מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק שמיני השואל את הפרה · דף צו:
בגמרא בעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו כו' אי שואל הוה שאילה בבעלים היא ויש לדקדק דילמא נ"מ אם פרה זו היה לאשה בשותפות עם אחר ולמאי דאמרינן לעיל דכולו שואל בעינן א"כ הכא לאו כולו שואל הוא ואפשר דמכאן הוכיחו הרי"ף והרמב"ם דבעיין דלעיל אי פטור מן הכל דא"כ י"ל דהכי קאמר לפום חורפא דאת"ל דפטור מן הכל שאילה בבעלים הוא משא"כ אם נימא דלא מיפטר רק מפלגא א"כ איכא נ"מ לאידך פלגא אם משלם לשותף של האשה מיהו הא ליתא דלגבי האחר ודאי ה"ל שואל דבשלמא לגבי אשה י"ל דשוכר הוה א"כ לגבי האחר ודאי שואל הוה ועפ"ז אפשר לומר דהא דמבעיא לעיל בשאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהם אי הוה שאלה בבעלים דלאו כולו בעליו הוא היינו כששניהם בשאלה אבל אם האחד בשכירות ומאחד שאל מקרי כולו בעליו שהרי שואל כולו וא"כ כאן בשאל מן האשה אי שוכר הוה ולגבי השותף ודאי ה"ל שואל מקרי שכירות בבעלים לגבי אשה כיון דלהשותף נקרא שואל ונגד האשה ה"ל שוכר ואכתי איכא נ"מ לענין אם שואל הוא חייב בחלק האשה דלאו כולו בעליו הוא וי"ל דמ"מ כיון דאין החיובים שוין דלאשה אין חייב רק לשלם הגוף דהפירות שלו ולאחר משלם הכל וא"כ לגבי אשה מקרי כולו בעליו מאחר דלענין קנין פירות לחודיה אינו מתחייב לאחר כלל ואין החיובין שוין לא שייך לומר כיון דלגבי אחר לא הוה בבעלים גם לגבי אשה לא יוחשב בבעלים כיון דאין שוין בחיוב וצ"ע ועוד מקשין העולם לדעת הרמב"ם וש"ע ח"מ סימן רצ"א בשומר שמסר לשומר אי הוה גרועי גרעיה אפילו השומר הראשון היה בבעלים חייב א"כ נ"מ לענין שאם מסר לש"ש דאי שואל הוה לא מיפטר מטעם בבעלים כיון דגרעיה לשמירתו משא"כ אי ש"ש הוה פטור וע"ז אמרתי לפמ"ש לעיל דלגבי אחר אפילו אי ש"ש הוה נמי חשיב גרועי לשמירתו אם מסר לאחר דהא הבעל לעולם נזהר בשמירה טפי דהא עיקר טעמו של הרמב"ם כתבו אע"ג דבבעלים הוא פטור מ"מ נזהר מטעם שכרו והשמירה מוטלת עליו טפי א"כ כ"ש לגבי בעל דמזהר שהוא שלו לפירות וירושה וכל שמסר לאחר בלא דעת האשה לעולם הוה גרועי גרעיה לשמירתו ויש לחייבו לפי דעת הרמב"ם. גם י"ל בהיפך דבאמת יש להבין כיון ששמירתו של ראשון בבעלים במה גרעיה לשמירתו אדרבה השני יתחייב עכ"פ בפשיעה וצ"ל כיון דהמשאיל נתן לו בבעלים אלמא קים ליה בגוויה שהוא ישמרנו היטב אף שלא יתחייב באחריות לכן לא היה לו למוסרו לאחר משא"כ באשה דחשיב ממילא שמירה בבעלים ואין הוכחה שרצונה דוקא בשמירתו דלאו משום שמירה ניסת לו וא"כ מסתמא י"ל דניחא לה שימסור לאחר שיהיה שמירה מוטלת עליו טפי גם י"ל כיון דבעל בנכסי אשתו א"צ הרשאה והכל שלו לפירות לא מקרי פשיעה במה שמסרו לאחר שמסתמא אי לא קים ליה לא היה מוסרו כיון שהוא שלו לפירות ולק"מ עוד הקשיתי לפי מה שמבואר לעיל בריש המפקיד דלענין כפל אמרינן שואל הואיל וכל הנאה שלו עד שישלם לא מקני ליה לכפילא וא"כ איכא נ"מ לענין הכפל אם שואל הוה אם נמצא הגנב משלם כפל לאשה כל זמן שלא שילם משא"כ אי שוכר הוה כל שאמר הריני משלם הכפל לבעל לגמרי מיהו לדברי הנ"י לעיל בריש המפקיד דאם יש עדים שנאנסה לא מקני ליה כפילא דלא עלתה על דעתו שישלם א"כ גם כאן לא עלה על דעתה של האשה שישלם כיון דבבעלים פטור אפילו משבועה מיהו כתבתי שם שאין דבריו מוכרחין ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' כתובות פרק האשה שנפלו דף פ' דאמרינן התם הגונב ולד בהמת מלוג משלם הכפל לאשה והקשו התוס' דהא כ"ש אם גנב בהמת מלוג שהכפל לאשה ואמאי נקט ולד וי"ל דקמ"ל בולד אפילו שילם הולד מ"מ הכפל לאשה דהא לעיל בריש המפקיד מפרש טעמא דכפל לשומר משום נעשה כאומר לו כשתגנוב ותרצה ותשלימני פרתי קנויה לך מעכשיו וא"כ כיון דהבהמה לא נגנבה והיא של אשה לא שייך שיקנה כפל של הולד דהא לא קניה ליה כלל דהוה דשלב"ל כיון דגוף הבהמה לא קני שהרי לא שילם הבהמה וא"כ איכא רבותא בגנב הולד דהכפל לאשה אפילו שילם הולד משא"כ בבהמה אם שילם הבהמה הרי הוה כאילו הקנתה לו בשעה שהכניסתו לו כשתגנב וירצה לשלם לה וכאמור. תו קשיא לי דנ"מ אי שואל הוה או שוכר הוה לענין שאם נסבה וגרשה ושכר ממנה הפרה לזמן אחר גירושין דהוה שאלה בבעלים שכרה שלא בבעלים דמבעיא לן לקמן ואם נימא שאלה בשכירות מישך שייכא איכא נ"מ בשאלה לאחר גירושין ושכירות בשאילה לא שייך ע"פ הבעיא לקמן דף צ"ח ע"ב דשאלה בשכירות לא שייך משא"כ אם שואל הוה ה"ל שאלה בשאלה וגם על אחר גירושין פטור וגם בפשיטות יש להקשות דנ"מ בהתנה עמו שיתחייב בדין השומרין דמתנה ש"ח להיות כשואל ואפילו תימא דהיכא דהוה שמירה בבעלים לא מצי מתנה בדברים וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ח גבי שטרות י"ל דנ"מ בקנו מידו להתחייב בדין שומרין וא"כ שפיר מבעיא ליה אי שואל הוה או שוכר דאם שואל הוה חייב באונסין שהרי התנה להתחייב בדין שומרין וכפי מה שהוא שומר מתחייב:
בתוספות ד"ה אמר רבא כו' הוה מצי למיפרך כו' אם פיחתו פיחתו לה כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא די"ל דשם איירי ביוקרא וזולא ופחת מחמת מלאכה דאפילו שואל פטור אבל לא בנגנבו ונאבדו או נאנסו ואפשר לתרץ דלגבי בעל לא שייך לפוטרו במתה מחמת מלאכה דהרמב"ן הקשה למה מתה מחמת מלאכה פטור טפי ממתה כדרכה ותירץ דמתה מחמת מלאכה פשיעה דמשאיל הוא שלא היה לו לשאלה אם לא קים ליה שלא תזיק לה המלאכה וא"כ בבעל בנכסי אשתו יש לחייבו בכל גווני אפילו מתה מחמת מלאכה דלאו בדידה תליא מילתא מיהו י"ל לענין יוקרא וזולא דבכה"ג ודאי לא מחייב שום שומר:
בגמרא ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר כו' דודאי שאילה בבעלים הוא וא"ת הא לעיל אמרינן בשאל מן האשה ונשאל לבעלה אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא הוה שאלה בבעלים כיון שאין הגוף לבעל וא"כ כאן שכירות לא קניא וגוף הבהמה אינו של האשה ואמאי יוחשב שאילה בבעלים וי"ל דלעיל שהתשלומין מגיעין לאשה מאחר שהגוף לאשה אין מה שנשאל לו הבעל פוטרו מתשלומי הגוף של אשה אבל כאן שאין לשוכר בתשלום זה ודאי שאילה בבעלים הוא כיון דאין המשאיל שייך בה:
שם אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי עיין ברמב"ם בפ"ב משאלה שכתב אם הודיעה את בעלה שהיא שאולה נכנס תחתיה ובמ"מ שם הוקשה לו מ"ש מהא דכתב הרמב"ם בפ"א בהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכתב הרשב"א אפי' ידעו שהיא שאולה ודחק ליישב דירושה ממילא ואפשר שרבינו חולק גם על דין הרשב"א ע"ש והוא שנראה לו חילוק דחוק ובאמת נראה ברור שאין הרמב"ם חולק כלל על דינו של הרשב"א דהרשב"א לא קאמר רק התם בירשו מאביהם והם לא קיבלו חיוב אחריות אונסין וזכו בהשתמשות שהרי נתרצה המשאיל שישתמשו בה אף שלא נתרצה רק לאביהם לא אמרינן דהמשאיל דוקא קפיד בשביל חיוב אונסין דמסתמא לא אסיק אדעתיה שיאנס דאילו אסיק אדעתיה שיאנס לא היה משאילו לתבוע אח"כ האחריות ממנו לכן אמרינן בסתמא יכולין להשתמש ואם המשאיל מוחה באמת יכול למחות או שיקבלו עליהם אחריות אונסין כמ"ש הרא"ש אבל באשה שהיא חייבת באונסין ומה שמכנסת לו הוא מתקנת חכמים שזוכה בפירות ובודאי אינו עולה על הדעת שיתקנו חכמים שיזכה הוא בפירות וישתמש בפרה היא תפסיד משלה גוף הבהמה למכור נכסי מלוג שלה והוא ישתמש בבהמה זה ודאי אינו מן הדין שהיא תתחייב לשלם והוא ישתמש בבהמה וטוב לה להחזיר הבהמה למשכיר או למשאיל וזה ברור בדעת הרמב"ם ולפ"ז כאן מיירי בלא ידע שהיא שכורה בזו לא הוה לא שואל ולא שוכר רק לוקח דאדעתא דתקנת חכמים נחית ותק"ח שהוא לוקח והיא הפסידתה לעצמה במה שלא הודיעה לבעל ובלח"מ הקשה דאי מיירי שלא ידע היכא קאמר לא שואל הוה ולא שוכר אפילו הוה שואל או שוכר למה יתחייב בלא ידיעה דבעובדא דבפ' המפקיד דף מ"ב ע"ב דאפקיד לאמיה דאמו פטורה מחמת שלא ידעה שיכולה לומר שהייתי נזהר אילו אמר לי שהוא פקדון ונעלמו ממנו דברי המפרשים שם שפירשו שלכך לא נתחייבה נגד הבן בשביל שסבורה ששל בנה הם ויצטרך להם מיד אלא דהא קשיא דהיכא קאמר בעל האיבעיא דלרבי יוסי דתחזור פרה לבעלים ראשונים שואל הוה או שוכר הוה וקשה אם לא ידע כיון דלגבי בעל הוה בבעלים איך יתחייב לשלם למשכיר הא לא נחית אדעתא דחיוב אונסין כלל שהרי היה סבור שהיא של אשתו ובמה יתחייב באונסין שהרי לגבי דידה שאילה בבעלים ואפילו פשע הוה פטור ולמה יתחייב לשלם לבעלים והיא גופה לא נתחייבה באונסין אשר על כן נ"ל ברור דודאי לא משלם הבעל למשכיר רק אם ידע שהיא שכורה דאז י"ל דבע"ד של משכיר הוא ואם שואל הוה משלם למשכיר ומסיק רבא דלא הוה לא שואל ולא שוכר רק לוקח אפילו ידע שהיא שכורה הוא נכנס תחתיה שהרי קנה כל זכותה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ולאו שואל הוא כלל ואינו מתחייב נגד המשכיר אפילו לר' יוסי דהשני בע"ד של המשכיר הוא דהבעל אינו שואל כלל רק כאילו קנה זכותה של האשה וממילא פטור במה שהיא פטורה דלא הוה שואל כלל וגם שוכר לא הוה רק שהוא כלוקח ונכנס תחתיה ונ"מ שאם שכרה פרה ופטרה מגניבה ואבידה אי אמרת דשוכר הוה הוה משלם לבעלים ראשונים אבל כיון שהוא כלוקח פטור גם הוא במה שהיא היתה פטורה עפ"ז נ"ל לבאר גם דעת הרא"ש והטור שכתבו דלגבי בעל לא נ"מ מידי במה שהוא ש"ח דפשיעה בבעלים פטור ונ"מ ללוקח בהמה לשלשים יום ובש"ך ח"מ סימן שמ"ו תמה עלייהו איך יוחשב פשיעה בבעלים כיון דבע"ד של המפקיד הוא לר' יוסי דשואל משלם לשוכר כדאמרינן בגמרא ובאמת נראה שגם דברי הרא"ש אמורים באין הבעל יודע שהיא שאולה מאחר דבזה ודאי כיון דהוא נחית אדעתא שהוא שלה לא נתחייב בשמירה כלל ואם יודע שהוא של אחר ממילא הבעל נכנס תחתיה כמ"ש הרמב"ם דלאו כל כמיניה שהוא ישתמש בפרה והיא תתחייב דלא עדיף מלוקח שלא לקח רק זכותו של מוכר וחובתו בדבר ג"כ וכיון דלא ידע ממילא לא מחייב לבעלים ראשונים ואף דהטור הביא דברי הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכתב והוא שקיבל טל עצמו בשכירות היינו דאם לא קיבלו אינו מתחייב ממילא בע"כ גם הרמב"ם מודה לזה אבל אם נשתמש בה ודאי נכנס תחתיה ובלא ידע אינו חייב בשמירה כלל כיון דלגבי אשתו ה"ל שמירה בבעלים ולפ"ז אפשר שמודה הרמב"ם בלוקח בהמה לשלשים יום דהוה ש"ח עכ"פ כדברי הר"י והבעל פטור מטעם שאילה בבעלים וכדברי הרא"ש ואין כאן מחלוקת כלל בין הרמב"ם להרא"ש ובדין שכתב הרמב"ם דאם הודיעה לבעלה הרי הוא נכנס תחתיה פשטא דלישנא משמע שאם פשע הבעל אין לו טענה על האשה כלל רק דינו עם הבעל ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל שסובר בהך דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד היינו שאין לו טענה רק עליהם ואפי' אין לנפקד לשלם פטור וכדאיתא בסימן רצ"א סעיף כ"ד אבל לי"א שאם אין להם לשלם מחוייב השומר הראשון לשלם אפשר דגם כאן אין האשה פטורה אם אין לבעל לשלם אלא דאם הבעל נשבע שנאנס פטורה האשה דאף שלא היתה נשואה בשעת שאלה מ"מ כיון שנשאת אח"כ ממילא הבעל זוכה ושייך ג"כ על דעת בעלה הוא מפקיד שאם תנשא יהיה ברשות בעל וכן לא מצינו חילוק בהך דמפקיד על דעת אשתו אפילו נשא אשה אחר שהופקד אצלו ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה אלא כו' וא"ת ולימא דיורש כו' והכא איכא פסיד' עכ"ל לפמ"ש בסמוך דבידע הבעל נכנס תחתיה ואין נ"מ רק באגרה פרה שאינו שואל שישלם למשכיר אם נאנסה א"כ י"ל דהא לא מקרי פסידא כלל שהרי סבור וקיבל שיפטר השוכר מאונסין ובלא ידע ודאי לא נכנס לחיוב שמירה כלל שהרי על של אשתו פטור מטעם פשיעה בבעלים מיהו מהא דהניח להם אביהם פרה שאולה דנקט מתה אין חייבין באונסיה משמע בגניבה ואבידה חייבין אפילו לא ידעו שהיא שאולה דכיון דיש להם הנאה מקרי ש"ש מידי דהוה אמפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש בהם דאמרינן דהוה ש"ש אליבא דכ"ע דהואיל ונהנה מהנה כדאיתא לעיל דף מ"ג מיהו נראה דיש לחלק דשם עכ"פ קיבל עליו לשמור והיה חייב בפשיעה י"ל הואיל ונהנה מקבל נמי אחריות גניבה ואבידה אבל שם לא קיבלו שמירה כלל כיון שלא ידעו דאם גם בלא קיבלו שמירה אמרינן דניחא להו להיות ש"ש א"כ אמאי פסק הרמב"ם בלא ידע הבעל שהפרה שכורה או שאולה פטור אפילו מפשיעה הא באמת אינו שלה ומסתמא אמרינן דנכנס תחתיה והיה סבור וקיבל על אחריות גניבה ואבידה ואין לומר דהוה פשיעה בבעלים דלפי האמת שהפרה אינה שלה לא שייך פשיעה בבעלים שהרי הוא בע"ד של שומר הראשון וכמ"ש בש"ך ואם איתא דאף בלא ידע מתחייב בגניבה ואבידה אמאי לא יתחייב בגניבה ואבידה כיון דלפי האמת אינה של אשתו ולא מסתבר כלל שהוא ישתמש בה ויהיה חיוב גניבה ואבידה עליה דנהי דתיקנו שלוקח הוא מ"מ הלוקח לא לקח רק זכותו של הראשון וחובתו של ראשון אע"כ אינו מתחייב אם לא קיבל שמירה וא"כ גם ביורשים כסבורים של אביהם למה יתחייבו באחריות שהרי הבעל אינו חייב באחריות בשביל שלא ידע ולא קיבל עליו אחריות ולמה יתחייבו היורשים שלא ידעו שהוא פקדון כלל לכן צ"ע לענ"ד:
בתוספות ד"ה אמר בסה"ד דלא ניחא לה דליקנו בנישואין אלא היתר עיין מהרש"ל דבגמרא אמרינן דהתירא נמי לא ניחא ליה דלקני ונראה דלא קאמר בש"ס טעם זה אלא בלקחתן ונתנתן לו כיון דסבורה שהוא שלו ולא נתנתן רק בע"כ מפני שהם שלו:
בגמרא בעל מעל לכשיוציא כו' לכאורה פשיטא ושמעתי לפרש כשיוציא במזיד מעל למפרע משעה שלקחן כיון דניחא ליה דליקני ואין זה נכון שימעול למפרע בשביל זה חדא דאכתי לא נפיק מחזקת כשרות ועוד ל"ל לכשיוציא אפילו עדיין לא הוציא ואומר שרוצה לקנותן ימעול וגם לשון הש"ס מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין ואפשר דקמ"ל אם הוציא פרוטה לקנות בו מחט הנה אין לבעל רק קנין פירות א"כ לא נהנה ש"פ וצ"ל דכיון שהוציא פרוטה הוה כאילו הוציא בשליחות האשה עכ"פ כיון שעל ידו יצא הקדש לחולין אף דהנאתו אינו שוה פרוטה חשבינן כאילו נעשה שלוחה על הקרן דשליחותה קעביד ומעל על פרוטה כמו מוציא מעות הקדש לחולין אף שלא הוציא הפרוטה לצרכו לבד:
בגמרא איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מאי משמע דשלא מחמת מלאכה פשיטא דחייב ועיין ברא"ש שהביא מחלוקת בכחש שסופה לחזור דיש פוטרין משום דאין שבח בבהמה ויש מחייבין שבהמה עומדת כל שעה למכור וקשיא לי הא בגזל בהמה והכחישה בכחשא דהדר יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ו ע"ב ושומר נמי יכול לומר הרי שלך לפניך כדאיתא בב"ק דף צ"ח ע"ב ובדף מ"ה וא"כ איך יתחייב על כחש שסופו לחזור מי גרע מגזלן וגם בש"ך סימן שס"ג השיג על מהרש"ל שביקש לחלק בין שומר לגזלן ועיין תוס' פ' הכונס דף נ"ו ע"ב כתבו בפשיטות דשומר חייב על כחשא דהדרא ולא דמי לגזלן דאינו חייב על כחשא דהדר כיון שקיבל שמירה שאין השומר קונה בשינוי לכן חייב לעולם אפילו אכחשא דהדרא וי"ל גם הני פוסקים ס"ל כן:
בגמרא מכלל דכי מתה מחמת מלאכה חייב ויש לדקדק לפמ"ש הרמב"ן למה פטור במתה מחמת מלאכה מי גרע ממתה כדרכה דבבית המשאיל היתה מתה ג"כ ותירץ דפשיעה דמשאיל הוא שידע שאין יכולה לעשות מלאכה לא היה לו להשאילה וא"כ י"ל דמבעיא בכחש בשר מחמת מלאכה אי מקרי פשיעה דמשאיל גם בהא דאפשר שאצלו לא היתה רגילה להכחש מחמת מלאכה שאילו היתה רגילה להכחש לא היה משהה אותה למלאכה כלל דבשלמא במתה הבהמה היה לו להרגיש שאין כח לבהמה לעשות מלאכה אבל בזה שתכחש מחמת מלאכה כיון שאינו מזיק לגוף הבהמה איך ירגיש שוב ראיתי באס"ז הביא בשם הרשב"א דלכך פטור במתה מחמת מלאכה כיון דדרך ליכחש מחמת מלאכה ולא שם ליה מעיקרא בכחשא וכיון דלא קפיד אכחשא גם אהא לא קפיד דמ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ע"כ וצ"ע לדבריו היכא מדמינן לקמן בשונרא דאכלוה עכברי למתה מחמת מלאכה דשם לא שייך כחשא וע"כ לומר כדברי הרמב"ן ובאמת לפענ"ד גם דברי הרמב"ן דחוקים וכי המשאיל מחוייב לבדוק הבהמה קודם שישאלנה ואם עבד בה שנים רבות ולא הזיק לה המלאכה מה ה"ל למיעבד והנלע"ד בזה דבלא"ה הקשו התוס' פ' נערה דף מ"ח אהא דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ הלוקח בהמה ונטרפה יהיה מקח טעות ותירצו דמסתמא נכנס לספק זה אפילו היה מתנה שיהיה באחריותו והנה גם בשואל שחייב באונסין אף דודאי אילו ידע שתמות לא היה שואל כלל וצ"ל דמ"מ נכנס לספק זה ואילו היה רוצה להתנות שיפטר באונסין לא היה משאיל לו כלל לכן מחלק לעיל בין אונסא דלא סליק אדעתיה וס"ד לפטור בשבוי'. והנה במתה מחמת מלאכה ודאי הוה שאלה בטעות שאילו ידע שאינה ראויה למלאכה לא היה שואלה כלל ומסתמא המשאיל לא סליק אדעתיה כלל שתמות מחמת מלאכה דאי הוה מסיק אדעתיה לא היה משאילה א"כ י"ל שאפילו היה מתנה בפירוש ליפטר במתה מחמת מלאכה לא הוה איכפת למשאיל כלל שהרי למלאכה השאילה ובאמת נראה בלא"ה סברת התוס' דבלוקח בהמה יש לתלות דמזל לוקח גרם האונס כמו בנאנסה אחר אירוסין דאמרה ליה נסתפחה שדיך משא"כ בכתב לה כתובה וגירשה מן האירוסין אין שעבוד הכתובה תולה בגירושין שנאמר שמזלו גרם וכן בשואל שחייב באונסין תלינן האונס במזלא דשואל כיון שחייבתו התורה עליו משא"כ במתה מחמת מלאכה שהוא מחמת גריעותא דבהמה לא תלינן במזלא דשואל ואע"ג דבלוקח בהמה אינו פטור במתה מחמת מלאכה אפילו קונה לרדיא היינו משום שנסתלק ממנו לגמרי ואדעתא דהכי קנה כמ"ש התוס' אבל בשאלה שעיקר הבהמה למשאיל לא חייבה התורה רק באונס שאינו מחמת גריעות הבהמה דתלינן במזלא דשואל משא"כ באונס שגרמה גריעות הבהמה שאינה ראויה לדבר ששאלה הוה שאלה בטעות ולא נתחייב כלל בזה שבא האונס מכח גריעות בהמת המשאיל ואין לנו לומר שזה מקפיד דוקא שישלם לו אף אם תמות מחמת מלאכה שאין זה בדין שלא תהא הבהמה ראויה לשאילה וזה יתחייב באונסים וכן מורה לשון הש"ס לאו לאוקמה בכילתא שאלה ומ"מ גם לסברא זו יש לחייב בשואל בהמה ומוליכה בדרך ידוע ובאו לסטים שם יש לחייבו דיש לתלות ג"כ במזלא דשואל שאין גריעות הבהמה גורם אונס זה וכמ"ש בש"ך סימן ש"מ סעיף ג' וכן עיקר וניחא הכא בפשיטות דכחשא למתה מחמת מלאכה דמיא שזה בא מגריעות הבהמה שנכחשת מחמת מלאכה שאין דרך בשאר בהמות ועיין דף הסמוך: