אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק ששי השוכר את האומנין › דף עט.

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק ששי השוכר את האומנין · דף עט.

דף עח:

בתוספות ד"ה אילו כו' תימא דהשתא מיהו כו' למה יתן לו שכר עכ"ל: לענ"ד מיירי ששכרו לרכוב עליו שצריך לילך למקום ההוא ושכרו לרכוב שלא יטרח לעלות ברגליו וא"כ שפיר אהני ליה עכ"פ על מה שרכב בחצי דרך אף שצריך לטרוח ולילך ברגל אם אינו רוצה להעלות בדמים ביוקר השכירות כאשר במקום ההוא אלא דיש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר במתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך הא אם מתה בחצי הדרך הרי עדיין צריך להשלים דרכו וגם לחזור לביתו אין כאן חצי דרך רק רביעית דרך וצ"ל שלא שכר החמור רק עד שם ומניחו שם או דחצי הדרך באמת היינו רביעית מן הליכה וחזרה וא"כ י"ל שפיר דלהכי נקט לרכוב דאז מגיע לו שכרו של חצי דרך הליכה שהוא רביעית דרכו משא"כ אם שכרו למשא ובחזרה שפנוי ממשא רוכב עליו בלא משא א"כ מגיע לו שכר יותר מלפי ערך הדרך דעל המשא צריך ליתן יותר:

בא"ד וי"ל כו' לפי אותן דמים שהשכיר כו' יותר מעט כו' עכ"ל לכאורה היה נראה לומר דקמ"ל דאינו נותן לו רק שכר חצי דרך דהיא ע"פ מאי דאיתא בחגיגה צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא עשרה וחד בתרי זוזי נמצא דרך משל אם נותנין על דרך חמשה פרסאות זוז אחד נותנין על עשרה פרסאות שלשה זוזים וא"כ כי מתה בחצי הדרך מחשבינן השואה על חמשה פרסי ואינו נותן רק זוז אחד וכששוכר שם אינו יותר מחמשה פרסי א"כ אינו נותן רק זוז אחד ומרויח השוכר מיהו נ"ל דשמעתין ע"כ לא איירי בהכי דפריך. אם יש בדמיה לשכור ואם איתא הרי מפסיד ע"י זה שאם ישלים דרכו הרי יתן כל מה שפסק עמו ואם ישלם רק לפי ערך שהלך לא ישלם רק שליש וע"כ איירי בצריך להוסיף על חצי דרך יותר:

בפרש"י ד"ה יקח כו' ותנן במתני' מתה חייב להעמיד לו חמור אחר עכ"ל וקשה מנ"ל דמתני' מיירי בחמור זה דילמא בחמור סתם איירי ואפשר לומר דס"ל לרש"י הא דהבריקה ג"כ לא מיירי רק בחמור זה דאילו בחמור סתם אינו אומר לו הרי שלך לפניך מיהו הפוסקים לא חלקו בזה וגם קשה לפ"ז מאי פריך לעיל מרשב"א דהשוכר את החמור לרכוב והבריקה צריך להעמיד לו חמור אחר נימא דמיירי בחמור סתם וברא"ש הקשה על מה שפרש"י במשנה שכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא דאמר ליה חמור זה ומדכתב ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור אחר משמע דמיירי בחמור סתם עכ"ל ולפענ"ד פשוט דכונת רש"י דהברירה ביד המשכיר או להוסיף מעות ולקנות חמור אחר או ישכיר לו אחר בדמי נבילה או יחזיר לו שכרו ע"כ וס"ל לרש"י דכיון דחמור זה שיעבד לו צריך לשכור לו בדמי הנבילה אלא משום כילוי קרנא יוכל המשכיר לקנות לו חמור אחר ע"י שיוסיף דמים וכן נראה להדיא מפרש"י כאן ד"ה לא מכלינן כו' דמוסיף ולוקח חמור הרי בהדיא דאפי' למ"ד לא מכלינן קרנא מחוייב עכ"פ לקנות חמור אחר מדמי הנבילה ולהוסיף דמים דכל שיוכל לעשות שלא יהיה כילוי קרנא משועבד לו אף שצריך להוסיף ואם אינו רוצה ימכור הנבילה וישכור בדמים ולא פליגי כאן רק במתה בדרך שאין השוכר רוצה לקנות להוציא מעותיו ושמא לא ייטב בעיני המשכיר וכשהוא בביתו ואינו רוצה ליקח אחר לכ"ע שוכר בדמי הנבילה ולא משגחינן בכילוי קרנא כיון שיכול להוסיף ולקנות מדמי הנבילה לא מקרי כילוי קרנא אם אינו רוצה להוסיף דמים דאפסיד אנפשיה וזהו ברור לפענ"ד בדברי רש"י:

בתוספות ד"ה ואם כו' הוה מצי לשנויי דאין בדמים לשכור עכ"ל לכאורה נראה דלמ"ד מכלינן קרנא שנשתעבד לו החמור לשכירות א"כ כיון דאילו היה החמור שוה כל דמי שכירות היה הדין שימכרנו וישכור לו להשלים דרכו שהיה מפסיד דמי כל הנבילה א"כ אף אם הנבילה שוה חצי דמי שכירות להשלים הדרך יוכל השוכר למוכרה ולהשלים דרכו וצ"ל דס"ל להתוס' דבשלמא אם הנבילה שוה יותר מדמי שכירות דרך משל אם שכר החמור בעשרה זהו' ומתה בחצי הדרך והנבילה שוה עשרה זהו' ואינו מוצא חמור אחר להשלים דרכו רק בעד עשרה זהו' אז שפיר י"ל ששוכר בעד עשרה זהו' ונמצא מפסיד המשכיר חמשה זהו' משא"כ אם אין בנבילה כדי לשכור לחצי דרך והיינו שאינה שוה כדי מה שחייב לו בעד חצי דרך שאינו שוה חמשה זהו' שהיה מגיע לו על חצי דרך שישלים א"כ אם יוסיף דמים וישכור חמור אחר בעד עשרה זהו' אין יכול למכור הנבילה בג' זהו' ולהשלים עד עשרה זהו' ושלא יתן למשכיר כלום בעד השלמת הדרך דכל ששכר בדמי חמורו מחוייב ליתן לו שכרו משלם ואין המשכיר מפסיד מן השכירות כששוכר בדמי הנבילה דעל זה לא נשתעבד וא"כ אם אין בדמיה לשכור אין המשכיר מפסיד כלום מן הנבילה כל שאין הנבילה שוה יותר מדמי שכירות שמגיע לו להשלים דרכו וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ה משכירות ובח"מ סימן ש"י ס"ב בש"ע ובטור שם כתב ואם הנבילה שוה קצת משכר חצי הדרך אין יכול לומר כו' או אקח אני הנבילה שזה החמור נשתעבד לי ואשלים עליה מחצי השכר שעדיין בידי להשכיר לי חמור שלא נשתעבד אלא עד כדי דמי הנבילה ולהוסיף עליה עד כדי דמי חצי השכירות כפי מה שהיה בשעה ששכרה אבל אם אינו מוצא אלא ביוקר לזה לא נשתעבד לו להוסיף לו מביתו כיון שאין הנבילה שוה כ"כ עכ"ל משמע מדבריו שכל שאין הנבילה שוה חמשה זהו' כערך חצי דרך אינו מפסיד כלום שלא נשתעבד להפסיד משכר שמגיע לו רק הנבילה יפסיד אם שוה יותר והיינו כדפרישית:

בא"ד והא דאמר בס"פ בהשואל אי דאמר בית זה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב דלעולם היכא דהוה ליה לאתנויי אמרינן דהוה פסידא דמוציא לכן הכא בחמור שהשוכר מוחזק בחמור א"כ הו"ל למשכיר לאתנויי שאם אמות יפטר משא"כ בבית דקרקע בחזקת בעלים עומדת על השוכר להתנות לכן בנפל אזדא ועוד נ"ל דודאי בחמור שמתה שהנבילה עומדת לימכר א"כ אין לזה טענה למה מכרה וכיון שמכרה שוכר בדמיה חמור ולא שייך לומר שאין דעת המשכיר להקנותה וא"כ לא יקנה הקונה דהא בע"כ למוכרה קאי משא"כ בבית כיון שזה אינו רוצה למכור הבית דאין רצונו להקנות רק כרצונו א"כ בלא דעתו לא שייך שימכור א"כ ממילא לא נפיק מרשותיה בלא דעתיה משא"כ נבילה מסתמא למכירה קאי ועיין בסמוך:

בא"ד אבל חמור כו' אלא למכרו עכ"ל בזה ניחא לי דהרמב"ם בפ"ה משכירות ובש"ע בהבריקה או נשתטתה ושכרו לרכוב כתב שצריך ליתן לו חמור אחר ולא כתב דימכרנה ויקח בדמיה אחרת די"ל בהבריקה כיון דראוי למלאכה אין יכול למוכרה דאינה עומדת לימכר וזהו דלא כסברא שכתבתי דהשוכר מוחזק ובטור כתב דגם בנסמא אם יש בדמיה לשכור ישכור וצ"ע למה ימכרנה כיון שראוי למלאכה כדמשמע מדברי התוס': דע שנחלקו הפוסקים בהא דאיתא בסוגיין בחמור סתם חייב להעמיד לו אחר והביא הטור בשם הראב"ד דמיירי בקנו מידו דאל"כ אין כאן רק מי שפרע וקשה לפ"ז מאי פריך ארב אי בחמור סתם הא חייב להעמיד אחר דילמא מיירי בלא קנין וכן הקשה בלח"מ מיהו נ"ל דעיקר סברת הראב"ד שלא נשתעבדו הנכסים בלא קנין אכל גוף החמור שמשך מודה הראב"ד דמשתעבד ליה גוף החמור שמשכו לשכור בנבילה שנשאר לו שהרי זכה בחמור ויכול למכור הנבילה לשכור אחר אפי' כליא קרנא לרב אלא דהראב"ד קאי לדידן דקיי"ל דאף בחמור זה לא חיישינן לכליא קרנא כשמואל וא"כ לא קאי הראב"ד רק על חיוב הנוסף בחמור סתם טפי מחמור זה שישכיר מנכסיו לזה בעינן קנין אבל פשיטא דבחמור סתם שעכ"פ נשתעבדה לו הנבילה לשכור חמור אחר אפי' אין בדמים אפילו לשכור כיון שהוא תחת ידו אפילו בלא קנין וא"כ פריך שפיר כיון דחייב להעמיד לו חמור אחר א"כ עכ"פ לכ"ע אפי' אין הנבילה עולה לשכור ישכור עכ"פ בדמים של הנבילה ומה שמוסיף הוא פסידא דבעל החמור אפילו אליבא דידן דקיי"ל מכלינן קרנא מ"מ באינו עולה כדי לשכור בחמור זה יוכל ליקח הנבילה ולהוסיף עליה כדי להשלים הדרך וכן נ"ל מלשון הרמב"ם דבחמור סתם כתב או שוכר בהמה בדמים אם אין בבהמה ליקח ובחמור זה כתב אם אין בדמים ליקח ולא לשכור משמע דבחמור סתם מוכר הנבילה אפילו שוה מקצת שכירות ומשלים עליה משכר חצי דרך שאצלו ועוד נ"ל דהראב"ד כתב דיש דין מי שפרע וא"כ עכ"פ קשה אמאי אין לו עליו אלא תרעומת וא"כ אפילו בלא קנין לא מיתוקמא וכתב ב"י דלהרמב"ם וראב"ד אינו משועבד מנכסיו בלא קנין וקשיא לי דבבית כתב הרמב"ם גופיה דבבית סתם חייב לבנות לו בית אחר וכן פסק בש"ע סי' שי"ב ולא זכר קנין כלל וקשה גם בבית במה נשתעבד לבנות לו בית אחר ה בדעתי לומר דבבית שהחזיק בו הרי קנה בבית כפי שווי כירות שאע"פ שנפל עכ"פ הוא יותר משווי השכירות בסתם לשכור בית אחר לכן זכה בחזקה אבל בחמור סתם לשכור מנכסיו לא נשתעבד ע מזה למ"ש בדעת הראב"ד דעכ"פ בחמור שמשך נשתעבד לו דקשה לי ממש"כ הרמב"ם בדין א' בהבריקה או נשתטתה ולא חילק כלל בין חמור סתם לחמור זה בשכרו לרכוב ולא כתב רק אם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עמו על שכר כמה שהלך בה משמע אפי' בחמור סתם לא אמרינן שזכה במשיכתו שיתחייב לשכור לו חמור אחר וא"כ קשה מ"ש מבית סתם שמחוייב להעמיד אחר ולא זכר שם דמיירי בקנין ובאמת קשה לי בבית סתם וכן בחמור סתם דנהי דלא יחד לו החמור בפירוש מ"מ אילו מכר בית סתם נהי דיד לוקח על התחתונה ויכול ליתן בית שירצה מ"מ אם כבר בירר לו בית והחזיק בו הרי נסתלק שעבודו וחיובו ככל הבתים וא"כ אפי' בית סתם אחר שבירר לו הבית ליהוי כמו בית זה שהרי זו שבירר לו וכן בחמור סתם אחר שהוברר החמור ליהוי כמו חמור זה שהרי כבר נברר החמור ששכר וצ"ל דבשלמא במכר לא נסתלק המוכר מן הלוקח משא"כ בששכר בית או חמור סתם עיקר כונת השוכר להעמיד לו הדירה או החמור למקום שרוצה לכן אמרינן בנפל ומת אכתי לא פקע השעבוד מן המשכיר להעמיד לו דירתו או חמור מיהו אכתי קשה התינח ביש לו בית י"ל שפיר שנשתעבד ליתן בית אחר וכן בחמור שיתן קמור אחר אבל באין לו איך יתחייב לשכור לו בית הא הוה דבר שאינו ברשותו ואילו אמר בפירוש אני משכיר לך בית של אחר לא היה השכירות חל דדבר שלב"ל הוא ואיך שיתחייב להעמיד לו בית או חמור שאינו ברשותו: ואפשר לומר שבאמת זה טעמו של הראב"ד דחמור סתם בלא קנין לא משתעבד דכיון דעל חמור שאינו ברשותו לא חל הקנין דהוה דשלב"ל לא חל כלל השעבוד אף על מה שיש לו דהוה ליה כהקנה דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה דלא חל הקנין כלל דהוה כמו את וחמור ובזו מיושב קושית הלח"מ שהקשה מאי פריך הא חייב להעמיד לו חמור דילמא מיירי בלא קנין ולפמש"כ י"ל דהראב"ד לא קאמר רק אליבא דידן דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לא חל השעבוד על חמור שאין לו לכן לא חל השעבוד כלל משא"כ לרב דס"ל אדם מקנה דשלבל"ע א"כ אפי' בלא קנין משתעבד בחמור סתם וא"ת מה מועיל קנין לדשבל"ע י"ל דבקנין הוה טעמא מטעם חיוב שמחייב עצמו ויכול להתחייב בדשלב"ל כמש"כ בח"מ סי' סמ"ך מיהו דוקא בקנין כמש"כ בש"ע שם אבל בלא קנין לא מהני למה שאינו ברשותו וא"ש מיהו בבית לא מצינו למ"ד שיצטרך קנין וצ"ל להפוסקים דס"ל כיון דעשה משיכה בעיקר החמור נגמר הקנין ושאר חמורים הם מדין אחריות ושעבוד וא"צ קנין לזה ואף דבמתחייב בדשלבל"ע צריך קנין כאן דעשה משיכה בעיקר הדבר שפיר מהני ההתחייבות אף למה שאינו ברשותו ומ"מ צ"ע לפ"ז דהא בפוסק על הפירות לא מצינו שיועיל רק לענין מי שפרע נימא שמחייב עצמו בדמים שקיבל להעמיד לו הפירות ויועיל מטעם חיוב שמחייב נפשו ועוד דא"כ גם בלא יצא השער נמי יפסוק בתורת חיוב שיתחייב עצמו להעמיד לו הפירות שהתנה ובמקח הנ"ל ויהיה לו דין מכירה גמורה דלית בה איסור רבית וצ"ע וצ"ל דכשיש קנין על גוף הדבר יכול לשעבד גם מה שאינו בידו מדין אחריות משא"כ פוסק על פירות עצמן שאין לו אין יכול לקנות במעות כיון דמעות אין קונות לא מהני נמי שיתחייב יותר ממה שיש לו דלא מתחייב רק על אחריות דבר שקנה יוכל להשתעבד משא"כ שם שמתחייב יותר על מה שקנה לא שייך בו דין אחריות לכן לא מהני מיהו צ"ע כיון דמתחייב בדשלבל"ע בקנין עכ"פ א"כ יוכל לפסוק שיתחייב להעמיד כפי מה שפוסק עמו ויועיל מדין חיוב לדשלבל"ע וכיון שמתחייב מיד לא יהא שייך איסור רבית שקנה ממנו החיוב וצ"ע וכן מצאתי בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ס"ט דבכה"ג משתעבד להעמיד וצ"ע:

בגמרא אם יש בדמיה לשכור ישכור הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' ש"י כתבו בשכרו למשא כו' מניח לו נבילתו כו' והשיגו עליו הראב"ד והטור מה חילוק יש בין שכרו לרכוב או למשא ובסמ"ע דחק ולפי מש"כ ס"ל להרמב"ם בנסמא ג"כ יכול למוכרו ומלבד שדבריו דחוקים ויותר היה נראה לפרש דס"ל מדנקט שכרו לרכוב משמע דלרכוב דוקא והיינו טעמא דודאי אונסא דמיתה לא אסיק אדעתיה שישכור מן הדמים לכן אמרינן מסתמא לא נשתעבד לזה דלא הו"ל למשכיר לאתנויי על זה דלא שכיח לכן אין יכול למכור הנבילה ולכלות קרנא או למכור שלא מרצון המשכיר מיהו הא י"ל דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא יארע סיבה שתחלה וכדומה שאין דרך שתמות פתאום לכן בשכרו לרכוב כיון דכבר נשתעבד לו משעה שחלתה היה יכול למוכרה אז אף אם מתה לא פקע השעבוד ויוכל למוכרה משא"כ בשכרה למשא אף בחלתה סתמא ראוי למלאכה כדמשמע לשון הרמב"ם ובשביל מיתה לחוד לא הו"ל למשכיר לאתנויי דלא שכיח לכן במתה לא שעבד לו מסתמא הנבילה שימכרנה ולהכי נקט שכרה לרכוב דבשכרה למשא מילתא דפשיטא הוא שאין יכול למכור הנבילה ועיקר רבותא בשכרו לרכוב דבהא פליג שמואל וס"ל מכלינן קרנא: מיהו כבר כתבתי לעיל דגם בשכרה לרכוב והבריקה אינו יכול למוכרה כמו שנראה מלשון הרמב"ם וכן משמע מדברי התוס' לכן נ"ל בטעמו של הרמב"ם כיון דהסוגיא מוכחת דבעי למימר באנגריא חוזרת אומר לו הרי שלך לפניך ופירשו התוס' לעיל דלא איכפת לן באיחור מלאכתו שמתאחר ואין המשכיר מפסיד בשביל זה וס"ל להרמב"ם בטעמא דשכרה לרכוב אינו כפרש"י דירא פן תכשילנו דהא מלשון הרמב"ם שכתב השוכר את הבהמה וחלתה או נשתטית או נלקח לאנגריא של מלך אם נלקח בדרך הליכה אומר לו הרי שלך לפניך וע"ז כתב בד"א בששכרה לשאת עליה משאוי שאפשר להשליכה בלא הקפדה אבל שכרה לרכוב או לכלי זכוכית חייב להעמיד לו חמור משמע בהדיא דבהבריקה ונשתטית ג"כ יש חילוק בין שכרה לרכוב או למשאוי ונראה סברת הרמב"ם דבשכרה למשאוי אין נ"מ במה שמתאחר במלאכתה וכמש"כ התוס' לעיל ד"ה אנגריא וכיון שאין קפידא כ"כ באיחור אומר לו הרי שלך לפניך משא"כ בשכרו לרכוב מסתמא נחוץ הוא לדרכו ויכול לומר שאינו רוצה להתאחר לכן בנשתטית שצריך לאחר דרכו מחוייב להעמיד לו חמור וכן בכלי זכוכית אין הטעם כפרש"י שמא תפול רק הטעם לדעת הרמב"ם דכיון שהם עלולים להפסד וקלים להשבר. רוצה למהר למוכרן שלא יהיה עוד אחריותן עליו לכן גם בחלתה בשכרו לרכוב ולכלי זכוכית צריך להעמיד לו אחר כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם ודלא כהמ"מ ומעתה נראה שזה הטעם בעצמו דבודאי לא שכיח שבמקום שבא יצטרך לשכור ביוקר דאדרבה כל שמתקרב יותר מסתמא השכירות יותר בזול על דרך קרוב מדרך רחוק כש"כ לעיל רק מאחר שצריך לפי שעה צריך להעלות בדמים כיון שזה נחוץ לדרכו למהר לבא למחוז חפצו ואין יכול המשכיר לגמר לו שימתין עד שימצא חמור במקח ששכר מזה דשכרו לרכוב מסתמא נחוץ וצריך לו למהר דרכו וכן בכלי זכוכית רוצה למהר דרכו משא"כ בשכרה למשאוי שבסתמא אין קפידא באיחור הדרך א"כ אף שמבקש חמור אחר כדי שימהר דרכו בשכרו למשאוי אין זו טענה במה שמתאחר דרכו כדמוכח בשמעתין כן נ"ל לדעת הרמב"ם:

בפרש"י ד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני משכונא וכליא קרנא דלוה עכ"ל הקושיא מבוארת דא"כ אפילו למ"ד מכלינן קרנא תקשי נצלחיה לציבי כדלקמן וע"כ לומר כדמשני לקמן זימנין דשלמו שני משכנתא מקמיה יובל וא"כ למה פרש"י ששלמו באמצע ולכן כתב מהרש"א ברש"י דגרס וקא כליא קרנא דמלוה וכן הוא בספרים רק מהרש"ל הגיה דלוה ופירש הטעם דכיון דהמלוה מוחזק במשכונא א"כ יש לחוש לתקנת המלוה שלא יכלה קרנא דמלוה והו"ל למימר דנצלחיה לציבי' וא"כ א"ש דרש"י נקט באמצע משכונא דוקא והקושיא דכי היכא דחיישינן לעיל לכילוי קרנא דמשכיר יש לחוש נמי לכילוי קרנא של המלוה זהו כונת מהרש"א ולפירוש מהרש"ל צ"ל דרש"י אתי להך שינויא דפריק ליה מקמי יובל וגרס וכליא קרנא דלוה דומיא דלעיל דחיישינן לכילוי קרנא דבעל החמור ובאמת נראה דברי מהרש"א תמוהים דלדבריו מאי פריך בסמוך דמוקי בזבין ליה לשיתין שנין ופריך סוף סוף כליא קרנא דלוה והוצרך לאוקמה בזמן שאין היובל נוהג ולדברי מהרש"א מאי קושיא הא בודאי המלוה יש לתקן שלא יכלה קרנו שיקח קרקע לשיתין שנין או יותר כפי ערך המשכונא ושישאר גם ללוה איזה שנים לאכול וא"כ המלוה יש לו שלו בשלימות והלוה ניחא ליה ג"כ שתהיה איזה שנים אחר שני משכונא בידו לכן נראה עיקר כגירסת רש"ל וכליא קרנא דלוה מיהו ליישב פירש"י נ"ל דאפשר דניחא ליה ללוה ליקח קרקע אפי' תושלם זמן המשכונא באמצע יובל או בסופו מ"מ י"ל דניחא ליה ללוה ליקח קרקע שיהיה לו עכ"פ הנאה זו כעין מ"ש התוס' דמלוה על המשכון שומר שכר משום דקני ליה לענין ליקח בה עבדים וקרקעות א"כ י"ל דנ"מ ללוה שיוכל לקנות בקרקע זו באגב קרקע כיון שהגוף שלו מרויח הלוה כל דהו שיוכל לקנות באגב דלא גרע מקרקע שאולה אלא דאי אמרינן בעינן ציבורין לא שייך הנאה זו שהרי הקרקע מוחזק המלוה במשכונא וא"כ י"ל בס"ד שפיר י"ל דאי מכלינן קרנא מ"מ ניחא ליה ללוה שילקח קרקע כדי שיוכל לקנות באגב דלא בעינן צבורין מיהו ותסברא ס"ל כיון דמבעיא לן בקדושין אי בעינן צבורין ואי בעינן ציבורין לא שייכא הנאה זו פריך שפיר ותסברא וא"ש מיהו נ"ל יותר דבלא"ה נסתפק במשנה למלך בה' שמיטה ויובל אם הלוקח רשאי לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות בשדה החוזרת ביובל וכתב שדעת המ"מ בפשיטות דרשאי דכל זמן שלא הגיע היובל שלו הוא עכ"פ א"כ י"ל נמי דאם קנה שדה אילנות ויבשו האילנות או נקצצו הם של לוקח לגמרי שאין האילנות שיבשו קרקע וא"כ י"ל למאי דמבואר לקמן דף ק"י שיש זמן לאילנות שיתיבשו וא"כ י"ל דרש"י דייק לישנא דקאמר לקמן זימנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל ואיך שייך לשון זימנין לכן י"ל דודאי גם בשלמו שני משכנתא באמצע יובל יוכל לקנות אם רואין שהיובל סמוך לוקחין קרקע עם אילן שיתייבש בטרם שנת היובל וא"כ יוכלו למוכרו אחר שמיטת היובל ויקנו בדמים קרקע ואז מסתמא יכלה זמן המשכנתא ותהיה ללוה מותר השנים לכן לא פסיקא לן דכליא קרנא דיוכלו לקנות אילן זקן שיתייבש בבא שנת היובל ואז ימכרוהו לעצמם ואחר היובל יקנו בו מיהו בודאי סוף סוף כליא קרנא דלוה שקרקע הנקחית בדמי עצים בודאי מעוטה הוא ולא יהיה כדאי באילן שנשאר לקנות בו קרקע עם אילן לכן אמר זימנין דשלמו שני משכנתא דבסוף בודאי כליא קרנא כשלא יהא כדאי לקנות בו אילן עם קרקע וא"ש דברי רש"י מיהו הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל כתב בנקצץ האילן שניהם אסורים בו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות נמצא לפ"ז לא משכחת לה שימכרו האילן ויקח בו קרקע דהקרקע שתחזור ביובל תחזור לבעלים והפירות אוכלם הקונה וא"כ כשקונין שדה ויש בו אילן ויבש בשעת היובל הרי הכל לבעלים שהרי לא היה להקונה זכות כי אם עד היובל וראיתי באס"ז הביא בשם פיר"ח שהביא תוספתא זו של נקצץ האילן במוכר שדה בזמן שהיובל נוהג משמע מדבריו דמותבינן מיובל איך יקנה קרקע הא כליא קרנא דמוכר ותמהני אין אפשר דסוגיין איירי בהכי דהא מוקמינן במשכנתא וברייתא זו מיירי ביובל וא"כ אכתי תקשי מן תוספתא דמיירי בזמן שהיובל נוהג ומ"מ לפמש"כ לפרש"י אין קושיא די"ל דסוגיא לא ס"ל כתוספתא וס"ל דהאילן יבש אינו קרקע ואינו חוזר ביובל כלל ושפיר י"ל שיוכלו לקנות קרקע עם אילן יבש כנ"ל מיהו נ"ל יותר דהא בלא"ה קשיא לי טובא לפי שיטת רש"י בס"פ מי שהיה נשוי בפרדיסא, דקש פרש"י דמיירי במשכנתא דסורא ומבואר שם דכתבי ליה טירפא על הנשאר א"כ נראה שכל השנים שנחסרים למלוה שלא אכל הפירות מחמת שנתייבש האילן מחוייב הלוה לשלם לו ואם משכן אצלו לעשר שנים במשכנתא דסורא וקש לחמש שנים נמצא שמחוייב הלוה לשלם חצי חוב וא"כ מאי פריך ניצלחיה לציבי שאם המלוה יקח העצים בתורת פירות א"כ ישאר החוב על הלוה משא"כ כשלוקח בהם קרקע מנכה עד היובל בכל שנה כפי מה שהתנה עמו ונמצא בהגיע יובל נפחת ללוה ערך כל השנים עד היובל ודוחק לומר דביובל בלא"ה יפקע החוב מטעם שמיטה דהא איכא גווני דלא משמט כגון שכתב פרוזבול או שהתנה ע"מ שלא תשמטנו שביעית ואף די"ל דלרב פריך דס"ל מתנה על מש"ב תנאו בטל מ"מ אם ימכרנה המלוה הרי יתבע מותר חובו מיד לכן י"ל דבאמת קשיא לן הכי נצלחיה לציבי לגמרי ויופקע החוב לגמרי דהא בסוף נמי כי מטי יובל יפקע החוב מטעם שביעית ואם הוא בגוונא דליכא משום שביעית עכ"פ קשיא לן יקח המלוה האילן מיד לגמרי וינכה לו הנכיון שהיה מנכה לו אילו היה קונה קרקע וא"ש א"ש בס"ד שפיר פרש"י דזימנין דפגע יובל בתוך שני משכנתא וכליא קרנא דלוה ואין לומר מה מרויח הלוה דבס"ד ס"ל דמרויח הנכיון עד זמן היובל ולקמן קאמר ה"נ מסתברא דא"כ נצלחיה לציבי וינכה לו עד שנת היובל כפי ערך הנכיון הראוי או יפקע מטעם שביעית ועיין בשיטה מקובצת שהקשה הרשב"א לרמב"ן שימכרו ע"מ שלא תצא ביובל ותירץ הרשב"א שאין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על דבר שאינו שלו שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ והרמב"ן תירץ דרב לשיטתיה ס"ל מתנה עמש"כ בתורה תנאו בטל והרשב"א דחה שאינו פשוט כ"כ וקשה לי לפ"ז תקשי למ"ד האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ י"ל שקונה חלק ירושה משני אחין יורשין חלקו שיהיה במקומו וכאן אינו מתנה על מש"כ בתורה שהרי לא היה לאח המוכר רק קנין פירות עד היובל וקונה זה שיהיה במקומו להחזיר ביובל ואחיו יחזיר לו חלק השני וא"כ אינו מוכר לצמיתות כלל רק שמוכר הזכות שיהיה במקומו להחזיר לו וא"כ במקום אח קאי כיון שקנה חלקו וכשחולק עם אחיו חולק ע"ד שיוחזר לו אח"כ ביובל ואפשר לומר דבכה"ג לא מהני המכירה דהוה דשלבל"ע זה שמוכר לו שיוחזר לו ביובל חלק השני ואף דהכא לרב קיימינן ורב ס"ל אדם מקנה דשלבל"ע י"ל בלא"ה רב לשיטתיה ס"ל יש ברירה ואחין שחלקו יורשים הם אין מחזירין זה לזה ביובל וצ"ע:

בגמרא ה"נ מסתברא דאי ס"ד כו' מכלינן קרנא כו' נצלחיה לציבי וקשה אי מכלינן קרנא א"ש די"ל דזבין לשיתין שנין וכיון שישאר ללוה איזה שנים פשיטא דלא מצלחינן לציבי להפסיד של הלוה לגמרי אבל למ"ד לא מכלינן קרנא קשה סוף סוף כי מטי שיתין שנין הדרא וכלי' קרנא וצ"ל דלא קאמר ה"נ מסתברא רק לפום ס"ד דלא אסיק אדעתיה דקונה לשיתין שנין:

בתוספות ד"ה אילימא כו' אבל אין לפרש כו' הו"ל לאקשויי כו' עכ"ל לכאורה הו"ל להתוס' לומר בפשיטות דאיך אפשר לומר דניחא ליה שלא יטול שכר חצי דרך דהא בסיפא תני לא יתן משמע דאפי' החצי אינו נותן ונראה דבפשיטות אין ראיה די"ל דברישא המשכיר מוחזק שכבר קיבל שכרו לכן אין לו להחזיר עכ"פ, השכר, חצי דרך שכבר הלך בו משא"כ בסיפא שלא נתן עדיין שפיר י"ל דלא יתן אפילו שכר חצי דרך שהלך כיון שהשוכר מוחזק והיין אבוד לכן כתבו התוס' דהו"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל דבשלמא אם הסברא פשוטה משום דלא דמי לחמור שאין לו ליקח אפי' שכר מחצי דרך כיון שהיין אבוד אין צריך לשאול כלל מזה דזה מושכל ראשון דלא דמי לחמור משא"כ אם נימא דתליא במוחזק ע"כ צריך לחלק בהך סברא דהא לעיל נותן שכר חצי דרך אף שהשוכר מוחזק בנבילה אלמא דצריך ע"כ לחלק בין חמור ליין א"כ ע"כ הו"ל לאקשויי מהך ולפרושי דבשלמא אם לא נתן לא יתן י"ל משום דהסחורה אבודה תליא במוחזק אלא ודאי פשיטא לן דאפי' בלא טעמא דמוחזק לא דמי לחמור ופשיטא לן דלא אהני חזקתן ועיין מש"כ בדבור הסמוך

בד"ה אלא כו' וקשה כו' והכא נמי ע"כ פריך שיתן כו' מדניחא ליה כו' אם נתן כו' עכ"ל והקשה מהרש"א אמאי לא קשיא להו בפשיטות ארישא אם נתן אמאי לא יטול עכ"פ שכר חצי דרך שלא הלך ונראה לפמש"כ לעיל בסמוך דלכאורה לא קשיא כלל די"ל התם פסידא דפועלים משום שהוא פסידא דמוציא וא"כ כאן שכבר נתן השכירות שפיר י"ל דלשוכר הו"ל לאתנויי והוה ג"כ פסידא דמוציא כיון דהשוכר הוא המוציא ולהכי הקשו דמשמע דפריך אם לא נתן אמאי לא יתן כמו ברישא שלא יטול ומפסיד כל השכר כמו כאן יתן כל השכר ג"כ וא"כ קשיא להו שפיר למה יתן שכר על שלא הלך כיון שהוא אונס כמו בפועל לעיל מיהו אפשר לחלק בפועלים ואתא מיטרא י"ל פסידא דפועל משום דהו"ל לאתנויי משא"כ הך דנטבעה הספינה דלא שכיחא כלל לא אסקו אדעתייהו לאתנויי לכן תליא במי שיכול לקיים תנאו ועיין מש"כ בסמוך ע"ב:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה