מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ששי השוכר את האומנין · דף עו.
בגמרא אי דאמר ליה בה"ב בארבעה כו' ואזל איהו אמר להו בתלתא כו' סבור וקיבל ויש לדקדק כיון דמתני' איירי בקבלנות ג"כ וקבלן יש לו אונאה כמש"כ הרמב"ם ספ"ג דמכירה ובח"מ סי' רכ"ז סעי' ל"ו וא"כ כיון דמיירי שפועלים נשכרים בארבעה א"כ יהא חייב להחזיר אונאה כיון שכבר עשו ותרעומת מאי עבידתיה ובגמ' מסיק דיש להם תרעומת משום אל תמנע וי"ל דכאן מיירי ששכרן לעבודת קרקע ודוקא בקיבל לארוג בגד דהוא מטלטלין אבל כששכרן לעבודת קרקע יש לו דין שכירות קרקע שאין בו אונאה ולא דמי לשכנת בחצירי שני חדשים דאיתא בסי' צ"ה דיש לו דין מטלטלין שאין הטענה בקרקע רק בשכרה כיון דאין דנין רק על השבועה משא"כ לענין אונאה שעיקר הטענה במה ששוה המלאכה שעשה עמו בקרקע וצריך לשום המלאכה של הקרקע כמה הוא שוה ובזו שפיר לקרקע דמיא כנ"ל ודו"ק מיהו למש"כ הרמב"ן בפירוש התורה דגם בקרקע איכא איסורא דאונאה רק שנתמעטו מהישבון א"כ קם ליה בדרבה מיניה שעבר בלא תונו רק שאין להם רק תרעומות ולא חיוב ממון:
בפרש"י ד"ה ואמר להו בד' ולערב לא נתן בה"ב אלא ג' עכ"ל: לכאורה שפת יתר הוא ואפשר דקשיא ליה לרש"י דנקט אין להם אלא תרעומת משמע שיש להם דין שאר קבלן שאין יכול לחזור ובכה"ג פשיטא שאם אמר להם בעה"ב שאין רוצה ליתן רק שלשה שעכ"פ אין ידם על התחתונה כדפרישית במתני' וא"כ אית טפי מתרעומת לכן פירש"י ולערב שאז נודע להם שכבר שלמו המלאכה ובזו לא שייך טפי מתרעומות:
בפרש"י ד"ה וליחזי פועלים כו' אי מתגרי בד' על כרחיה דבעה"ב כו' דהא קתני נוטל מה שההנה אותו כו' עכ"ל לכאורה הוא נגד שכל אחר שפירש בעה"ב שאינו רוצה ליתן רק תלתא אפילו נשכרים כולם בארבעה מ"מ הוא לא רצה ליתן רק תלתא ואטו אם יאמר בעה"ב בתלתא והפועל יודע שהפועלים נשכרים בארבעה יעבוד עבודתו וע"כ יתן לו ארבע זו דבר שאין הדעת מחייבו וכבר עלה בדעתי דכאן הקושיא כיון שעינינו רואות שהמלאכה שוה ארבעה א"כ יוכלו הפועלים לומר שאין מאמינין לבע"ה שאמר לו בתלתא ומחוייב ליתן להם ארבע מאחר שידוע שפעולה זו נשכרת בארבע מיהו אכתי קשה אי ליכא עידי שכירות יהיה ב"ה נאמן במיגו דלא שכרתיך מיהו יש לומר דהשליח גופיה נעשה עד על השכירות ולא אמרינן מיגו להכחיש ואף דהשליח מסייע לבעה"ב שאמר לו בתלתא מ"מ בשביל זה לא מיפטר בע"ה דעד א' אינו פוטרו מממון ולבטל המיגו שפיר מהני השליח עכ"פ כמו ע"א ובאמת מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו והוא בסי' של"ב באמר השליח שכרכם עלי ואמר בע"ה בשלשה שנוטל מבה"ב שלשה ומפסיד א' מכיסו ובאמר שכרכם על בעה"ב חילק אם מלאכתן שוה ד' משמע דהשליח שאמר ארבעה לעולם מפסיד וכן דעת ב"י אלא שהסמ"ע השיג עליו שהשליח נוטל מבע"ה כפי שווי המלאכה ובאמת לפמש"כ ניחא דודאי הפועלים יכולין לומר דלא מהימן להו השליח שאמר בה"ב בתלתא מטעמא דפרישית גם י"ל דאפי' יש לבע"ה מיגו אינו נאמן כיון דכולם נשכרין בד' לא מהימן לומר שהשליח היה משקר דחזקה שליח עושה שליחותו ועוד דלקמן פ' המקבל דף ק"י אמרינן באריס אומר למחצה ובע"ה אומר לשליש משמע אפילו במקום מיגו לא מהימן וא"כ י"ל לכך לא מהימן בעה"ב דאמר לו בתלתא דהוה כמו מיגו במקום מנהג דמסתמא לא התנה לשנות ממנהג פועלים משא"כ השליח עצמו שיודע שאמר לו בע"ה בתלתא א"כ אין לו לשנות ולהוסיף לכן מפסיד משלו שהבע"ה צווח שלא רצה ליתן יותר ועוד נראה דאפי' תימא דאפי' יש עדים שאמר לו בתלתא מ"מ אם המלאכה שוה ד' נותן לפועל ד' י"ל דודאי ממה שאמר בע"ה בתלתא אין ראיה לומר שהוא דוקא כיון שכולם נשכרין בארבע יש לנו לומר שבעה"ב כיון שהוא צריך לפועלים א"כ מסתמא לא עלה בדעתו שאם לא ימצא בתלתא שלא ישכור פועלים כלל לכן יש לנו לומר שלא אמר בע"ה דוקא בתלתא רק אם ימצא כן אבל אם כולם נשכרים בארבע יש לנו לומר שאינו קפידא דוקא בתלתא ואי קפיד דוקא על תלתא הו"ל לאתנויי שלא יתן יותר בפירוש לכן אמרינן שאם אמר השליח בד' כיון דלא התנה בע"ה שיהיה דוקא בד' אמרי' שאם כולם יטלו ד' יתן גם הוא ד' אלא דבאמת קיי"ל בסי' של"ה בשוכר את הפועל אם שניהם יודעין דרך הנהר פסידא דפועל דהו"ל לאתנויי אבל אם הבע"ה יודע והפועל אינו יודע פסידא דבע"ה וא"כ י"ל דס"ל להש"ס בודאי באמר השליח בארבעה וכולם נשכרים בד' א"כ לפועל לא הו"ל לאתנויי דלא מסיק אדעתיה דמשנה מדברי בע"ה דחזקה שליח עושה שליחותו וכיון דלא פירש בע"ה בהדיא שאין רוצה ליתן יותר הוה פסידא דבע"ה ואף דבע"ה לא אסיק אדעתיה ג"כ כיון שאמר לו בתלתא מ"מ כיון שבאמת שוה ארבע נותן ד' כיון דפועל לא הו"ל לאתנויי משא"כ נגד השליח עצמו שהיה יודע שבע"ה אמר לו בד' שפיר מצי בע"ה למימר לא אתן לך אלא כמו שאמרתי ואף די"ל שאילו ידע שכולם נשכרים בארבע היה נותן ארבע הו"ל לשליח לאתנויי שאם לא ימצא בשלש יתן ארבע ואפסיד אנפשיה וא"כ עמדו דברי ב"י כפשט לשון הרמב"ם ומה שהביא בסמ"ע ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו אי אמר שכרכם עלי נוטל ג' מבע"ה והוא צריך ליתן להם ארבע כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דצריך ליתן שכרו משלם ונוטל מבע"ה מה שההנהו אין מכאן ראיה דאדרבה איפכא משמע דלא שקיל מבע"ה טפי מתלתא ולא מייתי ראיה רק שלא צריך ליתן להם מה שפסק ובודאי אי לא אמר בע"ה בהדיא בתלתא צריך ליתן מה שההנהו אבל השליח שגילה לו בע"ה דעתו שאינו רוצה ליתן רק תלתא י"ל שא"צ ליתן לשליח יותר כיון דאמר שכרכם עלי ואין לפועלים דין עליו דב"ה וגם בטור אי גריס כמש"כ הב"י ונוטל מבה"ב מה שהתנה י"ל דס"ל ג"כ דאינו נוטל רק ג' אפילו שוה מלאכתן ד' ומה שכתב הטור בשם רמ"ה שאינו נוטל יותר מד' שלא יהיה עושה סחורה בשל חבירו י"ל דקאמר אם התנה יותר מכל מקום אינו נוטל יותר ממה שקצץ לפועלים ובזה א"צ לדחוק כמש"כ הב"י:
בגמרא לא צריכא דאיכא דמגר בד' ואיכא דמתגר בתלת עיין בלח"מ פ"ט משכירות שהקשה על דברי הרמב"ם ורי"ף כיון איכא דמגר בד' ואיכא דמתגר בג' הו"ל למימר משמנין בניהם כדאיתא לקמן פ' הפועלים דף פ"ז וכן פסק הרמב"ם שם והיה להם ליטול הממוצע ג' וחצי ע"ש שהאריך ובש"ס באמת שנוטלין ג' וחצי ויש להם תרעומת על המותר עד ד' אלא דהרמב"ם כתב בהדיא שאין נוטלין רק ג' מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה די"ל דכאן שאמר בע"ה בפירוש בג' ודאי דעתו אתרעא זולא ואף דלשון הרי"ף והרא"ש כיון דשני שליח שליחותיה בטלה ליה שליחותיה וה"ל כמאן דעביד סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה היינו לענין שאם כולם נשכרים בארבע דלא רמיא עליה לגלויי משא"כ באיכא דמוגיר בג' עליה רמיא לגלויי דלא אתגרי אלא בד' ולק"מ ולפי"ז אי אמר ליה בע"ה אגיר ליה כמנהג המדינה ואיכא דמוגיר בג' ואיכא דמוגיר בד' ממצעין ביניהם וצ"ע:
בגמרא בריפקא כו' דמלי מיא ולא ידיע וקשה א"כ להוי אצל בעה"ב כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי שלש בודאי חייב ועל המותר טוענין הפועלים דשוה ד' א"כ נימא מתוך שאין יכול לישבע משלם וצ"ל דמקרי לא הו"ל למידע ולשיטת הש"ך בח"מ סי' ע"ב ע"כ מיירי שהפועלים עצמן יודעין שהבע"ה אינו יודע וזהו דחוק דמסתמא דרך בעה"ב לסייר נכסיו אם הפועלים עוסקים באמונה ואפשר לומר דכאן דמי לקרקע שחפר בה בורות שיחין ומערות דמקרי תביעת קרקע ולא דמי לשכנת בחצירי דשם לא חסר מגוף הקרקע משא"כ כאן שהטענה על גוף הקרקע וכמו שנראה מדברי המ"מ פ"ד מטוען לחלק א"כ כאן נמי טענו שחפרו יותר וכיון שהטענה בגוף הקרקע לאו מחוייב שבועה ולפ"ז אפשר דהרמב"ם לשיטתיה הוכיח שפיר בחפר בורות שיחין ומערות אף שלא תבעו למלאות החפירות מ"מ מקרי תביעת קרקע לשיטת הראב"ד בתובעו דמי ההיזק לא מקרי תביעת קרקע א"כ גם כאן לא מקרי תביעת קרקע והול"ל משואיל"מ ולשיטת הרמב"ם גם בלא הו"ל למידע מקרי משואיל"מ והראב"ד לשיטתיה דס"ל דלא הוה תביעת קרקע רק בטוען למלאות החפירות ס"ל באמת בלא הו"ל למידע, לא אמרינן משו"אילימ א"כ שפיר מוכרח כדבריו מהכא דלא הוה בע"ה משואלי"מ ועיין בסמוך:
בפירש"י ד"ה דעתייהו אעלויא כו' ואי אמר שכרכם על בעה"ב יש להם תרעומת עליו עכ"ל לכאורה קשה דמצי רש"י לפרושי דשויא עבידתייהו ד' וקמ"ל דעתייהו אעלויא דלא תימא כיון שאמרו כמו שאמר בע"ה הוה כאילו אמרו בג' שהרי כן אמר בע"ה ובאמרו בג' אפי' שויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא ג' וכ"כ מהרש"א בלשון התוס' וכן פי' הרי"ף ובאמת נראה דאין כאן מחלוקת אלא דרש"י ס"ל כמש"כ לעיל דקשה האי אי שויא עבידתייהו ד' הוה אונאה וצ"ל דאין אונאה בשכירות פועלים כמו בקרקעות והנה בקרקעות גופיה בטעי שליח מקרי אונאה דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"כ כאן כיון שהוא אמר להם בד' והם אמרו כמו שאמר בעה"ב ע"כ כיון דאמר בעה"ב בג' לא גרע מאונאה שהרי השליח נעשה שליח הפועלים שישכירו עצמן על ידו לבעה"ב ואילו אמרו פועלים השכר אותנו לבע"ה ונתאנו איכא אונאה א"כ אין צריך לומר דעתייהו אעלויא דפשיטא דמקרי אה שהרי לא עלה בדעתן לוותר מדמי שווי של פעולתן ואין ביד השליח להשכירן כלל בפחות מדמי שויים ואף שאמרו כמו שאמרו בעה"ב אין דעתם כלל שיונה אותן בה"ב ולא מקרי אעלויא שאין זה עלויא רק בלתי אונאה וה"ל למימר אין דעתם על אונאה כלל דכמו שע"י שליח הוה אונאה בקרקעות מפני שלא עלה על דעתן שיקח השליח פחות משויא אפי' בכ"ש א"כ כש"כ שאין לומר שדעתם על פחות משויא ואין זה מעין חלק הבעי' שאמר להם השליח בג' שאין שייך תורת אונאה בזה מאחר שידעו מזה וסברו וקבילו אבל אי שויא ארבעה בלא"ה מדין אונאה צריך ליתן להם ד' ונראה שלזה הוכרח הרא"ש לפרש בדברי הרי"ף דמיירי שיש נשכרים בג' ויש בד' ולשיטתיה אזיל דס"ל דהא דבעבדי עבידתא שפירתא נותן להם ד' הוא דוקא באיכא דמוגר בד' אבל בכולם נשכרין בג' אפילו עבדי עבידתא שפירתא אין להם אלא ג' וא"כ בכה"ג אפשר דלא מיקרי אונאה דהטירחא טפי לא סגי שיטלו בשביל זה יותר רק משום דבלא"ה איכא דמוגיר בד' יש לומר שב"ה לא קאמר בתלתא רק בסתם מלאכה אבל על עבידתא שפירתא גם דעתו ליתן ד' לכן לא שייך ביה משום אונאה כ"כ כיון דאם כולן נשכרין בג' אפי' עבדי עבידתא שפירתא אין להם אלא ג' ורש"י ותוס' ס"ל כפשטיה דש"ס דבעבידתא שפירתא בכל גווני נותן להם ד' כיון דשויא ד' א"כ אצ"ל דעתייהו אעלויא לענין זה דפשיטא דזה אונאה גמורה שלא עלה על דעתן לפחות משכירותן כלל ובהכי ניחא דלא פירש הרי"ף דאי מתגרי בד' נותן להם ד' דבכה"ג ודאי פשיטא הוא ועמש"כ בלשון התוס':
בתוספות ד"ה ואזיל כו' והא דאמרו ליה כו' מהימנת לן כו' אי כו' עכ"ל עיין מהרש"א שביקש ליישב מה שקשה דא"כ איך שייך הפשיטא דבאמר בע"ה בג' והשליח אמר בד' דעתיה אעלויא הא אין זה מענין הבעיא כלל דהא אפילו נפרש מהימנת לן דהכי אמר בע"ה יש להם ג"כ ד' ואצ"ל דעתייהו אעלויא דבין כך ובין כך שקלי ד' ומהרש"א דחק ונראה דודאי אי אמרי מהימנת לן דהכי אמר ב"ה ודאי עיקר סמיכתם כדברי בעה"ב שהרי עיקר נאמנות שנותנין לשליח משום דסמכו שכן אמר לו בע"ה אלא דבהך דאמר בע"ה בד' והוא אמר בג' אמרינן שבודאי סמכו שכן אמר בה"ב וסברו וקיבלו בג' אף שעיקר דעתן לסמוך על בע"ה מ"מ כיון שסמכו בדברי שליח שלא יהיה להם יותר מג' הרי נחתו אדעתא דתלתא שהרי מסתמא גם בעה"ב ניחא ליה ליתן פחות אם ימצא אבל באמר בע"ה בג' והשליח אמר בד' א"כ כי אמרי מהימנת לן דהכי אמר בה"י א"כ משמע ודאי שעיקר שכירתן ע"פ דיבורו דבע"ה ואם אמר הבעה"ב בפחות אי לאו דדעתייהו אעלויא לא שייך לומר שרוצים דוקא ארבעה בשביל סמיכותן דאדרבה משמע דסומכין על דברי בעה"ב אם אמר בפחות יתרצו בפחות ג"כ לכן צ"ל דעתייהו אעלויא בהך גופא דאמר מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב ולא לפחות:
בגמרא ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה כו' דאי ס"ד אדיבורא דידה כו' וקשה לי לדעת הפוסקים דשליחות להולכה צריך עדים א"כ כאן כשאמרה הבא לי גיטי והבעל אומר הילך כמו שאמרה אם נימא שכיון להולכה ע"כ צריך שני כיתי עדים א' שאמרה הבא לי גיטי ועשתה שליח להולכה וא' שהבעל מסר לו בתורת שליחות זה שאמר הילך כמו שאמרה א"כ ה"ל חצי דבר והרי"ף כתב גבי חזקה לא מקרי חצי דבר בשביל שעדות הכת א' מועיל על הפירות שצריך לשלם הפירות והקשו עליו מהך דגיטין דף ס"ד שצריכה שתי כיתי עדים א' שיאמרו בפנינו אמרה ואחת שיאמרו בפנינו קיבל וקרע וכתב הרמב"ן דלכך לא מקרי חצי דבר משום שמעידין שנעשה שלוחה של האשה וזהו לא שייך כאן דשני כיתי צריכין לענין השליחות עצמו א"כ י"ל דהו"ל חצי דבר וגם לדברי התוס' פ' מרובה שחילקו כיון שאין יכולין לראות יותר לפמש"כ בס' גט מקושר דף ס"א ע"ד ביאור סברת התוס' שמעידין על ראיות מחולפות א"כ כאן הוה ממש חצי דבר שמעידין שהיא אמרה הבא וא' אומרת שהבעל אמר הילך כמה שאמרה ובעינן שתי הכיתות לצירוף שליחות הוה חצי דבר כמו שנים אומרים אחת בגבה. מיהו למש"כ התוס' פרק המקבל כיון דאם הגט יוצאת מת"י שליח נאמן על הכל לא מקרי חצי דבר ניחא מיהו כתבתי לגמגם ע"ז בספרי גט מקושר ואין להאריך ולדעת הרמב"ם שאשה יכולה לעשות שליח הולכה י"ל דזה מקרי דבר שלם שהאשה עשתה אותו לשליח
בתוספות ד"ה דאי כו' הו"ל למימר דדעתיה דבעל אעלויא כו' עכ"ל באמת פירוש זה נכון הוא דכיון דהגט תלוי בבעל והוא חפץ לגרשה הדבר שאדם חפץ בה מקרי עלויא דידיה ודעתו על זה:
בא"ד וא"כ סותר פשיטות דלעיל כו' והקשה מהרש"א דטפי הו"ל להוכיח כן מאידך בבא דאמרינן אי הוה אמר משהגיע גט לידה מגורשת הוה מוכח אדיבורא דידיה קסמך והיכא מוכח דילמא דוקא משום דהוה עלויא לבעל שנא תתגרש מיד לכן אמרינן דסמך אדיבורא דידיה משא"כ בפועלים דדיבור השליח הוא לגריעותא ולא תירץ כלום ונראה ליישב דמהך לא פרוקא ליה להתוס' לדחות פירוש זה לגמרי די"ל דודאי הך סברא דניחא ליה טפי בהולכה שתהיה הברירה בידו אם לקיים אם לגרש הוא דוקא לענין שאם חוזר בו י"ל דהיינו עלויא דידיה וא"כ כשהאשה אומרת התקבל והשליח אומר הבא ודאי כל זמן שהגט ביד שליח אם חוזר י"ל דהיינו עלויא דידיה שיוכל לחזור מ"מ ודאי אם אינו חוזר אגלאי מילתא דעלויא דידיה שתתגרש מיד ונ"מ לענין מזונות שפטור מיד שהגיע הגט ליד שליח וא"כ כיון דאמר משהגיע גט לידה מגורשת אז ולא קודם אף כי אם לא חזר איגלאי מילתא למפרע דעלויא דידיה שתתגרש בקבלת השליח אלא ודאי אדיבורא דידיה סמך אפילו לגרועא דידיה כשטוב לו יותר שתתגרש מיד משא"כ בהך דפשיטא שהאשה אמרה הבא והשליח אמר התקבל אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת ע"כ משום דעלויא דידיה שיהיה בידו או לחזור או לגרש מוכח שפיר דאדיבורא דשליח סמך אפילו כשהוא לגרוע דהיינו קבלה שנוח לבעל יותר בהולכה לפי פירוש זה ולהכי דייקי התוס' דאי נקט משהגיע לידו מגורשת א"כ דעתו אגריעותא ולא אעלויא וא"ש עוד יש לומר דמשום התם אפשר דהש"ס מדמי גט אשה לפעמים הוא לגריעותא שתתגרש מיד ופעמים מעליותא שהכל לפי ענין שבינו לבינה ואינו דומה לשכירות פועלים שטובה כוללת לכל פועלים ליטול יותר משא"כ בגט י"ל דהש"ס דייק מדנקט אינה מגורשת משמע אפי' בענין שטיבותא דידיה בהולכה וכן לקמן הפשיטא אי נקט משהגיע גט לידה מגורשת משמע אפי' לפעמים הוא לגריעותא וטיבותא דידיה שתתגרש מיד אפ"ה אמרינן דסמך אשליח דענינים שבין איש לאשתו לא ראי זה כראי זה ואין כל הדיעות שוות להכי מייתי מדנקט לקמן משהגיע גט לידו מגורשת בכל גווני אף דפעמים עלויא שלא תתגרש מיד וא"ש ואפשר לומר עוד דבלא"ה יש להבין בסוגיא דמבעיא לן אי אמר בע"ה כארבעה והשליח אמר בתלתא קשה נימא דמסתמא בעה"ב לא עלה בדעתו לפסוק ארבעה רק בשביל שסבר שלא ימצא בג' ואילו ידע שישכרו בג' לא היה נותן ארבעה וא"כ קשה הא התוס' כתובות דף מ"ח ע"ב הקשו בלוקח פרה ונטרפה נימא דעד"כ לא קנה ותירצו דתליא נמי בדעת לוקח וא"כ כאן דהפועלים נתרצו לג' שהרי לא שמעו מפי השליח רק ג' א"כ אפילו אמר בע"ה בד' הוה חיוב בטעות ולא יתחייב יותר מג' ולא שייך לומר דתלי' בדעת פועלים שהרי הפועלים ע"כ נתרצו נמי לתלתא שכך שמעו מפי השליח וצ"ל דהא גופיה מבעיא לן אם אמרינן מה שאמרו כמו שאמר בעה"ב דקפדו מפני שלא ביקשו להשכיר עצמן רק באופן שאמר בע"ה שסמכו עצמן על בע"ה יותר ולפי שהיו סבורים שמסתמא אמר בע"ה ביותר לכך נשכרו לו וא"כ י"ל אי אמרינן מהימנת לן אין הכונה שיאמרו מהימנת לן דא"כ למה אמרו כלל כמה שאמר בע"ה אלא דאמרינן כיון דהאמינו לו מסתמא אפילו היה נודע להם בבירור שלא יתן להם בע"ה יותר היה נשכרין ג"כ וא"כ אפילו היה דעתם שאם יתן בע"ה יותר יטלו יותר מ"מ כיון שאנו אומרין שבודאי נתרצו על ג' אילו ידעו שבע"ה אמר כן א"כ מה שאמר בע"ה בד' הו"ל חיוב בטעות ולפי"ז י"ל הפשיטות מגט ע"ד זה שאם היא אמרה הבא והשליח אמר התקבל והבעל אמר הילך כמה שאמרה י"ל ג"כ אם נימא דמה שאמר הילך כמה שאמרה אמר מהימנת לן דמסתמא אמרה כן ולא עלה על דעתו לומר שאם אמרה הבא יהיה שליח הולכה דוקא ממילא אינה מגורשת ומייתי ראיה דאף שאמר כמה שאמרה מסתמא דעתו שכך אמרה כמו שאמר השליח וא"כ גם בשכירות פועלים ודאי נתרצו לג' דאם נימא דלכך אמרו כמו שאמר בע"ה בשביל שאין מתרצין בענין אחר גם בגט הל"ל שנתרצה דוקא בהולכה כמו שאמרה וא"כ תו לא קשיא דילמא בפועל דעתיה אעלויא טפי דכיון דהשליח אמר להם בג' לא תליא בדעתם כלל שהרי בע"ה לא אמר ד' רק אם לא יתרצו בג' ולא מיבעיא לן רק אם יש במשמע לשון זה שלא נתרצו כפי מה ששמעו מן השליח וכן בגט אשה אם אמר כן מפני שאינו מתרצה רק בענין שאמרה ונעשה שליח עד"כ מפי הבעל דבבעל תליא מילתא: