אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שני אלו מציאות › מהדורא בתרא

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שני אלו מציאות · מהדורא בתרא

מהדורא קמא

דף כא.

במשנה אלו מציאות שלו כו'. עיין באס"ז שדייקו למה לא נקט סתמא מצא דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו. ונראה לפמ"ש התוס' לקמן דף כ"ד י"ל דחשוב הני דאין בהם טביעת עין משא"כ אותן שיש בהם טב"ע אינם שלו:

בפירש"י ד"ה מעות הואיל ואין להם סימן. בפירות נח היה צריך האי טעמא כדמסיק בש"ס במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת הוא אבל בהנך דדרך נפילה צריך לטעמא כיון שאין להם סי':

בד"ה בר"ה שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן כו' הוא נשחת עכ"ל. לכאורה תמוה דהא לרבא ס"ל סימן העשוי לדרוס הוה סימן וא"כ אם יש בהם סימן אפי' בר"ה נוטל ומכריז כדאיתא בש"ס דף כ"ג ויותר תמוה על הברטנורה שכתב ג"כ כדברי רש"י ואין אליבא דהלכתא. ובחדושי אמרתי ליישב די"ל דס"ל לרש"י דהא קשה לרבא דס"ל סימן עשוי לדרוס הוה סימן א"כ קשה כריכות בר"ה למה יהיה שלו הא ע"כ צריך לומר דגם בר"ה לא מייאש דחושב שלא ידרס הסי' וימצאנה ויכריז א"כ אפי' לית בהו סימן ניחוש שכבר נדרס הסימן א"כ אינו יאוש וצ"ל דאי הוה ידע שנדרס היה מתייאש שפיר הוה יאוש אלא דזהו יאוש שלא מדעת וי"ל רבא לשיטתיה אזיל ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש וא"כ י"ל לדידן דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ ע"כ לומר דסימן עשוי לדרוס לא הוה סימן ולית הלכתא כרבא בזה לכן פרש"י כמ"ד סימן עשוי לדרוס לא הוה סימן ועמ"ש בגמרא ליישב עוד:

בתוס' ד"ה אלו כו' וא"ת כו' וי"ל דכריכות איידי דיקירי כו' עכ"ל. אפשר לומר דהני דוקא דרכן להניחן ולילך מהם וי"ל ששכחן משא"כ הנך כגון ככרות אין דרך לילך מהם לכן בסתמא תלינן שהוא בדרך נפילה ובהכי ניחא נמי מה שדייקו למה לא נקט סתמא אלו מציאות שלו דבר שאין בו סימן (ולפ"ז ניחא דלא תליא בדבר שאין בו סימן דהא מקום הוה סימן וא"ל סימן בגוף החפץ ולרבה דס"ל מקום לא הוה סימן הרי מנין הוא סימן וא"כ חשוב דוקא הני דלית בהו סימן מנין ומקום כדמסיק בש"ס ודבר שאין בו משמע שבגופו אין סימן ובאמת א"צ סימן בגופו רק מצד המקום או המנין וחשוב הני שהם בסתמא דרך נפילה

בא"ד וצבורי מעות כו' עיין מהרש"א דאי מקום הוה סימן צ"ל צבורי כדלקמן ונראה דהתוס' קאי גם לרבה דהא כיון דבר"ה עשוין לדרוס וצ"ל דגם לא מדרסי כמו דלא מנשתפי והיינו בשביל שאין דורסין עליהם.

בא"ד וי"ל דהנ"מ כו' כשמצא דמשתמר עכ"ל. עיין ברא"ש לקמן שכתב דניחא ליה שיטלנו זה ויתן סימן מקום וקשה אכתי בדבר שאין בו סימן דהיינו בר"ה א"כ מסתמא לא ניחא ליה שיטלנו דאם יטלנו לא יחזירנו לו ואם יניחנו אפשר שימצאנו המניח. וצ"ל דמ"מ הוה יאוש אצל האובד שסובר שיקחנו אחד כיון שאינו מקום משתמר מיהו אכתי קשה שמא לא נזכר עדיין ואינו יאוש דהוה שלא מדעת כיון שלא ידע שנאבד לו ומדברי מהרש"א לקמן דס"ל דבהנוח לא אמרינן יאוש שלא מדעת ניחא ועמ"ש שם:

בא"ד וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח עכ"ל והקשה מהרש"א הא מתני' מיירי נמי ברה"י ומקרי מקום משתמר א"כ איך קאמר הרי אלו שלו הא אפי' ספק הינוח לא יטול ואפשר לומר דלא קאמרי התוס' רק דמיירי בדרך הנוח היינו ברשות הרבים שהוא מקום שאינו משתמר אבל ברשות היחיד ודרך הנוח ודאי לרבה דמקום לא הוה סימן לא יטול אלא דמיירי בין בדרך נפילה אפילו ברשות היחיד ובין בדרך הנוח היכא דשרי ליטול והיינו ברשות הרבים. ואפשר ליישב קושית מהרש"א דהא דאמרינן בספק הינוח לא יטול ויש להבין הא מספיקא נימא ספק ממונא לקולא ושמא הוא בדרך נפילה ואף דלכתחילה י"ל דלא יכניס לכתחילה בספק ליטלו מ"מ אם נטלו אמאי נימא שלא יהיה שלו הא מספיקא הוא מוחזק עפ"י מה שתפס. וצ"ל כיון דבאיסורא אתא לידיה הוה כמו יאוש שלא מדעת וא"כ י"ל לפי שיטת מהרש"ל שסובר דבחצר לא שייך יאוש שלא מדעת א"כ י"ל שפיר מה שהקשה מהרש"א דרה"י לא גרע משבילין שבשדות דלא יטול. ואפשר לומר כונת התוס' בספק הינוח דמ"מ יש לספק שמא הוא בדרך נפילה וא"כ בספק הינוח י"ל דלכתחילה לא יטול. מיהו אי אמרינן ד' אמות קונות במציאה א"כ כבר זכה מדין ד' אמות וד' אמות הוא מדין חצר ובחצר שפיר אמרי' דכבר זכה בו מספיקא ולא שייך יאוש שלא מדעת בחצרו וא"כ י"ל מ"ש בדרך הינוח היינו ספק הינוח דכיון דזכה מדין ד"א מ"מ א"צ להחזיר כיון שאין בו סימן ומחזיקו לעצמו כדעת הרמב"ם אלא שהשיגו עליו דהוה יאוש שלא מדעת והיכא דקני מדין ד' אמות הוה מדין חצר א"כ לא שייך באיסורא אתי לידיה ושפיר קני ליה ולקמן איירי בשבילין שבשדות דבשדה דבעה"ב לא תקינו ד' אמות א"כ י"ל שכונת התוס' דמיירי בדרך הנחה היינו בספיקא דבשאר דברים אינו ניכר שהוא ודאי הינוח וא"ש:

אמנם בתר עיון דברי התוס' מוכרחים דהא כתבו לקמן בכריכות דדרך נפילה א"כ אין יודע איך נפלו ומתייאש ותירצו דמ"מ הוא יודע שנפל ממנו ברה"י. ויש להבין דא"כ יהיה לו סימן מקום גם בדרך נפילה וצ"ל דמקום אינו סימן רק כשמכוין המקום אבל לא במה שיודע שנפל ברה"י. מ"מ קשה כיון דבדרך הינוח לא יטול דהבעלים יחפשו שם וימצאנו אי מקום לא הוה סימן א"כ אם נימא דבדרך הינוח לא יטלנו כדי שהבעלים ימצאו שלהם במקום שהניחו א"כ אם הוא בדרך נפילה נמי כיון שיודע מקום שאבד והוא ברה"י ימצאנו ג"כ דהא ברה"י ליכא רבים ומה"ט לא מקרי עשוי לדרוס א"כ גם דרך נפילה למה יטלנו שהרי האובד יודע שאבד ברה"י ויחפש במקום ההוא ואף שאין יודע לכוון המקום מ"מ בשעת חיפוש ימצאנו עכ"פ אלא ודאי גם רה"י דהכא אינו מקום משתמר:

בא"ד וא"ת כריכות כו' הא מתייאש כו'. לכאורה קשה מנ"ל דמתייאש מספיקא די"ל אדרבה כשאינו יודע היכן נפל אינו מתייאש שסובר ברשות היחיד נפלו ויתן סימן שברה"י אינו עשוי לדרוס וי"ל דקושית התוס' לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ תקשי גם ברה"ר למה יהיה שלו הא אינו מתייאש שסובר שמא ברה"י נפל ממנו ויתן סימן דאינו עשוי לדרוס ואף דמצאן ברה"ר מ"מ האובד אינו מתייאש דשמא ברה"י נפלו ולא ניחא להו למימר דרבה ס"ל כרבא דיאוש שלא מדעת הוה יאוש. מיהו לפי תירוץ התוס' י"ל דדוקא משום דמסתמא ידע שברה"ר נפלו ולהכי הוה יאוש:

בתוס' ד"ה וכמה כו' ור"י לא בעי לאוקומי בדרך נפילה דסבר כאביי כו' עכ"ל. והרי"ף הביא הקושיא אי דרך נפילה אפי' טובא והקשו עליו לפי מה שפסק הרי"ף כאביי א"כ בדרך נפילה הוה יאוש שלא מדעת כדמסיק לקמן. ואפשר ליישב דברי הרי"ף עפמ"ש מהרש"ל דבחצר לא שייך יאוש שלא מדעת עמ"ש לקמן בש"ס א"כ י"ל כיון דד' אמות קונות א"כ לא שייך יאוש שלא מדעת והא דפריך לקמן מכולהו דהוה יאוש שלא מדעת היינו משום דמתניתין מיירי נמי ברה"ר וברה"ר לא תקינו ד' אמות אבל ברשות היחיד כגון בסימטא שפיר תקינו ארבע חמות וא"כ א"ש קושית הש"ס דר' יצחק מוקי בקב ע"כ איירי בסימטא כיון דלא ידע במכנשתא דבי דרי א"כ הוה יאוש שלא מדעת וע"כ איירי בסימטא דלא שייך יאוש שלא מדעת דקני מדין ד' אמות דהוה כחצירו וא"כ פריך שפיר אפי' טובא נמי והא דלא מוקי ר' יצחק בדרך נפילה י"ל דמשמע ליה דמתני' אפי' בלא טעם ד' אמות נמי הוה שלו כגון בשדה דבעה"ב מ"מ הוה שלו ובהא הוה יאוש שלא מדעת ועמ"ש לקמן בישוב דעת הרמב"ם יתיישב ג"כ זה:

בתוס' ד"ה חצי תימא הלא קב כו' עכ"ל. אפשר ליישב דקים להו להש"ס דבקב ודאי לא טרח דנפיש טרחייהו אלא דאם הוא חצי קב אפשר כיון דלא נפיש טרחיה לקיט להו ומ"מ אינו ודאי רק ספק וא"כ אם הוא קב כיון שלא יטרח על כולו א"כ מחצית הקב בודאי הם של המוצא דפשיטא שלא ישכח ללקוט כל הקב א"כ החצי הם הפקר ודאי והחצי השני שהוא ספק י"ל כיון דהמוצא הוא ודאי בחצי והבעלים הם ספק הוה כמו ספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בחצי קב בשתי אמות. ועיין ברמב"ם בפט"ו מגזילה דין י"ב במצא פירות מפוזרין במקום הגרנות כו' שכתב היו מפוזרין פחות מארבע אמות לא יגע בהם שמא הבעלים הניחו שם כו' וקשה לי כיון דפסק הרמב"ם בדין י"ב בכריכות בדרך הינוח נוטל ומכריז דמקום הוה סי' א"כ קשה אמאי לא יטול ויכריז מקום כמו בכריכות וצ"ל דמקום הגרנות לא הוי סימן דהוי כמו רקתא דנהרא לקמן דף כ"ג ע"ב ומשמע ליה להרמב"ם מדלא נקט בסיפא דביותר מקב נוטל ומכריז אלא ודאי במכנשתא דבידרי אין מקום סימן וכן פסק בש"ע סי' ר"ס:

דף כא:

בגמ' יאוש שלא מדעת כו' דכי אתי לידיה באיסורא אתי לידיה. עפ"ז אפשר ליישב דברי הגאון ח"ץ בח"מ סימן קס"ג דהשיג על מהרי"ק דסובר דיאוש מהני בחוב ובתומים סימן ס"ה סקי"ג השיג עליו והביא ראיה מדברי הרא"ש לעיל ס"פ במצא שטרות שכתב הרא"ש דהוה יאוש והיינו לענין לקוחות שמייאש שלא יגבה מלקוחות אבל מן הלוה אינו מתייאש דהלוה אפשר שיודה. ולפ"ז אפשר ליישב דברי מהח"ץ דודאי י"ל דלגבי לוה לא מהני היאוש אפי' אם נתייאש דלגבי לוה גופיה מקרי באיסורא אתי לידיה שהרי נתחייב לפרוע וחייב בהשבה אבל גבי לקוחות לא שייך חיוב השבה דהא הם לא נתחייבו כלום והו"ל בהתירא אתי לידיה שהרי הם יכולין ליקח ואין חיוב על הלקוחות דהא ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ י"ל שפיר לענין הלקוחות שפיר מקרי יאוש משא"כ הח"ץ איירי לענין השר עצמו או בנו לא שייך יאוש דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי:

ועפ"ז אפשר ליישב דברי. הרי"ף שכתב בהך דהקשו דר"פ עצמו בב"ב דף קע"ה אמר מלוה ע"פ גובה מן היורשים מטעם שעבודא דאורייתא ובקדושין אמר משום נעילת דלת. ותירץ משום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא והקשו עליו דל"ל הך טעמא ובש"ך סימן ל"ט כתב שהרמב"ן הודה שאין דברי הרי"ף מחוורין. ולענ"ד דברים ברורים הם דהרי"ף ס"ל כשיטת הרמב"ן דהיכא דאינו גובה מלקוחות לא מקרי שעבודא דאורייתא וא"כ לפי האמת שאינו גובה מלקוחות א"כ ממילא אין לו שעבוד כלל דלא גרע מיאוש שהרי אינו סובר לגבות מלקוחות וא"כ אין כאן שעבוד נכסים וגם מן היורשים לא היה ראוי שיגבה שהרי כבר נתבטל שעבודו ואפי' מדין תורה לא יגבה מן היורשים שהרי מתייאש מן השעבוד מיהו כיון דמן קורה גבי אפי' מלקוחות א"כ לפי עיקר דין תורה גבי מיורשים מטעם שעבודא דאורייתא ואחר שתיקנו חכמים שאינו גובה מלקוחות הרי בטל השעבוד לכן אמר דמשום נעילת דלת אוקמוה אדאורייתא היינו אדין תורה שגובה מלקוחות משום דשעבודא דאורייתא וקודם שנתחדשה תקנה שלא לגבות מלקוחות היה גובה מדינא לכן אף אחר תקנת חכמים שנתייאש מן השעבוד אף שנתבטל שעבודו מטעם תקנת חכמים שלא יגבה מלקוחות מ"מ בהא אוקמוה אדאורייתא שיהיה לענין יורשים כמו קודם תקנה וזה נכון וברור מיהו בפשיטות נמי י"ל כן לפי שיטת הרמב"ן אחר שהפקיעו השעבוד מלקוחות אין כאן שעבוד דאורייתא גם לענין יורשים:

ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ מה שנתחבטו במה שאמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וקשה הא ר"פ ס"ל שעבודא דאורייתא ולפ"ז אפשר לומר דבסימן מ"ו סל"ו כתב דבחתם כשהיה בריא ונשתתק אח"כ יכול להעיד עליו והקשה הש"ך דהא בשטר דהו"ל מפי כתבם הו"ל להכשיר אפי' נשתתק מעיקרו דע"כ גזירת הכתוב הוא ותירץ בתומים דמכל מקום לא הכשירה תורה שטר רק כשראוי להגדה א"כ ממילא י"ל דהא דמועיל שעבוד בשטר היינו משום דשעבודא דאורייתא וגם אילו העידו ע"פ היה ג"כ השעבוד משא"כ אי אמרינן בעדות ע"פ ליכא שעבוד אינו מועיל השטר לזה דהו"ל מפי כתבם דהא אין השעבוד חל עפ"י עדותן ע"פ ולא דמי לשטר קנין דמ"מ יכולין להעיד ע"פ שזה קנה אבל כאן לא יועיל עדותן לענין שעבוד נכסים ע"פ א"כ גם שטר זה אינו תורה רק שתיקנו חכמים שיגבה מן היורשים משום נעילת דלת וס"ל דהתקנה משום דבלא"ה רמיא מצוה על היורשים תיקנו שעבוד גמור משום נעילת דלת משא"כ בקטנים וזה מוכרח בלא"ה דהא ר"פ אמר הטעם משום נעילת דלת וא"ש ודו"ק:

ובאמת גם מהרי"ק י"ל דלא עלה בדעתו שבשביל יאוש יפטר השר מלשלם ולא אמר אלא בעובדא דידיה שהשר הלוה ע"מ שינכה מן המסים א"כ כשהתייאשו מן החוב ודאי השר לא קנה דבאיסורא אתי לידיה מ"מ הבן שהניח להם המסים להקהל ודאי כיון שכבר נתייאשו מן החוב הוה כמו בגזלן דאף הגזלן באיסורא אתי לידיה הלוקח ממנו קנה ביאוש ושינוי רשות דלגבי הלוקח מקרי בהתירא אתי לידיה א"כ אחר שזכו הצבור במה שניכה להן אין לאותן שהיו אז עשירים טענה שיתנו להם חלקם כיון שנתיאשו מן החוב רק דעל השר מוטל לקיים תנאו א"כ אם השר הרויח להם כבר יצא ידי חובתו ואין לשר עסק כיצד יתחלקו ביניהם אלא דאי לא מהני יאוש בחוב אמרינן שהקהל נשתעבדו לאלו העשירים משעבודא דר' נתן שהרי השר חייב להם והם חייבים להשר אבל כיון דמהני יאוש בחוב רק שהחייב צריך לקיים מצות השבה אין הצבור משועבדים כלל שנתייאשו מן השעבוד וממילא זכו הצבור דבהתירא אתי לידיה. וזה נכון וברור ליישב דברי מהרי"ק ורמ"א ועמ"ש לקמן דף כ"ו בענין יאוש בחוב. אלא דקשה לפ"ז אמאי שפסק הרמב"ם בשטר שדינו שלא להחזיר אם החזירו מוחזר וקשה הא אם כבר נתייאש הרי טורף לקוחות שלא כדין שכבר נתייאש מן השיעבוד ולא יטרוף מלקוחות כיון שכבר נתייאש:

בגמ' פירות מפוזרין הא לא ידע דנפל כו'. הרמב"ם פסק סתמא דפירות מפוזרין הם שלו אם מצא בדרך נפילה ותמהו עליו כיון דפסק יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ איך הם שלו הא לא ידע דנפל מיניה וגם הרי"ף הביא הך דלעיל אי דרך נפילה אפי' טובא נמי והקשו עליו ג"כ כיון דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ בדרך נפילה לא הוה שלו כדאמרינן הכא וכבר כתבתי ליישב ונראה עוד דיש להבין מאי פריך הא לא ידע דנפל הא מספיקא י"ל דהוא מוחזק כיון דבלא"ה אי אפשר בהשבה שאין בו סימן רק שיש לחוש בשביל לא ידע א"כ לא גרע מתפיסה מספיקא ויהיה שלו מספיקא וצ"ל דמקרי תופס שלא ברשות. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו אהא דאמר ר' יצחק אהך דהמוצא מעות בבית הכנסת אמאי לא אמר ר' יצחק אמתני' דמצא מעות מפוזרין. ולפ"ז ניחא דודאי י"ל אהך דמצא מעות עפ"י מה דמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב בדמי אבידה דפליגי ר"ט ור' עקיבא ר"ט ס"ל דישתמש בהם ור' עקיבא סבירא ליה דלא ישתמש בהם וא"כ אם נימא כר"ט דמותר להשתמש בדמי אבידה א"כ כיון שלא נודע למי יחזירם שפיר יכול להשתמש בהם והשתא דמשתמש בהם כבר הם ברשותו ממילא לא שייך לאקשויי הא לא ידע דנפל ואף דלקמן דף כ"ט אמרינן דבאבידה דוקא דטרח בה שרי להשתמש במעות ולא בדמי אבידה מ"מ אין זה מוכרח להקשות לכן לא אמר ר' יצחק דבריו על המשנה ובסוגיין פרכינן לפי האמת דלא שרינן ליה להשתמש במעות אבידה אבל לרבי יצחק גופיה אינו מוכרח לחדש סברא דעשוי למשמש בכיסו די"ל טעמא משום דשרי להשתמש במעות וא"כ ברשותיה קאי המעות והשתא שפיר מקרי מוחזק מספיקא דלא ידע דנפל דשמא נתייאש והוה שלו משא"כ הך דהמוצא מעות בבתי כנסיות דמיירי אפי' בדבר שיש בו סימן כיון דיכול לברורי להשיב האבידה לבעלים ודאי אסור להשתמש בהם דכיון דחייב להכריז ולהחזיר לבעלים ודאי אסור להשתמש בהם רק אחר שיוכרז ולא נודע הבעלים אבל כאן דאפשר להחזיר מיד ע"י הכרזה פשיטא שלא ישתמש בהם וא"כ ממילא מספיקא אינו זוכה בהם לכן צריך לתרץ דאדם עשוי למשמש בכיסו וא"ש:

ועפ"ז י"ל דאדרבה הוכחת הרי"ף והרמב"ם דפריך מעיקרא וכמה ובתר הכי פריך אי בדרך נפילה אפי' טובא נמי שנדחקו התוס' ומפורשים לעיל דכיון דמשמע ליה בדרך נפילה אפי' טובא אמאי דחיק לאוקמה בקב בד' אמות דאי בדרך נפילה כיון דספיקא הוא שמא ידע דנפל ונתייאש א"כ מספיקא י"ל דמקרי מוחזק והיינו דכיון דאי אפשר בהשבה כיון דאין בהם סימן רק שיהיה מונח א"כ כשירקבו הפירות יצטרך למוכרם ויהיה מותר להשתמש בדמים שפיר מקרי תופס ברשות ומספיקא זכה בהם ג"כ רק אי אמרינן כר' עקיבא דלא ישתמש בדמי אבידה ה דין שיהיה מונח עד שיבא אליהו וא"כ א"ש הסוגיא לעיל דודאי משמע לן דמתני' אתיא בין לר' עקיבא ובין לר' טרפון דקיי"ל כוותיה לכן פריך וכמה הוא לכ"ע שלו ולא מוקמינן בדרך נפילה דאכתי לר' עקיבא י"ל דלא ידע דנפל ומספיקא אינו זוכה והדר פריך אי דרך הינוח אפי' קב נמי לא ואי דרך נפילה א"כ ע"כ אתיא כר"ט דהלכתא כוותיה אפי' טובא נמי דכיון דמשתמש בדמים מקרי מוחזק ברשות ומספיקא נמי הם שלו ומשני במכנשתא דבי דרי ואתי ככ"ע משא"כ לדידן דקיי"ל כר' טרפון בדרך נפילה אפי' טובא נמי שריין דמספיקא זכה בהם וא"ש: עוד י"ל דבלא"ה י"ל דיאוש שלא מדעת הוא משום דבאיסורא אתי לידיה וא"כ בפירות י"ל דקצת מפרשים כתבו דסתם פירות הם תבואה וקטנית א"כ י"ל אי שקלינהו חדא חדא אין כאן ש"פ בכל אחת ולא שייך לומר באיסורא אתי לידיה ואף אם נטלם כאחת הא קיי"ל כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. וצ"ל דטעמא דאבידה שאין בה ש"פ מותרת היינו שאין קפידא בפחות מש"פ והיכא דחזי לאצטרופי גם בפחות מפרוטה איכא קפידא מיהו הכא שהבעלים מתייאשים שאין בו סימן א"כ שפיר י"ל בפחות מש"פ אין קפידא כלל דלאו אבידה הוא כדלקמן ובפחות מש"פ לא מפלגינן אפי' לא נודע לו כלל לא מקרי אבידה. וצ"ל דמתני' דפירות מפוזרין משמע ליה אפי' פירות חשובין נמי הם שלו ומיהו למסקנא דאגב דחשיבי ממשמש בהו א"כ ממ"נ בפירות שאינם חשובין אין ש"פ באחת מהן יכול ליטלן אחד אחד ואפי' בבת אחת אינה אבידה ובפירות חשובין ממשמש בהו ולא הוה יאוש שלא מדעת:

בתוס' ד"ה ת"ש המוצא מעות תימא כו'. כבר כתבתי ליישב בכמה אנפי ונראה עוד דודאי יש להבין לפי שיטת רש"ל דבחצר מהני יאוש שלא מדעת א"כ מאי פריך ממתני' דמעות מפוזרות הא י"ל דמיירי היכא שד' אמות קונות וד' אמות דין חצר יש להם ובחצר מהני יאוש שלא מדעת. וצ"ל דהקושיא דהא מתני' דנקט כריכות בר"ה היינו דוקא בכריכות בעינן ר"ה דוקא משמע מעות בין ברשות יחיד ובין בר"ה הם שלו ולעיל מסיק דבר"ה לא תקינו ד' אמות לרב ששת כדאיתא בדף י' ע"ב וא"כ י"ל דר' יצחק לא קשיא ליה ממתני' די"ל כהך לישנא דגם בר"ה תקינו ד' אמות לכן קשיא ליה ממוצא מעות בבתי כנסיות דהוה כמו שדה דבעה"ב דלא שייך ד' אמות כלל קשיא ליה שפיר דהוה יאוש שלא מדעת:

בתוס' ד"ה תאינה כו' פי' בשלמא לאביי כו'. הוכרחו לזה דקשה למה לא יחזירם לבעל התאינה כמו בזית דמסיק חזותו מוכיח עליו. ואפשר ליישב דלאביי י"ל דמיירי שרבים מצויים שם עוברי דרכים רבים וא"כ בתאינה הוה יאוש אפי' ברוב ישראל דהא הכא ס"ד אפי' ברוב ישראל הלכה כרשב"א כמו במוצא מעות בבתי כנסיות וא"כ א"ש בפשיטות דבזתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"ש. ובהכי ניחא דר"פ מסיק תאינה עם נפילתה נמאסת אע"ג דר"פ גופיה משמע דס"ל כאביי דהא משני לקמן לאביי. ולפ"ז ניחא דודאי למסקנא דלא קיי"ל כרשב"א ברוב ישראל ע"כ הטעם משום דנמאסת ואפי' לרשב"א י"ל דניחא ליה לאוקמה אפי' במקום שאין רבים מצויים וא"ש: עוד י"ל דודאי התאנים שנמצאו תחתיה ממש שפיר י"ל דמוכח שהם מן התאינה דהוה כמו קורבא דמוכח ואין תולין בעוברי דרכים אבל אם נפלו מרחוק י"ל דמן הדין תולין בעוברי דרכים רובא דעלמא וא"כ י"ל לאביי דלגבי בעל התאינה הו"ל יאוש שמא יפלו לרחוק ויטלום עוברי דרכים אבל בזתים וחרובין אסור דהוה יאוש שלא מדעת וא"ש לאביי אבל לרבא קשיא ומשני זיתו מוכיח עליו ואינו מתייאש בשביל כך ופריך אי הכי תאינה נמי ולפ"ז למסקנא י"ל גם לאביי לא מתייאש וצ"ל עם נפילתה נמאסת וא"ש: ועוד נ"ל דלאביי י"ל אותן שנפלו תחת התאינה הם ספיקא אליבא דאמת שמא הם מעוברי דרכים וא"כ י"ל ודאי אם נטלן אין צריך להחזירן דספיקא הוא כיון שהוא דבר שאין בו סימן אם יטלם לא יתחייב להחזירם לבעלים שאין יכול ליתן סימן לכן הוה כמו בספק הינוח דלא יטול לכתחילה ואם היה הדין שצריך להחזירן אם הם של בעל התאינה אין מוטל עציו ליטלן) וכיון שאין מוטל עליו ליטלן יניחם שם עד שיבאו אנשים דלא מעלי לכן מתייאש מהם כיון שאם יקחם אחד לא יתחייב להחזירן מספיקא דשמא מעוברי דרכים נפלו וא"כ מתייאש הוא בודאי לכן שרי ליטלם והם של מוצאן משא"כ בזתים וחרובין כיון דהוה יאוש שלא מדעת אסור ליטלם עכ"פ שמא של בעל התאינה הם ומספיקא אסור ליטלם ולרבא דמסיק חזותו מוכיח עליו והוה דבר שיש בו סימן פריך שפיר אי הכי תאינה נמי וא"ש ולק"מ:

עוד אפשר לומר דבעל התאינה מתייאש שאם יפלו אחת אחת אין בכל תאינה ש"פ והוה אבידה שאין בה ש"פ ומותרת ולכן אפילו מוצא כמה תאנים כבר נתייאש בעל האבידה משא"כ בזתים וחרובין דהוה יאוש שלא מדעת וא"כ כל שיש בהם ש"פ מחוייב להחזיר ולא מהני היאוש ועיין בסמוך:

בפירש"י ד"ה חזותו כו' ולא גרסינן ולא ידיע: לכאורה נ"ל למה ליה לרש"י למחוק הגירסא ולא ידיע. הא י"ל כיון דלא ס"ל הגירסא כמ"ש התוס' וזיתו מוכיח עליו רק חזותו מוכיח עליו א"כ יש לפרש בפשיטות בתאינה לא ידיע ואין בו סימן ועמ"ש בחדושים ליישב על נכון. ונראה עוד דקשה ליה לרש"י בלא"ה למה לא ניזל בתר קורבא דמוכח דהם מאותו אילן ולא נתלה ברובא דעלמא דהא איכא מ"ד רוב וקרוב הלך אחר קרוב ובכל דוכתי שקיל וטרי לאתויי סייעתא להך מ"ד ואביי גופיה דחיק לדחויי סייעתא דרוב וקרוב הלך אחר רוב בביצה דף י"א ומשמע דס"ל דאזלינן בתר קרוב א"כ תקשי לן אמאי לא נתלה בתאינה גופיה מיהו בזיתים וחרובין כיון דלאו אורחייהו לנתורי שפיר י"ל אי לאו דחזותו מוכיח עליו הוה אזלינן בתר רובא דעלמא משא"כ בתאינה דידיע דנתרא א"כ מסתמא אזלינן בתר קרוב ובש"ס משמע דקאי לכ"ע מדלא מייתי סייעתא מהא ולהכי גרס רש"י נמאסת והוה הפקר אפילו אם הוא מאותו אילן וקרוב לזה כתבתי בחדושים ישינים:

דף כב.

גמרא אלא גנב מי קחזי ליה מכאן קשה לדעת הרמב"ם שסובר דשינוי רשות ואח"כ יאוש קני ג"כ א"כ קשה מאי פריך הכא מי קחזי ליה מי גרע משינוי רשות ואח"כ יאוש וא"כ מועיל היאוש לאחר שיוודע לבעלים וכבר כתבתי ליישב בכמה אנפי. ואפשר לומר עוד לפמ"ש דהרמב"ם מיירי שלא ידע שהחפץ הוא גנוב דהא הצריך ללוקח שיתנו לו הבעלים דמים אם לא היה גנב מפורסם א"כ י"ל בודאי מסתמא כיון שהוא מקח טעות איסורא לא ניחא ליה דליקני שיהיה ברשותו דבר הגנוב א"כ הוה כאילו לא קנאה ואח"כ שנתייאש כבר ניחא ליה דליקני שפיר י"ל דמקרי בהתירא מה שא"כ הכא דמשמע אפילו ידע שהוא גנוב מ"מ קנה והיינו דכיון דכבר נתייאש שפיר קנה פריך שפיר הא אין היאוש מועיל דמקרי באיסורא אתי לידיה והרי בתחילה קנה מרצונו ועוד י"ל דמשמע ליה דמה שנתן תן מיד ואם קידש אשה בגניבה זו שפיר הוה מקודשת דקניא ביאוש ושינוי רשות ואם איתא דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ בשעת קידושין לא קנתה דהוה דבר שאינו שלו כיון שלא נודע לבעלים אין יכולה לקנות וא"כ בשעת קידושין קידש בדבר שאינו שלו וכמ"ש הב"ש באה"ע סימן כ"ח סק"ד ועוד נ"ל דס"ל להרמב"ם ודאי אם קנה קודם יאוש אף דמצות השבה מוטלת על הלוקח מ"מ אהני אם נתייאש אח"כ כיון דהלוקח עצמו לא גזל היאוש בא מכח הגזלן לכן לא מקרי באיסורא אתי לידיה וכמ"ש לקמן דף כ"ו ע"ב בסברת הרמב"ן בנטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלו ולאחר יאוש אהדריה מ"מ ודאי כל זמן שלא קנאה חייב הלוקח להחזיר לבעלים א"כ י"ל כיון דיאוש שלא מדעת לא קנה א"כ חייב להחזירו בטרם שיוודע לו כיון דעדיין לא נתייאש דלא מהני היאוש וא"כ פריך שפיר דנקט מה שנתן נתן משמע שא"צ להחזיר לבעלים ולק"מ:

בגמרא ת"ש שטף נהר וכו'. טעמא דנתייאשו הבעלים פרש"י הא סתמא היינו אבידה אחרת והתוס' הקשו עליו מנ"ל הא ועוד דמרישא גופיה מוכח דאיירי באין יכול להציל. ואפשר ליישב פרש"י דיש להבין למה פרט קוריו ועציו ואבניו מאי רבותא הוא אלא נראה דהא גופא קמ"ל דודאי ס"ד דאיירי בענין שאין יכול להציל ואי הוה אצל השטיפה היה מתייאש אבל מי שאינו אצל השטיפה ודאי לא סגי בלא"ה שלא יהיה הפסד משטיפת הנהר מ"מ מעלה בדעתו שיציל אחת מהם וא"כ הוה יאוש שלא מדעת שהרי לא ידע שלא יוכל להציל שום אחת מהם אלא דאנן אמרינן בהא דידעה משטיפת הנהר שעכ"פ יש קצת שלא יוכל להציל ונתייאש במקצת תו לא מקרי יאוש שלא מדעת וא"כ מוכח דנקט נהר לאשמעינן דאיכא ידיע במקצת דיש לו קול ומוכח באין לו שום ידיעה לא הוה יאוש ומשני דמיירי ביכול להציל היינו שאילו היה שם היה יכול להציל ומיירי ג"כ שיכול להציל אחת מהם רק מפני שלא ידע נשטפו לכן גם לרבא דוקא מפני שנתייאשו היינו דכששמע מתייאש מחמת שלא היה שם אבל בלא שמע אפילו לרבא סתמו אינו עומד ליאוש כיון שאילו היה הבעלים שם היה כח בידם להציל אחת מהם וקמ"ל דדוקא בידע שנשטפו שעכ"פ איכא מקצת יאוש מדעת שפיר כולם שלו דכיון דבאמת מאחר שלא היה שם אין בידו להציל כלום אבל אילו לא ידע כלל גם לרבא לא מהני שהרי אילו היה שם היה מציל עכ"פ קצת וכיון דבדאורייתא אין ברירה אינם שלו דכל א' י"ל שמא היה זה מציל זאת לכן פרש"י דדמי לדבר שיש בו סימן שאינו עומד ליאוש רק במקרה שלא יכול לילך לשם להציל לכן גם לרבא לא מהני ומיושב שפיר פירש"י ופריך הש"ס אי ביכול להציל אפילו באין מרדפין רק שהיה שם אין כאן יאוש שהרי יכול להציל ומשני שיכול להציל ע"י הדחק אם מרדף ואם אינו מרדף לא יציל לכן בלא היה שם ולא ידע לא מקרי יאוש דאפשר אילו היה יודע היה ממהר לילך להציל משא"כ בידע שנשטף ולא רדף הוה יאוש עוד אפשר לפרש דמשמע ליה מדקאמר שטף נהר כו' ונתן בשדה חבירו ולא קאמר בפשיטות המציל מן הנהר משמע ליה דקמ"ל בנתן בשדה חבירו איירי אפילו יכול להציל רק כשאין בו סימן וא"כ י"ל דודאי עיקר היאוש הוא אחר שנודע לבעלים שבא לרשות חבירו ואין לו סימן מתייאש לכן אמר מפני שנתייאשו הבעלים אחר שבא לשדה חבירו מפני שאין לו בהם סימן ומשמע מדנקט שדה חבירו דהוא חצר שאינה משתמרת דלא שייך ביה יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה דמעיקרא לא בא לרשותו כלל ואחר שכבר בא לרשותו ויודע מזה זכתה לו שדהו לכן קאמר מפני שנתייאשו הבעלים עכשיו כשבא לשדה חבירו לא מקרי יאוש שלא מדעת שאז נתייאשו בפירוש הא סתמא היינו שלא נתייאשו בפירוש והיינו שלא ידעו הבעלים ששטף לא מהני דהכי דייק למימר דלהכי מהני בשדה מפני שנתייאשו הבעלים עכשיו שכבר בא לשדה חבירו ואין להם סימן ואף דמעיקרא לא ידעו מ"מ ממילא כיון דהוא חצר שאינה משתמרת לא ניחא ליה דליקני עד שיתייאשו הבעלים דאל"כ מאי נתינת טעם מפני שנתייאשו היכא פסיקא ליה דנתייאשו והו"ל למימר אם נתייאשו דבהא תליא הדין אלא ודאי לאו בעיקר היאוש תליא מילתא אלא דקמ"ל אע"ג דתחילת יאוש לא קנה כל שלא ידעו הבעלים מ"מ מאחר שהם מונחים שם עד שיוודע לבעלים ממילא נעשין שלו אחר שיוודע לבעלים ואם היו מרדפין חייב להחזיר היינו משום דהרדיפה הוה סימן כמ"ש התוס' ומשני דמיירי בשיכול להציל היינו שיכול להציל ולא טרח להציל אף דיכול להציל מ"מ מאחר שידע שאם יבואו לשדה חבירו לא יהיה לו סימן א"כ אמרינן מדלא טרח להציל ודאי הוא יאוש אצלו שהרי לא יחזירם לו מי שיבואו לרשותו מאחר שאין בו סימן ופריך מאי איריא מדרפין היינו משום דכיון שיכול להציל ואינו יאוש רק מצד שהמוצא לא ירצה להחזירם לו כשיבואו לרשות חבירו מכל מקום אם הוא צווח ואומר שהם שלו מהני ברי דידיה שלא יזכה בהם חבירו אפי' אינו מרדף מאחר שיכול להציל בעצמו וסומך שרואה שינתנו בשדה חבירו וכיון שצווח ששלו הם אף שלא טרח להציל אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כיון שהיה יכול להציל בעצמו ובשביל זה נמנע להציל מפני שסומך שישארו בשדה חבירו ויחזירם לו ומשני ביכול להציל ע"י הדחק ושפיר יהיב וטעמא מפני שנתייאשו הבעלים שע"י שלא הצילו אנו רואין שנתייאשו לכן לא מהני בלא טרח להציל רק שצווח שהם שלו וסומך שינתנו לחצר חבירו דאם לא יטרח אפשר שיוליכום מרחוק ולכן באינו מרדף ודאי נתייאש:

בתוס' ד"ה אם יש יפות כו' וא"ת ונימא כו' דאפילו לרבא חייב להכריז כו' עכ"ל. אפשר לומר בדבר שיש בו סימן אמרינן מסתמא לא ניחא ליה שיהיה היאוש מעיקרא מאחר שע"י היאוש מפסיד החפץ משא"כ בדבר שאין בו סימן שאפילו לא יהיה היאוש לא יוחזר לו שהרי אין לו בו סימן שפיר אמרינן מעיקרא נמי ניחא ועפ"ז אפשר ליישב מה שפסק הרמב"ם בסתמא דהוה תרומה ולא פירש דדוקא בשוייה שליח וקשה הא הרמב"ם פסק יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וא"כ לא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולפ"ז י"ל דקשה מאי פריך לאביי נימא גם אביי ס"ל הך סברא דהיכא דניחא ליה י"ל מעיקרא נמי ניחא ליה אלא דהכא לא מהני דנהי דהוא דבר שאין בו סימן מ"מ לא ניחא ליה ואף שלא יוחזר לו מאחר שאין בו סימן מ"מ נ"מ אם יתפוס משל חבירו שלא בעדים יהיה נאמן שהחפץ שלו היה במיגו וא"כ מפסיד ע"י היאוש לכן לא ניחא ליה ולא הוה יאוש מתחילה לכן י"ל דלא מהני תפיסה דכיון דאין לו סימן י"ל נהי דנאמן שנאבד לו חפץ כזה שמא גם אחר אבד ואין זה שלו ואין לו טענה לתפוס אלא די"ל כיון דקיי"ל לנפילה לא חיישינן שפיר י"ל כיון שזה בודאי שאבד מהיכא תיתי לומר שגם אחר אבד מי שלא נודע ודאי לא חיישינן לנפילה ושפיר יכול לתפוס אלא דהכא קאמר לאביי לשיטתיה דס"ל בב"ב דף קע"ב דלנפילה דרבים חיישינן פריך שפיר שלא יוכל לתפוס משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דלא חיישינן לנפילה כלל שפיר אמרינן בדבר שאין בו סימן מעיקרא לא ניחא ליה שיהיה יאוש משא"כ היכא דניחא ליה שפיר הוה תרומה ולהכי קאמר תרגמא רבא אליבא דאביי לשיטתיה בשוייה שליח היינו לאביי לשיטתיה דס"ל דלנפילה דרבים חיישינן ואנן קיי"ל לא חיישינן לנפילה שפיר אמרינן י"ל דלא ניחא ליה ביאוש וא"ש ועמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב:

עוד נ"ל דיש להבין בלא"ה מאי פריך מתרומה על אביי הא י"ל ודאי בשביל יאוש שלא מדעת לא נפקא האבידה מרשותיה אבל בתרומה לא שייך לומר שיצא מרשותו דהא י"ל הואיל אי בעי מתשיל עליה אכתי ברשותיה דידיה קאי א"כ אין כאן שינוי רשות דהא היכא דאיכא למימר הואיל חשוב עדיין ברשותו כדאיתא בפסחים דף מ"ה גבי חלה בטומאה. וצ"ל דהקושיא לאביי לשיטתיה פריך דלא ס"ל הואיל כדמשמע בדף מ"ז ע"ב דמותיב לרבה דס"ל הואיל לכן צריך לאוקמה בשויא שליח וא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסקינן הואיל א"צ לאוקמה בשוייה שליח והא דקאמר הכי נמי מסתברא כבר כתבתי ליישב וגם ישוב דברי הרמב"ם הללו בכמה אנפי:

בתוס' ד"ה מר זוטרא כו' אריסא בדנפשיה קא זבן. אפשר לומר דודאי כיון שלא נתן להם כי אם ע"ד כיבוד לא עלה בדעתו שיקפיד מרי על זה אף אם יזכור לו שנתן להם מסתמא לא יקפיד על חלקו ואם יקפיד באמת ינכה לו ומר זוטרא חשש שמא בשביל כסופא שמקפיד על מה שכיבד האריס לת"ח לא ינכה לו מן החשבון:

בא"ד ורב אשי לא היה חושש לזה כו' עכ"ל. נראה לפי דברי התוס' דמדינא שרי למיכל דהא רב אשי ואמימר אכלו ומר זוטרא מדת חסידות נהג ומנע שלא לאכול ולכן יש לתמוה על הטור ח"מ סימן שנ"ח שפסק כמר זוטרא וכן תמה הב"י על הטור. ולפמ"ש אפשר דמר זוטרא נמי מודה דמדינא שרי. ונראה ליישב דברי הטור דבלא"ה כבר כתבתי דהכ"מ הביא ראיה לדברי הרמב"ם דפסק בתרומה אפילו לא שוייה שליח באמר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה והביא הכ"מ ראיה מהך עובדא דלא נזכר שוייה שליח ובט"ז בי"ד סימן של"א תמה עליו דמאי ראיה הא כאן לא מייתי רק אהא דלא אכל השתא וכתבתי כוונת הכ"מ דאי בתרומה מיירי בשוייה שליח מאי ראיה מתרומה שכבר נעשה שליח ותרם ברשות והטור ס"ל דהכא שפיר מהני כיון דשותפי נינהו ולענין תרומה נמי שותף לא גרע משליח דהא שוייה שליח מהני אבל דלא בריר לן מעיקרא שיתרצה על היפות א"כ הכא כיון שהיה לו חלק בפירות א"כ כשיתרצה לבסוף תו לא מקרי יאוש שלא מדעת דאין לומר דמעיקרא לא היה מרצה דלא איכפת ליה כלל בזה דהא יוכל לחשבן על חלקו של אריס וא"כ אם יתרצה לבסוף שלא לנכותן לאריס לא מקרי יאוש שלא מדעת ולא הוה איסורא כיון דקים להו שיתרצה אח"כ מרי שלא לחשבן לאריס לכן ודאי האריס יזכיר לו שנתן שאינו עולה על דעת שיקפיד מרי ע"ז א"כ מהיכא תיתי לא יזכירם וא"כ בעלמא דאיכא למיחש שיקפיד לכ"ע יש לחוש שלא יזכירם והוה גזל וזה מוכרח דאל"כ היה לו לחוש שמא כשיזכירם יתרצה ולא ינכה א"כ יהיה יאוש שלא מדעת אלא ודאי משום הכי לא מקרי יאוש שלא מדעת כיון דהאריס יש לו חלק א"כ י"ל שפיר שסמכו מאחר שידעו שיתרצה ודאי ממילא יזכיר האריס משא"כ בעלמא וכן נראה מלשון הטור שכתב שאין תולין שיתן לב"ה כנגדו משמע אילו היינו יודעין שיתן כנגדו לא היה איסור וזה נכון וברור ליישב דברי הטור:

דף כב:

בתוספות ד"ה איסורא כו' ואע"ג דלכי ידע מתייאש אפילו אם יש בו סימן כו' עכ"ל. כצ"ל כפי הגרסא הישינה וכוונתם מדאיצטריך לאבידה ששטפה נהר שמותרת בשביל שאבודה מכל אדם ואי איכא יאוש אפילו אינה אבודה מכל אדם שרי אלא ודאי הך דאבודה מכל אדם אתי למעוטי שאינה אבודה מכל אדם אע"ג דהוה יאוש והיינו יאוש שלא מדעת. ואף דאבודה מכל אדם אפילו בדבר שיש בו סימן איירי ובהא רבא מודה מ"מ הכא יש בה סימן כאין בה סימן כיון שאבודה ומתייאש מחמת שאבודה מכל אדם סתמו עומד ליאוש משא"כ בשאר אבידה שיש בה סימן שאינה עומדת ליאוש:

בגמ' וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא כו'. רש"י והתוס' ומפרשים נדחקו לפרש הא גם לרבא חזותו מוכיח עליו. ולענ"ד הקושיא היכא אכלינן להו וא"כ היה מנהג פשוט לאוכלן וא"כ אחר שכבר נהגו לאוכלן ממילא נעשו יאוש אצל הבעלים שידעו שיטלום ולא יחזירם שסבורים שמותרים למוצאיהם ואין קושיא לרבא דמאחר שכבר נתפשט המנהג לאכלן ממילא הם יאוש אצל הבעלים ואפי' מי שיודע האיסור יכול לאכלן משא"כ לאביי קשיא שפיר דהא מ"מ מקרי יאוש שלא מדעת דלא ידיע דנתרי ומשני דאיכא שקצים שאכלום וע"י זה נופלים מן האילן כמ"ש המפרשים באס"ז ע"ש ומקרי ידוע דנתרי:

פיסקא כריכות כבר מבואר בכתבים ישינים באריכות ומה שאוסיף אכתוב בס"ד:

דף כג.

בתוס' ד"ה והא איכא כו'. וא"ת ליפרוך כו' לכאורה י"ל דבאמת הכי פריך והא איכא נכרים דשקלי להו ומשני חיישי לכשפים ולא שקלי להו אלא דלא משמע להו במקום שיש חשש כשפים שיטלום ישראל אלא ודאי לא חיישי לכשפים רק שלא ידרסו אבל ליטלם אין יראים ובעירובין דאמרינן בדורות אחרונים דשכיחי כשפים היינו דכשפים שכיחי שיזיקו לנוטלן אבל על הדריסה לעולם איכא למיחש לכשפים. ובהכי ניחא דאם נימא דכשפים מזיקין לנוטלן א"כ קשה משום הא גופא יהיה יאוש שהרי לא יטלום שום אדם שחושש לכשפים וילכו לאבוד אע"כ בנטילה אין חשש כשפים וצ"ע:.

ליישב קושיית התוס' שהניחו בקושיא. כבר כתבתי ליישב ויש להוסיף נופך לפמ"ש לקמן דף כ"ד ע"א דבר"ה מקרי קבוע דמצויים שם נכרים וישראלים וכמחצה על מחצה דמי וא"כ כיון דהוה מחצה על מחצה רק מספיקא מחוייב להכריז שאין האובד מתייאש שמא מצאו ישראל אבל היכא דאיכא נמי נכרים דדרסי אפילו באמת מצאו ישראל מ"מ אפשר שכבר דרס עליהם נכרי והו"ל רובא שלא ניתן לחזרה והוה כמו ברוב נכרים שמתייאש דסמוך מיעוטא דדורסין לפלגא ופלגא של מגביהין והוה יאוש:

בתוס' ד"ה סימן כו' פרש"י כו' וקשה דאין דרך כו' עכ"ל. אין קושיא על פרש"י דכונתו כיון דלא שכיחי שיתערבו מעות בככר אמרי' מסתמא נתנו שם לאיזה סימן בכונת מכוון וממילא הוה סימן:

בא"ד דאימר ידע כו' מסתמא לא ידע כו' עכ"ל. וקשה לי לפ"ז איך יזכה במעות הא המעות הוה יאוש שלא מדעת כיון שלא ידע שנאבדו לו המעות דאם ידע א"כ יש לו סימן ואם לא ידע הוה יאוש שלא מדעת ועוד קשה יחזיר המעות להנחתום דבשלמא הככרות א"צ להחזירם להנחתום משום דהנחתום מוכר לאינשי טובא אבל המעות ודאי נתערבו בשעת עריכה ולישה א"כ בודאי של נתחום הם. וצ"ל דמ"מ בעל המעות מרגיש שחסר לו המעות ואינו מעלה על דעתו שנתערבו בככר לכן מתייאש ומקרי יאוש מדעת:

דף כג:

בגמ' בעא מיניה כו' מקום הוה סימן כו' ואי כ"ד דמקום הוה סימן כו'. וקשה אפי' לא יהיה מקום סימן תקשי אמאי הם שלו כיון שהם ודאי הינוח כמ"ש התוס' במתני' והו"ל למימר לא יגע בו. וצ"ל דמיירי במקום שאינו משתמר ולמאי דמשני ברקתא דנהרא צ"ל דלא מקרי מקום המשתמר דאל"כ לא יגע בו:

שם הב"ע ברקתא דנהרא. וקשה אכתי כיון דבעי למימר דמקום הוה סימן ע"כ איירי בדרך הינוח א"כ קשה בחביות יהיה מנין סימן דמיעוט חביות שנים מיהו בברייתא דנקט חביות יין ושמן משמע ודאי דלא קאי לשון חביות לשון רבים אכל חדא אלא אכולהו. אלא דקשה מאי פריך לעיל ממתני' דכדי יין וכדי שמן דנזכר כדי בכל אחד י"ל שמצא שנים והוה מנין סימן ואי לא הוה מנין סי' ע"כ מקום הוה סי' כדלקמן דף כ"ה וא"כ לא פריך מידי ואף ע"ג דכתבו התוס' לקמן דף כ"ד ד"ה אבל דפריכות דמתני' היינו כריכות דעלמא מ"מ במתני' דנקט כדי כדי י"ל שבא להורות על סימן מנין כמו בצבורי פירות ומעות. ונראה דמשמע לן בפשיטות דמתני' איירי אפי' בדרך נפילה דהא רישא איירי בדרך הינוח צבורי פירות ומעות ומטבעות ולרבא גם כריכות מיירי בדרך הינוח אבל ככרות וגיזי צמר היינו דבר שיש בו סימן א"כ איירי אפי' בדרך נפילה וא"כ אם איתא דכדי יין וכדי שמן איירי בדרך הינוח לא הו"ל להפסיק בין הנך דאית בהו סימן דמיירי אפי' בדרך נפילה וגם בחביות יש להרגיש אם הם דרך נפילה או דרך הינוח ואפשר דאם הם מפוזרות תלינן שהוא דרך נפילה והכא פריך דמשמע אפי' חבית אחת הוא שלו ובאחת אין להבחין בין דרך הינוח לדרך נפילה א"כ לכרוז מקום דשמא דרך הינוח הוא ויתן סימן מקום דבספק הינוח נוטל ומכריז בדבר שיש בו סימן. ועיין ברמב"ם בפט"ו מגזילה דין ט' שפסק בכדי יין לאחר שנפתחו האוצרות הם שלו והשיג עליו הראב"ד דדוקא ברקתא דנהרא אבל בלא"ה הוה מקום סימן. ונראה דהרמב"ם ס"ל דלאחר שנפתחו האוצרות שאין סימן ברושם שכולם רושמים ובראב"ד כתב שהכל נכנסין ליקח וא"כ י"ל בדבר העומד לימכר ליכא סימן מקום דכולם רואין מקום שעומד לימכר ורב נחמן דמוקי ברקתא דנהרא ע"כ ס"ל דמיירי קודם שנפתחו האוצרות וכדמשנינן לעיל במציף משא"כ לאחר שנפתחו האוצרות לא מהני שום סימן:

שם גמרא מ"ט אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוה סימן וכן אמר לקמן במקום כי היכא דאיתרמי לדידך האי מקום הכי נמי איתרמי להאי. וקשה לי הא באמת לנפילה לא חיישינן א"כ למה לא נימא מאחר שמאמינין לו ע"י הסימן שהוא אבד למה ניחוש שגם אחר אבד שלא להחזיר לזה דמהיכא תיתי לחוש שגם אחר אבד ושלו כבר ניטל וזה של אחר הוא דהא קיי"ל באמת דלנפילה לא חיישינן וכ"ש למ"ד דמקום לא הוה סימן כלל דאמרי' דלחבריה איתרמי נמי האי מקום. ואפשר דמה שמחזירין עפ"י סימנין לאו דבר ברור הוא דשמא ידע הסימן שראוהו אצל חבירו אלא דאי אמרינן סימנין דאורייתא סמכינן עליו וכיון דהכא יש לחוש שגם חבירו הניח על מקום זה גרע טפי ולא הוה סימן וצ"ע ועמ"ש לקמן אי"ה:

שם בגמרא נ"מ לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעת עין. וצ"ע אם דוקא בדבר דלית ביה סימן מהדרינן לצורבא מרבנן בטביעת עין שאם לא נחזיר לצורבא מרבנן א"כ יהיה של המוצא ונגד המוצא מהני טענת ברי דצורבא מרבנן או שהוא תקנת חכמים להחזיר לצורבא מרבנן אבל מן התורה לא מצינו חילוק במשפטי התורה בין צורבא מרבנן לאחרינא ולא תיקנו רק נגד המוצא שאין לו הפסד משא"כ בדבר שיש בו סימן והצורבא מרבנן כבר ראה החפץ אצל המוצא שיודע הסי' צ"ע אם נסמוך לאהדורי דשמא של אחר הם ויבא ויתן סימן או דאף בדבר שיש בו סימן מהמנינן לצורבא מרבנן דלא חשדינן ליה מיהו בחפץ ביד המוצא והצורבא אינו יודע הסימן אפשר שא"צ להראותו לו שיכירהו בט"ע דאיתרע טענתיה כיון שאין יודע הסימן שיש בחפץ אלא בראה הסימן דליכא למיסמך רק אטביעת עין שאומר י"ל דלא מהני רק לענין שלא יהיה של מוצא ואין לשום אדם הפסד בדבר. מיהו מלשון הרא"ש שכתב לקמן דף כ"ח דבתכריך של שטרות דלא שייך טעמא דניחא ליה לבעל אבידה וכתב הרא"ש דמחזירין לצורבא מרבנן בטביעת עינא והתם מפסיד אידך דאם כבר פרע הלוה ומחזירין לצורבא מרבנן שהוא המלוה ויוצא מיד הלוה חזינן דסמכינן אצורבא מרבנן אפי' לאפקועי ממון מיד הלוה א"כ באבידה נמי אפי' ראה הסימן סמכינן אצורבא מרבנן להחזירו לו אלא דהא גופא צ"ע דלמה דוקא באבידה סמכינן אצורבא מרבנן ולא מצינו כן בשאר ענינים אם אומר שאחד חייב לו. אפי' בברי ושמא לא מצינו שאם הצורבא מרבנן אומר ברי שיהיה ברי שלו עדיף וצ"ל דשם נגד הוא חזקה אבל באבידה ליכא חזקת ממון למוצא וי"ל ברי עדיף אלא באינש דעלמא כיון דנפישי רמאין כתיב דרשהו אם הוא רמאי וצורבא מרבנן בחזקה שאינו רמאי וא"צ דרישה. מיהו צ"ע לפ"ז איך יוציא הצורבא מרבנן ממון בשטר שמחזירין לו לפי דברי הרא"ש אם הלוה יטעון ברי שנפרע:

דף כד.

בפירש"י ד"ה אגניב ליה כסא דכספא כלי של אושפיזו היה. כבר כתבתי במ"ק ליישב לשון רש"י דיצמח שנו היה ואפשר לומר עוד דס"ל לרש"י הפי' כפתיה ואודי ע"י שמתא ולשון הש"ס דנקט הכא מר זוטרא חסידא ולא נקט מר זוטרא סתם ולכן אפשר דיש להבין כיון דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וא"כ חשוד נמי לקבל עליו שמתא ואשתמוטי לא שייך בזה וצ"ל ספק מלוה ישינה ולהכי מייתי מר זוטרא חסידא דודאי עביד לפנים משורת הדין ופריש מכל ספיקא ונדנוד גזל כדאיתא נמי לעיל דף כ"ב מר זוטרא לא אכל מה שהיה היתר גמור ולא נמנעו רבינא ורב אשי ולכן פירש"י דשל אושפיזו היה ושפיר י"ל שיש לו ספק מלוה ישינה על אושפיזו וא"ש. עוד אפשר דבמ"ק בפ' אלו מגלחין דף י"ז דמר זוטרא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא משמת נפשיה ברישא א"כ איך כפתיה בנדוי הא יודעין היו דרכו של מר זוטרא לשמת נפשו ברישא ובביתו הוא מתיר לנפשו וגם לצורבא מרבנן לכן פירש"י דשל אושפיזו היה ובשלו רשאי אבל לא במה שחב לאחרים:

בתוס' ד"ה ומודה וקשה דלא מצינו שאמרו רבנן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דגם בהך דלעיל בעיגול ובתוכו חרס לא מצינו ג"כ דאמרו רבנן דסימן הבא מאליו לא הוה סימן ותקשי ג"כ מנ"ל דפליגי רבנן ולי נראה דודאי בעיגולי דבילה דאיירי בהו שפיר י"ל דמוכח מדנקט סיפא ואלו שחייב להכריז ולא חשוב נמי סימן הבא מאליו שפיר מוכח דס"ל לת"ק דלא הוה סימן אבל הא דחייב להכריז בכלים שלא שבעתן העין לא מוכח כלל ואי משום דלא חשבינהו ברישא במציאות שהם שלו דהא בסיפא נמי לא חשוב שחייב להכריז כלים שלא שבעתן וא"כ אין להוכיח מן המשמעות דחייב להכריז בכלים שלא שבעתן העין ואפי' שבעתן אינו מוכח מן המשנה. ואפ"ל דמתני' דנקט לקמן מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא משמע ליה דמיירי אפי' בכלי דלית ביה סימן ולהכי נקט נמי כלי כמות שהוא

בפירש"י ד"ה המוצא מעות כו' קס"ד צבורי מעות כו' עכ"ל לכאורה תמוה הא גם לפי האמת ע"כ איירי בדבר שיש בו סימן. ואפשר לומר דבלא"ה קשה מאי פריך אי במפוזרין מאי איריא במקום שרבים מצוים. וקשה נוקמה בודאי הינוח ולפמ"ש התוס' במשנה לעיל ודאי הינוח לא יטול הוא דוקא במקום משתמר א"כ י"ל דברבים מצויים דהו"ל אינו משתמר שפיר יכול ליטלו וממילא הוא שלו שהרי אין בו סימן. וצ"ל דבהינוח הו"ל מקום סימן א"כ י"ל למאי דפרישית במשנה דמשמע דרש"י ס"ל דסימן העשוי לדרוס הוה סימן א"כ י"ל מקום לא הוה סימן ושפיר י"ל דהכא מיירי בהינוח ובציבור אחד דבמקום שרבים מצויים יכול ליטול אף דהוה ודאי הינוח כיון שאינו משתמר דלפי האמת מקום לא הוה סימן לפירש"י וא"ש. מיהו לפמ"ש ליישב דגם רש"י פוסק כרבא אין ליישב כן. [עיין במהדורא קמא מה שכתבתי בזה):

בגמ' ת"ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז. משמע אפי' ברוב מצומצם נמי חייב להכריז משום דתלינן ברוב ואפי' במחצה על מחצה חייב להכריז וקשה כיון שמ"מ לא אבד אלא אחד א"כ כשישאל איזה אנשים ויאמרו שלא נאבד להם א"כ נשארו רוב נכרים ויהיה שלו דתלינן מרובא נפל. ואפשר לומר דמשום דנתלה דמרובא נפל אין היתר למוצא כיון דאיכא לברורי ע"י הכרזה אלא עיקר טעמא משום דהאובד מתייאש שתולה בנכרי מש"ה אפי' שנודע לו שמיעוט ישראלים לא אבדו מ"מ האובד לא מתייאש כיון שרוב הם ישראל מיהו מלשון התוס' נראה דפשיטא להו דתלינן ברובא וא"כ קשה למה יהא חייב להכריז הא איתי' בשאלה שישאל לאיזה אנשים אם אבדו וצ"ל דלא סמכינן על זה שהרי אם נשאל לכמה נכרים יאמרו ג"כ שלא אבדו וא"כ אכתי הו"ל ישראל רובא שאבדו וצ"ע עמ"ש ע"ב:

דף כד:

גמרא ת"ש דאמר רב אסי כו' בעיר שרובה נכרים כו' ואסורה בהנאה כו'. לכאורה קשה ימכרנה לנכרי מאותה העיר אם הוא רוב מצומצם. שהנכרי שאבדה מסתמא לא יקחנה שיצווח ששלו הוא וכיון שאינו אומר ששלו נשאר ממילא רוב ישראל. ואפשר דמ"מ יהיה מחצה על מחצה. אלא דמ"מ ימכרנה לשני נכרים מאותה עיר שישאר רוב ישראל. וצ"ל שאין לסמוך על זה שהרי אם ישאל לכמה ישראלים יאמרו ג"כ שלא אבדו שלא אבד רק אחד ולפ"ז צ"ע אפי' אם מצא בעיר שרובא ישראל מ"מ אם ישאל לכמה ישראל ויאמרו שלא נאבד להם ישאר רוב נכרים:

בפירש"י ד"ה בתר תריסר ירחי שתא מצאם עכ"ל. נראה דס"ל לרש"י דלעולם האובד מתייאש כשלא שמע מאבידתו י"ב חודש אלא דבמצאם קודם י"ב חודש באיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה משא"כ במצאם לאחר יב"ח כבר מצאם לאחר יאוש ואתי שפיר קושית התוס':

בתוס' ד"ה לבתר כו' מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ונרארה דהתוס' ס"ל כשיטת הרא"ש דכששם דמיהן ומניחן יכול להחזיקן לעצמו כמ"ש הרא"ש לקמן דף כ"ח ע"ב וא"כ רש"י לשיטתיה שפירש שם שם דמיהן ומוכרן וא"כ דינא דמוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו כמו בפקדון לקמן דף ל"ח א"כ לא מצי לפרושי כפירוש התוס' ועיין ברא"ש הטעם דבאבידה לא יהיה נחשד ולע"ד נראה דטובת בעל האבידה שישארו אצלו כדי שיוכל להכירן בסימנין משא"כ אם הי' מכרם שמא יש בו סימן שאין המוצא מרגיש בו ויפסיד האובד:

בא"ד וקשה מנ"ל שיהי' בשביל כך להמוצא כו' עכ"ל. עמ"ש לעיל ועיין לעיל דף כ"ג ע"ב דאמר משום יאוש בעלים דחזו דקדחו ביה חילפי וקשה ג"כ לשיטת התוס' שמא מ"מ הבעלים אין מתייאשין שהרי אין יודעין דקדחי ביה חילפי אלא ודאי בזמן רב הבעלים מתייאשין כיון שלא שמעו מכריזין גם קשה לפירוש התוס' מנ"ל להביא מאבוה דשמואל למצא ארנקי די"ל בחמרי לא הפסיד כלום אבל זה שמצא ארנקי שאינו מחוייב להחזיר ומחזיר משלו הרי מפסיד מה שהוא שלו מדין תורה וי"ל דאדרבה איכא למימר איפכא דכיון דאין בעל אבידה מפסיד שהרי מה לו הן או דמיהן א"כ מאי חזית שיעשה המוצא לפנים משורת הדין היה לו לבעל האבידה לעשות לפנים משורת הדין לקבל דמיהן ואפ"ה עביד לפנים משורת הדין וכ"ש בארנקי שהוא הפסד גמור לבעל האבידה ובזו אפשר ליישב דלא מייתי קרא דאשר יעשון דפסוק זה לא נאמר רק כשאין לשני לעשות לפנים משורת הדין מאחר שמפסיד ע"י זה והעושה לפנים משורת הדין אינו מפסיד והך דאבוה דשמואל לא הפסיד האובד כלום וא"כ מאי חזית למירמא אמוצא שיעשה לפנים משורת הדין ולא על האובד שטרח המוצא י"ב חדש עבורו והא דלא מייתי אהך דארנקי דחייב להחזיר מקרא דאשר יעשון לפנים משורת הדין נראה דהך דלפנים משורת הדין לאו כל אפין שוין בדבר רק לאדם חשוב ביותר שראוי לוותר הרבה שלא יהיה לחבירו נזק וא"כ הך דחייב להחזיר י"ל דהוא מצוה על כל אדם שלא יפסיד האובד ומייתי מדחזינן דאבוה דשמואל עביד כולי האי במאי שטרח ולא היה לבעלים שום הפסד אפ"ה החזיר ממילא בהך חיוב לפנים משורת הדין על כל אדם:

במשנה מצא פירות בכלי. פרש"י וסתם כלי דבר שיש בו סימן ולכאורה י"ל שזהו הסימן שהכלי יש בו פירות וכעין מ"ש התוס' לעיל דף כ' ע"ב דמה שמונח בחפיסה הוה סימן מיהו במעות בכיס אין זה סימן שדרך ליתן מעות בכיס. מיהו י"ל דבמעות בכיס הוה מנין סימן כמה מעות יש בו אלא מדנקט כלי כמות שהוא משמע ליה דיש בו סימן וכן בש"ס דדייק דכלי ולפניו פירות הרי אלו שלו ומדמי למצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן:

דף כה.

בגמ' הא כלי ולפניו פירות כו' ויש לדקדק לפמ"ש לעיל במ"ק דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אי לפרש"י מה שאין מחזירין בסימן שאומר החפץ לאו משום דלא מהמנינן ליה רק שיש לחוש שגם אחר אבד וא"כ היכא נקט הרי אלו שלו הא אם יבא בעל האבידה ויאמר שאבד כלי ובתוכו היה פירות א"כ מהמנינן ליה שהיה פירות בתוכו וא"כ איך נחוש כאן שפירות שלו נלקחו ואלו פירות אחרים הם דודאי זה סימן טפי ממקום דלא שכיח כלל שאחר מצא הפירות ולא נטל הכלי ואחר אבד הפירות בצד הכלי דכיון שאינו מכריז על הפירות א"כ יוכל השני לומר שהפירות היו בתוך הכלי ונשפכו לחוץ כיון שנאמן שזה ודאי אבדו. וכיון שהם שלו לא יכריז ויפסיד בעל האבידה שלא כדת וצ"ל בהני דמיירי בלא אשתייר בה מידי איתרע טענתיה ואמרינן מסתמא שמע שנאבד לאחד פירות וצ"ע:

רש"י בד"ה בא כו' ואמר אין המעות שלי כו' עכ"ל. לכאורה פשיטא וכן העיר בס' פני יהושוע. ונראה דקמ"ל דלא תימא דכיון דבשעת הגבהה נתכוין להחזיר למי שיתן סימן בכיס וא"כ הוה כמו מגביה מציאה לחבירו וזכה בו בעל הכיס ואף דלא זכה בו בעל הכיס מ"מ הא גם המוצא י"ל דלא זכה כיון שלא עלה בדעתו לזכות לעצמו ולא נתכוין לזכות א"כ אפילו תימא שיהיה הפקר א"כ נ"מ אם לא היה ברשות המוצא כשאמר בעל הכיס שאין המעות שלו קמ"ל דמ"מ זכה בו אף אם חטפו אחר לא זכה מן ההפקר דמ"מ זכה המוצא במעות:

שם בד"ה בכובא גיגית מוטלת ופשתן לפני'. והקשה מהרש"א לפרש"י אמאי הדר מסברת רב זביד ומוקי תרווייהו בצני ופירי לוקמא תרווייהו בכובא וכיתנא והא דאישתייר והא דלא אישתייר. ונרא' דלפרש"י כובא וכיתנא כל הכיתנא הוא גוש אחד מסובך זה בזה א"כ פשיטא שניכר שהוא מן הכובא מה שאין כן בפירות שכל אחת בפני עצמה שפיר י"ל שפירות שלפני הכלי הם ממקום אחר אבל על כיתנא שמקצתו בפנים לא שייך דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן דהוה ככלי ובתוכו פירות:

בגמרא שמעת מינה מנין הוה סימן. ויש לדקדק דכיון דגריס במשנה צבורי א"כ ע"כ ציבור אחד לא הוה סימן א"כ טפי הו"ל למימר שמעת מינה מקום לא הוה סימן והוה תיובתא דרבא וגם בש"ס ס"ל בפשיטות דמקום הוה סימן כדלקמן וא"כ טפי הו"ל למינקט ש"מ מקום לא הוה סימן. ואפשר לומר דאפילו אי מקום הוה חובת ביאור והטעתו לשון ואפשר לפרש שכתב מהר"ם שי"ף סימן היינו דוקא בהך דלעיל דליכא סימן אחר רק מקום וכשתמצי לומר דלא הוה סימן א"כ יהיה של מוצאו אמרינן שפיר דמקום הוה סימן ובפרט דאי הוה במקום המשתמר לא היה יכול ליטלו כלל כיון דלית ביה סימן והוה הינוח במקום שאין בו סימן דלא יטול א"כ כיון דאי סימנין דרבנן היינו מטעם תקנתא דרבנן י"ל דתיקנו שפיר דמקום ליהוי סימן בליכא סימן אחר כדי שיוכל ליטלו אף במקום משתמר כיון דאית ביה סימן משא"כ בצבורין דאיכא מנין א"כ כיון דמנין עדיף לא סגי שיתן סימן מקום דאם יתן סימן מקום ולא ידע סימן מנין איתרע טענתיה אבל מנין הוה שפיר סימן וא"צ לומר המקום כלל אבל היכא דליכא סימן מנין רק סימן מקום שפיר הוה סימן מעליא וא"כ י"ל דה"ק דש"מ מנין הוה סימן אף שלא ידע המקום דלהכי נקט צבורין לרבא לאשמעינן דמנין הוה סימן אף שאינו מכוון המקום ששכח מקום הנחתן. ובזו מיושב קושיית התוס' דכבר מוכח לעיל דמנין הוה סימן ולפ"ז לק"מ דקמ"ל דמנין הוה סימן אף במידי דאית ביה סימן מקום ג"כ ואינו מכוון המקום ולק"מ ועמ"ש בסמוך:

בתוס' ד"ה ש"מ מנין הוה סימן אע"ג דפשיטא ליה לעיל כו' עכ"ל עמ"ש לעיל בסמוך. ואפשר לומר עוד כיון דמשמע דדוקא שני צבורין מכריז ואחד אינו מכריז לפום הך סברא ומקום לא הוה סימן וא"כ כי מכריז זה שמצא מטבעות וא"כ מסתמא שני צבורין הם דבצבור אחד לא היה מכריז א"כ כשיכריז מטבעות יוכל השומע להרגיש שהוא שני צבורין קמ"ל כיון דמכריז מטבעות סתם שפיר הוה סימן מנין בשני צבורין שהרי אינו מכריז צבורין רק מטבעי כדלקמן ועמ"ש בסמוך

בתוס' ד"ה והוא כו' אבל אם מקום הוה סימן כו' אפי' בתרי כו' עכ"ל כוונת התוספות להקשות כיון דשנים נמי מקרי דרך הנחה א"כ קשה מאי משני מטבעי מכריז מ"מ יוכל ליתן סימן מקום והרא"ש הביא בשם הראב"ד דמטבע שהוא דבר קטן אין מקום סימן. וצ"ל דצבור מעות הוה שפיר סימן מקום כיון שהוא צבור ומכיל מקום מסויים. מיהו לפרש"י דלעיל דמקום היינו שאומר החפץ לא א"ש דגם כאן קשה יכריז סתם ויאמר האובד שהוא מטבע. ולענ"ד נראה דבלא"ה אמרינן לעיל טעמא דמאן דאמר מקום לא, הוה סימן משום דאמרינן כי היכא לדידך איתרמי האי מקום איתרמי נמי לחברך א"כ י"ל דנהי דאנן קיי"ל מקום הוה סימן היינו משום דלא חיישינן שגם לאחר היה מצוי חפץ כזה להניחו במקום זה וזהו דוקא גבי חפץ שאינו מצוי תמיד ביד כל אדם שניחוש שאיתרמי גם לחבירו לכן ברקתא דנהרא לא הוה מקום סימן שלכל אדם מצויים חביות במקום הזה ואם כן במטבעות גם כן שמצויים לכל אדם בכל מקומות דניתנו להוצאה א"כ י"ל דהוה כמו ברקתא דנהרא שלכל אדם מצויים מטבעות אם לא בצבור מעות שאין זה מצוי ביד כל אדם להניח צבור מעות במקום שהניח זה כן נ"ל נכון:

בתוס' ד"ה הא גופא כו' אמתניתין כו' דג' מטבעות היינו פירוש דצבורי מעות עכ"ל. המפרשים נתחבטו בביאור דיבור זה. ומהרש"א פירש דמצינן למימר משלחפי שלחופי נמי חייב להכריז דאיכא סימן מנין מטבעות והכא לא איירי בסימן מנין מטבעות שאינו יודע רק הצבורין וקשה לדבריו מ"מ לא א"ש שהרי מתני' תני אלו שחייב להכריז וא"כ איך יצוייר שאינו חייב להכריז במשלחפי שלחופי שהרי צריך להכריז פן יתן סימן המטבעות וא"כ למה נקט שלשה מטבעות זעג"ז. ואפ"ל דהא דמשלחפי שלחופי חייב להכריז היינו ביוכל ליתן סימן מנין מטבעות וא"כ אם מצא כמה מטבעות משלחפי שלחופי ונאבדו לו איזה מטבעות דתו לא יוכל ליתן סימן מטבעות א"כ לא יוכל להכריז משא"כ במצא צבורי מעות כל שיודע שנשארו שני צבורין של ג' מטבעות שפיר יוכל ליתן סימן מנין צבורין וצריך להכריז. ולי היה נראה לפרש דודאי רישא דדייקינן מפוזרות דמשמע משלחפי חייב להכריז ובסיפא מוכח דמשלחפי אינו חייב להכריז וא"כ הדיוקים סתרי אהדדי ולא ידעינן איזה דיוק הוא עיקר וכה"ג איתא לקמן דף כ"ו ע"ב גבי מצא בחנות סתירות הדיוקים ואמר מהא ליכא למישמע מינה והכא י"ל שפיר דרישא מעות מפוזרות הוא לאפוקי צבורות דצבורין היפך מפוזרין וא"כ צבורי מעות פירושו היפך מפוזרות רק צבורות ומפרש מתני' גופא דאיזה צבורין שלשה מטבעות וא"כ המשנה עצמה מפרשא דדיוק שלשה מטבעות הוא דוקא ומה שאינו כן אינו בכלל צבורות רק מפוזרות אבל ברייתא דלא נקט צבורות רק סתמא עשויין כמגדלין קשיא ליה שפיר סתירת הדיוקים דאיך נקט תנא לישנא דלא ידעינן הי מינייהו דוקא אבל במתניתין כיון דמפרש בהדיא פירוש צבורין ממילא אין לטעות במשלחפי שיהיה בכלל צבורין וזה ברור אח"כ ראיתי במהר"ם שי"ף ונראה שכיון למ"ש ובעל הביאור לא יצא ידי והבין שהוא פירוש אחר וליתא רק כוונתו מ"ש התוספות דמצינו למימר היינו דאפשר לפרש ע"ש וזהו ברור בכוונת מהר"ם שי"ף:

אמנם כן לענ"ד נראה ברור בכוונת התוס' דודאי הא דאמרי' דמשלחפי שלחופי אין חייב להכריז ודאי קשה להבין איך נימא משלחפי שלחופי יהיה בכלל מפוזרות. לכן נראה ברור עפמ"ש התוספות לעיל דף כ"ד ד"ה אבל דבדרך נפילה לא הוה מנין סימן שאינו ק אם נפלו כאחד לכן מתייאש א"כ נראה ודאי במשלחפי שלחופי ודאי לא אמרינן רק שיוכל להיות בדרך נפילה אבל ודאי כיון דמשלחפי מסתמא נפלו כאחד והיה לו להיות מנין סימן רק שכיון שהוא בדרך נפילה האובד מתייאש שסובר שאבדן מפוזרות ולא נמצאו כאחד לכן לא הוה מנין סימן אף שלפי האמת נפלו כאחד וא"כ א"ש דנקט מפוזרות היינו לפי מחשבת האובד שעיקר טעמא דיאוש דנקט מפני שחושב שהם מפוזרות ולא יוכל ליתן סימן מנין לכן הוה יאוש אף במשלחפי שלחופי. ומעתה. נראה דסיפא דנקט צבורי מעות היינו שהם צבורין גם לפי מחשבת האובד היינו שקים לן שהאובד יודע שהם צבורין ובמה יודע איפה שכן הוא ולא היה בדרך נפילה אמר הפירוש ג' מטבעות זעג"ז שכיון שבודאי הוא בדרך הנחה הרי קים ליה לאובד שהם צבורין שהרי ג' מטבעות הם בדרך הנחה וזה יצדק במשנה אבל ברייתא דלא נקט רק עשויין כמגדלין אין לפרש דקאמר לפי מחשבת האובד שהרי אין האובד מתכוין לעשותם כמגדלין שאינו מתכוין לכך רק שמזה אנו יודעין שהיה בדרך הנחה ממה שמונחין כן לכן אינו נותן רק סימן מנין לפום פשטא דמילתא ואף למאי דמשמע מלשון רש"י דנותן סימן כמגדלין היו מכל מקום לא שייך לומר שמחשבת המוצא שהוא כמגדלין דבשלמא צבורות הם היפך מפוזרות אבל מגדלין אינו היפך מפוזרין דאפילו משלחפי נמי הוה היפך מפוזרין לכן פריך שפיר סתירת הדיוקים אהדדי ומשני דכל שאין מגדלין מפוזרות קרי להו והיינו משום הך סברא דתלינן דאובד מתייאש וחושבן למפוזרות וזהו נכון וברור ומקום הניחו לי המפרשים בזה להתגדר בו:

בגמרא אבל של מלך אחד דכולהו כי הדדי נינהו כו' וקשה להבין איך נימא דבודאי לא היה בדרך הנחה דאפילו מספיקא דשמא הוה בדרך הנחה נמי יתחייב להכריז שהרי אפשר שהיה בדרך הנחה ואף דהמטבעות שוות ואיך יזכה בממון חבירו שלא כדת שאם היה דרך הנחה יוכל ליתן סימן במנין. ונראה דלא תלינן בדרך הנחה דלא שכיח להניח מעות ולשכחן אם לא שהוא מבורר שהוא בדרך הנחה לכן בעינן הוכחה גמורה שהוא בדרך הנחה כנ"ל:

בפרש"י ד"ה והוא כו' וזה בא ונותן כו' כמגדלין היו עכ"ל. לכאורה קשה הא סגי בסימן מנין ול"ל לומר כמגדלין היו ונראה דכוונת רש"י לפום הך סברא דכל שאין עשויין כמגדלין תלינן בדרך נפילה א"כ כל שאינו יודע שהם כמגדלין הוא מתייאש שהרי המוצא לא יכריז שהרי תולה בדרך נפילה ועמ"ש בסמוך

שם ד"ה מנין כך וכך מטבע מצאתי וזה בא ונותן סימן זעג"ז מצאתם עכ"ל. ויש לתמוה מה סימן הוא זה הא פשיטא שיודע שהיו זעג"ז דאל"כ לא היה מכריז דבשלמא בהא דמשני טיבעא מכריז לא קשיא שיודע ליתן סימן שהם שלשה דשנים לא היה מכריז דע"ז י"ל דהא ודאי משום דמכריז טיבעא אינו מוכרח שיהיה שנים דוקא רק מפני הטועים חששו שיסברו כשמכריזין טיבעא כמה אנשים טועים דמיעוט טיבעא שנים ולא משמע שיהיה יותר וכן נראה בשיטה מקובצת דטעמא מפני הסכלים אבל בודאי מי שיודע שאין מכריזין על שנים מסיק אדעתא דאפשר שהם יותר ואינו דוקא שלשה ואיש בער לא ידע אם יהיה רמאי יאמר שהם שנים אבל כאן בודאי יודע שהיה זעג"ז שאין לטעות ביותר כיון שמכריז מנינם וא"כ אין כאן סימן למי שיודע שבאינם זעג"ז א"צ להכריז. גם בס' פני יהושע תמה על דברי רש"י ונדחק ונראה דודאי משכחת לה נמי בדרך נפילה דהיינו שהיו צרורים בצרור א"כ שפיר מצי להכריז ויתן סימן זה שהיו צרורים והוה קשר סימן ואז א"צ שיהיו זעג"ז רק בדרך הנחה בעינן שיונחו זה על גב זה וא"כ אין נודע לשומע שהיו בדרך הנחה ובפרט לפמ"ש בסמוך דלא תלינן בדרך הנחה שיניח מעות א"כ אין השומע מרגיש לבא ברמאות רק זה שהניחן ואם מצאן צרורין קשר הוא סימן ומ"מ מכריז מנין והאובד נותן סימן קשר א"כ אין השומע מרגיש כן נ"ל:

אמנם למאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י דבמטבע לא הוה מקום סימן דאמרינן דגם לחבריה איתרמי האי מקום כמו ברקתא דנהרא כיון שהמטבע מצויה ביד כל אדם א"כ נראה דרש"י ס"ל דודאי פשיטא אם הוא בדרך הנחה שידע מקומן אלא שאין סומכין על זה דשמא גם חבירו הניח וא"כ כשהוא בדרך הנחה ומכריז מנין ע"כ צ"ל שמצאן זה על גב זה במקום מיוחד שאמר שמצאן זעג"ז במקום פלוני וא"כ א"ש וודאי אם אומר זעג"ז היו ולא ידע מקומן איתרע טענתיה א"כ בודאי אף אם אומר שמצאן במקום פלוני לא מהני אף דאיכא תרתי שהיו שלשה ובמקום פלוני דזה דומה לסימן מ"מ תלינן בדרך נפילה ונתייאש אבל אם אומר שהיו זעג"ז א"כ שפיר נותן סימן שהיה זעג"ז ובמקום פלוני וזה נקרא שמכריז מנין לפרש"י לעיל במקום וא"כ לא סגי אף אם אומר מקום רק שיאמר זעג"ז מצאן ופשיטא שצריך שיאמר מקומן ופריך תרי נמי דבתרי ס"ל דהוה נמי דרך הנחה והיה לו להכריז ויתן סימן ג"כ שהיו זעג"ז ופשיטא שצריך שיאמר ג"כ המקום דלא סגי בלא"ה וע"כ לא חיישינן שאיתרמי מנין שוה במקום אחד ומשני טיבעא מכריז ולא סמכינן כלל אמקום במטבע אף דלא חיישינן שמתרמי שגם חבירו הניח שמה מ"מ חיישינן לרמאי וצריך ליתן סימן מנין דמקום החפץ ס"ל לרש"י דלא הוה סימן לפום מסקנא דהכא כיון שמכריז טיבעא אין זה סימן שמצאן במקום פלוני רק כשאינו אומר החפץ דזה נקרא סי' מקום לפרש"י לעיל שאומר חפץ פלוני היה זה נקרא סימן מקום אבל שיאמר במקום פלוני הניחן אינו סימן למסקנא דהכא. ואפשר שלזה הוכרח רש"י לעיל לפרש דמקום היינו סימן שיאמר המקום והאובד יאמר החפץ דלפי המסקנא דהכא ע"כ מה שאומר סימן המקום לא הוה סימן ואי קשיא למה יאמר מטבעי יאמר סתם מציאה מצאתי י"ל דבמטבע צריך להזכיר שיעלה האובד על לבו דסתם אבידה לאו היינו מטבע וכעין מה שכתבו המפרשים.

בגמרא בעי ר' ירמיה כשיר מהו כו' ברמב"ם בפי"ו מאבידה דין ב' כתב היו עשויין כשיר כו' הרי זה ספק ולא יטול עכ"ל ויש לתמוה כיון דפסק בצבורי מעות וג' מטבעות כו' חייב להכריז א"כ משמע דנוטל ומכריז דאין לומר דבדיעבד דוקא קאמר אבל לכתחילה כיון שהוא דרך הנחה לא יטול וכפי שיטתו ברפט"ו שפסק בדבר שהוא הינוח אפילו יש בו סימן לא יטול שמטריח על הבעלים לרדוף אחריו א"כ מאי האי דקאמר ולא יטול הא אפילו במגדלין נמי לא יטול לכתחילה והיה לו לכתוב הדין אם נטל אלא ע"כ בצבורי מעות או מגדלין מודה הרמב"ם דנוטל ומכריז וכפשטא דמתני' ולא אמר הרמב"ם כן אלא בדבר שדרכו להניחו והוא בחזקת משתמר אבל במעות שאין דרך להניחו ולהסיח דעתו מהם ועפ"י סיבה שכחן ואין דרך להניחן אפילו על דעת לחזור עליהם מודה הרמב"ם דנוטל ומכריז ויהי' איזה טעם שיהיה א"כ קשה אמאי לא יטלם ויכריז עליהם דאם הוא דרך הנחה הרי הבעלים יתנו סימן ואם היה דרך נפילה הרי אינו מפסיד בזה ולמה לא יטול ויכריז. ונראה דס"ל להרמב"ם כיון דמספקא לן בהנך אי מתרמי כה"ג בדרך נפילה דאי מתרמי כה"ג בדרך נפילה לא תלינן בדרך הנחה כדפרישית לעיל דיותר תלינן בדרך נפילה מבדרך הנחה ואם נימא דמתרמי בדרך נפילה וא"כ אף אם הניחם בדרך זה הוה יאוש אצל הבעלים שהרי המוצא יתלה בדרך נפילה ואין סימן וא"כ אם יטלם אף אם יתן הבעלים סימן לא יתחייב להחזיר מספק דשמא מתרמי בדרך נפילה וא"כ הוה יאוש אצל הבעלים והמוצא הוה מוחזק וא"כ יותר טוב שיונחו דאפשר שלא יפסידו הבעלים אבל אם יטלום הוה ודאי הפסד לבעלים כנ"ל. אלא דמ"מ צ"ע דאדרבה נימא דיכריז א"כ לא יתייאשו הבעלים שהרי יודעין שיכריזו ויתנו סי' ולמוצא אין הפסד ליטלן יותר משאם יניחו ולא יגע בהם ונגד הבעלים לא יגרע מן ודאי הינוח שנוטל ומכריז

דף כה:

בגמ' שאין סימן למטבע דאמרינן דילמא אפוקי אפקה כו'. וקשה הא בכל אבידה לא חיישינן למכירה ונתינה ועיין מה שתירצו המפרשים באס"ז ומ"ש בשם הרמב"ן לא הבנתי ונראה מדבריו ששמו כתוב עליו היינו שנטבע שמו עליו ולפ"ז בכתוב ממש הוה סימן. ונלענ"ד בזה דאמרינן אף דשמו כתוב עליו מ"מ אמרינן דלאו לשם סימן כתבו דהא מסתמא להוצאה ניתן א"כ לאו לשם סימן נעשה וא"כ אם הוציא מטבע אינו מדקדק אם נשארה לו המטבע ששמו כתוב עליה או הוציאה וא"כ האובד בעצמו אין יודע אם לא הוציאה לזו או הוציאה לזו ואחרת אבד ואינו יודע אם אבד מטבע זו ששמו כתוב עליו לכן אינו חייב להכריז ואין לומר יכריז דשמא יודע די"ל דלא חייבוהו חכמים להכריז ושמא אינו יודע הסימן ויהי' מונח לעולם לכן אמרו שאינו חייב להכריז וממילא הוה יאוש אצל האובד כן נ"ל:

בתוס' ד"ה אחר הגפה כו' ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן כו' דהא תנן מצא כלי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל בספק הינוח דלא יטול ביש בו סימן אם הוא משתמר דילמא בספק הינוח אפילו במקום המשתמר כיון דיש ספק שמא ממנו נפל ולא ידע לבקשו ובתוך כך יטלנו אחר שפיר י"ל דנוטל ומכריז דשמא יטלנו אינש דלא מעלי אבל בודאי הנוח ודאי דלא יגע בו כיון שבכוונה הניחו שם אין אנו אחראין לו כמו בכלי מכוסה וטמון באשפה אבל ביש להסתפק בנפילה ויש בו סימן אפילו במקום משתמר נוטל ומכריז שמא אבדו שם ויקחנו אינש דלא מעלי אבל בודאי הנוח במקום משתמר מהיכא תיתי שיטלנו כיון שי"ל שמסתמא דעתו שיונח שם ולא דמי למקום שאינו משתמר דאפי' ודאי הנוח נוטל היינו משום דכיון שהמקום אינו משתמר מסתמא עפ"י שכחה הניחו שם משא"כ במקום משתמר אבל היכא דיש לספק בנפילה י"ל אפילו במקום משתמר ואפשר דפשיטא להו דבמקום משתמר לא מספקינן בנפילה כלל ותלינן בדרך הנחה:

בא"ד נקט דוקא גוזלות דמידדי כו' עכ"ל וקשה כיון דמדדין ואיכא למימר מעלמא אתו א"כ איך מקרי מקום משתמר כיון דיכולין לדדות אפשר שידדו למקום אחר שאינו משתמר אם כן בסתמא אינם בחזקת שימור כיון דמיירי שמונחים במקום דאיכא למימר מעלמא אתו כמו כן י"ל דילכו לעלמא. ואפשר דאי תלינן בהנוח אמרינן שלא הניחם שם רק לפי שעה ויבאו הבעלים מיד:

בגמ' ליהוי קשר סימנא. מכאן תמהו על דברי הרמב"ם בפט"ו מגזילה שפסק בדבר שיש בו ספק הינוח אפילו יש בו סימן לא יגע בו א"כ מאי פריך וליהוי קשר סימן כיון דאיכא למימר אינש אצנעינהו שפיר קאמר דלא יגע בו. ואפשר היה לומר דודאי לעיל נקט צבורי מעות שהם בדרך הנחה חייב להכריז וע"כ מיירי בעבר ונטלן וא"כ קשיא ליה מדתנן כאן לא יגע בהם ולא חשיב לעיל בהנך דחייב להכריז ש"מ דהכא לא שייך חיוב הכרזה אפי' אם עבר ונטלן פריך שפיר וליהוי קשר סימן כיון דהכא ע"כ לא שייך הכרזה כלל וקצת משמע כן לשון הרמב"ם דין וי"ו שכתב מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן כו' ה"ז לא יגע בהם ואם נטלן הרי אלו שלו ואם היו קשורין קשר שיש בו סימן חייב להכריז משמע דאפילו יש בהם סימן לכתחילה לא יטלם. מיהו דחוק לפרש הך דצבורין בעבר ונטלן וגם כבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם גופא לא משמע כן. לכן אפשר לומר דהרמב"ם לא כתב ג"כ רק לפי שיטתו דלעיל משמע דרשב"א ורבנן פליגי ברוב נכרים ולרבנן אפילו ברוב נכרים חייב להכריז וא"כ י"ל דהרמב"ם לא קאמר רק לפי שיטתו דקיי"ל ברוב נכרים הלכה כרשב"א דהוא שלו אפילו יש בו סימן וא"כ הרמב"ם מיירי ברוב ישראל וברוב ישראל שפיר דמי להניחו שם שאף אם לא יבאו הבעלים מיד מ"מ כיון דרוב ישראל מחזירין לא חיישינן שבתוך כך יבא מי שיטלנו ולא יחזירנו והכא פריך משום דמשמע דאתיא אפי' כרבנן וברוב נכרים אין לו להניחו שמא יטלנו נכרי וא"כ בדבר שיש בו סימן טוב יותר שיטלנו ויכריז ולעיל שקיל וטרי טובא אם נפשוט ממתני' דברוב נכרים אין חייב להכריז לכן לא ניחא ליה לאוקמה ברוב נכרים וא"ש:

מיהו יותר נ"ל דגם הרמב"ם לא קאמר רק בדבר שהוא בחזקת שימור והיינו שנסתפק לו אם הניחו שם מדעת מפני שדרך להניח שם דבסתמא אין אדם אובד שלו וכיון שדרך להניחו שם בקביעות אם כן בחזקת שימור הוא מקרי שפיר ספק הנוח שראוי להיות מונח שם כמו שהביא הרב ז"ל חמור ופרה רועים בדרך שהם בחזקת שימור וכמו כן בדבר שדרך להניחו לפי שעה ולחזור עליו מיד כמו טלית וקרדום בצד הגדר שדרך שאין הפועלים מרחיקין ללכת ממנו ובחזקת שימור הוא שאין נוגע בה מפני שאין הפועלים מפליגין ממנו אבל במצא גוזלות אחר הגפה אין לב המוצא לתלות בדרך הנחה שאין דרכו להניח אלא דמ"מ כיון דאפשר שהם בדרך הנחה אין לו להפסיד ממון בעלים כיון דלית בהו סימנא לכן תלינן בדרך הנחה שלא להתיר ממונו של זה אבל ביש בהם סימן כיון דדברים כאלו אינם בחזקת שימור כשהן מונחים יותר תולין בדרך אבידה שלא יפסידו הבעלים שלהם ויקחו ע"י סימן ובצבורי מעות שאין דרך להניחן ולהעביר פניהם מהם אפילו בלי הפלגה דאדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש שלא ילך מהם א"כ ע"כ יש לתלות בשכחה ששכחן שם לכן נוטל ומכריז שאם יניחנו כיון שכל עולם יודעין שנשכחו א"כ יש לחוש שיטלום איניש דלא מעלי משא"כ בקרדום בצד גדר שדרך להניחן ע"ד שלא להפליג ולא תגע בו יד שכולם סבורין שהבעלים באים מיד אבל בצבורין שאין מניחין אותו רק ע"פ שכחה א"כ אינם בחזקת שימור לכן נוטל ומכריז ביש בהם סימן ועיין בס' פני יהושע קרוב למ"ש ועיין בסמ"ע סימן ר"ס סקמ"ג:

בגמרא ואמר רב אבא בר זבדא אמר רב כו' ספק הינוח כו' פרש"י ותוס' בדבר שאין בו סימן והקשה בס' פני יהושע איך משכחת לה לדידן דקיי"ל דמקום הוה סימן אם כן בהנוח לעולם יש בו סימן המקום. ואפשר דמיירי ברקתא דנהרא דלא הוה סימן כדלעיל דף כ"ג ע"ב ואם מצא שם דבר שהוא ספק הנוח אין בו סימן גם משכחת לה בבעלי חיים שמצאן רועים בשדה כמ"ש הרמב"ם ודרכן להיות על אבוסן בבית באופן שנולד לו ספק שמא ברחו שלא מדעת שאין כאן סימן מקום.

בתוס' ד"ה ואם נטל כו' ויש לפרש כו' וכיון שאם היה יודע כו' של מי הוא כו' מחוייב בשמירתה מספק עכ"ל עיין פני יהושע שתמה הא מסתמא ניחא לבעלים טפי שיחזירנו משישאר בידו כיון שאין בו סימן ועדים לא שכיחי ע"ש ואני מוסיף דהא ע"כ מה"ט דבר שאין בו סימן הוא יאוש למ"ד סימנין דרבנן משום דבלא סימנין לא ימצא עדים א"כ האובד מתייאש ואין חושב למצא עדים כלל וא"כ למה לא יחזירנו. ונראה כוונת התוס' דכיון שבא ליד זה מוטל עליו לקיים השבה וא"כ כשמחזירו למקום שאינו משומר הוה מזיק בידים וחייב לשלם לזה שהחפץ שלו אף שאינו יודע למי א"כ ביטל מצות השבה אבל במה שנשאר בידו לא ביטל מצות השבה דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמרא איתיה ואף שאין יכולין ליטול שלהם אינו מתחייב על כך משא"כ כשיוציאנו מת"י למקום שאינו משומר הרי הוא מתחייב להחזירו לבעלים ודעת הרמב"ם דבדבר שאין בו סימן הוא שלו מספק עמ"ש לעיל ליישב דברי הרמב"ם בסוגיא דיאוש שלא מדעת ומה שהקשה הראב"ד דבאיסורא אתי לידיה י"ל דס"ל מספיקא לא מפקינן מיניה:

בא"ד ולפרש"י דפירש כו' קשה דפשיטא כו' שאינו יודע מי הם הבעלים כו' עכ"ל. אפשר ליישב פירש"י דקמ"ל אפילו אחד טוען שמכירו בטביעת עין ותפס משל המוצא חפץ אחר דנאמן במיגו דלהד"ם או החזרתי מ"מ כיון שהוא אינו יודע אם הוא האובד אין להחזיר להציל שלו ומ"מ התופס אינו מחזיר לו שטוענו בודאי ויש לו כנגדו בידו עיין בסימן נ"ח כה"ג שתופס מיד שליח אף שגורם היזק לשליח וע"ש בש"ך. ובפשיטות נ"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל דסימן מקום היינו שמכריז במקום פלוני מצאתי וזה נותן סימן החפץ א"כ הכא ע"כ איירי במידי דלית ביה סימן מקום כגון בגוזלות המדדין וא"כ קמ"ל טובא אף דמצאן אחר הגפה א"כ אם יכריז שמצאן במקום זה וזה אומר גוזלות היה לנו להחזיר לו אלא כיון דמדדין אמרינן שמא אדם אחר הניחן במקום אחר ודידו לכאן וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב ליישב פרש"י וא"כ טובא קמ"ל דלא מהני בזה סימן מקום אף שמצאן במקום שהניח זה גוזלותיו וזה אומר שהיה גוזלות לא הוה סימנא. ואי הוה אמרינן דמקום לא הוה סימן א"ש בפשיטות דקמ"ל אפי' אין מדדין לא יחזיר דמקום לא הוה סימן וזה נכון:

ועוד נ"ל עפמ"ש בש"ך ח"מ סימן ר"ס ס"ט לפרש דהכא מיירי ביש שובך תוך נ' אמה וכל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה א"כ אין כאן ספק רק שמא הונח ואם לא הונח הרי הוא של בעל השובך וכיון שכבר נטלו ולא יחזיר לשום אדם הוה ס"ד ליתנו לבעל השובך דשמא לא הוה הינוח והוא של בעל השובך ואפילו יהיה הינוח לא יוכל לקיים השבה שאינו יודע למי ישוב וכשיחזיר לבעל השובך אפשר שיקיים השבה קמ"ל דאפי' מספיקא יהא מונח אצלו דהא ע"כ איירי נמי בכה"ג במדדין דלא הוה סימן מקום. מיהו דברי הש"ך מגומגמים שם במ"ש דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' ל"ל מדדין והוא מגומגם דבאין מדדין בספק הינוח יטול ויכריז ממ"נ אם הוא דרך נפילה נתייאש ואינו מפסיד ואם הוא דרך הנחה יתן סימן במקום לכן צריך לאוקמה במדדין ואפשר דכונתו כיון דכל המדדה אינו מדדה יותר על נ' אי אפשר להיות מדדין באין שובך תוך נ' ואי משום הא לא אירי' דודאי מן השובך אינו מדדה אבל אם מעוברי דרכים נפל שפיר י"ל שלא פרחו רק מדדין וכן משמע לישנא דמעלמא אתו דהיינו מעוברי דרכים שאבדום באיזה מקום קרוב ולדברי הש"ך הו"ל למימר מן השובך אתו.

בפרש"י במשנה בד"ה מחציו כו' ואע"ג דאמרינן לעיל כו' והאי ודאי הינוח הוא כו' דשתיך טפי והקשה מהרש"א מזה אמ"ש רש"י לקמן בגמרא ד"ה ישראל דהקושיא על מחציו ולפנים דהא גם מחציו ולחוץ קשיא כיון דלא ידע דמיירי בשתיך טפי. ונראה דבלא"ה יש ליישב אמאי שהקשה רש"י דודאי הינוח הוא דיש לומר דמיירי ברוב נכרים וקיימא לן כרשב"א ברוב נכרים אם כן לא קשיא דהינוח הוא די"ל מספיקא תלינן בנכרי אלא דמשמע ליה לרש"י מדלא פשיט לעיל ממתני' דהכא דברוב נכרים קיי"ל כרשב"א ולהכי פרש"י דמיירי בשתיך טפי וא"כ לקמן בקושיא דפריך בפשיטות אטו נכרים מצנעו פירש"י דהקושיא על מחציו ולפנים דמזה קשה אפי' ברוב נכרים ועמ"ש בסמוך עוד ליישב

בפרש"י ד"ה ישראל כו' מחציו ולפנים אמאי שלו כו' עכ"ל. כבר כתבתי קושיית מהרש"א שהקשה הא גם מחציו ולחוץ קשה דהא ספק הינוח לא יטול וכבר כתבתי ליישב. ונראה עוד עפמ"ש התוס' לעיל דבמקום שאינו משתמר אפי' ודאי הינוח יטול כיון דאינו משתמר כמ"ש התוס' בריש פרקין וא"כ י"ל מחציו ולחוץ מקרי מקום שאינו משתמר אלא דרש"י הוכרח לזה לפי האמת דקיי"ל מקום הוה סי' א"כ צריך ליטול ולהכריז כמו בכריכות בר"ה דמסיק לעיל דף כ"ג דנוטל ומכריז בדבר שיש בו סימן. מיהו קושית הש"ס דפריך בפשיטות ולא קאמר ש"מ מקום לא הוה סימן לכן פרש"י דהקושיא אמחציו ולפנים דקשה לכ"ע וצריך לאוקמה בשתיך טפי א"כ ניחא נמי בסיפא:

דף כו.

בתוס' ד"ה דשתיך וא"ת וליקני ליה חצירו כו' עיין ברא"ש שכתב לתרץ דבתחילה היה השלל שנמצא של כל ישראל ואחר שעמד זה שם שנתייאשו ממנו הרי הוא של מוצאו דהוא אבוד מכל ישראל וא"ת תקני ליה חצירו אחר שנתייאשו לא עדיפא חצירו מידו דידו לא קני ליה כיון דבאיסורא אתי לידיה גם חצירו לא קני ליה ע"ש וצ"ע דממ"נ אם נימא דהוה יאוש שלא מדעת בשביל שלא ידעו ישראל שיש שלל בתוך כותל זה א"כ איך יקנה זה שמצא הא בלא ידע דנפל לא קנה דמקרי יאוש שלא מדעת כדלעיל דף ק"א וצ"ל כיון דמעולם לא ידעו שיש להם מציאה אינו בכלל יאוש שלא מדעת דלעיל ידע שיש לו אבל לא ידע שאבד משא"כ הכא שלא ידעו מעולם במציאה לא מקרי יאוש שלא מדעת א"כ למה לא תקנה חצירו לבעל הבית דלא מקרי באיסורא אתי לידיה כיון שלא ידעו מזו המציאה מעולם. וצ"ל דס"ל דבתחילה זכו כולם בשלל ולא קנה מי שדר בבית דמקרי באיסורא אתי לידיה מיהו אחר רבות הימים שלא נמצא הוה כאבודה מכל אדם דמהני נמי יאוש שלא מדעת שבאורך הזמן נעשה אבוד מכל אדם ולזה אמר הרא"ש דמ"מ כשבאה לחצירו עדיין לא נקרא אבוד מכל אדם לכן מקרי באיסורא אתיא לידיה ולא שרינן לעיל דף ק"ב כ"ב באבוד מכל אדם רק בבא מתחילה לידו בשעה שאבודה מכל אדם. אלא דמ"מ צ"ע ל למה לא יזכה בו היורש מכח יאוש במה שנמצא דלגבי יורש שפיר קני ליה חצירו בהתירא שכבר נעשה אבוד מכל אדם וצ"ל דיורש נמי לא קני דלא עדיף ממורישו. מ"מ קשה אם לא היה של אבותיו רק בא לידו במכירה לא שייך יאוש שלא מדעת וכמו שזה המוצא יכול לזכות בו גם לזה הקונה הבית תזכה לו חצירו שבשעת שקנאה כבר היה יאוש ואבוד מכל אדם וצ"ל דמיירי שהיה של אבות אבותיו מעולם ולא מכרוהו וצ"ע. וגם קשה לי מה הועיל הרא"ש בתירוץ זה דאכתי אינו מתורץ לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש א"כ ע"כ צ"ל תירוץ אחר וא"כ תירוץ זה למותר הוא וצ"ע: ועיין ברמב"ם פט"ז שכתב הטעם דאין חצירו קונה לו מאחר שאינו ידוע לא לו ולא לאחרים ואם אבידה של אדם התירה תורה באבודה מכל אדם כו'. והראב"ד השיג עליו דשם למי תזכה וכאן י"ל דחצירו קונה לו ונראם כונת דברי הרמב"ם כיון דחזינן דאפי' דבר שהוא שלו לגמרי בנעשה אבוד מכל אדם יוצא מרשותו וזכה בה מי שזוכה כ"ש שלא יזכה לו חצירו בדבר שאבוד מכל אדם וכה"ג דרשינן ק"ו בנדרים דף ע"ו ע"א דמדמינן להא דמכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכור. והראב"ד כתב הטעם דהוה חצר שאינה משתמרת וצ"ע הא במציאה קיי"ל חצירו של אדם קונה שלא מדעתו אלמא חצירו קונה אף בדבר שאינו יודע מן המציאה כלל וא"כ צ"ל דמ"מ הוה משתמר כיון שהוא במקום משומר לבעה"ב א"כ קשה גם כאן תקנה לו חצירו כיון שהוא במקום משומר לבעה"ב:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה