין שייך זה במשא כבד ועב הכמות ולזה נתן שיעור ד' קבין דכל שהוא פחות אינו דוחה התפילין להרחיקן ממקומן ובהכי ניחא דמפרש באיזה משא נקרא רוצצות שאינו נרגש היטב המרחק שעושית המשא שאינו אלא הרחקה כל דהו כמלא נימא שמתרחקין התפילין במקום הנחתן ואולם בדבר דק ודאי יש לחוש שידחק ליכנס בין עור התפילין לבשר הראש ויחוץ מיהו דבר קל נדחה מפני התפילין שהרי מהדקן היטב בראשו אבל דבר שיש בו כובד קצת כשחוגר בתפילין יש לחוש שמפני קצת כובד שבו וגם לדקותו יכנס בין התפילין והבשר ויהי' רצוצה וע"ז נתן אביי שיעור רבעא דרבעא אבל פחות מזה אין כובדו מפריד התפילין ממקומן ונשאר צף סמוך לתפילין ונתקיימו דברי שניהם ואם תעיין בב"י אתה תבחר:
במשנה ר' יהודה אומר אם קיבלה הימנו במעות כו' פרש"י דעל המעות לא נגזרה גזירה נראה דר"י ס"ל דכיון דעל המעות לא נגזרה גזירה אין יכול לנכות לו אע"פ שהוא מכת מדינה וטעמא דמילתא דודאי שכירות ליומא ממכר הוא וא"כ אפי' אכלה חגב ראוי שלא ינכה לו רק דאמרינן כיון דפסיק לו פירות ולכתחילה יהיב ליה מפירות שדה שחכר א"כ ה"ל כאילו חכר ממנו פירות השדה שיהיו וכשאין פירות אין נותן לו כלום אלא דבאינה מכת מדינה תלינן במזליה דחוכר ואמרינן אילו חכר לאחר לא הפסיד וממילא מחוייב מה שחייב ליתן מן החכירות ות"ק לא מפליג וס"ל אפי' פסק לו מעות הוה כפסק לו תבואה שדמי חכירות התבואה נותן לו ולפ"ז צ"ע מה שפסק רמ"א בח"מ סימן שכ"א במלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוה מכת מדינה וכל ההפסד על בעל בית דאין זה ענין למכת מדינה רק היכא די"ל דלא חכר רק הפירות וכשאין פירות לא חכר כלום ולא אהני מכת מדינה רק דלא נתלה במזל רע של השוכר כיון דמכת מדינה הוא והמחכיר לא הפסיד כלום שהרי אילו לא החכירה היתה משתדפת ג"כ אבל בעה"ב ששכר מלמד ללמוד אם אינו עושה פעולתו הרי לא שכרו רק ללמוד ואם לא למד לא היה נותן לו כלום ואין לדונו כדין מכת מדינה רק בדין אנוס ויותר יש לדמותו לספינה והיינו אם העונש על התלמיד שלא ילמוד וגם על המלמד ה"ל כספינה זו ויין זה דנתבאר בסימן שי"א דאם לא נתן לא יתן ואם העונש על המלמד לחוד ולא על המשכירו דמי לספינה זו ויין סתם שהרי התלמיד מוכן ללמוד והמניעה מן המלמד אבל לא מסתבר שהבעל בית יתחייב בשביל מכת מדינה דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן שהרי לא נתחייב לשלם בחנם ומה שנרשם הגמיי' דספר משפטים סימן כ"ז וכן הביא בד"מ לראיה דשייך מכת מדינה. באמת שם מיירי בדין בית שנשרף דזה יש לדמות שפיר למכת מדינה שהוא ג"כ שכור לפירות וגם אינו מפסיד כלום ע"י שכירות זה שהרי היה נשרף אצלו ג"כ ודמי ממש לדינא דמתני' אבל מלמד ששכרו בעה"ב ללמוד ונאנס למה יפסיד בעל בית חנם דהא לר' יהודה אפי' קיבלה במעות אינו מנכה והיינו משום דס"ל דבמעות לא שייך לומר ששכר הפירות ונהי דת"ק פליג עליה בהא מ"מ בהא כ"ע מודים שאינו מתחייב בשביל מכת מדינה ליתן בחנם והפסד גמור הוא אצל בעה"ב וגם מה שהביא בד"מ בשם מהר"ם במרדכי פ' האומנין שכתב במלמד הוה מכת מדינה נלע"ד דלא מיירי שביטל המלמד שאינו לומד כלום דאף אם גזר המושל שלא ולמוד מ"מ דרך ללמוד בצנעה ובשמירה רק שמ"מ יש קצת ביטול ואילו ביטל המלמד כ"כ מרצון הי' מנכה לו אבל עכשיו שהביטול מחמת מכת מדינה אין לנו לומר שאילו ידע בעה"ב שיגזור המושל שלא ילמוד שלא הי' שוכר מלמד דודאי דרך לשכור מלמד ולומד בצנעה ובזו יש חילוק ודאי אם גזר דוקא על מיעוטן אמרינן מזלייהו גרם ומנכה להם מה שלא למדו בהתמדה משא"כ אם נגזר על וכלם אין אדם נמנע מלשכור מלמד לבנו בשביל גזירה זו אבל אם אי אפשר ללמוד כלום מחמת גזירת המושל לא מסתבר כלל שיתחייב בעה"ב לשלם לו בחנם ואין לדונו אלא כדין אונס ופסידא דמוציא או לדמותו לספינה ויין כדפרישית לעיל אבל לא שיתחייב בעה"ב לשלם בפשיטות גם בנדון דמהר"ם פדוואה ששכר חנותו ואח"כ נגזרה גזירה על המלוים שלא ילוו עוד כלל ברבית וכתב הרמב"ם שאין בזה דין מכת מדינה כיון דיכול לחזור והקלקול להבא בדין חזרה קאי כמו מי ששכר בהמה או בית ונפל בו קלקול מה כמו שוכר בהמה ומתה לכן כיון שהיה יכול לחזור מחל ע"ש באורך ולע"ד צ"ע דלא מצינו טענת מומין לאחר מעשה היינו שכבר קנה בקנין ולא דמי לשוכר בהמה ומתה דלא שכר הבהמה ק למלאכה שישתמש בשל משכיר וכשמתה ממילא פטור מן השכירות ולא שייך ביה חזרה אבל כשאין המניעה מצד הדבר ששכר בעצמו לא מצינו יפסיד כגון אם שכר בהמה לילך להביא עליה חטין ולא מצא חיטין אינו גרע משכירות הבהמה ואפי' נודע לו באמצע הדרך הא איתא לעיל פרק אומנין דף ע"ט ע"ב בשוכר ספינה ופרקה לה בחצי הדרך בלא משכח אגורה כולה אגרא בעי למיתב ואע"פ שמסתמא נעשה כן במקרה שמצא ונים על הסחורה באמצע הדרך מה תאמר שם הי' יכול להשכירה לאחר שא"כ כאן ששום אדם לא היה שוכר החנות למקרה שקרה הדר ה"ל מטעם כת מדינה ואם גזר על אותו שלא ילוה לא שייך לפוטרה א"כ סוף סוף טעם מכת מדינה אתו עלי' וכיון שאין קלקול בדבר ששכר יש לדמותו פינה סתם ויין זה דאמרינן לעיל אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא הרי אף שנטבע היין כיון שאין מניעה מצד המשכיר מחוייב לשלם שכרו א"כ כאן שהחנות קיימת ומקרה בא מצד אחר נראה דודאי על השוכר ההפסד אם לא נחלק בין מכת מדינה לשאר מקרה ולא דמי לשוכר בית או חמור דהגירעון הוא בדבר המושכר בעצמו לכן צ"ע לעיין בדברים אלו ואפשר לדמותו למוכר נכסיו ע"ד איזה דבר שנתבאר בח"מ סימן ר"ז ס"ג ואין להאריך כאן בזה גם מצינו בש"ס בטענה כל דהו דאיכא לא מיפטר כגון ותגזר אומר שהוא סברא רחוקה למאוד והיינו משום דברשותיה דחוכר קאי לגמרי
דף קו.
גמרא מסתברא דא"ל אי זרעתא חיטי כו' באס"ז הביא בשם הרמ"ך דהאי דינא איתא גם בקבלנות כיון דשני פושע הוא ונסתייע מלשון הרמב"ם שכתב השוכר או המקבל כו' ודבריו תמוהים דהרמב"ם כתב כן אכל דינים שמכרו כדאיתא בפ"ח משכירות וכבר תמה עליו ה"ה דהא אמרינן לעיל דף ק"ד דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא ונדחק לפרש דברי הרמב"ם דמקבל היינו חוכר במעות וא"כ איפכא משמע דכולה מילתא דוקא בחכרנותא איתא ונראה דאע"ג דפשע מ"מ אינו חייב בקבלנות דהא אמרינן לעיל דבהובירה חייב משום דדרשינן לשון הדיוט אם אוביר ולא אעבד וזהו כשלא עבדה כלל אבל אם עבדה רק ששינה וכוונתו מסתמא לטובה כפי דעתו אינו חייב לשלם כלל ועוד דבמשנה לקמן ע"ב מבואר בחטין יזרענה שעורים א"כ הכא אינו אלא עילה בעלמא לחייבו:
בפרש"י ד"ה כל שדותיו בכל מקום שהן נראה דודאי אם יש לו כל השדות באותו באגא אין תולין רק במכת מדינה שנגזר על אותו באגא לכן פרש"י שבשאר מקומות ג"כ ובש"ע לא ביאר זה ולכאורה יש לדקדק דמ"מ כיון דאשתדוף רובא דבאגא הוה מכת מדינה ולמה נתלה בחוכר דוקא שהרי כל הבאגא של שאר אנשים ג"כ אשתדוף ולכאורה י"ל דרובא דבאגא הוא בהדי שדה שחכר דבזה י"ל כיון דאתרע מזלי' דחוכר תלינן שדה זו במזליה תו לא הוה רובא דבאגא מיהו הפוסקים לא חילקו בכך:
בגמרא מיתיבי היתה שנת שדפון כו'. לכאורה קשה דה"ל לאקשויי מיד מתני' אמתני' ונראה דבפשיטות י"ל דמכת מדינה אין פטור מחכורו רק מטעם שהוא מוחזק ואין המחכיר יכול להוציא ממנו וא"כ התם שבא לפדות השדה ה"ל המוכר מוחזק שהרי בין כך ובין כך פודה השדה ואין נ"מ רק לענין המעות אם מנכה לו דמי אותן שנים וה"ל כדאמרינן לקמן דף ק"י ע"ב בארעא כיון דלגובי נא קיימא כמאן דגביה דמיא אבל דחזינן דמפסיד החוכר אפי' בסברא רחוקה כגון ותגזר אומר או כי נשארנו מעט מהרבה ע"כ צ"ל דכל שיש שום ענין לתלות בחוכר אינו נפטר מן חכורו וא"כ ע"כ הא דנפטר במכת מדינה היינו משום בירור (ולא מסתבר שמצרפין סברא ותגזר אומר לספיקא דאינו נראה כלל) וא"כ פריך שפיר
בתוס' ד"ה אלא כו' תימא כו' בלא"ה תיקשה אברייתא כו' עכ"ל נראה ליישב די"ל דבעלמא היכא דלא דמי לשני אליהו אע"ג דמכת מדינה הוא י"ל דכיון דאיכא שום תבואה תלינן במזלא דהאי לוקח משא"כ בשביעית דלא תליא במזלא אבל השתא דקאמרת במכת מדינה אע"ג דלא שייך למיתלי במזלא דלוקח מ"מ עולה מן המנין כיון דמקרי שני תבואות פריך שפיר אשביעית גם מה שהקשה מהרש"א מיושב בדרך זה דמהרש"א הקשה דתקשי בפשיטות דשביעית לא תעלה לו מן הגירוע די"ל דבלא"ה י"ל דגם שביעית מקרי שנת תבואה רק כיון דלא שייך למיתלי במזלא דלוקח לכן אינו עולה לו מן המנין אבל השתא דקאמרת דאפקעתא דמלכא הוא פריך שפיר:
בתוספות ד"ה מתיב כו' תימא אמאי לא פריך כו' עכ"ל נראה דהא דקאמר הוה מקיים גם את ארי כו' הכה לאו דוקא קאמר הכה דודאי אם היה ראוי לנס לא היה בא עליו ארי כלל ובדוד המלך בא לסימן כמו שפרש"י אבל בשביל הצלת הבהמה לא היה שייך שיעשה לו נס כזה אלא דגמרא נקט האי לישנא אילו היה כאן והיה צריך לסימן דוגמא דדוד שהיה לו לסימן שימסר הפלשתי בידו היה נעשה לו נס כזה אבל משום הא אין עיקר הקושיא רק הקושיא כיון שאילו היה צריך לו לסימן הוה מקיים בו גם את הארי כו' ממילא כשא"ל לסימן אילו היה בכאן לא היה הארי בא כלל אבל במשנה שהיה אצל העדר ובא הארי א"צ ללחום בו כלל די"ל אילו חזי לנס לא היה בא עליוכלל כדאמרינן פ' הפועלים בשני דר"א בר"ש לא אתא חי' רעה למתייהו גם י"ל דפשיטא לן דלא דמי דבשדה כבר נתחייב בחכירות ואינו פטור אלא בטענה ברורה וכמו ברועה שהניח עדרו שתחילתו בפשיעה ולא מיפטר אלא באונס מבורר משא"כ כשבא עליו ארי אינו מחוייב להלחם בו כלל:
בתוספו' ד"ה לניסא כו' תימא כו' ותגזר אומר ויקם כו' עכ"ל אפשר ליישב ע"פ דקדוק הלשון דלעיל אמר בשדפון ותגזר אומר דהא יש להבין הא קי"ל מתריעין על השדפון אפי' אינו אלא כמלא פי תנור וכדאיתא בגמרא דתענית ובש"ע א"ח סימן תקע"ו ס"ח וא"כ חזינן שלא הועלה תפלתו לכן י"ל כיון דאין מתריעין רק כשהתחילה המכה ואז קשה לבטל משא"כ חגב שמתריעין בטרם שמשחית רק אפי' לא נראה רק כנף אחד וא"כ כבר התריעו קודם שהתחילה המכה ולא הועילה תפלתו לכן צ"ל כאן פסוק אחר שאפשר שהיו חסין עליו מן השמים אילו זרעה אף שהתפילה לא נתקבלה עבור אחרים:
דף קו:
גמרא תקיף ההוא חמרא כו' לא ארעא שליחותא פרש"י הענבים לא לקו רק היין ואמר בב"ב חמרא כו' עכ"ל לכאורה קשה הא בשדה דוקא בלקתה בעומריה נותן לו מתוכה אבל לקתה אח"כ צריך ליתן לו יפות אף על גב דלא שייך ביה אכתפיה דמריה שוור. מיהו נראה דלא קשיא דודאי ביין הוצרך לומר טעמא שזה בתולדה מן הענבים כדאיתא לעיל פ' איזהו נשך דף ע"ב ע"ב מעיקרא דחלא חלא אבל בתבואה פשיטא דמזליה דחוכר גרם שזה מן מקרה שאירע:
דף קח.
גמרא השתא דאמרת צריך למיקנא מיניה כו' אייקור כו' לכאורה תמוה מה ענין זה לצריך למיקנא מיניה דאפי' אי לא צריך למיקנא מיניה מ"מ אי לא נתן רשות ברשותיה אייקר ואפשר דמכאן יש לסייע לדעת הרמ"ה שהביא בטור ח"מ סי' קע"ה סעיף ס"ו שסובר דהמצרן נקרא מוחזק וא"כ י"ל דמאן דס"ל לא צריך למיקנא מיניה היינו משום דס"ל דאין המצרן נקרא מוחזק גמור ובדיבורא בעלמא נסתלק ומ"ד צריך למיקנא מיני' ס"ל דהמצרן מוחזק גמור לכן אינו מסתלק בלא קנין ובזה תלי' ג"כ דאי אייקור רווחא דבר מצרא הוא שאם לא היה המצרן מוחזק היה הלוקח יכול לטעון שמא בתחילה לא עלה על דעתך לקנותו רק בשביל שנתייקר אבל כיון דצריך למיקנא מיני' אלמא שהמצרן מוחזק ושפיר אמרינן דברשותיה אייקר מיהו דעת הרמב"ם והרא"ש אינו כן:
דף קח:
בגמ' ארי אברחי לך כו' עיין באס"ז שחמה הרא"ש אטו בשביל שעשה ישר וטוב א' יפטר מלעשות עוד ישר וטוב להחזיר הקרקע למצרן ולענ"ד לא קשה מידי דגם זה בכלל ישר וטוב שהמצרן ראוי לו להחזיק טובה על כך ואם יסלקנו הרי ימנע מלקנות ויבא ליד נכרי:
תוספות ד"ה מזבנינן כו' א"ו לכל מילי דיתמי א"ל הכרזה עכ"ל צ"ע דלפ"ז משמע דכל מה שמכרו לצורך יתומים א"צ הכרזה וא"כ גם דדב"מ לית בהו ולא נזכר בפוסקים:
בגמרא ארעא דחד בתשובה הארכתי למאוד בישוב דעת הרי"ף והרא"ש והפוסקים ופרש"י בכאן ע"ש באורך:
דף קט.
גמרא אלא אימא הלוקח שדה כו' עי' באס"ז שהקשה הרשב"א דילמא לוקח שאני דנחית אדעתא דארעא ועוד דלשנים מרובות אפי' בקורות שקמה יש לו ולע"ד נראה דודאי משמע ליה בהך ס"ד דביובל חוזר הכל הן הקרקע הן המחובר לקרקע שהרי הוא כקרקע רק דהשבח שבא ע"י זה שהיתה בידו ולא הי' בשעת מכירה לא גרע ביה ממקבל שיש לו חלק בשבח לכן מדמי ליה למקבל ומשני דדוקא ממכר אמר רחמנא
גמרא אפי' תימא כרבא הכא איכא פסידא כו' וקשה לפ"ז מאי פריך לרבא לעיל נימא דמיירי באפסיד ידא דאספסתא וקדח בה תאלי:
דף קט:
תוספות ד"ה וספר כו' וליתא דרבא גופיה א"ל כו' עכ"ל ודאי התמי' קיימת על פרש"י איך פירש נגד הסוגיא בב"ב דברי רבא וכמ"ש התו'. ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה מהרש"א שם איך טעה יואב לקרות זכר עמלק בקמץ הלא כבר ראו מה שנצטווה שאול והחרמתם את כל אשר לו מאיש ועד אשה ונענש שאול על זה לכן נראה דבלא"ה קשה לפמ"ש הפוסקים דקריאת פ' זכור הוא מן התורה וא"כ מסתמא שמע קריאת פרשת זכור דקרינן זכר בצירי ונראה דהמ"א כתב דבקריאת הפרשה של פורים ג"כ יוצאין וא"כ אפשר דהיו נוהגין לקרות הפרשה שקורין עכשיו בפורים שהוא בס' פ' בשלח ושם כתב כי מחה אמחה את זכר עמלק ושם שמע לקרות בצירי ואם כן כיון שכבר יצא מן התורה בקריאת פרשה זו רק בפ' תצא שאנו קורין עכשיו בזו קרי ליה המלמד זכר בקמץ וא"כ א"ש דודאי קאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק דכתיב בפרשה שקורין בפורים והיה יוצא בקריאת פרשה זו דאז י"ל מאחר שעדיין לא היה פורים היו יוצאין בפרשה זו של סוף פרשת בשלח וא"כ לא קשי' ממעשה שאול שהבין הפירוש כי מחה אמחה היינו כשאצוה אני אמחה את זכר עמלק כאשר נצטוה שאול מפי ה' אבל עיקר המצוה גמיר ליה רביה מחה תמחה את זכר בקמץ שזו מצוה שנעשה מעצמינו שנמחה הזכרים ובזה מיושב מה שאמר שבשתא כיון דעל על ומייתי מהך דכי ששת חדשים ישב יואב עד הכרית כל זכר באדום ולכאורה תמוה איך מוכיח מכאן דשבשתא כיון דעל על אלא נראה דודאי אילו הי' משים לבו למה ששמע קורין בפ' זכור זכר בצרי הי' נותן לבו לדייק בקריאה שקורא לעצמו שמא גם במצוה דתמחה יש לקרות ג"כ זכר בצרי אבל כיון דשבשתא כיון דעל על נשאר בלבו השיבוש לקרות זכר בקמץ ולא עלה בלבו ספק לדרוש מה נשתנה פ' זו מפרשה שבסוף בשלח וא"כ י"ל דודאי שם מייתי ליה על טעות של המלמד וזה ודאי טעות שאינו שכיח שיטעה המלמד אף דגריס ולא דייק היינו שלפעמים טועה ובזה ס"ל שאינו מצוי שיטעה המלמד בכל עת רק מיעוטא דמיעוטא בזו אמרינן ממילא נפקא וזהו דוקא בגריס ולא דייק וא"כ י"ל הכא דמיירי שא"צ התראה א"כ משמע דהתראה מועלת א"כ משמע שהמלמד בעצמו הוא בקי רק שאינו משגיח על התינוקות ורבו הטעיות בזו גם רבא מודה דשבשתא כיון דעל על ודברי רש"י נכונים:
בגמרא א"ל רב אחא כו' לימא ליה אנת מנתא דילך כו' כבר תמה מהרש"א דלמה יתחייב הבעה"ב לקנות ממנו השבח ששוה זהב בעד זהב וחצי ויפסיד חצי דינר שיתן לאריס וכתב שלכך כתב הרמב"ן שאין הלכה כן ואני אומר בעניותי שמקום הניחו לי רבותינו הקדמונים בזה כי אי אפשר לייחס שגיאה כזו שהובא בש"ס ויגעתי ומצאתי ת"ל דעת קדושים כי דין צדק הוא והוא דודאי מה ששמין כמה שוה שבח הלזה ודרך משל אם הנטיעות ראוים לעמוד עשר שנים פשיטא שלא נישום כל הפירות ששוין מידי שנה בשנה כי השתלא מסתלק מיד ומי פתי יסור הנה שישלם לו מיד השבח על עשר שנים בשוי' אלא ודאי בשביל הקדימה נישום ודמי בשר בזול הוה שני שלישים ומעתה נקח דרך משל אם השבח נישום שמוציא בכל שנה פירות שוין תשעה זהובים א"כ כשמסתלק השתלא חושבין השבח כפי מה ששוה להקדים המעות מיד וא"כ לא נישום על עשר שנים רק ששים זהובים כי למקדים פוחתין לו ומוכרין אותו בזול יותר כידוע וא"כ ודאי נהי דבחלק השתלא ג"כ נחשב ניכוי הלזה גם על חלקו מאחר שמסתלק מיד מ"מ כיון דלשתלא מגיע פלגא ואם השבח שוה תשעה זהובים מגיע על חלק השתלא ד' זהובים וחצי ועל בעה"ב ד' זהובים וחצי ומגיע עוד מן השתלא לשלם דמי אריס שצריך הבעה"ב ליתן שליש צריך להשלים עוד א' זהב ומחצה נשאר על חלק השתלא שלשה זהובים בכל שנה ינוכה מזה שליש שפוחתין מן הקדימה על ד' זהובי' וחצי הרי א' זהב ומחצה וא"כ החשבון מכוון וברור ואפשר שלעולם דנין ע"ז כפי החשבון ואם נישומו הנטיעות שיעמדו זמן מה הכל לפי ערך הזמן כפי מה שמוזיל גביו בשביל קדימת המעות:
גמרא האי גברא כו' וקש לחמש שנין פרש"י בזמנו וקשה א"כ כיון דזמנו היה להזקין לה' שנין א"כ איך משכנו לעשר שנין לאביי דס"ל פירא הוה היה לו ליטול האילן לגמרי שהרי לא יהיה לבעלים עוד הנאה ממנו לעולם אם לא יפדנו קודם ה' שנין ואפשר לומר דמיירי שמשתמש ג"כ בקרקע הפרדס וכשיתייבש ישאר לו הקרקע לזריעה ואביי ס"ל דפרי הוה וימכר האילן לעצים והפרדס נשאר לו לזרוע במקום אילנות. אלא דקשה לפ"ז מאי פריך מיבש האילן דמיירי שמשכן האילן כמו שפרש"י לעיל דף ע"ט הא י"ל דשם מיירי שמשכנו לעשר שנין א"כ כיון שלא משכן רק האילן ואין לו חלק בקרקע א"כ כשמשכנו לעשר שנין ע"כ אדעתא דהכי משכנו שימכור דאל"כ למה לא נתנו לגמרי וצ"ע:
שם יבש האילן או נקצץ כו' מה נקצץ בזמנו כו' וקשה אי מיירי בזמנו היינו לאחר שיבש וכמ"ש התוס' א"כ כשיבש בזמנו נמי לקציצה קאי שהרי נמכר לעצים א"כ מ"ל יבש מ"ל נקצץ ואיך שייך נקצץ הא כך הדין שמוכרין אותו לעצים ולקציצה קאי הא קודם נמי כך הוא דינו והכי ה"ל למימר יבש האילן נקצץ וימכר או ימכר לעצים והיינו נקצץ אלא ודאי נקצץ איירי שלא בזמנו שעדיין ראוי לישא פירות ונקצץ ע"פ סיבה לא ע"פ מה שיבש מעיקרא ואפשר דקמ"ל בנקצץ אע"פ שכבר קצצו המלוה על הוצאותיו כדי ליקח העצים והוה ס"ד דהמלוה כבר הוא מוחזק באילן ועוד כיון שהלוה ידע שקצץ א"כ אחיל גביה ושרי ליטלו לגמרי דהוה כמו אבק ריבית שאינו יוצא בדיינים קמ"ל דמ"מ שניהס אסורין בו ובהכי ניחא דס"ד נקצץ בזמנו דאל"כ מ"ל יבש מ"ל נקצץ אלא קמ"ל אע"ג דהמלוה כבר קצצו לעצים מ"מ אסור בו ולא דמי לאבק ריבית שאינו יוצא בדיינים מאחר של בא לידו מדעת הלוה ואי בלא זמנו היינו שעדיין יכול לעשות פירות פשיטא דאדרבה המלוה הפסיד והזיק ללוה ובודאי אין המלוה נוטל כולו ומשני דנקצץ דומיא דיבש ומיירי שלא בזמנו היינו שנקצץ אחר שנתייבש שלא בזמנו כדפרישית
גמרא ת"ש כו' עיין בחידושינו לכתובות:
דף קי.
גמרא קדים מלוה ואכלינהו כו' מבואר דלכתחילה ודאי אין המלוה יכול לאכול הפירות ואין להקשות לפמ"ש הש"ך ח"מ סימן ע"ב סכ"ג ס"ק ק"ו דבמשכון כיון שבא לידו בתורת משכון נאמן המלוה לומר כמה הלוה עליו אפי' בלא מיגו כיון שבתורת משכון בא לידו דנראה דזה דוקא במשכון דמטלטלין דמהני בהו תפיסה אבל בקרקע דבחזקת בעליה קיימא אין המלוה מוחזק רק במה שמבורר מתוך השטר אלא דקשי' איפכא להך דיעה דס"ל דאפי' במטלטלין אין המלוה נאמן לומר כמה הלוה בלא מיגו וא"כ קשה אמאי קאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימו הא הכא ע"כ בליכא מיגו מיירי דהיכא דאיכא מיגו פשיטא דהמלוה נאמן וכמ"ש בסימן שי"ז ובליכא מיגו תקשי איך אמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי הא אפי' במשכון דמטלטלין אי המלוה נאמן לומר כמה הלוה אע"ג דקני למשכון וכאן נמי שידוע כמה אכל ולית ליה מיגו מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר שמגיע לו יותר ואפילו במטלטלין שמועיל בהם תפיסה ולא קיימי בחזקת בעליהן מ"מ אינו נאמן לומר כמה הלוה וצ"ל דמשמע ליה אף דגם במשכון מטלטלין אי נאמן לומר כמה הלוה היינו משום דכיון דהמשכון עומד לחזרה ברשותין דלוה קאי ואינו נאמן בלא מיגו משא"כ הפירות שכבר אכלן שלפי טענה אין עומדין לחזרה שפיר י"ל דבחזקת אוכליהן קיימי. וארווח לן בזה מי שתמה הש"ך בת"כ ובח"מ סימן שי"ב סט"ו בענין חודש העיבור בבא בסוף חודש דהוה דינא דמ"מ כולה למשכיר ומשמע מדברי הרא"ש בכתובות ובסוג' דת"כ לעיל דהיינו משום שאין השוכר טען ברי אבל בשטר בתרי ותרי מהני תפיסה בברי והקשה הש"ך הא הכא מוכח דגם בברי לא אמרינן בחזקת בעליהן קיימי ונדחק ליישב ולפמ"ש נראה דלא קשי' מידי דלא קאמר הרא"ש דבברי מהני תפיסה כי אם כשיש ספק ודררא דממונא שעושה ריעותא בחזקת ממון כמו במשכיר בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחוד שיש לנו ספק איך נתפס השכירות נמצא שיש ריעותא בחזקת ממון שנולד לנו ספק איך נתפס השכירות דלענין זה הספק לא שייך כ"כ חזקת ממון שיסייע שע"כ לא השכיר לשנה שהרי מ"מ אמר לשון שמורה שיכלול גם חודש העיבור לכן אי הוה משכחת בהאי ספיקא טענת ברי שהיה יכול לומר שבודאי יש בלשון הלזה חודש העיבור שפיר הוה מועיל לו תפיסתו. ובאמת אין זה במציאות משא"כ בשטר תרי ותרי דאיכא ריעותא בחזקת ממון שהרי יש עדים מחייבין אלא שיש עדים כנגדן שפיר מהני תפיסה כיון שלפי עדים אלו חייב בבירור ואין חזקת ממון עומד נגד עדים שפיר מהני ליה טענת ברי אבל הכא אין זה בגדר ספק כלל שאין למלוה יותר ממה שמבואר בשטר ומה שהוא יותר על המשמעות בשטר הוא כאילו תפס בעדים מרשות לוה וזה פשיטא דלא מהני שאין זה בגדר ספק כלל אלא דמ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי בפשיטות אמאי יהי' נאמן יותר על מה שמורה לשון השטר דשמא כיון דבתחילה ירד ברשות נקרא המלוה מוחזק דמקרי תפיס ברשות להכי מקשי קושיא אלימתא דרב נחמן ס"ל אף ע"ג דירד ברשות לא נקרא מוחזק בשביל זה אפי' בדבר שנולד בו ספק כ"ש בזה דלא שייך ביה ספיקא כלל דמהיכא תיתי לזכות למלוה יותר מן המבואר בשטר דיותר על מה שמבואר בשטר ה"ל כאילו אכל בלא שום שטר דפשיטא לן דהיכא דלית ליה שני חזקה הדרא ארעא והדרא פירא אבל אינו בגדר ספיקא דדינא כלל ואדרבה לעיל גבי סלעין דינרין אמרינן מסייע שטרא ללוה ע"ש וזה ברור לפענ"ד ולחנם טרחו בזה הש"ך ובנו גם בתומים האריך למאוד ועיין בח"מ סי' שי"ז ס"ב ובש"ך סק"ה דרמ"א הביא שם בשם י"א דלאחר זמן השכירות ויש לו מיגו נאמן במיגו כשיכול לומר פרעתי ובש"ך השיג דליכא מאן דפליג דהיכא דיש לו מיגו נאמן בכל טענותיו ונראה מדבריו לכאורה דאפי' אם מחולקין על הקציצה נמי אין השוכר נאמן בלא מיגו ולפענ"ד ברור דאם מחולקין על הקציצה אם עדיין לא דר בבית יכול המשכיר להוציאו דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ויוכל לומר שלא השכרתי לך בדמים שאתה אומר ולענין זה נקרא המשכיר מוחזק אבל אם כבר כלה זמנו אפי' בלא מיגו נאמן השוכר על הקציצה דאל"כ לא שבקת חיי שכל משכיר יטעון מה שרוצה על השוכר שקצץ לו מאה מנה ואין אונאה לקרקעות ולענין זה לא מסתבר כלל שיהי' המשכיר מוחזק דבשלמא בהך דבא בסוף החודש כולו למשכיר היינו משום דכיון דמספיקא לא הי' יכול לדור בו בתחילת החודש מקרי שדר בשל משכיר וממילא צריך לשלם לו אבל לענין הקציצה כ"א מוחזק בשלו שהמשכיר מוחזק בביתו וזה מוחזק במעות ותדע לך דהא רש"י פירש הטעם דקרקע בחזקת בעלי' עומדת שהספק נולד בתחילת חודש והקרקע בחזקתו א"כ האי דינא שייך נמי בפועל ששכרו לשנה בדינר זהב לחודש דהוא מוחזק בגופו ואפ"ה בקציצה קי"ל המוציא מחבירו עלי' הראיה ואין הפועל נאמן על הקציצה אף ע"פ שאין לבעה"ב מיגו אלא ודאי הקציצה הוה כשאר טענות דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם נולד להם הסכסוך באמצע הזמן ועדיין לא נתן השוכר מעות וזה בא להוציאו באמצע הזמן מקרי המשכיר מוחזק אבל אם תובע השכירות והשוכר טוען שקצץ בפחות ויש לו להשלים זמנו נראה דהמשכיר מקרי מוחזק להוציאו מן הדירה אבל על עבר א"צ לשלם לו רק כפי מה שאומר השוכר ואם אין המשכיר מוצא שוכר באמצע הזמן ואינו חפץ להוציאו א"צ השוכר ליתן לו רק כפי מה שטוען וישבע הים
גמרא מלוה אומר חמש פרש"י מלתא אחריתי הוא וקשה הא ע"כ גם הך דלעיל מיירי בענין שאין למלוה מיגו וכמ"ש בש"ך ח"מ סימן שי"ז ס"ק ז' וא"כ למה נקט בענין אחר מדלעיל דע"כ לעיל מיירי דאיתחזק השטר בבי דינא דליכא מיגו וכמ"ש הריב"ש בתשובה סימן של"ו וא"כ מה לו להש"ס לעשות מזה ענין אחר ה"ל למימר בהך ענינא כגון שבשעה שהראה השטר משכונא אמר שמגיע לו שלש דנאמן במיגו דאי בעי כבשיה לשטר משכונא וטעין לקוח וצ"ל דלעיל פשיטא לן דנאמן על מה שכבר אכל וכאן קמ"ל דאפי' להבא נאמן ג"כ במיגו שיאכל מכאן ולהבא. מיהו אכתי הו"ל לאשאעינן באמר אהך שטרא דכתיב ביה שנין שיש לו לאכול חמש דנאמן במיגו דאי בעי כבשי' וטעין לקוח ואפשר לומר דהא בלא"ה ה"ל מיגו להוציא (עיין בסמ"ע שם ובטור סימן ק"ן בשם רבינו יונה דכיון דיושב בקרקע לא מקרי מיגו להוציא) וא"כ י"ל לפמ"ש הש"ך ר"ם ק"ן דהחזיק ג' שנים בקרקע הוה מוחזק כמו במטלטלין וא"כ י"ל דדוקא כשמודה לו הלוה שאכל הפירות ג' שנים ברשות מקרי מוחזק משא"כ כשאין הלוה מודה לו רק על שתי שנים לא מקרי מוחזק וה"ל מיגו להוציא מיהו לא משמע לחלק בכך דסוף סוף החזיק בה ג' שנים ובאמת בכל מה שהאריך הש"ך סימן ק"נ לפרש דעת רבינו יונה מטעם מיגו מממון לממון נהירנא שזה זמן רב השבתי עליו בחדושי ב"ב רק שנאבדו ממני החדושים וקשה עתיקא אך באמת נראין דברי הסמ"ע דטעמו של רבינו יונה בטוען חוב אחר על הקרקע מקרי מיגו להוציא וכמו שנראה ממ"ש הטור בשם רבינו יונה שם סוף הסימן דבירד בה בתורת משכונא שנתן טעם לפי שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד והחזיק בה וזה שייך בטוען על הקרקע גופיה שלא חזרה לרשות לוה עדיין משא"כ בטוען חוב אחר הרי כבר חזרה הקרקע לבעלים ומ"ש בש"ך דשני חזקה דקרקע הות כמו חזקה דמטלטלין לאו מילתא הוא דודאי מטלטלין שנגזלין מקרי ברשותו של התופסן אבל קרקע לעולם ברשותא דמרי' איתא והא דמהני חזקת ג' שנים היינו משום דטפי לא מזדהר בשטרא וה"ל למחויי אכל לא שייכא חזקה בקרקע כלל ולפי דברי הש"ך קשה למה לא נתן ה' יונה טעם בירד לתוכה בתורת משכונא דבכה"ג לא הוה מינו מממון לממון אלא ודאי לאו מהאי טעמא דמיגו מממון לממון אתי עלה וכמדומה שבררתי כן בראיות ברורות בסוגיא דרבה בר שרשום ועוד ידי נטויה אי"ה לעת מועד ואין להאריך כאן ועיין בסמוך:
גמרא א"ר יהוד' מלוה נאמן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וקשה הא לעיל חשיב הך מילתא דעבידא לאיגלויי ע"י עדי השטר א"כ כשיבואו עדי שטר אם טוען חמש שנים חי' לו לאכול אף אם יבואו עדי השטר ויעידו שלא היה כתוב בשטר רק שלש לא יפסיד כלום אבל אם יטעון לקוחה ועדים יעידו שהיה משכונא א"כ בטלה טענת לקוח והדרא ארעא וא"כ יצטרך לשלם גם הפירות שכבר אכל כמו באומר לא לויתי והביא עדים שאמרו לוה ופרע דקיי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי כדאיתא בשבועות פ' הדיינין דף מ"ב וא"כ אין זו מיגו ונרא' דבלא"ה צריך להבין דקשה למה נימא דהלוה נעשה מוכחש מן העדים שאמרו שלוה ולא נימא שהמלוה נעשה מוכחש מעדי הפירעון וצ"ל דשם אין כאן הודאה מ המלוה שנפרע והלוה מודה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לכן אזלינן בתר הודאת הלוה וא"כ כאן אף אם יבאו עדים ויעידו שהיתה משכנתא לא יפסיד שלש שני משכנתא שהרי הלוה מודה ששלש מגיעים לו עכ"פ וא"כ ממנ"פ אינו מפסיד אם יבאו עדים ויעידו על שלש מ"מ לא יצטרך לשלם ובהכי ניחא מה שפרש"י בד"ה אלא מעתה אדרב יהודה פריך דאמר אי בעי אמר לקוחה כו' והוא תמוה מה ענין זה לרב יהודה וכמ"ש התוס' ולפ"ז ניחא דודאי בלא דרב יהודה לא קשי' די"ל דלא חיישינן שיטעון לקוחה כיון דחשיב לה מילתא דעבידא לאיגלויי א"כ י"ל דמרתת לטעון לקוחה דשמא יבאו העדים ויוחזק כפרן ויצטרך להחזיר גם פירות שכבר אכל אבל ר' יהודה דס"ל דהוה מיגו אלמא טענה מעלייתא היא כדפרישית שאינו מפסיד אף אם יבאו העדים א"כ פריך שפיר ממשכנתא דסורא ואף דר' זביד ור' עוירא דיהבי טעמא דמזהר זהיר ביה משמע דבלא"ה הוה מיגו טובה י"ל דאינהו יהבי טעמא אפי' היכא דלא עביד לאגלויי כגון שמתו העדים וכדומה וכמ"ש הרא"ש לעיל אבל היכא דעדים קיימים ליכא למיחש דמירתת אבל ארב יהודה דלא חילק כלל משמע דבכל גווני מהימן פריך שפיר ועוד יש ליישב פרש"י דבלא דרב יהודא י"ל דמשכנתא קלא אית לה ואינו נאמן לטעון לקוח נגד קלא אבל רב יהודה דקאמר בפשיטות דנאמן במיגו אלמא לא ס"ל לחלק משום דקלא אית לה פריך שפיר ועמ"ש בסמוך בלשון התוס':
בתוספות ד"ה א"ל כו' הקשה הרב כו' התוס' נדחקו בפירוק קושיא זו וכבר כתבתי בסמוך ובודאי התמי' קיימת מה ענין קושיא זו לכאן ונראה ליישב דבעלמא לא קשי' ליה כ"כ דאתי לידי פסידא דאין לנו עסק בכך דא"כ איך נעשה במשכון מטלטלין שיכול להטמינם וליטעון החזרתי או נאנסו והלוה בע"כ צריך להאמינו שהוא דחוק למעות ואין אחריות זה עלינו אבל כאן הקושי' לר' יהודה דקשה איך יהיה נאמן במיגו דלקוח הא הוי מיגו דהעזה דעכשיו מודה לו גוף הקרקע וכשיטעון לקוח יכפור לו גם הקרקע וצ"ל כמ"ש הש"ך בכללי מיגו דדוקא במידי דכפירה אינו מעיז ופירש הש"ך דהיינו במודה במקצת שהאמינו מתחילה אינו מעיז לכפור בכל משא"כ היכא דלא האמינו וא"כ י"ל דהקושיא כאן לר' יהודה דס"ל דמהימן במיגו דלקוח ע"כ לומר דלא מקרי הימני' במה שמסר לידו המשכנתא לכן יכול להעיז וא"כ הקושיא ביתר שאת איך אפשר לומר דלא מקרי הימני' דהא קשה וכי מתקני רבנן מילתא דפסידא וע"כ לומר מחמת אין ברירה תיקנו שיסמוך על נאמנות המלוה שלא יכול להעיז ולטעון לקוח וא"כ בטלה המיגו דהוה כמיגו ממודה ממקצת לכופר הכל כיון דסמך על נאמנותו א"כ אין יכול להעיז ולטעון לקוח וא"ש מיהו י"ל התוספות לשיטתי' דפירשו לעיל דף ד' ובכולי בעי דלודי דגם עכשיו מעיז ומשני אשתמוטי קמשתמיט וא"כ הכא שרוצה לאכול הפירות להבא לא שייך אשתמוטי א"כ גם השתא מעיז ושפיר י"ל דה"ל מיגו לטעון לקוח עכ"פ יש ליישב כן פרש"י שפירש אדר' יהודה פריך דרש"י לא ס"ל כפירוש התוס' לעיל ועוד נ"ל דודאי בפשיטות י"ל דבלא"ה קשה מאי משני דמרא ארעא יהיב טסקא א"כ כ"ש דקשה איך יש לו מיגו דלקוח הא מרא ארעא יהיב טסקא וצ"ל שלא מצא בירור על זה דיהיב טסקא וא"כ י"ל דבלא"ה י"ל בודאי שאין זו מיגו דאינו רוצה לטעון לקוח פן עשה הממשכן מחאה ולא תועיל לו ערמותו אלא דבהך דר"י י"ל שפיר דמהימן במיגו ואינו ירא ממחאה דכיון דאתרא דיהיב מרא דארעא טסקא א"כ אין דרכו למחות שאינו מסיק אדעתיה שלא ימצא עדים שנתן טסקא לכן נאמן במיגו וא"כ דוקא על דברי ר' יהודה מצאה הקפידא יותר מקום לנוח דבלא"ה לא קשיא די"ל דודאי ידע דאיבעיא למחויי ואי לא מחי אפסיד אנפשיה אבל לרב יהודה דחשיב ליה מיגו ע"כ לומר דלא מצא עדים על זה וחשיב ליה מיגו א"כ אפי' בארעא דאית ליה טסקא אתי לידי פסידא שהרי הוא חושב שימצא עדים ואינו חושש למחות וכשאינו מוצא עדים לבסוף בא לידי פסידא ומסיק דמ"מ איהו דאפסיד אנפשיה ועוד נ"ל ליישב בפשיטות דודאי בלא"ה לא קשיא ליה מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא די"ל שתיקנו שיקח הלוה שטר כנגדו שהיא ממשכנת ביד המלוה וליכא למיחש למידי אלא הכא דר"ז ס"ל דאיתרע טענתו דאמר אירכס לי שטרא דמיזהר זהיר ביה וא"כ י"ל שהתקנה היה שיקח הלוה שטר כנגדו והכא ע"כ איירי שאין ללוה השטר שכנגדו לראיה על משכונא וא"כ י"ל ודאי דהמלוה שיש נו מיגו ראוי שיהיה נאמן ואין לומר דאיתרע טענתו דהו"ל ליזהר בשטרא דא"כ גם טענת הלוה כ"ש דאיתרע שהרי הלוה צריך ליזהר שלא יחזיק בקרקע וא"כ בודאי זהיר ביה ומכבש כבשה בשביל שפירש בשטר שני שנים יתירי' כדברי המלוה וא"כ אין לפסול מיגו של המלוה אלא ודאי אין דרך שיקח הלוה שטר כנגדו וא"כ פריך שפיר דאתי לידי פסידא וראיתי בש"ך ח"מ סימן ק"ן סק"ט שכתב לפרש פירוש אחר בגמרא והוא דמיירי במשכנתא בנכייתא ובזו ס"ל לרב יהודה דנאמן שיש לו לאכול עוד שתי שנים במיגו דלקוח הוא בידי ור"ז ור"ע ס"ל כיון דעדיין צריך לגבות חובו מזהר זהיר ביה וכבשי' לשטרא לכן במשכנתא דסורא פריך דיהי' נאמן לכ"ע כיון דלא צריך לו לגוביינא. והא דלא קשיא ליה בלאו הכי היינו משום די"ל במודה שמשכונא היה אינו נאמן לטעון לקוח אח"כ אבל בטוען לקחתי תחילה יש נו חזקה ע"ש ודבריו תמוהים דא"כ בלא"ה תקשה ליה שיטעון מתחילה לקוח ומה שתירץ דיש קול למשכנתא דסורא כ"ש דתמוה כיון דאין יכול נטעון לקוח מתחילה חיך יהיה נאמן שלקחו אח"כ כיון שבא לידו בתור משכונא מי גרע ממשכון דמטלטלין ואיכא עידי פקדון וראה שאינו נאמן לטעון לקוח אח"כ כמבואר בסימן קנ"ג ולפי דברי הש"ך אפי' יש עדים שבתורת משכונא בא לידו יוכל לטעון חזרתי ולקחתיו ממך וגם דעת בעל העיטור שהביא בש"כ נלענ"ד דכוונתו בענין המבואר בש"ס שטוען שיש לו לאכול עוד אלא דמפרש בנכייתא אם טוען שיש לו לאכול עוד בנכייתא אינו נאמן דאמרינן כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר בי' דלא כפרש"י שמפרש שלגוביינא הוא לאכול שני משכנתא שלו רק לגוביינא דחובו קאמר להכי אתרע טענתיה אבל בשטר דסורא דלא קאי לגוביינא שפיר נחמן שעדיין לא שלמו שני משכנתא אם יש לו מיגו דלקוח דלא אתרע טענתי' אבל בידוע שירד לתוכו בתורת משכונא לית דין ולית דיין דודאי לא מהימן וכמ"ש בטוש"ע ר"ס ק"ן שם ומעולם לא נתכוין בעל העיטור ליישב קושית התוס' נפרש אנא מעתה דדוקא אהכא קאי ועוד תימא לדברי הש"ך דהא בסוגיא דב"ב דף נ"ה ע"ב אמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו לאחר שלש אינו נאמן דאיבעיא ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא וכו' כמו הכא ושם לא נזכרה כלל סברא זו ומאי קשי' ליה שיטעון לקוח הא ליכא למיחש שיטעון לקוח מעיקרא דקלא אית ליה וא"כ אי לא אמרינן איבעיא ליה למחויי פשיטא דאינו נאמן לקחתי אח"כ וא"כ איך מביא ראיה דאמרינן איבעי' ליה למחויי דילמא לא אמרינן איבעיא ליה למחויי במשכנתא דסורא אם יש קול שבא לידו בתורת משכונא ממילא אינו נאמן דבשלמא בסוגיא דהכא יש לדחוק דדוקא נאמן שלקחו אח"כ אבל בתחילה אינו נאמן שיש קול שבמשכנתא בא לידו אבל התם מאי קשי' ליה אדרבה אי לא אמרינן איבעיא ליה למחוי' באמת לא מהימן ובתחילה קנא אית לה אנא ברור דאין רגלים לפירוש זה כלל ואמת שקשה על העיטור שמפרש בנכייתא א"כ איך אמר מזהר זהיר ביה וסבר אוכל שנים יתירתא הא סוף סוף כשיבא לגבות החוב יצטרך להראות השטר וא"כ יוכר רמאותו ויצטרך להחזיר הפירות ובש"ך ביקש לומר שיחזיר אח"כ הפירות והוא דבר שאין לו שחר שאח"כ ישלם הפירות בשוין אלא נראה דמפרש העיטור שזהיר ביה פן יתברר ע"י עדים שבא לידו בתורת משכונא ובנא שטר נא יגבה חובו בכנות זמנו ואף דעכשיו אין עדים בנמצא מ"מ כיון שהודה שבמשכונא בא לידו מסתמא נזהר בשטרו אלא שעכשיו שרואה שחין עדים בנמצא ונשתכח הדבר כביש לשטר משכונא והלוה יצטרך לשלם לו כפי מה שטוען שהרי נאמן גם על דמי חובו כמה מגיע לו אם נאמינו במיגו דלקוח לכן איתרע טענתי' ולא מהימן דבכוונה כביש לשטר משכונא כיון שרואה שאין עדים ולבסוף יגבה חובו ג"כ מאחר שנאמן במיגו יהיה נאמן על הכל במיגו ויקח כתוב וחתום מכ"ד כמה מגיע לו על המשכונא אבל במשכנתא דסורא כיון שאין השטר עומד לגוביינא אינו זהיר בו כ"כ שאינו מעלה על דעתו שיכפור בו הנוה מנין השנים לכן שפיר אהני ליה המיגו בפרט אחר שלש שנים שנאמן במיגו ואם יבואו עדים מסתמא ידעו ג"כ זמן המשכונא וא"כ א"צ ליזהר בשטרו דממה נפשך אם לא ימצא עדים יש לו מיגו דלקוח ואם יבואו עדים מסתמא ידעו זמן השנים וא"כ א"צ ליזהר בשטרו ולא מבטלין מיגו דיליה עכ"פ נראה ברור שאם באו עדים שבתורת משכונא בא נידו שוב אינו נאמן לטעון לקוח ובאמת שקשה למ"ד דס"ל עביד אינש דזבין ארעא ליומא א"כ צריך לעולם לשמור השטר משום אחריות:
בגמרא הא הא באתרא דשקיל אריסא תילתא לכאורה קשה פשיטא כיון דבעה"ב מוחזק וקרקע בחזקת בעניה עומדת הממע"ה ואפשר לומר דקמ"ל אפי' כבר ליקט הפירות דקיי"ל ב"ב דף ל"ג ע"ב דנאמן דלא חציף אינש למיכל ארעא דלאו דילי' מ"מ אינו נאמן רק כפי המנהג ועיין מ"ש בחידושי להלכות רבית סימן ק"ס ס"ק למ"ד בענין מיגו נגד המנהג בארוכה:
דף קי:
בגמרא כתבתי בשיטתא דשבח לעיל פ"ק: במשנה המקבל מחבירו כו' בשבע מאות זוז כו' לעיל ד' ק"ד מבואר דאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וא"כ הכא דמקבל בשמונ' מאות זוז דהיינו חכירות ולכאורה קשה הא בקבלנות נמי איתא להך מילתא שקיבל למחצה וכו' ונ"מ שאחר שביעית מסתלק ואפשר לומר לפמ"ש הר"ר יהונתן דלהכי לא קאמר לשש שנים משום דבשביעית נמי חזיא למשטח בה פירי וא"כ י"ל דבמקבל שנוטל חלק מהפירות חלף עבודתו מסתמא בשביעית שאין עובד אין לו רשות בקרקע וא"כ מסתמא קיבלה שלא יהיה בחשבון שנת שביעית כיון שאין עובד בשביעות לא שייך שיהיה לו חלק בגוף הקרקע למשטח בה פירי:
במשנה שכיר שבת כו' יצא ביום כו' לכאורה אם שכרו לשבת זו נמצא שכלה זמנו ביום ששי סמוך לשבת ויצא ביום הששי ובשבת אין יכול ליתן לו מעות א"כ צריך ליתן לו קודם שבת מיד שיצא או אפשר כיון דזמנו עד כלות היום ממש רק שאי אפשר בשביל שבת שצריך להפסיד איסור שבת ובשבת אין יכול ליתן לו אין עוד בל תלין ועיין בח"מ סימן של"א דמקדים עצמו שיוכל למלאות לו חבית כו' ואי אמרינן דהך לא תבא עליו השמש היינו תחילת שקיעה א"כ עדיין עושה מלאכה דבין השמשות הוא ג' רביעי מיל אחר שקיעת החמה כדאיתא בא"ח סימן רס"א ס"א ב' א"כ אם יצא אחר שקיעת החמה אין כאן משום לא תבא עליו השמש רק משום בל תלין וצ"ע:
בתוספות ד"ה יצא וא"ת לא ילין כו' עכ"ל. צריכין אנו בזה לדברי קבלה בזהר פ' קדושים ז"ל כתיב לא תלין וכתיב ולא תבא עליו השמש הא אוקמוה אבל ת"א לית לך כל יומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי לא יהיב ליה נפשא דיליה כמאן דפגים האי יומא ובגין כך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש והא דאיתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק האי נפשא דמסכנא ודאנשי ביתיה עכ"ל וי"ל דדוקא לא תבא קפיד קרא שנכנס ליום אחר שהיום הולך אחר הלילה שעברה וא"כ גם על לא תלין לא קפיד רק כשהוא ביום אחר של השלמת פעולתו וא"כ בקדשים שהקפידא על הלילה בעצמה אין לחלק בין קצתה לכולה כל דמיקרי לינה אבל לענין לא תלין כיון דקאי אשכיר יום הקפידא ג"כ מיומא ליומא ממילא לא מצינו קפידא באותו יום כלל שיפסול עמוד השחר גם אפשר דלא שייך טעמא דנפשיה לא סליק אם יצא ממלאכתו סמוך לעלות השחר לכן אין בו אלא משום לא תבא דבכה"ג הוא דקפיד קרא ועיין בסמוך ולקמן לרב באמת ס"ל דשפיר שעות דלילה גובה כל הלילה ומתני' ר"ש הוא והוא בעל ס' הזהר ולשיטתי' אזיל:
בגמרא ממשמע שנאמר לא תלין כו' מה ת"ל עד בוקר כו' ויש לדקדק דבשבת דף כ"ד ע"ב דרשינן מנותר דכתיב ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בקר מה ת"ל בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו ונדרש גם הכא שאינו עובר כי אם עד בקר שני וי"ל פיוו דכתיב בשכיר לילה ביומו תתן שכרו א"כ אם שכרו בלילה אין לו פנאי רק היום שאחריו א"כ ודאי אי אפשר לומר שאם שכרו ביום יהי' זמן יותר מיום שאחריו ואי אמרת עד בקר שני נמצא ששכיר יום יהי' לו זמן יותר מאילו שכרו בלילה שלא היה לו זמן רק עד שקיעת החמה:
דף קיא.
בגמרא דאמר להו שכרכם על בעה"ב היינו כדי שלא יעבור וקשה אמאי לא נימא שלוחו של אדם כמותו ועיין תוס' יבמות דף ק"א ע"ב ד"ה וקראו עכ"פ בלא קרא קשה מנ"ל דלא נימא שלוחו של אדם כמותו לענין שיעבור המשלח ואף דבברייתא מפרש טעמא שלא שכרן הא גופיה טעמא בעי דלמה לא נימא שלוחו כמותו ואפשר לומר דאי נימא דעבר על בל תלין אם כן הוה שליחות לעבירה שע"י שכירות השליח עבר בבל תלין וא"כ השליחות בטל והוה כאילו לא שכרן וממילא אי עבר הו"ל שליחות לעבירה למפרע ובהכי ניחא דמרימר ומר זוטרא אגרי להדדי וקשה למה להו כל כך הא יכולין להתנות שלח יעברו ותנאי מהני כדאיתא בס"ח הובא בש"ך ח"מ סימן של"ט ולפ"ז ניחא דניחא להו טפי בכך כי אם יהיה להם מעות הרי מקיימין מצוה דלא תלין ואם לא יהי' להם מעות מוכנים ליתן היינו שצריכין המעות לדבר אחר נחוץ ג"כ אין עוברין אבל אם יתנו לעולם לא יהיה מצוה וא"ש מיהו אין מזה ענין לשליח לדבר עבירה ואולי י"ל דמאתך משמע ולא ע"י שלוחך דלקמן דף קי"ב דרשינן דרשות טובא מאתך וצ"ע ועי' בסמוך:
בפרש"י ש"י ד"ה ואימא להו וכו' דאי לא משתלימנא היינו אפי' יש לו דבאין לו בלא"ה אינו עובר כדלקמן דף קי"ב:
בגמרא מכאן אמרו אין הלשון מדוקדק איך שייך מכאן אמרו ואפשר לומר דבלא"ה נקט עובר בה' שמות הללו ובגמרא קאמר דהני דיממא ליתנייהו בלילה ונהי דמסיק שם שכירות מ"מ הלשון צריך ישוב לכן נראה דמשכחת לה שיש לו לחוש לכל השמות והיינו כגון שיצא ממלאכתו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה וא"כ צריך לחוש דשמא יום הוא ועובר משום בל תנין מאחר שיצא בהשלמת היום ולמחר שכבר עבר ולא נתן לו א"כ אי משום בל תלין אינו עובר רק לילה ראשונה אלא שצריך לחוש שמא כשיצא כבר היה לילה ונמשך מלאכתו עד קצת לילה ולמאי דס"ל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום א"כ גם למחר צריך לחוש שמא נכנסה שעה בלילה ועובר ביום ביומו תתן שכרו וזהו דוקא לר"ש אבל לת"ק דשכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ועבר בבל תנין א"כ אם כבר עבר בבל תלין תו לא שייך ביה לחוש לביומו תתן שכרו:
בגמרא א"ר חסדא כו' יש לך בידי כו' זה הוא גזל וקשה אמאי לא מפרש לגזל כפשוטו שגזלו בכח כדאיתא בפ' מרובה דף ע"ט ע"ב איזו גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי ואפשר לומר דס"ל דאמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והא דאמרי' לעיל ספק מלוה ישינה לא אהני רק מדרבנן שיכולין ליתן לו שבועה אבל מן התורה אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"כ אם טוען שגזלו אינו חייב שבועת הדיינין כלל וכמ"ש התוס' ב"ק דף קי"ג ולא משמע ליה לאוקמה בנשבע מעצמו לכן מפרשי ליה בעושק דבהתירא אתי לידיה ושייך אישתמוטי ומיושב קושית התוס' ד"ה ולמה דרבא י"ל דמפרש גזל כפשוטו וס"ל דלא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא וגזל כדאיתא כפשוטו ועושק היינו שכר שכיר ויותר נראה דס"ל כרבא לעיל ר"פ איזהו נשך דלאו דגזל אתי לכובש שכר שכיר ולעבור בשני לאוין לכן כולהו מפרשי לכובש שכר שכיר ומטעם שכתבו התוספות דאגזל ליכא מלקות וכיון דקאי אכובש שכר שכיר צריך לאוקמה בענין שכר שכיר שיהיה גם בשכר שכיר מציאות גזל וכיון דהך גזל מפרשינן ליה לכובש שכר שכיר ניחא ליה לפרושי גם שבועת הפקדון בהאי גוונא דכתיב הלאו ומה שהקשו התוספות ד"ה ולמה למה נכתבו שנים מזה סייעתא למ"ש לעיל ר"פ איזהו נשך דמ"מ עיקרא דקרא מיירי נמי בגזל כפשוטו אלא דמשמע נמי בעושק ע"ש ניישב דעת הרמב"ם:
במשנה אחד שכר אדם כו' עיין בטח"מ וש"ע סימן של"ט שכתב יש מי שאומר שאינו עובר על שכר קרקע וקשה לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן צ"ה ס"ק י"ח דגם בן חורין איתקש לקרקע א"כ איך עובר על השכיר עצמו וע"כ דגם על שכירות קרקע עובר וראיתי בטור שכתב בשם רמ"ה הטעם דכתיב כל אשר בארצך ולא ארצך וצ"ע מנ"ל דרשה זו ועוד הא תנא דידן לא יליף שכיר שכיר דהא בגר תושב אין בו משום בל תלין וע"כ מדדרשינן כל שאתך מרבינן בהמה וכלים וא"כ מהיכא תיתי למעט שכר קרקע דאיכא לרבויי נמי מאתך ואפי' נימא בארצך ממעט ארצך ממש הא לא יליף שכיר שכיר וגבי בל תלין לא כתיב ארצך וא"כ נראה דאפילו על שכירות קרקע עובר והא דלא נקט במתני' רק בהמה וכלים אפשר שמזה סיוע לדברי הש"ך דגם בן חורין איתקש לקרקע א"כ בהמה וכלים איכא רבותא טפי אף ע"ג דלא אתקשו לאדם מנ"ל לדרוש מבארצך למעט שכירות קרקע ועוד דהא בארצך אשכירות קאי ודרשינן אלא תעשוק שכיר עני ואביון כו' וכל שבארצך אשכיר קאי וא"כ איך אימעט קרקע מבארצך וצ"ע:
במשנה אימתי בזמן שתבעו פרש"י דכתיב אתך וקשה דהא מתני' לא יליף שכיר שכיר א"כ מנ"ל דלא עבר משום ביומו תתן שכרו אפילו אין לו דהתם לא כתיב אתך וצ"ל דלהך מילתא לא הוה רק גילוי מילתא וילפי' מהדדי וכן לעיל דדרשינן בשוכר ע"י שליח שניהם אין עוברין זה לפי שאין פעולתו אתך הה"ד לענין ביומו תתן שכרו הדין כן אע"ג דלא יליף שכיר שכיר ומזה סיוע לדברי הרמב"ן שכתב בישוב דעת הרי"ף שפסק כרב לעיל דשכיר שעות עובר ג"כ משום בל תלין אע"ג דלקמן נפקא לן מאליו הוא נושא את נפשו ותנא דידן לא יליף שכיר שכיר אלא ודאי בכה"ג לאו מילף הוא רק גלויי מילתא בעלמא:
דף קיא:
בתוספות ד"ה מאחיך כו' תימא כו' מגר תושב נפקא עכ"ל אפשר לומר דקמ"ל מאחיך משמע שנים אם שכר שני פועלים א' נכרי וא' ישראל ובש"ך ח"מ סימן ע"ז דשנים שקיבלו פקדון נמי אחראין וערבאין זה לזה וא"כ י"ל אם נתן לישראל מחצית שכרו אף דראוי שיתן הישראל חלק לנכרי מ"מ כיון דאין זכיה לנכרי א"כ י"ל שזוכה לעצמו בכולו לכן אף אם נתן לנכרי חלק אינו עובר שוב גם על של ישראל לכן נקט מאחיך שנים היינו שני ישראלים פרט לנכרי כשאחד מהם נכרי וא"ש עוד י"ל דקמ"ל כשהנכרי חייב לישראל דמשעבד לישראל משעבודא דר' נתן וא"כ לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן פ"ו דהו"ל בע"ד שלו א"כ הישראל תובעו שיתן לו בחובו דמי שכירות שנתחייב לנכרי קמ"ל דלא עבר וכשיטת הפוסקים דגם בשכר פעולה שייך שעבודא דר' נתן ועוד אפשר לומר דקמ"ל במצא תינוק מושלך ואיכא פלגא ופלגא פלגא נכרים פלגא ישראל וא"כ אי לאו מאחיך הו"א מספיקא צריך ליתן לו שלא יעבור בבל תלין דספיקא דבל תלין ספק איסור ואף דאית ליה חזקת ממון הכא לא שייך שהרי בודאי נתחייב לו להכי גלי קרא מאחיך כיון דמספיקא יכול לדחותו מאחיך לאו אחיך ודאי הוא ולא עבר עליו. מיהו קושיא זו לא הבנתי בלא"ה דהא לקמן משמע דאפי' מאיסורא ממעט ליה כדמצרכינן חדא למשרי עושקו כו' וא"כ י"ל לפמ"ש התוס' בכורות דף מ"ח דהלואה לא מקרי מלוה הכתובה בתורה דבלא"ה מסברא צריך לשלם מה שלוה וא"כ אי לאו קרא אף דלא הוה אמרינן דעבר אלאו דלא תעשוק מ"מ הו"א מכח סברא שחייב לפרוע מה שהתנה עמו להכי אתי קרא דמאחיך למעוטי אף מאיסורא ועיין בסמוך:
בא"ד ועוד תימא אמאי אצטריך גר צדק אפשר לומר דצריך קרא כמ"ש לעיל במצא תינוק בעיר שרובה גרים אף דאין הולכין בממון אחר הרוב ואיכא למומר סמוך מיעוטא להדי חזקת נכרי קמ"ל דמ"מ עבר עליו גם י"ל שנתגייר באמצע המלאכה וישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וישלם לו פלגא שעשה אחר שנתגייר קמ"ל דמ"מ עובר על הנשאר דיכול לומר שקיבל זה על מה שעשה קודם שנתגייר וגם קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וצריך לשלם הכל ביומו ועפ"ז י"ל דגם מאחיך פרט לנכרי אתא אם עשה אצלו כשהוא נכרי אף שנתגייר אח"כ תו לא עבר עליו בבל תנין אף שנתגייר באותו יום מיהו לפמ"ש כבר מוכח כן מגרך דעל מה שעשה כשהיה נכרי אינו עובר ועיין לעיל פ' איזהו נשך דף ע"ב לענין ריבית ועמ"ש בסמוך:
בתוספות ד"ה מגרך תימא אמאי איצטריך כו' עכ"ל עמ"ש בסמוך ואפשר לומר עוד לפי מה שמבואר ביבמות דף מ"ו דצריך להביא ראיה שהוא גר וא"כ י"ל דנהי דצריך להביא ראיה ליוחסין מ"מ אם השכיר עצמו בחזקת גר צריך ליתן לו שכרו ביומו דהא טעין ברי שהוא גר ולא שייך בזה אוקי ממונא בחזקת מרי' כיון דמ"מ חייב בודאי שכר מלאכה לענין זה אפשר לכ"ע ברי עדיף וצריך לשלם לו בזמנו גם י"ל שאם השכיר אבי הגר בהמה וכלים ומת וירשו בעודו נכרי ואח"כ נתגייר ועדיין נשארו הבהמה וכלים אצל הישראל כי עדיין עבד בהם והוה ס"ד כיון דבא לידו מנכרי תו לא עבר קמ"ל דמ"מ כיון שעבד בהם אחר שנתגייר עובר מ"מ ועוד י"ל דקמ"ל אפילו גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד כדאיתא בכתובות דף י"א ושם מבואר בהגדילו יכולין למחות קמ"ל השתא מ"מ עובר עליו ומיושב נמי הקושי' מרבית וכן י"ל בריבית אם הלוה לאביו ברבית על משכון ומת אביו ונשאר המשכון ביד הישראל ואח"כ נתגייר דס"ד כיון דתחילת הלואה מנכרי תו ליכא רבית דאורייתא קמ"ל כיון שבעודו נכרי ירש את אביו אסור ליקח ממנו רבית לאחר שנתגייר ועוד נלע"ד דכולהו צריכי להקדים דהיינו אם אין לו רק לשלם לאחד אחיך קודם לגר וגר קודם לגר תושב וא"כ אפשר דאם לא היה לו ליתן רק לאחד ונשכרו אצלו ישראל וגר אם נתן לגר עבר בלא תעשוק מאחר שמחוייב ליתן לישראל וזה נתן לגר ובזה אפשר ליישב קושית הח"ץ שהקשה על מה שכתבו התוס' בריש איזו נשך דלקי על עושק והקשה דהא הוה לאו שאין בו מעשה ולפ"ז ניחא ביש לו מעות ונתן לאחר א"כ עביד האיסור בפועל מיהו אין זו סברא דסוף סוף העושק אין בו מעשה. ואפשר ליישב קושית הח"ן בשכר פועל קטן ותפס כדי שכרו וזה אינו רוצה להקנות לו מדעתו וקטן אין לו זכיה בעצמו א"כ כשלקחו ממנו עשקו בדמים כיון שעדיין לא זכה בו שהרי אין זכיה לקטן מעצמו אבל כשנותן לו שכרו מדעתו הרי יש לו בו קנין גמור כדעת אחרת מקנה וכן אם מתרצה שישאר בידו על שכרו ה"ל נמי לקטן בו זכיה גמורה דזוכה מכח דעת אחרת מקנה וכשעשקו ממנו ה"ל מעשה דעביד בידים ולדינא צ"ע אם עבר בקדימה:
בא"ד וי"ל דכתיב מאחיך כו' וקשה לא ליכתוב לא ה"א ולא וי"ו ואפשר לומר דאי לא הוה כתיב רק אחיך ה"א דדוקא בעני עבר כדכתיב לא תעשוק שכיר עני להכי כתיב מאחיך אפי' מובחר שבאחיך שהוא עשיר כדאמרינן שבני אדם מכבדין אותו מחמת עשרו אפ"ה עבר מיהו אי לא כתיב מגרך ה"א דמאחיך ממעט גר כמו מקרב אחיך:
בא"ד גבי ריבית כו' קשה לר"י כו' עכ"ל אפשר לומר דקמ"ל אם לוה ממנו בעודו נכרי ונתחייב לו ריבית ואח"כ נתגייר והישראל צריך ללות ממנו בגירותו ורוצה לנכות לו ריבית שעלה לו עד שנתגייר בשכר הלואה שמלוה לו אח"כ אף שעדיין לא זכה בו בהיותו נכרי ס"ד דלא שייך ביה איסורא כיון דלפי מה שהוא עכשיו לא היה ראוי לו ליטול ריבית גם מישראל דתליא רחמנא בחיותא וא"כ נהי דכשהי' נכרי לא היה חיוב על הנכרי לחיותו והי' יכול ליטול הרבית מ"מ עכשיו שהישראל מלוה לו ס"ד דיכול לנכות לו מה שנתחייב לו כיון שאינו מונע חיותו רק מעכב מה שנוגע לחיותו דישראל קמ"ל דמ"מ אסור ליקח ועיין בי"ד סימן קע"א דאפי' לא זקפן מן התורה יש לו ריבית שעלה קודם שנתגייר:
בד"ה ור' יוסי ובפ"ק דקדושין כו' אפשר לומר דר' יוסי נמי דריש שכיר שכיר אלא דס"ל דריעך ממעט גר תושב ולהכי כאן מפיק מגזירה שוה מיהו לקמן לא משמע כן:
בפרש"י ד"ה אבל אביון כו' אימא דליקדמי' לעני עכ"ל קשה מנ"ל דיהי' קודם דנימא דכיון דליכא קרא רק להקדים עני לעשיר וא"כ אביון דליכא קרא מסברא נימא דשוין הן אע"ג דאביון צריך לי' טפי ואפשר לומר דאם שכר שני פועלים ואין לו לשלם רק לאחד מהם ואם יחלק ביניהם הרי יעבור על שניהם בבל תלין כיון שתובעין אותו א"כ עדיף טפי ליתן לאחד ועל השני תו אינו עובר כיון דאין לו וכיון שהמצוה באחד ממילא אי אמרינן דאביון מסתבר טפי ממילא קדים לגמרי עוד אפשר דרש"י ס"ל דאם אין לו רק לאחד מהם אפשר שבשני פועלים שוין מחלק ביניהם כיון דאין קדימה במטלטלין וכיון שאין לו עוד אינו עובר וא"כ י"ל דלכך ניחא ליה לרש"י לפרושי שאביון קדים דאי תימא דשוין א"כ איך נימא שיחלק ביניהם דא"כ עבר על שניהם בלא תלין וע"כ צ"ל דכיון שאין לו אינו עובר עוד וא"כ הוה קשה אתך ל"ל למימר דבאין לו אינו עובר דכבר מוכח מהא דבאביון מחלק בין האביון ובין העני ואי עובר על שניהם מסתמא לא שייך דינא דחלוקה כלל אלא ודאי מצינן למימר אביון קדים לגמרי לכן ניחא ליה לרש"י למינקט הסברא דאפי' אי לא כתיב אתך תספיק סברא דצריך ליה להקדימו לגמרי:
בגמרא לעולם לא יליף שכיר שכיר כו' כל שפעולתו אתך א"ה אפי' גר תושב א"ק רעך כו' והקשה מהרש"א א"כ נימא דלעולם יליף שכיר רק רעך ממעט גר תושב ועוד הקשה נימא דתנא דמאחיך נמי לא יליף גז"ש דשכיר שכיר רק מאתך מרבה הכל ע"ש שהאריך ובאמת נראה דהא בלא"ה קשה מנ"ל למעוטי גר תושב מרעך נימא למעוטי נכרי אלא ברור דרעך ממעט כולהו שגם גר תושב אינו בכלל רעך גם בהמה וכלים אי מפרשינן כפשוטו קאי דלא תעשוק רעך היינו השכיר ממש ולא ממון רעך דהכי פשטא דקרא לכן צריך אתך לרבויי בהמה וכלים שעובר על השכירות ג"כ שהוא ממון רעך ומפרשינן פעולת היינו השכירות ופריך הגמרא דילמא אתך קאי אשכיר שהוא אתך אע"פ שאינו רעך ורעך לא ממעט רק נכרי ומשני דבהמה וכלים הוה ממון רעך לגמרי אבל אי יליף שכיר שכיר פשיטא דהוה מוקמינן רעך על נכרי לחוד דאף דגר תושב אינו בכלל רעך ג"כ מ"מ אתרבי משכיר שכיר אע"פ שאינו רעך כמו דמרבינן ליה מבשעריך דכתיב במשנה תורה אע"פ שאינו אחיך ועוד נ"ל ליישב קושית מהרש"א דהא יש להבין למה נקט רעך אצל לא תעשוק למעט גר תושב ולזה י"ל דכיון דרעך משמע דממעט כלים רק דאמרינן שהם ממון רעך וא"כ אי כתיב רעך אצל לא תלין הוה ממעטינן נמי כלים שאינם רעך ולהכי כתיב אצל לא תעשוק דקאי אממון וא"כ כלים נמי ממון רעך הם וא"כ י"ל דס"ל כלים מרבינן מגז"ש דשכיר שכיר וגר תושב אימעוט מרעך דא"כ ליכתוב רעך גבי לא תלין כיון דכלים לאו מהאי קרא אתי אלא ודאי כלים אתי מאתך וא"כ לא שייך רעך דכלים אינם רעך להכי כתיב אצל לא תעשוק דקאי שפיר אממון רעך:
בגמרא אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד פרש"י דהיינו שכר שעות כו' ואפשר לפרש דאפילו שכרו בפחות משוה פרוטה מ"מ עובר ואשכול א' מסתמא אין שכרו פרוטה ולהכי אמרינן דבר שמוסר נפשו עליו ומאחר שמוסר נפשו על פחות מש"פ ולכן עובר ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה מהרש"א לעיל בריש איזהו נשך שכתבו דגזל מקרי ניתק לעשה הא גם עושק כתיב ביה והשיב את העושק ולפ"ז אפשר דעושק בפחות מש"פ דמי להכהו הכאה שאין בה ש"פ דלקי ולא ניתן להישבון כמו כן י"ל דעושק אף דלפי שעה עבר עליו בלא תלין מ"מ אפשר דמ"מ לאו בר הישבון הוא כמו בבן נח דנהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להישבון משא"כ בגזל לא עבר כלל אפחות מש"פ:
דף קיב.
בפרש"י ד"ה ואידך כו' להענישו כו' ומסקנא כל הכובש כו' עכ"ל נראה דרש"י מפרש להך מילתא דהוה כאילו הוא נוטל דקשיא ליה מאי נ"מ בהא דקאמר מפני מה אלא ודאי קרא אתי שהוא כאילו נוטל נפשו ועפ"ז אפשר לפרש דקמ"ל בהא דהא לעיל בר"פ איזהו נשך דף ס"א ע"ב מפרש טעמא דמ"ד רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים דדרשינן למיתה ניתן ולא להישבון וא"כ י"ל דיהיב טעמא בכה"ג דהתוס' פ' אלו נערות דף ל"ב הקשו בהא דבעי למימר דממון ומלקות הוה ממונא לקולא והקשו התוס' אטו איתגורי איתגור ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל א"כ י"ל דאף דבריבית דרשינן למיתה ניתן ולא להישבון מ"מ כאן דאליו הוא נושא את נפשו חס רחמנא עליה שמחוייב בהישבון וא"ש בין למ"ד נפשו של נגזל א"כ קם ליה בדרבה מיניה שהרי נידון למיתה בשביל נפש הנגזל ואי נפשו של גזלן קמ"ל דלא נימא בדמים קנינהו ואפשר לומר עוד ליישב הך דקשה מאי נ"מ בזה ואפשר דלמאי דמבואר לעיל דף נ"א ע"ב דבאומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דבדבר שבממון תנאו קיים אבל בעונה שהוא צערא דגופה לא ניתן למחול א"כ י"ל דקמ"ל דאפילו התנה שלא יעבור בבל תלין כיון דאליו נושא את נפשו הוה צערא דגופא ולא מהני תנאי מיהו כבר כתבתי לעיל ריש דף קי"א דס"ח ס"ל דמהני תנאי וגם לעיל בשוקאי דסורא דאמרינן מידע ידעי דאיומא דשוקא סמיכי פרש"י אפילו יש לו מעות דאדעתא דהכי נשכר לו א"כ משמע דמהני תנאי:
בגמרא תנו רבנן יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לכאורה קשה למאי דכתבו בח"מ סימן ע"ג ס"ו בנשבע לפרוע ליום פלוני אינו עובר על השבועה אא"כ תובעו וא"כ קשה ל"ל קרא לו יהי' דנשבע בפי' ג"כ אינו עובר בלא תביעה ויש לחלק:
בגמרא איבעיא להו חוזר כו' עיין ברא"ש שכתב אם אין החנוני רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר והא דבירושלמי איתא בהעמיד הפועלים אצל השולחני אין ב"ה חייב לפועלים כלום הירושלמי ס"ל כרב ששת דאינו חוזר והוה כערב ואנן קיי"ל כרבה דס"ל חוזר וכיון שהשלחני יכול לחזור גם הפועלים יכולין לחזור וכי פליגי כאן כשאין השולחני חוזר ובתומים סימן קכ"ו סק"ה הביא שהפלפלא חריפתא וגי"ר נתקשו בו דקשה הו"ל למימר דפליגי כשהשולחני חוזר ורבה ס"ל דשולחני חוזר לכן גם הפועל חוזר ור"ש ס"ל כהירושלמי לגמרי דשולחני אין יכול לחזור וגם הפועל אין יכול לחזור והאריך בתומים ליישב בכמה אופנים ואענה חלקי בזה ולכאורה היה נ"ל דשפיר הוכיח הרא"ש דסוגיין לא ס"ל כלל דנשתעבד החנוני דהא לפי שיטת הירושלמי בהעמיד הפועלים אצל שולחני אין חייב לפועלים כלום ע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש דהחנוני נשתעבד מדין ערב והחנוני נתחייב לפועלים וא"כ כיון דמיירי שלא היה לב"ה אצל חנוני כלום כמ"ש הרא"ש א"כ ע"כ לומר שגם בע"ה נשתעבד לחנוני מיד שנתחייב החנוני לפועלים דלאו בשופטני עסקינן שיתחייב השולחני לפועלי' והב"ה לא יתחייב לשולחני ואין לומר שלא נשתעבד לו עד שיתן דא"כ יחזור בו כיון שאין לב"ה עליו כלום וגם בערב כשגובה מלוה הוא גובה מזמן הלואה לא מזמן שפרע אלמא דבערב מתחייב מיד וא"כ כשתמצי לומר שהשולחני נתחייב מדין ערב ע"כ לומר שהב"ה נתחייב לשולחני והשולחני נתחייב לפועלים וא"כ קשה על לשון הירושלמי איך אמר שאין לפועלים אצל בע"ה כלום משמע אפילו לא נתן להם החנוני וקשה הא מ"מ הב"ה חייב לפועלים מטעם שעבודא דר' נתן שהרי הוא חייב לחנוני והחנוני חייב לפועלים ואין לומר דנ"מ באית ליה לחנוני נכסי דהא מסיק הש"ך בסימן פ"ו סק"ה דשעבודא דר' נתן אפי' אית ליה נכסי הוא וצ"ל דהיכא דאיכא פסידא ללוי הוה כמו נכסים משועבדים נגד בני חורין וכאן לית ליה לב"ה פסידא שמה לי שמשלם לחנוני או לפועלים וצ"ל דבאמת כן כונת הירושלמי שאין הב"ה חייב לפועלים רק לחנוני מיהו הב"ה משעבד מכח שעבודא דר' נתן ונ"מ שפקע חיוב בל תלין או כשחייב גם לאחרים והשתא שפיר הוכיח הרא"ש דע"כ סוגיין ס"ל דלכ"ע יכול השולחני לחזור דל"ל דלרב ששת אין השולחני יכול לחזור דא"כ מאי פריך ממתני' דאינו עובר משמע דמיהדר הדר ומאי קשי' הא באמת יכול לחזור מטעם שעבודא דר' נתן על הב"ה דהא אין פסידא לב"ה ולמה דחק לשנויי אינו בתורת לעבור אע"כ פשיטא ליה להש"ס דלר"ש אינו חוזר כלל וקשה איך משכחת לה אע"כ בש"ס פליגי כשאין השולחני חוזר וא"כ אין הפועל יכול לתבוע לב"ה כלל כיון שהשולחני רוצה ליתן ובאם אינו רוצה ליתן לא שייך לומר שאינו עובר דכיון דלא נשתעבד וחזר בו יכול לחזור על ב"ה ועובר ג"כ שהרי המחאה בטעות הוא מיהו אחר העיון היטב נ"ל עיקר בלשון הרא"ש דפירושו כפשוטו דהא בלא"ה יש לדייק דהרא"ש כתב דהירושלמי ס"ל כרב ששת דאין הפועל יכול לחזור לכן הוה כערב ואנן קיי"ל כרבה כיון שהשולחני יכול לחזור כו' עיין בלשון הרא"ש והוא תמוה שהיה לו לסיים וכיון שהפועל יכול לחזור א"כ אין כאן דין ערב שהרי לא הפסיד לפועלים כלל עיין בו לכן נראה שכך הצעת לשון הרא"ש כי ראוי לחקור מה שהוא עיקר הסיבה ומה שמסובב מן הסיבה והנה בודאי אין לתלות מניעת החזרה להחנוני בשביל שאין הפועלים יכולין לחזור שא"כ יאמר החנוני מה לי בכך אני חוזר וגם אתם תחזרו שהרי על זה אנו דנין אלא ע"כ הירושלמי קאמר בפשיטות דכשהעמידן אצל חנוני נסתלק הב"ה לגמרי ומזה סובב שאין הפועל יכול לחזור ג"כ שאחר שנסתלק הב"ה ממילא עיקר שעבודן על החנוני ואם תאמר למה לא יכול החנוני לחזור ע"כ לומר לזה שכן מורה משמעות ההעמדה שיסתלק שעבודן מעל הב"ה ויחול על השולחני והוה כאילו פטרו לב"ה בפירוש מיהו ודאי אם השולחני יכול לחזור מילתא דפשיטא שהפועלים חוזרים ג"כ וכמ"ש הרא"ש ואפי' מחלו בפירוש ה"ל מחילה בטעות והשתא ממילא לים למימר דפלוגתא דרבה ורב ששת תליא בחזרת השולחני דא"כ לא שייך להעמיד פלוגתייהו על חזרת הפועל רק על חזרת השולחני דהא מילתא דפשיטא הוא אם השולחני חוזר בהכרח שהפועלים חוזרים ואם השולחני אין יכול לחזור יחוייב מזה שהפועלים ג"כ אין יכולים לחזור דהא ע"כ הא דאין השולחני חוזר ע"כ מטעם דין ערב וע"כ שהב"ה נפטר בהמחאה זו דאל"כ אין טעם שיהיה ערב כמ"ש הרא"ש בהדיא בטעם הירושלמי ובגמרא משמע בהדיא דבחזרת פועל פליגי כדקאמר מיעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר וא"כ ע"כ מוכרח לומר כמ"ש הרא"ש דפליגי כל זמן שאין השולחני חוזר אבל השולחני פשיטא שיכול לחזור לסוגיא דש"ס דידן וא"כ הירושלמי ודאי ס"ל דאין חוזר כרב ששת אבל רב ששת ע"כ לא ס"ל כהירושלמי לפום תלמודא דידן דאל"כ ה"ל לפלוגי בשולחני ודברים אלו ברורים בכוונת דברי הרא"ש לאמיתן ולא ס"ל כמ"ש התוס' דהה"ד דפליגי בשולחני דאין זה במשמע מטעמא דפרישית לכן תירץ בענין אחר דפליגי כל זמן שאינו חוזר וכמ"ש התוס' ומיהו מצינן לפרש כו' ע"ש ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה חוזר כו' היכא דא"ל אני פוטרך לגמרי אפי' לא יתן לו פשיטא דאינו חוזר כו' עכ"ל לכאורה י"ל שפיר דקא"ל אני פוטרך כו' כמ"ש התוס' אלא דפליגי בהכי דהא הכא ודאי השולחני מתחייב ליתן לפועלים מדין ערב שהרי לא סמכו רק על השולחני וא"כ י"ל דבהא פליגי דמ"ד חוזר ס"ל כיון דעכ"פ יתחייב בעה"ב לשולחני א"כ י"ל שסובר שהבע"ה נתחייב מיד לשולחני וא"כ הבע"ה חייב לשולחני והשולחני נתחייב לפועלים וא"כ יכול הפועל לתבוע את הב"ה מכח שעבודא דר' נתן א"כ הפועלים באים מכח החנוני ואף שאמר אני פוטרך לגמרי היינו מדין חיוב שלהם ונ"מ שאין עוברין בבל תלין כיון שאינו בא אלא מכח שעבודא דר' נתן ואידך ס"ל דאינו חוזר משום דמחל לו זה לגמרי שלא יהיה לו תביעה על ב"ה וסליק שעבודו ובהכי ניחא דפליגי דוקא בדינא דמתני' לענין שאינו עובר בבל תלין ולא פליגי אמתני' דשבועות בחנוני על פנקסו דהיכא דליכא בל תלין ואמר אני פוטרך לגמרי ודאי לגמרי פטרוהו דאל"כ מה מרויח הב"ה אם באים לתבוע מכחו או מכח החנוני ועמ"ש לעיל בסמוך בישוב דברי הרא"ש: