אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק שביעי השוכר את הפועלים › דף צ:

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק שביעי השוכר את הפועלים · דף צ:

דף צ.

בגמרא הלין תורי דגנבין ארמאי כו' הערמה אתעביד בהו כו' לכאורה אפי' במלאכת שבת מצינן שאין אומרין לו כבה ואל תכבה וצ"ל כאן מקרי נהנה מגוף האיסור כמו שחילקו בתוס' שבת דף קי"ב ותליא אי גזרו שבות באיסורי לאו:

בגמרא סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה וקשה אי לשחיטה יעכבנו לעצמו לשחיטה ולא אהני מעשיו ואפשר דגזרינן דילמא משהי ליה ועביד ביה מלאכה משא"כ כשמוכרו מגברו לגברא דמזבין לנכסתא וצ"ע אמאי לא פשטינן הבעיא מבכור דאיתא בהדיא במשנה ובכורות דף ל"ה בנכרי שעושה מום לדעתו דישראל אסור ובכור ג"כ אינו רק לאו וא"כ ע"כ גזרו שבות באיסור לאו ג"כ ואפשר לומר דבבכור משמע כיון דגרמא אסור מן התורה כדאיתא בבכורות דף ל"ד מנין שלא ביא דבילה כו' ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה א"כ אמירה נכרי לא גרע מגרמא ואיכא איסורא דאורייתא באמירה לנכרי דלא גרע וגרמא לכן קנסו משא"כ בלאו דחסימה דלא אסור גרמא וצ"ע לפ"ז בבכור יהיה איסור דאורייתא באמירה לעכו"ם טפי משבת וצ"ע שוב ראיתי ברא"ש שכתב בקדשים החמירו טפי וצ"ע:

בתוספות ד"ה מחלפי כו' שלא מדעתן כו' משמע להו דודאי חסידי לא היה רצונם להערים ומ"מ היו מחלפין וא"כ ע היכא דהערימו באמת אם מותרין להחליף של זה בזה והפוסקים לא ביאו זה משמע דפשיטא דחילוף לא גרע ממכירה ועיין בב"ש אה"ע סימן ס"ק י"ז שכתב ואם סירס ישראל או שסירס העכו"ם בשבילו משמע אסור לאכול ממנו כמש"כ בי"ד סי' צ"ט ובסי' ט"ז באותו ואת בנו איכא פלוגתא ע"ש ולדידי צ"ע דנראה דאין כאן קנס לאסור באכילה דלא קנסינן ק שלא ירויח באיסור ובאותו ואת בנו היינו משום שלא היה יכול לאכלו ם ם לא שחטו באותו יום לכן קנסינן ליה שלא ירויח ע"י האיסור אבל סירוס שאינו מועיל רק לחרישה א"כ בשחטו למה יאסר באכילה הא לא סירוס נמי ראוי לאכילה ולא דמי לצורם אוזן בבכור דשם המום התירו באכילה וקנסינן ליה לבטל מעשין ושם אין נשחט ע"י זה המום עד לד לו מום אחר שלא יועילו לו מעשיו משא"כ כאן דראוי לשחיטה בלא ורוס ואף למאי דסבר רבא למימר ימכרו לשחיטה היינו לכתחילה דפרישית לעיל דאם נתיר לו לשוחטו בעצמו אתי לשהויה אבל אם נשחט שייך לאסרו באכילה כיון שאינו נהנה מן העבירה ואף דמשמע בתה"ד חה"מ סימן רל"ג דמסורס עדיף לאכילה מ"מ לא שייך קנסא משום הכי ועוד דמסתמא אינו מיתקן מיד לאחר הסירוס:

גמרא בעי רמא בר חמא הושיב לה קוץ בפיה מהו הושיב חסימה מעלי' אלא ישב כו' אפשר לפרש דלא משבש הלשון לגמרי רק הושיב וא בישב דאם נימא בישב ממיל' אין איסו' א"כ במה שהושיב סלק מן האיסו' "כ אם הושיב נכרי ליכא איסורא דחסימה דהוה כאילו ישב כיון שהוא עשה החסימה וליכא לאו דלא תחסום כיון שהישראל לא עשה החסימה לקי אחסימה משא"כ אם נימא בישב איכא איסורא דלא תדוש חסימה א"כ אפילו אחר חסמה והוא דש בה לוקה ג"כ דעשה כל איסור דלא תחסום וכן מי שהושיב לאו כלום עביד וא"כ באמר לנכרי חסום פרתי אפילו דש בה הישראל לא לקי דהוה כאילו ישב לה קוץ ואף דלקמן משמע באחד חוסם דאינו לוקה אלא דש בלבד אפשר דהיינו בישראל החוסם כיון דהוא דש בה הישראל שליחותיה דישראל החוסם קעביד לכן לקי הדש משא"כ באם הנכרי חסם משמע ודאי דהוה כישב קוץ דממילא וא"כ ממילא תליא בהא אם נימא בישב נמי לקי הדש א"כ מי שהושיב לא עשה חלק מן האיסור משא"כ אי בעינן דוקא שיושיב ג"כ א"כ הוה כמו חצי שיעור דאסור מן התורה וא"כ גם בהושיב שייך הבעיא אי איכא איסור דאורייתא ובזה אפשר ליישב לשון הסמ"ג באמר לנכרי חסום פרתי ודש בה הוא בעיא דלא איפשיטא הלכך אסור ואינו לוקה ותמה במשנה למלך וכי תעלה על דעתך שילקה בחסימת הנכרי ולא מבעיא לן רק לענין איסורא דרבנן דלא יעלה על הדעת שיתחייב בחסם הנכרי לכן נראה דלפמש"כ דאי אמרינן בישב לה מעצמו אינו עובר א"כ שייכא הך בעיא באמר לנכרי חסום פרתי והנכרי והישראל דש בה ג"כ ליכא איסורא: מיהו אי אמרינן גם בישב עובר א"כ לא משכחת לה בא"ל לנכרי חסום דאז הישראל הדש לוקה וע"ז כונת הסמ"ג באמר לנכרי חסום פרתי אפי' דש בה הישראל דהוה ספיקא דאורייתא ולא לקי אפילו בדש בה ישראל כיון שחסמה נכרי הו"ל כישב לה קוץ וזה יש לו פנים וצ"ע ומה שהקשה משנה למלך דהו"ל ספיקא דרבנן ולהקל לאו קושיא הוא דלכתחילה מחמיר דלא גרע מדשיל"מ ובפרט אי ס"ל דישה של נכרי שאין הישראל מרויח כלום למה יעשה איסורא ע"י נכרי:

בגמרא איתמר חסמה בקול כו' עקימת פיו הוה מעשה. עיין בתוס' שהקשו מנשבע ומימר ומקלל דחשיב לאו שאין בו מעשה ונ"ל ליישב דודאי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הוא מצד קלות הלאו שעבר עליו בלי מעשה אמרינן שאין כונת התורה לחייב מלקות על עבירה זו לכן לא חשבינן בשביל עקימת שפתיו שהוא מעשה זוטא למעשה גמור שהרי אינו דומה ללאו דחסימה שסתמה הוא רק במעשה וכיון שיש לאו במעשה החסימה והקול עושה פעולת המעשה חשבינן לעקימת שפתיו נמי למעשה דלא תחסום איירי בכל גווני וילפינן מיניה היכא דעקימת שפתיו פועלים פעולת המעשה לוקין משא"כ בנשבע שלעולם לא שייך ביה מעשה אמרינן שלא ניתן לאו זה למלקות כלל ועי' מ"מ בפי"ג דשכירות אלא דצריך ליישב לפ"ז סוגיא דסנהדרין דפריך אהא דאמר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ופריך מחסימה דקול נמי הוה מעשה וכמו שהקשו התוס' ונראה שמיושב לפמ"ש דודאי אין לחלק בין מעשה רבא למעשה זוטא רק היכא די"ל שע"י שאין בו מעשה האיסור קל יותר וחסימה לא חשבינן לאיסור קל משום זה כיון שהקול עשה פעולת המעשה מה לי מעשה רבא מ"ל מעשה זוטא וזה דוקא לענין לאוין די"ל בנשבע אי לאו קרא לא הוה מחייבינן אמעשה זוטא אבל הך דממעטינן עדים זוממין מקרבן מקרא דועשה אינו בשביל קלות העבירה בשביל שאינה נעשית במעשה שהרי באמת נענשין במלקות ומיתה בעדים זוממין ואין טעם לפוטרן מקרבן רק בשביל דכתיב ועשה וכיון דר"י ס"ל דקול מיהו הוה מעשה זוטא אין סברא לפוטרן ולא נשאר לנו לבאר רק דעת הרמב"ם שהעתיק המימרא בפי"ח מסנהדרין שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה רק על ג' לאוין נשבע ומימר ומקלל וקשה הא ר' יוחנן אמר לא תתני מימר דבדיבורו אתעביד מעשה וכן תמה בלח"מ שם ובמ"מ פ' י"ג דשכירות דחק בזה ועוד דסוגיין משמע דמימר שוה עם לאו דחסימה דהא ר' יוחנן פריך ממימר וא"כ הו"ל להרמב"ם לחשוב גם חסימה ובלח"מ האריך בדחוקים שונים לכן נ"ל כמש"כ דודאי היכא דפעמים איתא במעשה לא גרע מה שעשה בלא מעשה פעולת המעשה וא"כ קשה מאי פריך רבי יוחנן ממימר לחסימה תקשי ליה לנפשיה הא במימר לעולם הוא בלא מעשה לכן נראה דודאי ר' יוחנן לשיטתיה דס"ל מימר הוה בדיבורא איתעביד מעשה שהבהמה מתקדשת על ידו אלא דבאמת משמע דלעולם אם המיר סופג את הארבעים ובאמת לפעמים אין מעשה בתמורה דהא הציבור אין עושין תמורה וכן השותפין כמש"כ הרמב"ם בפ"א מתמורה וא"כ י"ל דשפיר מדמי ר' יוחנן לחסימה דלפעמים איתא במעשה כגון בשל יחיד לכן גם בשל ציבור לקי ועפ"ז י"ל דאיתא בתמורה דף ד' ע"ב דפריך אמאי לקי מימר הא לאו הניתק לעשה הוא ומשני תירוץ אחד דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור אין עושין תמורה והוא כפי גרסא שהובא ברש"י ונראה דס"ל שזה שתי לשונות והנה להך שינוי' דאין העשה בציבור א"כ תמורה לאו שאין בו מעשה ול"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה דהא באמת ניתק לעשה הוא ואין טעם למלקות רק משום דאיתא בציבור ואי לא הוה לקי באין בו מעשה גם בציבור לא היה לוקה דאף שאינו ניתק לעשה מ"מ אין טעם ללקות על לאו שאין בו מעשה וא"כ ליתא לדרבי יוחנן דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורא איתעביד מעשה שהרי אין המעשה מועיל לענין מלקות דהא ניתק לעשה הוא וע"כ כיון דבציבור לא תעשה גמור הוא ואי אמרינן לאו שאין בו מעשה אין לוקין לא היה לו ללקות כלל אתמורה וצ"ל דרבי יוחנן ס"ל בהך שינויא דטעמא משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי וא"כ להך שינוי' דמשנינן דטעמא דבמימר אין עשה בציבור ע"כ הטעם דגם במימר לוקין על לאו שאין בו מעשה דאל"כ למה ילקה הא ניתק לעשה הוא ואין לומר משום דהעשה אינו בציבור דהא בציבור יש לפטרו משום לאו שאין בו מעשה וכיון דלהך לישנא דבתמורה דמשום דליתה בציבור ע"כ ס"ל דבמימר לוקין על לאו שאין בו מעשה והרמב"ם הביא שתי הלשונות שפיר העתיק דברי ר' יוסי הגלילי שבנשבע ומימר ומקלל מקרי אין בו מעשה משא"כ בחסימה כיון דאיתא במעשה עקימת שפתיו נמי הוה מעשה ועלו דברי הרמב"ם כהוגן:

בתוספות ד"ה רבי יוחנן כו' כבר כתבתי בסמוך בישוב דברי הרמב"ם ע"פ גירסת רש"י ולא נשאר לבאר רק מה שהקשו התוס' על פרש"י בסנהדרין דאי הדר מטעמא דישנו בקול תקשי ממסית ומדיח ומקלל אביו ואמו דישנם בקול וליישב נראה דבלא"ה רש"י פירש במגדף הואיל וישנו בלב שאפילו מברך השם ואין לבו כלפי מעלה רק מכנה השם לדבר אחר אינו חייב והתוס' הקשו דהשתחואה נמי ישנו בלב אי סבור שאין זו ע"ז ונדחקו ונראה דאנן הכי קאמרינן שעיקר מעשה דמגדף הוא בשביל שישנו בלב ואילו כינה השם לדבר אחר אין שם מגדף עליו כלל ולא חייל שם איסור מגדף כלל שאינו נקרא מגדף השם כלל אבל המשתחוה לע"ז אף שסבור אנדרטי הוא הרי מ"מ השתחוה לע"ז רק שבטעות היה מ"מ לא נתבטל שם האיסור שהרי הע"ז היא ע"ז רק שהשתחוה בטעות וא"כ לפ"ז יש לפרש דכל הני איתנייהו בלב דוק ותשכח:

בתוספות ד"ה ריש לקיש כו' וא"ת דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' אבל לאו שאין בו מעשה לוקין כו' עכ"ל אפשר לומר דר"ל ס"ל ודאי לאו שאי אפשר במעשה לוקין נמי בלא מעשה דאל"כ בטלת הלאו לגמרי כדאמרינן בפרק אלו נערות כה"ג בדף ל"ג א"כ בטלת לא יוסיף וא"כ י"ל דבחסימה כיון דהלאו מתקיים במעשה לא לקי בלא מעשה לכן בחסמה בקול פטור לריש לקיש והא דמייתי ר' יוחנן ממימר י"ל דודאי מימר משכחת נמי במעשה כיון דתמורה ניתק לעשה ובביטל העשה לכ"ע לקי וא"כ אי קטיל לתמורה דביטל העשה לקי ופריך דמשמע ליה דבמתני' לקי אתמורה אפילו לא קטלה אלמא דלקי בלא מעשה ואין לומר משום דיתבטל הלאו לגמרי דהא אפשר לקיומיה ללאו כשיבטל העשה ילקה ומשני ר' יהודה היא דס"ל בנותר טעמא משום דניתק לעשה וריש לקיש לשיטתיה דס"ל במסכת מכות לגירסת רש"י קיימו ולא קיימו ומשמע דאי לא קיים העשה לקי אלמא ס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אף דמשכחת לה במעשה בביטלו כגון שזרק הנותר לים או שהאכילה לכלבים וא"כ איכא ביטול העשה בידים וכיון דלקי גם בלא קיימו ע"כ ס"ל לר' יהודה בכל גווני לקי על אין בו מעשה ואף דר' יהודה יליף ממש"ר ועדים זוממין אפשר דר' יהודה לא ס"ל לחלק:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה